התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל.
הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. את התלמוד הבבלי ערכו בסוף המאה ה-5 רב אשי ורבינא האחרון.