וליוסף ילד שני בנים, בטרם תבא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי-פרע, כהן און: (בראשית מא, נ)
כמה דברים בפסוק זה נראים חריגים. מדוע נאמר בתחילת הפסוק "וליוסף יולד" בלי לציין מי ילד, ורק בסופו חוזר הפסוק ומגלה זאת: "אשר ילדה לו אסנת". מדוע חוזרת התורה ומציינת שאביה היה "כהן און" עובדה שכבר הוזכרה רק חמשה פסוקים לפי כן? ומדוע נאמר "יולד שני בנים" בלשון יחיד, ולא "יולדו", בלשון רבים?
כמדומה, שאם נחפש בתורה דוגמה לחינוך טוב, לא נמצא דוגמה מוצלחת יותר, מזו של שני בני יוסף, אפרים ומנשה. דורי דורות של אבות בישראל שואפים ומתפללים שיזכו לגדל את בניהם, שיהיו כאפרים ומנשה. יעקב אבינו בעצמו העיד עליהם: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה"!
ברם, לא כך נראו פני הדברים בתחילת דרכם. כל הנתונים הצביעו, לכאורה, בכיוון הפוך. הרי ידוע, שהשפעתה של האם על חינוך בניה היא המכרעת את הכף. מי היתה אסנת, אמם של אפרים ומנשה? היא גדלה בבית של ה"שכבה העליונה" המצרית, בבית שכולו עבודה זרה והשחתה. המושג של "חינוך יהודי שורשי" היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב... הגורם השני במעלה, המשפיע על חינוך הילדים, הוא הסביבה והחברה שבקרבה הם גדלים. אין ספק, שגם אפרים ומנשה לא היו מנותקים מהחברה המצרית, ושמבחינה חיצונית גדלו כנערים מצריים לכל דבר. ואם אין די בכל זה, הרי העובדה שיוסף היה משנה למלך, גם היא השפיעה לרעה. הרי רואים אנחנו לעתים קרובות אצל בנים להורים עשירים, שגם ילדים הנמצאים בסביבה חיובית, ולומדים במוסדות חינוך, מושפעים לרעה מן העושר והשפע שבביתם; וקל וחומר בבית יוסף, השולט ללא מצרים על ארץ מצרים !
כיצד הצליחו יוסף ואסנת, בנתונים כאלה, לגדל בנים כאלה?
כאן יש להדגיש נקודה נוספת. אסנת, כאמור, באה ממשפחה רמת מעלה, והיתה ללא ספק מעורבת היטב בחיי התרבות והחברה המצרית. מי היה יוסף, לעומתה? עבד עברי, שיצא מבית האסורים למלוך. בדרך הטבע, היה עליה להביט על בעלה מרום מעמדה, ערכה ויחוסה, כשם שהתייחסה למשל ושתי לאחשורוש.
וגם אם היא היתה אשה כשרה, כפי שאכן היתה, ולא התגאתה על בעלה, הלא אין די בזה. כדי לבנות משפחה ברוחו של יוסף, היתה אסנת צריכה להתבטל כלפי בעלה התבטלות מוחלטת, לשכוח את עברה ואת זהותה, ולהתחיל חיים חדשים. כמה קשה הדבר! רק אצל אשה כאסנת, ורק עם בעל כיוסף הצדיק, מוצאים אנו שהדבר הוא בגדר האפשרי.
אין פלא, שכל כך הצליחו בחינוך בניהם. אם אשה מוכנה לעזוב את כל ערכי החיים שעליהם גדלה, להקדיש מעתה והלאה את כל ישותה לבעלה, להזדהות עמו וללכת עמו גם בדרך זרה ולא מוכרת לה, אז - ורק אז - יש לצפות לכך שגם את ילדיה תוכל לגדל ברוח זו, שגם הם ילכו בעקבות אביהם ללא עוררין.
ניתן לומר, שכל זה טמון בסגנון ה"חריג" שבפסוק שלפנינו. הפסוק מקדים לנו: "ליוסף יולד" - לא מוזכר כאן, מי ילד, הלידה מתייחסת אך ורק ליוסף, האמא כאילו לא קיימת. רק יוסף היה המכוון את דרך חינוכם וגידולם; אסנת ביטלה את עצמה ואת דרכה לחלוטין בפני דרכו של יוסף. וכדי להבליט שזוהי קביעה בפני עצמה, נאמר "יולד" בלשון יחיד, כאילו ללא קשר עם ההמשך "שני בנים". רק בסוף הפסוק מוזכרת אסנת, וכאן מדגיש הפסוק שוב "בת פוטי פרע כהן און". ללמדנו שעם כל זאת השכילה להיות אשה כשרה.