על מגש של כסף? | עלון בית דוד

ויסע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים: 
ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה: וילנו העם על משה לאמר מה נשתה: 
ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים (טו, כב-כה)
 
דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהו קורין בשבת ובב' וה' כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה (ב"ק פב.) 
 
אין ספק שלא התכוונו חז"ל להוציא את המקרא מפשוטו; חסרון המים היה חסרון אמיתי, והמים המרים אכן היו מרים. כוונת חז"ל היתה להורות לנו את סיבת החסרון, להסביר מדוע לא מצאו מים; התורה נמשלה למים, ולכן רפיון בתורה מביא בעקבותיו מחסור במים. אך צריך להבין, הלא עדיין לא קיבלו את התורה, ורק במרה החלו לקבל מצוות אחדות; מה שייך כאן רפיון? על מה הגיע להם עונש?
 
את התשובה אנו למדים מתחילתו של הפסוק: "ויסע משה את ישראל" - הסיען בעל כרחן; בני ישראל לא רצו להפרד מביזת הים, כמובא ברש"י. התורה מלמדת אותנו כאן כלל גדול: התנאי הבסיסי ביותר למי שרוצה לזכות בכתר תורה הוא שלבו יהא נמשך אחריה, שתהא נפשו חושקת בתורה. 
 
התורה יכולה להספג בנפש האדם באותה מדה שהוא רוצה בה, שהוא נכסף לקנות אותה. כל מה שלומד מעבר לכך, נשאר לימוד חיצוני בלבד; "משכני - אחריך נרוצה".
 
מי שלבו נמשך אחר הממון, מי ששם את מעייניו בצבירת כסף וזהב, בעל כרחו הוא מסיח את דעתו מן התורה, ובעל כרחו הוא מאבד את המשיכה, את הכיסופין לקנין התורה. 
 
גם אחרי שהצליח משה רבנו לנתק את בני ישראל מהררי הכסף והזהב שעל יד הים, עדיין לא היתה דעתם נתונה אלא לאוצרות שבידם ולאלה שהשאירו מאחוריהם. 
 
הם הלכו עתה להר סיני, אך לא היתה כאן הליכה לקראת התורה, לקראת קבלת התורה. במצב זה לא היו מסוגלים לקבל את התורה, וממילא היתה הליכה זו - הליכה ללא שלשה ימים הלכו ללא מים, עד שהגיעו למרה. כאן מצאו מים; סוף כל סוף השתחררו משכרון הביזה, וחזרו אל עצמם. כאן חזרו ונזכרו שלא יצאו ממצרים אלא כדי להגיע למעמד הר סיני ו, חזרה וניעורה בהם "אהבת כלולותיך". 
 
אך כאן היו המים - מרים, בלתי ראויים לשתייה. כאן קיבלו תורה.
 
שיעור נוסף, בהלכות קבלת התורה.
 
כל אדם אוהב את המנוחה; ועל אחת כמה וכמה מי שכיסיו מלאים בכל טוב. כשמבטיחים להעניק לו מתנה, הוא רוצה לקבל אותה ללא מאמץ; אם יש צורך להתאמץ, הוא שוקל אם כדאי לו הדבר. כך גם בתורה; כל אחד רוצה ללמוד, כל אחד רוצה שיהיה לו חלק בתורה, אך בתנאי שהתורה תוגש לו על מגש של כסף. דרשן טוב הוא - הדרשן שאוצר הסיפורים שבידו הוא העשיר ביותר. שיעור טוב הוא - שיעור ללא "פלפולים" כבדים, שאינו דורש התעמקות בנושא, כשהכל מוגש מוכן ולעוס. מי מוכן להשקיע בהכנת שיעור, או בחזרה עליו?
 
מי שנוהג כך, לא טעם מעולם את מתיקות התורה... אולי נדמה לו שמים אלה מתוקים, אך טעות היא בידו. מי שמעולם לא טעם את טעם המתיקות הזאת, טוב לו עם המרירות... בני ישראל היו מוכנים לקבל את התורה, אך רצו לזכות בה ללא מאמץ. אחרי שטעמו את טעם הכסף והזהב, חשבו שאין מתוק מזה, שחיים קלים הם המתוקים באמת.
 
"ויורהו ה "עץ' - מר היה, כעץ הזית. העץ המר המתיק את המים. רק אדם שמוכן "למרר לעצמו" את החיים, לעמול ולעבוד קשה, להשקיע עמל ויגיעה, זוכה למים מתוקים ק ר, 
 
הוא יכול להרגיש את המתיקות האמיתית שבתורה אז יוודע לו, שעד עכשיו לא שתה אלא מים מרים !
 
(ע"פ כלי יקר)