פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ויהי מקץ שנתיים ימים.. ופרעה חולם... ותאכלנה הפרות רעות המראה... ויקץ פרעה והנה חלום.

ויש להעיר, מדוע נפתחה הפרשה במילה 'ויהי'? הלא אין 'ויהי' אלא לשון צער כמו שנאמר 'ויהי בימי שפוט השופטים'... 'ויהי בימי אחשוורוש'?

ובפרשת מקץ לכאורה יש שמחה שהרי יוסף הצדיק יוצא מן הבור והופך לשליט על ארץ מצרים, צריך היה לכתוב 'והיה מקץ שנתיים ימים'?

מסביר הרב מאיר אליהו כי 'הויהי' רומז על השנים הללו שהיה בבור.

שהרי מאחר שאמר יוסף הצדיק 'כי אם זכרתני.. הזכרתני אל פרעה', דקדק עמו הקדוש ברוך הוא ונותר שנתיים בבור. יוסף הצדיק בדרגתו הגבוהה לא היה צריך לבקש משר המשקים שיזכיר אותו אצל פרעה מאחר שצריך היה לסמוך על ה', השנתיים הללו בבור, והצער שנוסף ליעקב אבינו שלא ראה את יוסף עוד שנתיים מרומזות במילה 'ויהי'.

עוד אפשר לומר שהרי היו שבע שנות רעב, וכאשר פרעה שואל אותו מתי יקרו שנים אלו עונה יוסף 'כי ממהר האלוקים לעשותו'. יש לאגור אוכל במהירות, כי שבע השנים הרעות לא יתעכבו זמן רב ומכאן 'ויהי'.

הסבר נוסף, דווקא העליה לגדולה היא צער.

כידוע הגאון מוילנא אמר כי כל המדרגות שיש בקדושה הצליח להגיע חוץ משתי מדרגות שבקדושה. שאלו תלמידיו מדוע? הלא ניתן לעשות סיגופים ולהגיע אליהם?

אמר הגאון מוילנא, איני יכול להגיע למדרגות אלו מאחר שאני מפורסם. מאחר שאני מוכר העין שולטת.

ואמנם במסכת תענית נאמר 'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'. הרוצה להעשיר יצפין, לא יספר לכולם שיש כך וכך מזומנים.

כידוע לזיכוי הרבים יש מעלה עצומה כמו שכותב הזוהר, ולמרות זאת היו רבנים גדולים שהעדיפו להצטנע ואפילו לא למסור שיעורים כדי לא להתבלט.

הגמרא מביאה במסכת קידושין שנאמר 'ויפנו ויסתכלו על משה', אמרו האנשים שמן משה מהכסף שלנו, נהיה לו כרעיים. כאשר בן אדם מוכר כולם מדברים עליו למרות שאין בכך מאום מן האמת.

הגמרא אומרת, שלשה עוונותיהם נמחלים ואחד מהם הוא זה שעלה לגדולה. למה? מדקדקים עליו, מוציאים עליו את כל הרפש בעולם.

הגיליוטינה של הדור, היוטיוב, בלא הרבה מאמץ מוציאים על האדם את כל הרוע ואת כל הרפש כדי לנטרל אותו.

תירוץ נוסף על לשון ה'ויהי'. כל הפרשות שעוסקות ביעקב אבינו מתחילות ב-וי. וישלח, ויצא, וישב, ויגש, ויחי, פרשיות אלו מלאות בצרות אותן עבר יעקב. לבן, שכם, מכירת יוסף, עשיו, בנימין, המפגש עם פרעה.

בפרשת מקץ, גם יש צער, לוקחים את בנימין. לכן למרות שהפרשה לא מקבלת את שמה מאותיות 'וי' היא נפתחת באותיות אלו כדי לרמז על הצער שבשביית בנימין. 

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בפרשת השבוע מקץ, פרעה חולם את חלום הפרות והשבלים. יוסף פותר את החלומות וצופה שבע שנות שבע, שלאחריהן שבע שנות רעב. מיד יוסף מתרגם את החלומות ופתרונן לפסים מעשיים:

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע. ויקבצו את כל אכל השנים הטבות הבאת האלה, ויצברו בר תחת יד פרעה, אכל בערים ושמרו. והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב"

פרעה שומע את תכנית החירום הכלכלית של העבד שזה עתה עלה מן הבור, ולא מסתיר את התפעלותו: "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". ופרעה לא מסתפק בהתפעלות, אלא ממנה אותו למושל מצרים.

בקריאה ראשונה בפסוקים לא ברור מה הגאונות בתכניתו של יוסף, נביא כאן את דברי המפרשים לפי סדר הפסוקים:

א. שלטון היררכי

יוסף מתכנן את מבנה השלטון: איש נבון וחכם יהיה ממונה על פקידים רבים.

" ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ"

מצד אחד ישנו מנהיג יחיד, שינהיג את המדינה בדעה אחת, ולא יהיו כמה ראשים שימשכו לכיוונים שונים. מצד שני אדם אחד אינו מומחה בתחומים רבים, ולכן ימנה תחתיו פקידים שיהיו ממונים על תחומים שונים - כל אחד יתמקד בתחום אחר ויוכל להתמקצע בו.  

ב. גביית מסים בשנות השובע

" וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע" (חמש - מלשון חומש)

בדרך כלל המס היה עשירית מן התבואה. יוסף מתכן את העלאת המס דווקא בשנות השפע, כאשר יש תבואה והעול אינו כבד כל כך.

למה דוקא חומש (20%)?

יוסף מניח שבשנת שפע הצריכה כפולה משנה רגילה, ואילו בשנת רעב ניתן להסתפק במחצית הצריכה משנה רגילה. נמצא אפוא שהצריכה בשנת שובע עולה פי ארבעה משנת רעב. לכן נזדקק לאגור חמישית בשנת שובע.

ג. זירוז העם לזרוע בכל כוחם, דוקא בשנות השובע

" וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע" (חמש - מלשון זירוז)

כאשר יגיעו שנות השפע, העם עלול להתעצל מלהשקיע בזריעה נוספת כשהאוצרות מלאים והתבואה בזול. לכן תפקידו של האיש הנבון והחכם להמריץ את העם לזרוע בכל היכולת.

ד. צבירת אוצר מרכזי, וקיבוץ אוכל לכל עיר

"ויקבצו את כל אכל השנים הטבות הבאת האלה, ויצברו בר תחת יד פרעה, אכל בערים ושמרו"

יוסף מבקש לאסוף בר - תבואה, ואוכל - קטניות ופירות. את התבואה אוספים תחת יד פרעה - באוצר המלך, ואת האוכל מאחסנים באוצר מקומי בכל עיר ועיר.

באופן הזה, קל יהיה לשמור על האוצר הגדול, בעיר המלוכה, שם הוא יהיה מוגן יותר מפני גניבות. ואילו האוכל יישמר בכל עיר לעצמה כדי לפרנס את אותה העיר בשנות הרעב, כך אותו אוכל יישמר יותר באקלים הטבעי שלו. ואילו האוצר המרכזי מיועד לייצוא ולמסחר לארצות אחרות שיעשיר את קופת המלוכה.

שיקול נוסף, אם השלטון יהיה זה שיקנה את כל עודפי התבואה, ואם האוכל יישמר בעיר, תבין האוכלוסייה את מטרת אגירת המזון. כך היא תשוכנע שהממשלה פועלת לטובת האוכלוסיה ולא למטרות התעשרות.

ה. הפרדה בין תפקיד הממונה, לבין הטלת המס

" ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים"

הטלת המס, למרות חיוניותה, מעוררת כעס ציבורי. מאידך תפקידו של הממונה, האפוטרופוס, להגביל את הצריכה בשנות השובע, ולאגור את המזון. הוא זקוק לשיתוף פעולה ציבורי רחב. לכן מבקש יוסף שאת המס יגבה פרעה, וישחרר את האפוטרופוס מכל תפקיד המעורר איבה.

כאשר נתבונן בחכמתו של יוסף, בתשומת הלב לתכנון היעיל מחד, ולהבנת השיקולים המדיניים מאידך, נבין גם את דברי פרעה: "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת - אין נבון וחכם כמוך".

 מקורות:

אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

את אשר ה' עושה הגיד לפרעה (מא, כה)

גם החרטומים ניסו בכל מיני דרכים לפתור את החלום, כמו שמביא רש"י (פסוק ח). מ דוע לא הצליחו? לכאורה נראה, שפתרונו של יוסף היה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר הגיוני וגם יותר מתאים, מכל פתרונותיהם של החכמים והחרטומים למיניהם; בודאי שגם הם לא היו טפשים, וכיצד יתכן שלא חשבו על זה?

אך באמת, היתה לכך סיבה. בדרך כלל, כשמגלים לאדם גילוי מן השמים, אין הדברים באים כמפורשים חד משמעיים. גם כאשר מדבר ה' אל הנביא, אינו אומר לו את הדברים כהוויתם, אלא מראה לו מחזה, שאינו אלא משל לכוונה האמיתית של הנבואה, ועל הנביא לפענח את המשל. בדומה לזה, הוא גם ענין החלומות. כשהקב"ה מראה לאדם חלום, אי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, חייבים להבין שאין כאן אלא רמז בלבד.

חרטומי פרעה ידעו זאת, ולכן הפליגו בדמיונם לכל מיני כיוונים; כלל לא עלה על דעתם, שניתן להבין את החלום כפשוטו. רק יוסף ידע, שחלום זה אינו ככל החלומות, שכאן הפרות והשבלים אכן מבטאים את מה שהם מהווים: שובע ורעב. זו היתה כונת יוסף כשאמר לפרעה: את אשר אלקים עושה הראה את פרעה. כלומר: אין כאן משל ורמז, אלא את הדבר עצמו שעומד להתרחש, הראו לך בחלום.

מעתה, נוכל להסביר גם את סוף דברי יוסף "ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון וישיתהו על ארץ מצרים". כבר עמדו על זה רבים, מה ראה יוסף להציע הצעה כזו? כלום התבקש לתת עצות? וכי אין זו העזה מצדו, העבד העברי?

ברם כאן התנהג יוסף בפיקחות יתירה. הוא ידע, שככל שפתרונו נראה הגיוני ופשוט, הוא עלול להיתקל בהתנגדות נמרצת, ואפילו בלעג גלוי, מצד החרטומים והחכמים; וגם פרעה עלול ללכת בדרכם. לכן נקט יוסף בתכסיס מחוכם, שבעזרתו עלה בידו לקבל את הסכמת כולם.

נסביר זאת במשל. במדינה אחת חלה בנו של המלך, ולא נמצאה לו כל תרופה. אחרי שבאו כל גדולי הרופאים של המדינה וגם מחוצה לה, ולא הצליחו לעלות על שורש המחלה ולמצוא לה מזור, החליט המלך ברוב יאושו, לפנות אל העם, ולהכריז שמי שבידו לייעץ או לרפאות את החולה, הרי הדלת פתוחה לפניו. והנה היה שם אחד מן הרופאים הפשוטים, שהמחלה וסימניה היו ידועים לו; הוא הגיע לארמון, התבונן בחולה, ונוכח לדעת שאכן יש בידו לרפאות אותו, באמצעות תרופה פשוטה ביותר. כל מה שהיה צריך לעשות, הוא לאסוף עשבים מסוג המצוי בכל גינה, ולהכין מהם את התרופה . אותו רופא ידע, שאם יעיז לומר זאת בפני כל גדולי הרופאים הנאספים שם, יהיה בעיניהם ללעג ולקלס. אחרי שניסו הם את כל סמי המרפא היקרים ביותר ללא הועיל, היתכן שתבא הישועה מתרופה פשוטה כל כך? לא רק שאין זה "הגיוני", אלא זה יפגע קשות ביוקרתם, וזו כבר סיבה מספקת כדי לדחות אותו על הסף...

מה עשה אותו רופא? הוא התחכם ואמר: "נראה לי שאפשר לרפאות אותו באמצעות עשב פלוני, אבל דעו לכם, שאם כי עשב זה הוא עשב פשוט ונפוץ מאד, צריך מומחיות גדולה כדי להכין את התרופה באופן הנכון". כיון שכך אמר, הרי כל אחד מהרופאים חשב בלבו: "מי מומחה גדול ממני, בודאי שבי יבחר המלך כדי להכין את התרופה, ואני אקצור את התהילה." ואכן, הנהנו כולם בראשם כאות הסכמה... וכך עשה יוסף: הוא אמר לפרעה, שאמנם פתרון החלום הוא פשוט, אבל אין זה הכל: דרוש אדם נבון וחכם כדי להגשים את הדברים, כדי להפיק את התועלת הנכונה מהחלום. ברגע זה, כיון שראו שניתן כאן לזכות במשרה רמה ביותר, שכחו החרטומים את עלבונם; כל אחד מהם המתין בצפיה, שהוא יהיה זה שיזכה במשרה הרמה, תוך שהוא נותן את "הסכמתו המלאה" לעצם הפתרון. ואמנם בסופו של דבר נחלו אכזבה מרה, אבל על הסכמתם כבר לא יכלו להתחרט ...

ע"פ אהל יעקב

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

מדוע אף אחד מחכמי מצרים לא הצליח לפתור את חלום פרעה. הוא לא נראה כה מסובך? 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וגו', ויקבצו את כל אוכל וגו' והיה האוכל לפקדון וגו'. וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו"? [בראשית מא].

אך כלום כל החכמה הכלכלית הזאת מוכיחה על רוח אלקים? מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי'.

חכמה כן, חכמה גדולה!

כשרון כן, כשרון גדול!

מסירות כנראה גם כן.

אך רוח אלקים, מהי השייכות המיוחדת?

רבים תמהו מניין לקח יוסף את העוז להציע הצעות של פתרון, כלום לכך הריצוהו מן הבור?

מספר הרב אזרחי כי הוא זוכר, עוד מימי נעוריו, כיצד רבי דוד פינקל זצ"ל עומד בחלקו המערבי של היכל ישיבת חברון, כשמסביב לו שותים בצמא את דבריו הנפלאים של רבי ישראל סלנטר זצ"ל בהוכיחו כי מיניה וביה, מתוך החלום עצמו, ידע יוסף כי לא רק לפתרונו מצפים אלא גם לעצתו, כולל "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם" וגו'

מן הצד עמד צעיר אחד, ובתעוזה מסויימת שניכרה בקולו הרועד קימעא, הפטיר: לשם מה כל ההתחבטות הזאת מדוע אי אפשר להבין כי כשיוסף הצדיק יודע אל נכון כי בידו לייעץ ולהציל את מצרים כולה מן הרעב והמוות, הרי טוב ליבו דחפו להציע ולייעץ?

מדוע לא יעשה יוסף הצדיק כל מאמץ להשפיע כי יקבלו עצתו ודבריו, הכי לעצמו הוא דורש, הלא בהצלת נפשות עסקינן? מהי איפוא עיקר הקושיא?

הצעיר הוסה. הכל חזרו להתפעל מחשבונו הגאוני של הרב.

אומר  הרב אזרחי, כי יש הרבה בדבריו של אותו צעיר.

הגדיר מי שהגדיר את גדלותו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל וכך אמר: אישיותו ומדותיו היו ניבטים בפסקי הלכותיו.

הכיצד?

פעמים רבות משסיים את דעת תורתו בפסק ההלכה, היה מצמיד לכך את המילים הבאות:

"אך יש לי עצה בשבילך"

מדותיו, האצילות וטוב ליבו, לא הרשו לו לעמוד מנגד לבעיותיו של השואל, אשר הפסק מנע הימנו את ההיתר שכל כך היה זקוק לו.

ר' שלמה זלמן השקיע את כבירות גאונותו לא רק בעצם הפסק להלכה ולמעשה, אלא אף בנשיאה בעול דאגתו ומצוקתו של העומד מולו.

אישיותו ומדותיו הגאוניים והאצילים לא זו בלבד שניבטו מתוך פסקיו, הם התמזגו בהם. משום שתמיד תמיד, מעולם ולעולם, היה נתון לזולתו ובכל דבר וענין.

כראש ישיבה לתלמידיו, כמו כפוסק הדור ומבקשי פיהו, כחכם ופקח למודרכיו, כמו לצדיק ועושה חסד, להמוני המוניו.

כשהוציא מפיו 'אך יש לי עצה בשבילך' לא היתה זאת תגובה או תשובה או הענות. מלים אלו פרצו מאליהן, מתוך תוכו של האיש.

כל מה שיש בו, גאונותו, וצדקותו, ישרותו, וטוב ליבו, הכל הכל היה ברגע זה נתון לעצתו.

ומה פלא איפוא אם יוסף הצדיק, אף הוא, לא עמד בפני פרץ טוב ליבו וזרם רגשותיו ללכת בדרכיו של הקב"ה, לקיים עולם להחיות עולם.

מדוע יפלא אם יחד עם פתרון החלומות, התמזג בהם גם חסדו טובו צדקתו וגאונותו? מדוע לעכב את ה"ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון" וגו'?

מה הפלא?

נראה, כי פרעה וחרטומיו הכירו בטוהר מחשבתו ובעיקר בפרץ רגשותיו. הם ניצבו כמעט דומם באין דיבור בפיהם לעומת הר הגעש של טובה וחסד, אשר התפרץ מתוך תוכו של יוסף הצדיק. זהו רוח אלקים.

משום שרק מי אשר רוח אלקים בו, אוצר בקרבו את מדתו של הקב"ה, שבסיבתה ברא את העולס על כל בריותיו: "מדרך הטוב להיטיב", כך נאמר על הבורא עולם [ראו אצל הרמח"ל ב'דעת תבונות']. הלא זאת היא הסיבה לבריאת כל העולמות על כל ברואיהם.

ויוסף שהלך בדרכיו של הבורא, אף הוא בורא עולמות, מחיה אותם ומקיימם. זו היא סיבת 'ההתפרצות' הגלתי נמנעת אשר אין לעוצרה - כי מדרך הטוב להיטיב.

ויוסף שטוב הוא, דרכו היא להיטיב. זו היא חיוניות עבורו, לא יתכן אחרת. "ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון"...

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

קשיים רבים יש בהבנת דברי יוסף. מי מינה אותו ליועץ לפרעה, הלא תפקידו היה לפתור את החלומות, ולא לייעץ עצות? ועוד, שבדבריו הוא סותר את עצמו. אחרי שהציע לפרעה למנות איש נבון וחכם שימשול על כל המדינה, הוא ממשיך ואומר "יעשה פרעה ויפקד פקידים". מדוע יש צורך שפרעה יטפל אישית במינוי הפקידים? האם אין זה מתפקידו של אותו מושל? ובכלל, מדוע היה צורך להאריך כל כך בפרטי הדברים כיצד לקבץ ולשמר את התבואה, הלא כל זה מסור לאותו "איש נבון וחכם"?

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

וליוסף ילד שני בנים, בטרם תבא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי-פרע, כהן און: (בראשית מא, נ)

כמה דברים בפסוק זה נראים חריגים. מדוע נאמר בתחילת הפסוק "וליוסף יולד" בלי לציין מי ילד, ורק בסופו חוזר הפסוק ומגלה זאת: "אשר ילדה לו אסנת". מדוע חוזרת התורה ומציינת שאביה היה "כהן און" עובדה שכבר הוזכרה רק חמשה פסוקים לפי כן? ומדוע נאמר "יולד שני בנים" בלשון יחיד, ולא "יולדו", בלשון רבים?

כמדומה, שאם נחפש בתורה דוגמה לחינוך טוב, לא נמצא דוגמה מוצלחת יותר, מזו של שני בני יוסף, אפרים ומנשה. דורי דורות של אבות בישראל שואפים ומתפללים שיזכו לגדל את בניהם, שיהיו כאפרים ומנשה. יעקב אבינו בעצמו העיד עליהם: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה"! 

ברם, לא כך נראו פני הדברים בתחילת דרכם. כל הנתונים הצביעו, לכאורה, בכיוון הפוך. הרי ידוע, שהשפעתה של האם על חינוך בניה היא המכרעת את הכף. מי היתה אסנת, אמם של אפרים ומנשה? היא גדלה בבית של ה"שכבה העליונה" המצרית, בבית שכולו עבודה זרה והשחתה. המושג של "חינוך יהודי שורשי" היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב... הגורם השני במעלה, המשפיע על חינוך הילדים, הוא הסביבה והחברה שבקרבה הם גדלים. אין ספק, שגם אפרים ומנשה לא היו מנותקים מהחברה המצרית, ושמבחינה חיצונית גדלו כנערים מצריים לכל דבר. ואם אין די בכל זה, הרי העובדה שיוסף היה משנה למלך, גם היא השפיעה לרעה. הרי רואים אנחנו לעתים קרובות אצל בנים להורים עשירים, שגם ילדים הנמצאים בסביבה חיובית, ולומדים במוסדות חינוך, מושפעים לרעה מן העושר והשפע שבביתם; וקל וחומר בבית יוסף, השולט ללא מצרים על ארץ מצרים !

כיצד הצליחו יוסף ואסנת, בנתונים כאלה, לגדל בנים כאלה?

כאן יש להדגיש נקודה נוספת. אסנת, כאמור, באה ממשפחה רמת מעלה, והיתה ללא ספק מעורבת היטב בחיי התרבות והחברה המצרית. מי היה יוסף, לעומתה? עבד עברי, שיצא מבית האסורים למלוך. בדרך הטבע, היה עליה להביט על בעלה מרום מעמדה, ערכה ויחוסה, כשם שהתייחסה למשל ושתי לאחשורוש.

וגם אם היא היתה אשה כשרה, כפי שאכן היתה, ולא התגאתה על בעלה, הלא אין די בזה. כדי לבנות משפחה ברוחו של יוסף, היתה אסנת צריכה להתבטל כלפי בעלה התבטלות מוחלטת, לשכוח את עברה ואת זהותה, ולהתחיל חיים חדשים. כמה קשה הדבר! רק אצל אשה כאסנת, ורק עם בעל כיוסף הצדיק, מוצאים אנו שהדבר הוא בגדר האפשרי.

אין פלא, שכל כך הצליחו בחינוך בניהם. אם אשה מוכנה לעזוב את כל ערכי החיים שעליהם גדלה, להקדיש מעתה והלאה את כל ישותה לבעלה, להזדהות עמו וללכת עמו גם בדרך זרה ולא מוכרת לה, אז - ורק אז - יש לצפות לכך שגם את ילדיה תוכל לגדל ברוח זו, שגם הם ילכו בעקבות אביהם ללא עוררין.

ניתן לומר, שכל זה טמון בסגנון ה"חריג" שבפסוק שלפנינו. הפסוק מקדים לנו: "ליוסף יולד" - לא מוזכר כאן, מי ילד, הלידה מתייחסת אך ורק ליוסף, האמא כאילו לא קיימת. רק יוסף היה המכוון את דרך חינוכם וגידולם; אסנת ביטלה את עצמה ואת דרכה לחלוטין בפני דרכו של יוסף. וכדי להבליט שזוהי קביעה בפני עצמה, נאמר "יולד" בלשון יחיד, כאילו ללא קשר עם ההמשך "שני בנים". רק בסוף הפסוק מוזכרת אסנת, וכאן מדגיש הפסוק שוב "בת פוטי פרע כהן און". ללמדנו שעם כל זאת השכילה להיות אשה כשרה.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

סיפור פרשת השבוע מקץ בקונספט עיתונאי. כנסו

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר