אין מי שיחצוץ בינינו לאבינו שבשמים | בית דוד

"ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן " (לה,מ)
 
מי לנו כמשה רבנו, שהיה כבן בית לפני המקום, ודיבר עם ה' כדבר איש אל רעהו. ובכל זאת נמנעה ממנו כאן הכניסה לאהל מועד, משום ששכן עליו הענן. מדוע הורחק משה מן המשכן, שהוא הקים אותו במו ידיו ?

 

נתאר לעצמנו שנדיב אחד יקים בנין מפואר לישיבה, וישכין בה את ראש הישיבה, ובבואו אחר כך לדבר עם אותו ראש ישיבה, יסרב הלה לקבל את פניו, ולא יתן לו ליכנס לבנין. הלא זה כדי בזיון וקצף ! 

 

אך כוונה עמוקה היתה טמונה בכך, שנמנע ממשה ליכנס לאהל מועד. אין ספק, שבעיניהם של בני ישראל עלול היה

משה רבנו להצטייר כ"שלוחא דרחמנא" כבן בית אצל הקב"ה שהוא זה שקיבל את התורה מידיו של ה', והוא

איפוא "בעל הבית" על התורה, ועל התקשרותו של עם ישראל עם הקב"ה בכלל. ואילו הם, בני ישראל, אינם אלא

"עושי רצונו" של משה רבנו, שהם אמנם מקבלים ללא ערעור את סמכותו העליונה כפי שהיא מתחייבת מגודל

קדושתו, אך אין להם קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה. 

 

אך לא זה היה רצונו של הקב"ה. אין הקב"ה משרה את שכינתו על אדם יחיד בזכות עצמו, אפילו יהיה גדול כמשה

רבנו. השראת השכינה תתכן אך ורק על עם ישראל ככלל, רק כלל ישראל כולו ראוי להיות כלי קיבול לשכינה. בודאי

שיש הכרח שמי שמקשר בפועל בין ישראל להקב"ה יהיה אדם כמשה רבנו, אך הוא יכול לפעול אך ורק כ"שלוחא דידן", כנציגו של עם ישראל כולו.

 

אילו היה משה היה נכנס לאהל מועד ללא כל עיכוב, היה מתקבל הרושם שהוא "בעל הבית" על המשכן. הוא זה

שבנה, והוא זה שמפתחות בידו. הוא אחראי על השראת השכינה, ואנחנו רק "עושי דברו". לכן השכין הקב"ה את

שכינת כבודו על המשכן עד שכל המשכן היה מלא כבודו, ונמנע גם ממשה רבנו ליכנס בו, הוא עמד בחוץ יחד עם

כולם, וממתין לרשות הכניסה. כשקרא לו ה' מתוך הענן ליכנס לאהל מועד, ידעו כולם שמשה נכנס כחלק של כלל

ישראל, ולא בזכותו האישית. ומעכשיו הרגישו כולם, מן הגדול שבהם עד הקטן שבכולם, שהמשכן מהוה אמצעי

המקשר את כל עם ישראל בכלל, ואת כל אחד מהם בפרט, לאביהם שבשמים .

 

(ע"פ רש"ר הירש)