ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם: (ט, כב-כג)
תמיהות רבות יש לתמוה כאן. הבה נתאר לעצמנו את הרגע הזה: נשלמה מלאכת המשכן, עברו שבעת ימי המילואים, הגיע היום הנכסף שבו ישרה ה' את שכינתו על עם ישראל. כבר הוקרבו כל הקרבנות, ועתה מצפים לדבר אחד: שכבוד ה' ירד על אהל מועד. ובאותו רגע נכנסים משה ואהרן לאהל מועד, כדי למסור שיעור בהלכות מעשה הקטרת... מדוע דוקא עכשיו? וכי לא היה ניתן להמתין עד לאחר ירידת השכינה? ומה ענין הברכה השניה שבירכם אהרן? הלא זה עתה בירך אהרן את העם בברכת כהנים; מה צורך היה לברך אותם שוב?
לעתים קרובות אנו נתקלים באנשים שאירע להם אסון, והם שואלים: "כל כך הרבינו תפילה, שפכנו דמעות, ומדוע לא נענינו"? "היכן כל התפלות, האם היו לשווא"? יש המבקשים לנחם אותם בכך, שמכל מקום הועילו התפלות, אם לא לזה אז לאחר, אם לא לעכשיו אז לאחר זמן. ואם כי גם זה נכון, נראה שהתשובה האמיתית טמונה בתפיסה שונה ועמוקה יותר של שני עמודי העבודה, התפילה והקרבנות.
כשאנו מביאים דורון לשר או למלך, כדי למצוא חן בעיניהם, וכדי שימלאו את בקשותינו, ברור שיש כאן כעין "משא ומתן" - תמורת הענקת הדורון, או תמורת טובות הנאה אחרות שהם מצפים לקבל מאתנו, הם ממלאים את הבקשה. מילוי הבקשה הוא פועל יוצא ישיר ממה שאנו נותנים; בעצם אנו משעבדים בכך את השר על ידי המתנה למלא את מבוקשנו.
טבעי הדבר, שאנשים רבים מתייחסים בצורה דומה גם לקרבנות שמקריבים לפני ה'. בעינינו הם מהווים אמצעי לקבל את השפע מן השמים, כתמורה למה שאנו עובדים את ה'. וכך גם בענין התפילה: כשלא נתמלאה הבקשה, הם תמהים על מה שהתפילה נשארה "ללא תמורה", משל כאילו יש כאן חוב שלא נפרע ...
אך גישה זו בטעות יסודה. לא יעלה על הדעת, שניתן "לחייב" את השי"ת לתת דבר כלשהו על ידי קרבן או תפילה. "אם יצדק, מה יתן לך"! אין העבודה סיבה למילוי הבקשה, אלא נהפוך הוא: מה שאנחנו נמצאים בצרה וזקוקים לישועה, היא היא הסיבה שנעבוד את ה', שנקריב לו קרבנות ושנתפלל אליו. ואילו הקרבנות ותפילה, אינם אמצעי אלא תכלית בפני עצמה.
בשעה שחייו של אדם מתנהלים על מי מנוחות, קשה לו להרגיש קירבה לה'. הטבע חוצץ בינו לבין קונו. אבל בעת צרה, ניתנת לו הזדמנות לפתוח את לבו, ואנו מצווים לנצל את ההזדמנות הזו להתקרב אל ה'. מדוע היו האמהות עקרות? אומרים חז"ל, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. לא נבראה הצרה אלא כדי שתשמש כמנוף לאדם להתקרב ולהדבק בה'.
וכך גם בכל יום ויום, כשאנו שוטחים את בקשותינו לפני ה' בתפלת שמנה עשרה; הרי ה' מטיב לדעת את צרכינו גם אם לא נפרט אותם, אלא לעצמנו אנו מזכירים, שכל דבר בעולם בא לנו מידו של ה', ועל ידי כך באים אנו לידי הכרת האמת, שכל חיינו תלויים בחסדו ית'. זוהי מטרתה של התפילה, ואילו מילוי הבקשה תלוי בשיקולים אחרים, שיקולים שאין לנו כל מושג עליהם. אם לבנו נפתח, אם התקרבנו מעט אל ה', אזי השיגה התפלה את מטרתה במלואה.
עתה נחזור אל חנוכת המשכן. כשנשלמה עבודת הקרבנות, וריח הנחוח עלה לרצון לפני ה', נשא אהרן את כפיו, כדי להוציא בברכתו מן הכח אל הפועל את השפעת השפע מן השמים. עתה הגיע הרגע, שבו היתה השכינה אמורה לרדת אל עם ישראל. אילו כך היה, אילו היתה יורדת עתה אש מן השמים, מה היו הבריות אומרות? הקרבנות, וברכתו של אהרן, הם הורידו לנו את השפע! כשם שקונים סחורה מבשר ודם תמורת תשלום, כך מקבלים שפע מן השמים על
ידי הקרבת קרבנות .
כדי להוציא מלבם כל מחשבה בכיוון זה, הושהתה ירידת האש. משה ואהרן נכנסו לאהל מועד, ועסקו בפרשת הקטורת. הפעם לא התעסקו בעבודת הקרבנות, אלא באהל מועד עצמו. כשיצאו משם בירך אהרן את העם בפעם נוספת, וגם הפעם היתה הברכה קשורה למה שקדם לה; זו היתה ברכה רוחנית", ברכת אהל מועד", ברכה שהשראת השכינה שבאהל מועד תתפשט אל לבם של ישראל, שיקויים בהם "ונתתי משכני בתוכם - בתוך כל אחד ואחד".
כשירדה האש מן השמים ברגע זה, שוב לא היה מקום לטעות. עתה היה ברור, שתפקידה של עבודת הקרבנות היא אחת ויחידה: לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.
השפע הגשמי המתלווה אליה אינו מטרה, אלא תופעת לווי של השראת השכינה. זה היה תמציתו של השיעור, שמשה מסר לאהרן בהכנסם אז לאהל המועד; ומכאן גם אנו נלמד לקח.
(ע"פ רש"ר הירש)