אגדתא

פרטים

 

הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי חנינא בן דוסא ועל עניותו הנוראה:

אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל [בזכות] חנינא בני, וחנינא בני דיו [מסתפק] בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא, ושדייא אקטרתא משום כיסופא [בשעה שהיו שכנותיה של אשתו של רבי חנינא העניה אופות בתנוריהן חלות לכבוד שבת, היתה רגילה היא להסיק את תנורה בחומרים המעלים עשן כקיטור, כדי שיראה שגם היא עסוקה בעיסתה וכך לא תתבייש].  

הוה לה הך שיבבתא בישתא [היתה לה שכנה רעה].

אמרה מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי [אמרה השכנה לעצמה: הלא יודעת אני שאין לשכנתי מאום, מהו אם כן העשן הרב והמשונה העולה מתנורה]?

אזלא וטרפא אבבא [הלכה ודפקה על דלת ביתה של מפחת רבי חנינא כדי לראות במה מדובר].

איכספא ועיילא לאינדרונא [התביישה אשתו של רבי חנינא והתחבאה בחדרה].

איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא [באותה שעה התרחש נס לאשה הצדקנית, והשכנה שנכנסה לבית ראתה את התנור עמוס בככרות לחם טריות, ואת הקערה שבמטבח גדושה בבצק רך וטרי].

אמרה לה פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך [קראה השכנה בקול: פלונית, פלונית, בואי מהר והביאי אתך את הכלי שאתו מוציאים את המאפים מהתנור לפני שישרפו].

אמרה לה אף אנא להכי עיילי [אמרה אשתו של רבי חנינא, אכן נכנסתי לחדרי כדי להביא את הכלי]

תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים [שנו חכמים ואמרו, שאשתו של רבי חנינא לא אמרה את הדברים מן השפה ולחוץ אלא היא אמנם נכנסה לחדרה כדי להביא את המרדה, שכן ידעה שכפי הנראה יתרחש לה נס, מאחר שמלומדת בנסים היתה].


רבים מתפעלים מגדלותה של האשה הצדקנית, שמלומדת היתה בנסים, עד שגם כאשר היא נכנסה היא לחדר, ידעה כי תצטרך את המרדה כדי להוציא את 'חלות הנס' שוודאי ימלאו את התנור. אני דווקא הייתי מבקש להתפעל מאותה שכנה, ומאופיה המרושע.

סיפורה של שכנתו של רבי חנינא הוא סיפורם של כל האנשים הרעים, הנרקסיסטים, הסובלים מאינטלגנציה רגשית נמוכה במיוחד במקרה הטוב, או מהיעדרה במקרה הפחות טוב. את האנשים הללו אנחנו פוגשים בכל יום, בעבודה, בשכונה, או בתור למכולת, אלא שלהבדיל מאשתו הצדיקה של רבי חנינא, לנו לא מתרחשים אתם נסים.

האשה שמתגוררת בשכנות משפחת רבי חנינא יודעת על מצבם הסוציו-אקונומי הרעוע של שכניה. היא לא טורחת להציע עזרה או לסייע להם. היא לא מתענינית בהם, והיא אפילו לא מכירה את שמה של שכנתה, כפי שאנחנו מבחינים בהמשך הסיפור כשהיא קוראת לה "פלונית, פלונית". למרות זאת, היא מתייקת את עובדת יכולותיהם המוגבלות של השכנים היטיב במוחה [כנראה עם שמות של אומללים נוספים] כשהיא מקפידה לא לשכוח זאת. מדוע היא עושה זאת? השכנה שסבלה כפי הנראה מדימוי עצמי נמוך, או אולי מרגשות אשם על אורח חייה, חשה צורך בהרגשה של עליונות על אדם אחר, עני יותר, שלא מסוגל אפילו לדאוג לחתיכת בצק לכבוד שבת, ובכך בעצם להאדיר את עצמה ואת אורח חייה. בפסיכולוגיה חברתית בתחום הפסיכולוגיה של קבוצות, אנו מוצאים כי קבוצות נוטות להשפיל ולהתנשא אל מול קבוצות חוץ חלשות יותר, שכן על ידי כך הם מעצימים מעלים את ערך עצמם.  

מכל מקום, כאשר השכנה מבחינה בעשן המיתמר מביתה של רעותה, היא מתקשה לשאת זאת, והיא מבינה כי השכנה המסכנה הניחה בתנור חומר כלשהוא שאינו קשר בהכרח לקמח או בצק. היא מבינה כי בכך תחדל שכנתה להיות במעמד נמוך משלה, ולו למראית העין, והיא לא מסוגלת לשאת זאת. היא ניגשת ללא כל מבוכה לביתה של משפחת רבי חנינא ונוקשת על הדלת. עקרת הבית מבחינה כי לפניה נמצאת השכנה הרעה וצרת העין והיא מבינה לשם מה היא מופיעה שלא כמנהגה אצלה. היא מתקשה לעמוד בבושה והיא נמלטת אל חדרה ומחכה ששכנתה תתייאש ותניח לה לנפשה. אלא שהאשה המנוולת לא מתכוונת להניח לטרפה. היא פותחת מבלי שתתבקש את הדלת וחודרת אל תוך המטבח. כשהיא מבחינה כי התנור מלא בככרות לחם טריות היא עושה בדיוק את מה שאנשים מסוגה נוהגים לעשות, כשהם מבחינים כי האיש שלפניהם עדיף עליהם בכל פרמטר. 

הם נעשים לחנפנים. באופן דוחה.

היא קוראת בקול: "פלונית, פלונית, בואי לפני שהלחם ישרף לך".

גם בשלב הזה אשתו של רבי חנינא לא משיבה למרשעת כגמולה. היא לא מעירה לה על כך שהיא נכנסה לביתה ולמטבחה ללא רשותה. היא לא שואלת אותה מפני מה היא נזכרה בה, או למה היא בכלל היא הגיעה. היא גם לא מנצלת את ההזדמנות כדי להראות לאשה אכולת הקנאה שמולה, מה מעמדה ולהיכן היא שייכת. היא רק אומרת, שהיא אכן נכנסה להביא את המרדה. ועל כך אמרו חכמים, כי היא ידעה שהאלוקים לא יאפשר לה להתבזות לחנם, שהרי מלומדת בנסים היתה. 

 

 

 

פרטים

כשאנחנו בוטחים בה', ואומרים "השם יעזור". על מה אנחנו מסתמכים? .

פרטים

 גיחזי

אחד מהדמויות המענינות והמרתקות ביותר המוזכרות בספר מלכים היא דמותו של גיחזי, נערו של אלישע הנביא. גיחזי, שכנראה היה 'נער' רק במובן המטאפורי, היה עוזרו של אלישע, אחד הנביאים המשמעותיים והמשפיעים ביותר על עם ישראל באותה תקופה, ובעצמו תלמיד חכם עצום ואחד מגדולי הדור כפי שמעידים חז"ל. ועם זאת גיחזי הוא גם אחד מארבעה אנשים ושלשה מלכים שעליהם נמסר כי הם אינם נוחלים את העולם הבא. כלומר, לאורך הדורות כולם, אפשר להצביע רק על ארבעה אנשים ושלשה מלכים שנותקו לחלוטין מרעיון עילאי זה של העולם הבא. מה עשה גיחזי שעונשו היה כה חמור, ומהיכן נובע הניגוד הכה בולט הזה באפיו, עד שהוא עשוי לשמש בשעה אחת כאיש אמונו של האיש הקדוש ביותר בעם, וברגע אחר להיחשב כרשע גמור, שאיבד את כל עולמו?
מעיונים ראשוניים בתנ"ך עולה כי חטאו הגדול של גיחזי היה רצונו - בניגוד להוראת רבו - לקבל שכר מנעמן שר צבא ארם על ריפויו בידי אלישע, אלא שגם זה מותיר עדיין תחושה של בלבול, האם גיחזי הוא האיש הראשון בהיסטוריה שתאב היה למעט בצע ושלמונים? האם בשל כך נגזרה עליו גזירה כה חמורה? מה היה שם בדיוק?
כדי להבין את התנהגותו של גיחזי, כמו גם את מעשיו ואת התגובה של אלישע, עלינו להתבונן במבט היסטורי, מרחבי, ופנורמי יותר, על הימים בהם פעלו דמויות חשובות אלו.
 
מלכות יהודה וישראל
ימים אלו של 'תקופת המלכים' היוו את אחת התקופות הסוערות והטעונות ביותר בעם ישראל - התפלגותו של עם ישראל לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. החלוקה לשתי מדינות החלה עם מותו של שלמה המלך והמלכתו של בנו רחבעם שנאלץ - בשל מעשיו הרעים - להתמודד עם טוען נוסף לכתר בשם ירבעם בן נבט. משני אישים אלו החלה שושלת ארוכה של מלכים שנמשכה למעשה עד חורבן בית ראשון. ככלל אפשר לומר כי מלכות יהודה התאפיינה בחלקה במלכים צדיקים שהיו כולם מזרעו של דוד המלך [למעט עתליה בת אחאב], ומלכות ישראל התאפיינה בדרך כלל ברשעותם הרבה של מלכיה והתנכרותם לתורה ולמצווה [למעט יהוא בן נמשי].
אחד ממלכי ישראל היה יהורם בן אחאב. יהורם היה המלך התשיעי במלכות ישראל ו'התהדר' בשני הורים ידוענים – אחאב ואיזבל. למרות הגנטיקה הלא מרשימה שלו, לא היה יהורם רשע כהוריו, אך בהחלט עשה הרע בעיני ה' ולא האמין בנביאיו.
באותם ימים פעל בארץ ישראל נביא גדול בשם אלישע. נביא זה שהיה תלמידו מחליפו של אליהו הנביא נחשב היה לפי חז"ל ל - 'פי שנים ברוחו מאליהו עצמו', ובתנ"ך מתוארים רבים ממעשי הנסים והמופתים שחולל.
הנה שנים מהם.
 
האשה השונמית
במסעותיו הרבים היה אלישע נוהג להתארח אצל אשה צדיקה וטובת לב שכינויה היה האשה השונמית. אשה זו היתה מאכילה את הנביא ואת נערו גיחזי וגם פינתה לו עליית גג בה הניחה מיטה, כסא, שולחן, ומנורה. אלישע שהתרגש ממסירותה של השונמית ביקש לגמול עמה אך היא השיבה כי אין לה צורך במאום, שכן אין לה אויבים או מבקשי רעה, ובמלותיה: "בתוך עמי אנכי יושבת". אלישע מבקש בכל זאת לעזור לה וגיחזי מספר לו כי אשה זו עקרה ללא ילדים ובעלה זקן. אלישע מבטיח לה בן בעוד שנה, וכך אכן היה. באחד הימים יוצא הבן לפגוש את אביו שניהל את עבודת הקוצרים. כאשר הגיע הנער אל השטח דיווח לאביו כי הוא סובל מכאב ראש איום. האב שולח את בנו בחזרה לבית עם אחד מהמשרתים, שם הוא שוכב על ברכי אמו. עם בא הצהריים החמיר מצבו של הילד והוא החל לגסוס עד שנפטר.
האם השבורה לא סיפרה על כך לאיש. היא משכיבה את הנער על מיטתו של הנביא בעליית הגג, ומיהרה אל מקום הימצאו של איש האלוקים – אלישע. אלישע מבחין בה ממרחק והוא מבקש מגיחזי לבדוק את שלומה. לגיחזי היא אומרת כי הכל בסדר, אך כשהיא מגיע אל אלישע עצמו היא עושה משהו לא שגרתי
 
 
אלישע המזועזע לא ממתין יותר מידי והוא מצווה מיד על גיחזי
 
            חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ, וְשַֹמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר.
 
אך פעולת החרום הרוחנית לא הועילה מסתבר וגיחזי חוזר ומודיע לאלישע כי "לא הקיץ הנער". אלישע עצמו עולה אל המיטה בה הושכב הנער, גוהר מעליו כשבע פעמים, ומחזיר אותו לתחיה. עד כאן השתלשלות הדברים בקצרה. כמה וכמה תמיהות ודברים הטעונים ברור קיימים בסיפור זה, אך השאלה המרכזית היא, כך נדמה, מדוע באמת לא הועילה שליחותו של גיחזי כאשר הלך עם משענת הנביא, לשם מה צריך היה שהנביא גופו יגיע אל מיטת הנער ויחייה אותו בעצמו?
בחז"ל מסופר כי גיחזי בז לשליחותו. במהלך הדרך הארוכה מביתו של הנביא לחדרו של הילד פגש גיחזי בעוברי אורח רבים ובניגוד לפקודת הנביא פנה אליהם, ושאלם בסרקזם כשהוא מנופף במשענת הנביא: האם אתם יכולים להאמין שמשענת העץ הפשוטה הזו עשויה להחיות מתים?
עדיין צריך להבין, האם אלישע היה מודע להתנהגות זו של גיחזי, אם כן, מדוע הוא שלח אותו? אם לא, האם כאשר נכשלה השליחות הבין אלישע כי ידו של גיחזי בכישלון? מדוע לא גער בו?
 
צרעת נעמן
אחד מהאנשים המפורסמים והידוענים ביותר בימים אלו היה איש בשם נעמן. הוא היה שר צבא מלך ארם ונחל נצחונות מזהירים בשדה הקרב שהביאו לו תהילה וכבוד רב. אלא שדבר אחד העיב על הצלחתו של נעמן: הוא היה מצורע בכל חלקי גופו, ועדיין לא מצא מזור למחלתו. באחד ממסעותיו שבה נעמן נערה צעירה מארץ ישראל והעניק אותה כמשרתת לאשתו. הנערה שראתה את צרעתו של האיש הציעה לגבירתה כי בעלה יבקר אצל הנביא המתגורר בשומרון שוודאי יצליח לרפא אותו ממחלתו האיומה.
נעמן מקבל את ההצעה, פונה למלכו מלך ארם ששולח משלחת דפלומטית טעונה במתנות יקרות למלך ישראל בבקשה כי ירפא את שר צבאו מצרעתו. מלך ישראל שלא ניחן כאמור באמונה גדולה, נבהל, ובהיותו מודע לחוסר יכולתו המוחלטת לרפא חולים הסיק במהירות כי מלך ארם מנסה להתאנות אליו ולהכריז על מלחמה. הוא נבהל והחל לקרוע את בגדיו כשהוא אחוז פחד ואימה. השמועות הגיעו לאזני של אלישע והוא שולח אליו הודעה
          לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְֹרָאֵל
 
המלך שמבין כי אין לו כל ברירה שולח את נעמן אל הנביא וזה מצווה עליו לרחוץ בירדן שבע פעמים. נעמן שרגיל היה לרחוץ במימי נהרות שונים מתקשה לקבל את ההוראה אך לבסוף הוא מבצע אותה וכשהוא יוצא מהירדן הוא מגלה כי צרתו נעלמה ועורו צח וחלק כבשר נער קטן.  נעמן חוזר אחוז התפעלות והוא אומר לנביא
 
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְֹרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ
 
אלישע מסרב
 
         וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח. וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן
 
גיחזי נערו של אלישע עומד מן הצד והוא מבין כי הנביא ויתר בעצם על אוצרות מלכים. הוא מתקשה להשלים עם כך ולאחר שנעמן יוצא לדרכו הוא דולק אחריו ומשיגו. כשנעמן מבחין באיש אמונו של איש האלוקים הוא יורד מהירות מהמרכבה וקד לפניו בכבוד. גיחזי לא מבזבז זמן והוא אומר לנעמן כי אלישע שלחו והוא מבקש ככר כסף, וחליפות, עבור שני נערים עניים שהגיעו אליו מהר אפרים. נעמן נענה ברוחב לב ובשמחה והוא מפציר בגיחזי לקחת שני כיכרות כסף כבדים ושתי חליפות בגדים, אותם נושאים עבדיו אל ביתו של גיחזי הממוקם בעיר עופל.
בינתיים חוזר גיחזי אל אלישע, וזה מתעניין אצלו, מאין באת? גיחזי משקר ואומר במצח נחושה כי הוא לא הלך לשום מקום. הנביא מרעים בקולו ואומר
 
              לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת
 
ובמלים אחרות: האם חשבת כי אני איני יודע לאן הלכת ומה עשית? האם ראוי היה ליהנות מן הנס שנעשה לנעמן, גם אם היה מעניק לך עושר רב לא היית צריך לקחת ממנו מאום. הנביא מעניש את גיחזי ופוסק את דינו
 
        וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג
 
כפי שכבר רמזנו בתחילת הדברים, פרשיית נעמן היא זו שהביאה על גיחזי את עונשו הכבד, ובכך עולה התמיהה האם עוונו של גיחזי היה כה חמור, וכי חסרים הו אנשים תאבי בצע במהלך ההיסטוריה שלא ספגו גמול כל כך חמור? והתהיה מקבלת משנה תוקף כשנזכרים שגיחזי לא ביקש כל כך הרבה – שתי חליפות וכיכר כסף קטנה, האם על כך ראוי היה אכן לקבל עונש כה קשה? 
 
אופי מושחת
כדי להבין ולחדור אל הסודות העומדים מאחורי השתלשלות הארועים המרתקת הזו, שומה עלינו לנסות ולנתח את אופיו ומבנה אישיותו של גיבור הסיפור - גיחזי. נערו של אלישע לא היה בתקן של 'סתם' משרת או עוזר אישי. גיחזי היה מסתבר אחד מגדולי הדור וכפי שמעידים חז"ל
 
      גיחזי אדם גבור בתורה היה
 
אלא שגדלותו בתורה הסתירה וחיפתה על קומבינציה של מידות רעות וחוסר אמונה מוחלט. גיחזי היה כנראה איש חכם ונבון אבל יחד עם זאת הוא היה איש ארצי, תאוותן וחסר עומק אמוני ומחשבתי. גיחזי לא היה מסוגל לעשות כל פעולה שאין בה תועלת אישית כל שהיא המספקת וממלאה אצלו איזשהו דחף ורצון. חוסר היכולת שלו לעשות מעשים אלטרואיסטיים, למען הזולת בלבד, או 'לשם שמים', הביאו אותו באופן כמעט מוכני, לא להאמין בדברים ספיריטואליים ורוחניים כמו תחיית המתים, שכר ועונש, וכן הלאה. שכן אצל גיחזי הכל הוא רציונאלי, וכל פעולה או מעשה צריכים להיתפס אמפירית. כך שעל מעשה טוב צריך להיות מתוגמלים באופן מיידי. מעשי נסים כלל לא קיימים. העולם כולו, לדידו של גיחזי, מתנהל כאן ועכשיו, ויש לחטוף ממנו ולאכול. כשהאשה השונמית מודיעה לאלישע שחפץ להיטיב עמה, כי אין לה צורך במאום, מתקשה גיחזי להאמין כי המארחת שלהם תצא ללא תגמול אמפירי על מעשיה הטובים והוא מזדרז לגלות לאלישע
 
     וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן
 
האשה השונמית זוכה בבן שמאוחר יותר נפטר והיא מגיעה נסערת אל אלישע. מצבה של האשה המסכנה לא מפריע לגיחזי, החומרי ושטוף התאווה, לנצל את חולשתה ולבצע בה מעשה מגונה וכשהיא נופלת לפני אלישע ואוחזת ברגליו, ניגש גיחזי, כעוזרו של הנביא להודפה, רק שהוא עושה את זה בצורה מאד מסויימת
 
"ויגש גיחזי להודפה" אמר רבי יוסי בר חנינא שנתן ידו בהוד שביפיה בין דדיה
 
מכאן ברורה מאד התנהגותו הלעגנית של גיחזי בכל מה שנוגע למשענת. הוא הולך לביתה של האשה השונמית וכשהא מפר את פקודת הנביא לא לשוחח עם איש בדרך, הוא לועג ובז לאפשרות כי משענתו של הנביא אכ עשויה להחיות מתים. ואמנם כך היה.
האם אלישע הנביא היה מודע להתנהגותו של גיחזי בדרך? מסתבר שכן, אלא שהוא לא חפץ להענישו מאחר שהוא זה ששלחו והתביעה על התנהגותו של גיחזי מוטלת היתה עליו. ייתכן גם, כי לעגו של גיחזי לא היה פומבי ומכוון אל עבר הנביא אלא הוא רק הצביע על המשענת וטען באזני העוברים והשבים, בלי להזכיר את הנביא עצמו, כי אין לה כח רוחני, ולבסוף ייתכן כי אלישע סבר כי יש לגיחזי עוד תקנה וכי חוסר אמונתו לא עמוק כל כך.
 
בין נעמן לגיחזי
חוסר היכולת ש גיחזי לקבל את העובדה כי אדם עשוי לפעול בעולם הזה גם ללא תמורה עכשווית אמפירית, הביאה את גיחזי לקבל בהלם ובחוסר אמון את סירובו של הנביא לקחת תמורה כל שהיא מנעמן אסיר התודה. גיחזי התקשה להאמין כי אלישע ריפא את נעמן ובכך גרם לקידוש ה' [יש נביא בישראל] שהוא אקט רוחני דתי. הוא כל כך היה נסער עד שהוא ממהר להישבע מעומק ליבו
 
         וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַֹךְ אֲדֹנִי אֵת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה
 
זו הסיבה אגב, שגיחזי לא מבקש הרבה: ככר כסף ושני חליפות. אין לו חפץ בעושר עצמו, אלא שאין הוא מסוגל לחיות בשלום עם העובדה כי אלישע 'שחרר' את החולה שנתרפא ללא כל שכר. כשהוא חוזר לבית הנביא הוא משקר במצח נחושה ואומר לנביא כל הוא לא עזב את הבית. מדוע הוא מסתיר את האמת? האם הוא לא חושב שהנביא יודע בדיוק היכן הוא היה. ובכן מסתבר שלא. גיחזי מאמין באמת ובתמים כי אלישע לא מסוגל לדעת דברים שאינם נתפסים בחושים האמפיריים. אין לנביא, לטעמו של גיחזי, כח רוחני, רליגיוזי, שמימי, מעבר לשאר בני אנוש.  אלישע מבין כעת כי לגיחזי אין כל תקנה. מלבד עבירתו על מצוותו המפורשת של הנביא לא לקחת מאומה מנעמן, הוא גם לא מאמין בכוחו של הנביא עצמו, ועל כן הוא מעניש אותו בעונש הצרעת הנורא.
 
אופי העונש המסויים שהועתק כביכול מנעמן אל גיחזי מהווה גם אקט סימבולי חשוב: נעמן, איש צבא, גוי, ואיש ארצי, בוחר להאמין בדברי הנבואה של הנביא ובכך קודש שם שמים בעולם. גיחזי אדם גדול בתורה, תלמיד חכם, ונאמן ביתו של הנביא לא מוכן לקבל את יכולותיו הרוחניות של הנביא והופך את קיום הנבואה והנס הגלוי למשהו השייך למסגרת כלכלית של 'תן וקח', כלכלה וקפיטליזם, נס תמורת ככרות כסף ובגדים. הנס של אלישע לפי גיחזי לא שונה מכל טיפול רפואי קונוונציונאלי או אפילו אלטרנטיבי, וכיוון שכך הוא שווה רק כסף. את הכסף הזה תובע גיחזי מנעמן שממהר לשלם ברוחב לב. על כך אומר לו אלישע, הטיפול בנעמן לא היה סוג של ייעוץ רפואי קליני, הוא היה נס ומסר אלוקי. מאחר שאתה, גיחזי, לא מאמין בכך, הרי שעונשך  -שיוכיח לך כי מדובר היה אכן בנס על טבעי – כי אותה צרעת  -באופן לגמרי לא טבעי- תעבור אליך עד עולם.
 
זהו סיומו של פרק זה בנרטיב העצוב של גיחזי. אלא שהסיפור עדיין לא הסתיים. על אף מצבו הנורא של גיחזי מבקש אלישע להחזירו בתשובה, ובכך אולי לרפאותו מצרעתו. אלא שגיחזי באופן כמעט סוריאליסטי ממשיך לדבוק בעמדתו והוא ממשיך לטעון, כפי הנראה, כי גם הצרעת שבה לקה הוא היא פונקציה של זיהום קונוונציונלי כל שהוא ולא עונש שמימי נורא
 
"וילך אלישע דמשק" להיכא אזל? אמר רבי יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר
 
 
 
מקורות
תלמוד ירושלמי קידושין
תלמוד ירושלמי יבמות
תלמוד בבלי סנהדרין

 

פרטים

מפני מה שאל שאול את דוד האם זה קולו? האם הוא איננו מזהה את גוון הקול של העלם שהיה כה קרוב אליו, מה עוד שהשיחה מתקיימת בשדה פתוח וכל אחד רואה את חברו?

פרטים

מדוע המלך מציב בפניהם משימה כה קשה ובעצם בלתי אפשרית. אז הגיע צעיר רזה וחלוש, שאהב את המלך מאד והאמין בו ללא סייג. הוא אמר לעצמו כי אם המלך הציב כזו משימה – הרי שניתן ככל הנראה לעמוד בה.

פרטים

מתוך הגמרא:
דרש רב יוסף: מאי דכתיב (ישעיהו יב, א) "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"

במה הכתוב מדבר?

בשני בני אדם שיצאו לסחורה.
ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף.
לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח.

לכך נאמר: "ישוב אפך ותנחמני".

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים עב, יח) "עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם"

אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו.

 אלו דברי הגמרא.

א] עולה מכך שהקב"ה "עושה נפלאות לבדו", כלומר שפעמים שנעשה לאדם נס, והוא עצמו אינו מודע לנס שנעשה עבורו.
בדרשתו של רב יוסף יש תוספת. לא רק שבעל הנס אינו מכיר בניסו, אלא הוא מתלונן, מחרף ומגדף, משום שהוא סבור שקרתה לו תקלה. אותו קוץ ששיבש את תוכניותיו - נשלח כדי להציל אותו מטביעה.

 האם כוונתו של רב יוסף ללמד אותנו שכשאנחנו חושבים שקרתה לנו תקלה, עלינו להאמין שאותה תקלה - היא היא הצלה עבורנו? מה דעתכם?

 ב] "אין בעל הנס מכיר בניסו" - כלומר, האדם חושב שהוא ניצל בזכות הזהירות שלו, או בעזרת ה"מזל" שלו שישב לו הקוץ, אבל רבי אלעזר אומר לנו שהתרחש כאן נס. הקב"ה לבדו יודע שזה נס.

 

 

פרטים

נכרי מבקש להתגייר אבל יש לו תנאי מוזר: על רגל אחת. שמאי מסרב והלל מוצא את הדרך להעביר את היהדות על רגל אחת. מה מונח מאחורי הדרישה המשונה? איך שמאי והלל התמודדו איתה?

פרטים

רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. כיצד? מלמד, שכשם שרואה את כבודו - כך יהא אדם רואה את כבוד חברו. וכשם שאין אדם אוצה שיהא שם רע על כבודו - כך יהא אדם רוצה, שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו. (אבות דר"נ ט"ו)

 


תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבי, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חברכם וכו'... ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. (ברכות כ"ח).

 


אמר רבי יוסי: המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי, חגיגה ב' א'). שאלו תלמידיו את רבי נחוניה בן הקנה, במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי (מגילה כ"ח)

 


משעה שאדם מרים ידו להכות חברו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע (שמות רבה א' ל"ד). הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה(מגילה כ"ח).


כל אלמנה ויתום לא תענון. (שמות כ"ב כ"א)... אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר: לא תענון. כי אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו (שם) אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. (מכילתא קע"ט)


כשתפסו את רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל (מעשרת הרוגי מלכות שנהרגו ע"י הרומאים) ליהרג, היה רבי שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו, ואומר:אוי לנו, שאנו נהרגים כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע, רצונך שאומר לפניך דבר אחד? אמר לו אמור.

 

אמר לו, שמא כשהיית מיסב בסעודה, באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו? אמר לו: השמים, אם עשיתי כן (מלשון שבועה). אלא, שומרים היו לי, יושבין על הפתח. כשהיו עניים באים היו מכניסים אותם אצלי, ואוכלים ושותים אצלי, ומברכים לשם שמים. אמר לו: שמא כשהיית יושב ודורש בהר בהית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבים לפניך, זחה דעתך עליך? אמר לו: ישמעאל אחי, לא! (אבות דר"נ פרק ל"ח) אמר לו רבי ישמעאל לבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו, עד שתהא שותה כוסך, ונועל סנדלך, או עוטף טליתך? - אמרה תורה, אם ענה תענה אותו, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו נחמתני רבי! (מכילתא)

 

דע את יהדותך, מעריב, 15.2.74

 

פרטים

תלמידיו של רבי יוחנן מספרים לו חדשות: יש זקנים בבבל. את רבי יוחנן זה מפתיע 

פרטים
סיפור מהגמרא, על רבי חנינא בן דוסא שמסתפק במועט שבמועט, עד כדי כך שאין לו אפשרות לאפות חלות לשבת, מה שלא מפריע לשכנה חטטנית לבוא להציץ לו לתנור

פרטים

בארץ ישראל חי יהודי שמפורסם היה כחוטא גדול. כל כך חוטא היה האיש, עד שגם שמו - פנטקקה -  סימל את מהותו, שכן פירוש המילה פנטקקה ביוונית הוא חמש עבירות. עיסוקו של האיש, כמה מפתיע, היה ניהול בית הזונות של העיר.

שנה אחת היתה בצורת קשה, הארץ חרבה וגשם אין. רבני התקופה נשאו תפילות לשמים אך ללא הועיל. באחד הלילות חולם האמורא רבי אבהו חלום, בו נמסר לו כי אם היהודי פנטקקה יתפלל על הגשמים הרי שתפילתו תיענה. ואמנם פנטקקה התפלל, ובקשתו נשאה פרי - גשמי ברכה החלו לרדת והרוו את האנשים ואת הארץ.
 
רבי אבהו שכפי הנראה לא הספיק להכיר את קורות החיים של פנטקקה זימן אותו אליו וביקש להכירו. 
 
"במה אתה עוסק" שאל רבי אבהו
 
פנטקקה סיפר לרבי אבהו על משלח ידו המיוחד והסביר: "חמש עבירות אני עושה בכל יום, משכיר את הזונות, מכין את התיאטרון למופע היומי, מכבס את מדיהן המיוחדים, רוקד לפניהם, ומנגן לכבודן". 
 
"האם עשית איזשהו מעשה טוב לאחרונה"? שאל רבי אבהו
 
ניסה פנטקקה להיזכר עד שלבסוף אמר: "פעם כשהכנתי את אולם התיאטרון הבחנתי באשה בוכיה שנעמדה מאחורי אחד העמודים. לשאלתי היא אמרה כי בעלה נלקח בשבי ואין בידה די ממון כדי לפדותו. היא חשבה למכור את גופה למועדון הזונות ובשכרה תפדה את בעלה. קמתי, מכרתי את מיטתי ואת מצעי, הענקתי את הכסף לאשה העלובה ואמרתי לה: הא לך, קחי ופדי את בעלך, ולא תחטאי".
 
אמר רבי אבהו: "כדאי [ראוי] אתה להתפלל על הגשמים".
 
מעשהו של הברנש פנטקקה הוא מעשה גדול, נאצל, ואלטרואיסטי. קשה או בלתי אפשרי כמעט לצפות מבעל בית זונות לסרב לאשה שמוכנה למכור את גופה לכל המרבה במחיר. פנטקקה לא מסתפק בכך שהוא לא מקבל אותה לעבודה אלא הא גם מוכר את מיטתו וכליו כדי להחזיר אותה אל בעלה. ייתכן שפנטקקה ידע, מתוך מסיונו רב השנים עם החומר האנושי אתו התעסק, כי אם יתיר לה לעבוד במועדון, הרי שהיא כבר לא תחזור להציל את בעלה גם אם יהיה בידה די כסף
 
ומכל מקום האם ניתן לראות באקט של היהודי הלא שגרתי הזה מימד נוסף, מעבר לאיזושהיא פעולה חיובית רגעית? נדמה התפעלותו הגדולה של רבי אבהו לא היתה רק מעצם מעשה החסד ופדיון השבויים, מאחר שמעשי חסד ופדיון שבויים יש להניח, קיימים היו בעם היהודי גם ללא מעשהו המסויים של אותו פנטקקה. ייחודיותו של יהודי זה היתה נקודת הראות, או הפרספקטיבה, בו הוא מדד את מעשהו. כששואל אותו רבי אבהו מה מעשיך, יכל פנטקקה להשיב באינסוף תשובות אחרות, חלקן שקרים מוחלטים וחלקן קרובים לאמת [ולצורך הענין, אני עוסק בבידור..], אבל פנטקקה אינו כזה. הוא מספר בדיוק מאילו מרכיבים עשויה מלאכתו: חמש עבירות. כשרבי אבהו מבקש ממנו בכל זאת למצא משהו טוב, הוא צריך להתאמץ ורק אז הוא מספר את סיפור החילוץ המופלא של האשה ובעלה מהשבי ומהזוהמה, שכן מבחינתו של פנטקקה, אין איזושהיא הירואיקה או גבורה מיוחדת במעשה זה. מנקודת הראות של פנטקקה מדובר במעשה טריוויאלי שהיה נעשה על ידי כל בן אנוש. זו גם הסיבה שכשרבי אבהו שואל אותו מה מעשיך, הוא לא מציין את פעולת ההצלה [שייתכן שהיו עוד כאלו באמתחתו] כחלק מזהות העבודה שלו.
 
כאשר אדם עושה מצווה נקייה מכל שיקול, וחפה מכל מניע אישי, חברתי, או כלכלי, הרי שמצווה זו נעשית 'לשמה' כלומר לשם ה' יתברך 'פרופר', ומצווה נדירה כזו ראויה לפתוח גם את שערי השמים הנעולים.
 
על פי מכתב מאליהו ח"ג עמוד 116  
 

פרטים

שני סיפורים מהגמרא. נחום "איש גם זו" שכל דבר שקורה לו הוא אומר גם זו לטובה. תלמידו רבי עקיבא אומר לתלמידיו "כל דעביד רחמנא - לטב עביד". שניהם רואים בזה דרך חיים.

פרטים

 כל האמת מאחורי המינוי השנוי במחלוקת: כיצד הצליח יהושע לשכנע אלמנה עשירה להיות אשתו ומה הקשר לכהונה הגדולה

 
בשבוע שעבר סיפרנו כאן אודות יהושע בן גמלא, שעל אף שצדיק גמור היה, מונה לכהן גדול בעזרת קשריה הכלכליים של ארוסתו. הנה תזכורת:
 
מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס ומנהו המלך להיות כהן גדול. מדייקת הגמרא: מנהו אין, נתמנה לא![המלך אמנם מינהו, אך הוא לא 'התמנה' כלומר לא היה מינויו מקובל על הסנהדרין שנאלצו לקבל את מועמדותו ומינויו של יהושע בניגוד לרצונם].אמר רב יוסף קטיר קחזינא הכא[אני מבחין במינוי זה ב'קשר של רשעים', שכן-]הכא דאמר רב אסי תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי[שלשה קבים של דינרים העלתה ארוסתו של יהושע - מרתא בת ביתוס, שהיתה עשירה גדולה, לינאי המלך, כדי שימנה את חתנה לתפקיד הכהן הגדול].
 
כזכור, ביקשנו לבחון את אופיו ואישיותו של יהושע בן גמלא, והעלינו השערה שיהושע היה צדיק גמור. השערה זו נתמכה בגמרא מפורשת במסכת בבא בתרא שם היא אומרת כי "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל". לא פחות.
 
אלא שבמהלך השבוע האחרון התגלגל לידי ספר ובו מובאים דברי הירושלמי החושף השתלשלות ארועים מדהימה השונה לגמרי מהסיפור הטריוויאלי המופיעה במשנה.
 
הנה תוכן הדברים.
 
יהושע בן גמלא חפץ להינשא למרתא בת בייתוס ולהיות לכהן גדול, ברם הוא ידע שההסתברות כי אחד משני המאוויים האלו שלו יתממש - נמוכה מאד. לכהן גדול אין הוא מתאים, ומרתא בת ביתוס לא הסכימה לחיזוריו ולא נענתה לבקשתו להינשא לה. יהושע ידע, שאם הוא היה מתמנה לתפקיד המכובד של 'כהן גדול' היתה מרתא מסירה את התנגדותה לנישואין.
 
מה עשה יהושע? הלך ושכר 'פריומא' - מן אפריון מפואר המשמש את הכלה כהינומא ביום חתונתה. יהושע ידע, כי אלמנה לא יוצאת לחופתה בהינומא, אך הוא הכיר היטיב את המנהג שנהג בתקופתו לפיו אמה של הכלה [או את אמו של החתן כמדומה] יושבת במקום הכלה באפריון וממלאת את מקומה. במעמד מתוקשר היטיב יצא יהושע עם ההינומא כשבתוכה ישובה אמה של מרתא [או אמו של יהושע לפי גירסא אחרת], והכל דיברו על האירוסין הקרובים של יהושע עם מרתא בת ביתוס - האלמנה העשירה.
 
השמועה פשטה במהירות והגיעה עד לאזנה של מרתא. בחישוב מהיר הבינה מרתא כי היציאה ל'תקשורת' וההכחשה של מעשה האירוסין לא יוסיפו לה כבוד רב. אנשים יפקפקו באמינותה, היא תיאלץ לקבל גט מספק, והמבוכה תזעק לשמים. בלית ברירה נענתה מרתא ונאלצה להיכנע לאתגר שהציב בפניה יהושע.
 
מכאן הדרך לשלב השלישי והאחרון בתכניתו של יהושע היתה קצרה. מרתא לא חפצה לבלות את חייה לצד איש פשוט, כהן הדיוט, חסר כבוד ומעמד. היא פנתה במהירות לינאי המלך, ותמורת סכום כסף [זהב] נכבד סודר המינוי על הצד היותר טוב.
 
כולם היו מרוצים. יהושע נישא למרתא וזכה בכהונה הגדולה. מרתא היתה לאשת הכהן הגדול. ינאי המלך הכניס לאוצרותיו סכום בלתי מבוטל של דינרי זהב, ורק רבי יוסף וחכמים עמדו וזעקו בשער: 'קטיר קא חזינא הכא' - קשר של רשעים נעשה כאן.
 
כיצד מסתדרת דמות סכסכנית וחתרנית זו של יהושע עם דברי הגמ' במסכת בבא בתרא כי 'זכור אותו האיש לטוב' וכו'.
 
בדיקה במפרשים מעלה תשובה פשוטה וענינית: מדובר ביהושע בן גמלא אחר. היו שני יהודים שנקראו בשם זה, האחד היה נוכל, שקנה את הכהונה הגדולה בכסף, והאחר היה צדיק שדאג לחינוכם של בני ישראל בתקופה בלתי פשוטה.
 

פרטים

מעשה בנקדימון בן גוריון ש"לוה" 12 מעיינות של מים. מגיע הזמן שהוא צריך לפרוע, ולא ירדו גשמים. נקדימון מתפלל ובאמת יורדים גשמים. ואז בא ההגמון ותובע שהרי הגשמים ירדו לאחר ששקעה החמה. ואז קורה נס נוסף. השמש מבצבצת.

 

פרטים

מעשה בכהן פשוט שרצה להיות כהן גדול. אשתו העשירה "קנתה" עבורו את המינוי מינאי המלך. רב יוסף מזהה כאן "קשר של רשעים" למרות שאולי המינוי היה ראוי.

פרטים

סיפור מהגמרא על בתו של רבי עקיבא שלפי החוזים בכוכבים היתה אמורה למות ביום חתונתה. בסופו של דבר היא ניצלה בזכות מצות הצדקה שעשתה.

פרטים
תנו רבנן [שנו חכמים]
לא יסקל [לא ישליך אבנים] אדם מרשותו לרשות הרבים.
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד,
אמר לו [החסיד]: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך [כלומר לרשות הרבים שתמיד תישאר שלך]?
לגלג עליו [המשליך].
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.
 
בסיפור, אליגוריה, קצרה ויפה זו מונחים כל כך הרבה מסרים, שלעתים נדמה, כי בכל קריאה חוזרת בסיפורון הקצר הזה מתגלים רבדים נסתרים ועמוקים יותר. עומד אדם בתוך שדהו ומשליך ממנה אבנים ושאר אשפה, החוצה אל רשות הרבים. למה הוא עושה את זה? כי הוא גס רוח וחסר רגישות חברתית מינמלית. עובר שם במקרה חסיד. הוא מבחין במעשיו של המשליך והוא צועק 'ריקה'! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך - כלומר מרשות היחיד שכעת היא עדיין ברשותך אך איש לא יכול לערוב כי היא אכן תישאר שלך, לרשות שלך -  כלומר לרשות הרבים שתישאר תמיד [גם] שלך?
 
מדוע צועק עליו החסיד ומכנה אותו בכינוי כל כך קשה – ריקה, זאת אומרת איש ריק ללא כל תוכן? מפני מה הוא לא מסביר לו את חומרת מעשיו בעדינות ובאדיבות כפי שהיינו מצפים מחסיד? ולבסוף, מדוע משתמש החסיד בתוכחה בעלת סמנטיקה כה מפותלת, רשות שלך, ורשות שאינה שלך, די לו אם היה אומר לו כי הוא פושע, מסכן את הציבור וחורג מכל נורמה מוסרית.
 
נדמה כי ניתן לקבוע בוודאות, כי כאשר ראה החסיד את האיש עומד בשדהו ומשליך ללא הבחנה אבנים ממנה החוצה אל רשות הרבים, הבין מיד כי לפניו ניצב אדם שאיבד מזמן כל חוש חברתי מינימלי. הוא אדם נטול אינטליגנציה רגשית ומעשיו כולם סובבים סביב עצמו וסביב רכושו בלבד. לאיש כזה, שעומד ומשליך אבנים בלי משים אל המרחב הציבורי לא יועילו כל תוכחות, גערות וצעקות. למעשה הוא ישכח אותם ברגע שהם יגיעו לאזניו. גם כעת כשהחסיד מנסה להעביר לו מסר מורכב מעט, הוא מלגלג וצוחק מדברי החסיד. ועם זאת הצעקה 'ריקה' בשילוב המסר המורכב פעלו משהו. הם חדרו אל תאי הזיכרון לטווח ארוך של אותו ציניקן ונותרו שם מוכנים ליציאה כשיגיע הגירוי הנכון.
 
והגירוי הגיע. יום אחד כשאותו בעל שדה יורד מנכסיו והוא מוצא את עצמו מהלך ברשות הרבים, הרשות היחידה שבו עדיין יש לו זכות כלשהיא, הוא נתקל באבנים שהוא עצמו השליך, וכאילו מתוך חלום הוא נזכר במלים המשונות שאמר לו איזשהו חסיד לפני כל כך הרבה שנים "מדוע אתה משליך אבנים מרשות שאינה שלך לרשות שלך". הוא נזכר בלעגו המושחז מהדברים המשונים הללו, אבל כעת, כשהאבנים שלו עצמו, פוצעים את רגליו, מהדהדת הקריאה 'ריקה' באזניו שנית, והמסר המורכב מקבל כעת משמעות אופרטיבית חדה וכואבת, ומכאן קצרה הדרך למסקנה: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך.     
 

פרטים

מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה (להתפלל) בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי אמרו לו תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה

פרטים

בעירו של האמורא רב גמדא התפרסמה שמועה על קבוצה של ספנים שמתעתדת להפליג אל ארץ רחוקה ונידחת בשם 'מידעם'. רב גמדא פנה לספנים וביקש מהם לרכוש עבודו דבר מה מאותה ארץ רחוקה. לצורך הקניה הביא להם רב גמדא ארבעה זוזים - סכום שהיה עמו באותה עת. 

 
הספנים הגיעו לאותה ארץ ועם תום עיסוקם המסחרי במקום פנו לחפש עבור הרב הנכבד פריט או מזכרת כלשהיא מן המקום. אלא שבסכום המועט שהיה בידיהם – ארבעה זוזים לא מצאו האנשים מאום מלבד קוף קטן שאכן עלה בדיוק ארבעה זוזים. בדרך חזרה אל הספינה שעתידה היתה להחזירם לביתם השתמט מהם הקוף והחל לברוח. הספנים רדפו אחרי הקוף השובב שמצידו החליט להסתתר באחד החורים שבאדמה. כשהגיעו הספנים אל החור גילו לתדהמתם כי הקוף בחר להתחבא בנקיק שהיה טעון באוצר בלום של מטבעות זהב ומרגליות. האנשים נטלו את המטמון והפליגו בחזרה לארצם. כשהגיעו לרב גמדא הגישו לו את הקוף אותו רכשו עבורו ואתו את כל מטבעות הזהב והמרגליות שמצאו. לשאלתו של רב גמדא ענו הספנים הישרים, כי את המטמון גילו רק בזכותו של הקוף השייך בעצם לרב, ועל כן החליטו להעניק לו גם את המטמון.  
 
מה מונח בסיפור לא שגרתי זה? נדמה לי כי מלבד חיזוק הקביעה ש'רוב הספנים חסידים' [גמרא במסכת קידושין דף מח] מסופר גם על אופיים של אותם ספנים. בעיני, הטיפולוגיה של הספנים מאופיינת בישרות חדה, עד כדי קיבעון, ובריחוק מוחלט מ'קומבינות', קיצורי דרך, או בלשוננו היפה 'חיפוף'.
 
כמה רמזים מובילים אותי לקביעה זו:
רב גמדא הביא לספנים ארבעה זוזים. אנו יודעים שסכום זה הוא נמוך במיוחד. עם זאת הספנים קיבלו ממנו את אותם ארבעה זוז והחלו לחפש לו ברצינות תהומית איזושהיא מזכרת או פריט אופייני לאותה ארץ רחוקה.
 
הספנים מסתבר, חיפשו פריט שיעלה בדיוק ארבעה זוזים. לא פחות ולא יותר. ניתן להניח, קרוב לוודאי, כי באותה ארץ היו גם פריטים שעלו פחות מארבעה זוז, ניתן גם לשער כי היו כאלו שעלו מעט יותר מארבעה זוז. הספנים לא שתו ליבם לפריטים כאלו. הם לא הוסיפו מכיסם ולא גרעו מהסכום ההתחלתי אלא התעקשו על פריט השווה בדיוק ארבעה זוזים.
 
על הקוף שנרכש בארבעה זוזים בוודאי לא היו הספנים מחוייבים לשמור שמירה מעולה. ככלות הכל, הם עשו לרב גמדא טובה ורכשו עבורו משהו תמורת כספו. אם אבד הדבר שלא באשמתם אין הם מחוייבים להשיבו. למרות זאת רצים הספנים בעקבות הקוף השובב [שעלה כזכור רק ארבעה זוזים] עד ללכידתו באותה גומחא מסתורית.
 
ולבסוף, המענק הנדיב של כל הרכוש, לרב. אין חולק על כך כי הספנים לא היו מחוייבים להביא לרב גמדא את המטמון. הלא הם מצאו אותו, והקוף שאפילו לא הגיע לידיו של רב גמדא, רק סייע להם. על אף זאת לא היו הספנים הישרים מסוגלים לשאת את המחשבה כי מטמון שלא הגיע אליהם בדרך ישרה, קונוונציונאלית, יישאר בידם. שורת הדין לפיה הזהב שייך להם לא יכלה להרגיע את האינטגריטי הכה ישר וכה חד בו הם ניחנו. הם העדיפו לתת את כל האוצר לרב גמדא מאחר שבעיניהם הוא, כבעל הקוף, זכאי היה לו לחלוטין.   
 

פרטים

מעשה ביוסף מוקיר שבת, מהגמרא, יהודי שכיבד את השבת מעבר ליכולותיו. וזכה לשכר גדול. "מי שמלווה לשבת - שבת פורעת לו".

 

פרטים

רבי זירא, בניגוד לחבריו היה מקרב את בני מ"משפחת הפשע" שבשכונתו. על אף הסיום האופטימי עולה שאלה ברורה: מדוע הקפידו חכמים כל כך על רבי זירא שנהג לקרב את אותם עלובים, ורבי זירא מצידו מדוע לא הפסיק לעזור ולסייע להם גם כאשר לעגו לו וכינו אותו בשמות מעליבים?