פרשת שמיני

ויאמר ה' אל אהרן לאמור: יין ושכר את תשת, אתה ובנך אתך בבאכם אל אהל מועד [ויקרא ה].

והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, ואומר פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו', והשיכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה, כמו שהוא יושב בגן עדן [מדרש תנחומא].

 

מעיר הרב אזרחי, נניח כי יש בו ביין את ה'ישמח לבב אנוש', מה השוואה יש בין הדברים, הלא פרט ל'ישמח' אינו אלא יין? ואילו התורה הלא עולמות ומלואם יש בה, מה אין בה, הייתכן להזכיר את השנים בנשימה אחת?

ומה עניין הגן עדן שהתורה מביאתנו אליו, להזיותיו החולניות של השיכור? תמוה מאד.

 

ומי אמר ששיכור מרגיש בגן עדן?

משיכור כרוני..

 

משיכור כרוני אשר בנו החסיד הביאו אל שיכור אחר המוטל באשפה, אמת המים נשפכת על פניו ונערים ובחורים מהתלים בו, סונטים בו, מקניטים אותו, והוא ממשיך להיות מוטל בבזיונותיו ובביב השופכין שלו. הנה יראה אביו כיצד הוא עצמו נראה בשכרותו. כך פונה הבן אל אביו בכאב ואומר: כך אתה נראה אבא שאתה שיכור, אולי יועיל הדבר להניאו ממנהגו הנבזה...

 

אבל אז רוכן האב אל השיכור ואומר לו: תגיד לי חביבי, באיזה בית מרזח רכשת את היין הטוב הזה, המשובח הזה?

 

מפנה הבן את האב אל מצבו המביש של האיש, אך האב עונה: בני אין לי תענוג גדול וגן עדן מזה, וכך נסתתמו טענותיו של הבן החסיד.

 

מכך, כך חז"ל, שהשיכור מרגיש עצמו בגן עדן.

 

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת, כיצד ניתן להשוות את התורה הקדושה שכל חפציך לא ישוו בה לשיכור הנבזה?

 

התורה מלמדת אותנו לימוד גדול ועצום.

אין לך אדם המוכן לוותר על גן עדן. אם אתה רואה אדם שחי חיים של ריקנות, של שפלות, של עבירות ומרעין בישין, אות הוא כי יש לו לאותו ברנש 'גן עדן' משלו.

 

כך נראה בעינין גן עדן ובטוח הוא בלי ספר כי בגן עדן הוא נמצא.

 

נכון זה גן עדן של שוטים אבל לדידו זה גן עדן והוא לעולם לא יסכים לוותר עליו. גם השיכור נמצא בגן עדן רק שגן העדן שלו הוא ביב השופכין...

 

כמו כן, אין לך אדם שיסכים להיות עצוב, כך אחד רוצה שמחה ואושר, אלא שהשיכור משוכנע כי השמחה והאושר נמצאים אצלו. זה נשמע משונה אבל הוא חש כך ומאמין בזה.

 

אם ינסה אדם להסביר לשיכור שהוא לא נמצא בגן עדן – נדון הוא לכישלון. השיכור כאמור טוב לו והוא לא רואה כל רע במצבו.

 

מה צריך לעשות? להסביר לו שייתכן שהוא חש בגן עדן אבל גן עדן זה הוא תוצר של מלתעות היין שבהם הוא שבוי. רק כאשר אינך 'אתה' אתה חש בגן עדן. רק כאשר אתה מאבד צלם אנוש אתה חש בגן עדן. כאשר אתה בטירוף הדעת כששכלך ניטל ממך אתה אכן חש בגן עדן.

 

גן עדן של תורה הוא לא גן עדן של דמיון הוא גן עדן של מציאות. הוא גן עדן שאתה במו ידיך מכינו עבור עצמך, הוא גן עדן של נצח ולא של אילוזיות, לגן עדן כזה מגיעים רק על ידי התורה שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'. 

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים: 
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם: (ט, כב-כג) 
 
למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת (רש"י)
 
תמיהות רבות יש לתמוה כאן. הבה נתאר לעצמנו את הרגע הזה: נשלמה מלאכת המשכן, עברו שבעת ימי המילואים, הגיע היום הנכסף שבו ישרה ה' את שכינתו על עם ישראל. כבר הוקרבו כל הקרבנות, ועתה מצפים לדבר אחד: שכבוד ה' ירד על אהל מועד. ובאותו רגע נכנסים משה ואהרן לאהל מועד, כדי למסור שיעור בהלכות מעשה הקטרת... מדוע דוקא עכשיו? וכי לא היה ניתן להמתין עד לאחר ירידת השכינה? ומה ענין הברכה השניה שבירכם אהרן? הלא זה עתה בירך אהרן את העם בברכת כהנים; מה צורך היה לברך אותם שוב?
 
לעתים קרובות אנו נתקלים באנשים שאירע להם אסון, והם שואלים: "כל כך הרבינו תפילה, שפכנו דמעות, ומדוע לא נענינו"? "היכן כל התפלות, האם היו לשווא"? יש המבקשים לנחם אותם בכך, שמכל מקום הועילו התפלות, אם לא לזה אז לאחר, אם לא לעכשיו אז לאחר זמן. ואם כי גם זה נכון, נראה שהתשובה האמיתית טמונה בתפיסה שונה ועמוקה יותר של שני עמודי העבודה, התפילה והקרבנות.
 
כשאנו מביאים דורון לשר או למלך, כדי למצוא חן בעיניהם, וכדי שימלאו את בקשותינו, ברור שיש כאן כעין "משא ומתן" - תמורת הענקת הדורון, או תמורת טובות הנאה אחרות שהם מצפים לקבל מאתנו, הם ממלאים את הבקשה. מילוי הבקשה הוא פועל יוצא ישיר ממה שאנו נותנים; בעצם אנו משעבדים בכך את השר על ידי המתנה למלא את מבוקשנו.
 
טבעי הדבר, שאנשים רבים מתייחסים בצורה דומה גם לקרבנות שמקריבים לפני ה'. בעינינו הם מהווים אמצעי לקבל את השפע מן השמים, כתמורה למה שאנו עובדים את ה'. וכך גם בענין התפילה: כשלא נתמלאה הבקשה, הם תמהים על מה שהתפילה נשארה "ללא תמורה", משל כאילו יש כאן חוב שלא נפרע ...
 
אך גישה זו בטעות יסודה. לא יעלה על הדעת, שניתן "לחייב" את השי"ת לתת דבר כלשהו על ידי קרבן או תפילה. "אם יצדק, מה יתן לך"! אין העבודה סיבה למילוי הבקשה, אלא נהפוך הוא: מה שאנחנו נמצאים בצרה וזקוקים לישועה, היא היא הסיבה שנעבוד את ה', שנקריב לו קרבנות ושנתפלל אליו. ואילו הקרבנות ותפילה, אינם אמצעי אלא תכלית בפני עצמה. 
 
בשעה שחייו של אדם מתנהלים על מי מנוחות, קשה לו להרגיש קירבה לה'. הטבע חוצץ בינו לבין קונו. אבל בעת צרה, ניתנת לו הזדמנות לפתוח את לבו, ואנו מצווים לנצל את ההזדמנות הזו להתקרב אל ה'. מדוע היו האמהות עקרות? אומרים חז"ל, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. לא נבראה הצרה אלא כדי שתשמש כמנוף לאדם להתקרב ולהדבק בה'.
 
וכך גם בכל יום ויום, כשאנו שוטחים את בקשותינו לפני ה' בתפלת שמנה עשרה; הרי ה' מטיב לדעת את צרכינו גם אם לא נפרט אותם, אלא לעצמנו אנו מזכירים, שכל דבר בעולם בא לנו מידו של ה', ועל ידי כך באים אנו לידי הכרת האמת, שכל חיינו תלויים בחסדו ית'. זוהי מטרתה של התפילה, ואילו מילוי הבקשה תלוי בשיקולים אחרים, שיקולים שאין לנו כל מושג עליהם. אם לבנו נפתח, אם התקרבנו מעט אל ה', אזי השיגה התפלה את מטרתה במלואה.
 
עתה נחזור אל חנוכת המשכן. כשנשלמה עבודת הקרבנות, וריח הנחוח עלה לרצון לפני ה', נשא אהרן את כפיו, כדי להוציא בברכתו מן הכח אל הפועל את השפעת השפע מן השמים. עתה הגיע הרגע, שבו היתה השכינה אמורה לרדת אל עם ישראל. אילו כך היה, אילו היתה יורדת עתה אש מן השמים, מה היו הבריות אומרות? הקרבנות, וברכתו של אהרן, הם הורידו לנו את השפע! כשם שקונים סחורה מבשר ודם תמורת תשלום, כך מקבלים שפע מן השמים על 
ידי הקרבת קרבנות .
 
כדי להוציא מלבם כל מחשבה בכיוון זה, הושהתה ירידת האש. משה ואהרן נכנסו לאהל מועד, ועסקו בפרשת הקטורת. הפעם לא התעסקו בעבודת הקרבנות, אלא באהל מועד עצמו. כשיצאו משם בירך אהרן את העם בפעם נוספת, וגם הפעם היתה הברכה קשורה למה שקדם לה; זו היתה ברכה רוחנית", ברכת אהל מועד", ברכה שהשראת השכינה שבאהל מועד תתפשט אל לבם של ישראל, שיקויים בהם "ונתתי משכני בתוכם - בתוך כל אחד ואחד". 
 
כשירדה האש מן השמים ברגע זה, שוב לא היה מקום לטעות. עתה היה ברור, שתפקידה של עבודת הקרבנות היא אחת ויחידה: לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. 
 
השפע הגשמי המתלווה אליה אינו מטרה, אלא תופעת לווי של השראת השכינה. זה היה תמציתו של השיעור, שמשה מסר לאהרן בהכנסם אז לאהל המועד; ומכאן גם אנו נלמד לקח.
 
(ע"פ רש"ר הירש)

ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן: (ויקרא י,ג) 

אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שגדולים הם ממני וממך. (רשי")

 

משמע, שמלבד מימד העונש שבמיתת בני אהרן, היתה מיתתם הכרחית גם לעצם הענין של חנוכת המזבח, כדי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום. כמובן שדבר זה טעון ביאור, מה מוסיפה מיתת הצדיקים לקדושת הבית, הלא אדרבה - "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו "!

 

ברם, עלינו לדעת שללא אירוע מעציב זה, היו המשכן והשראת השכינה שבו, המזבח וקרבנותיו, עלולים ליהפך מסם החיים - לסם המות. רק על ידי מיתת הצדיקים ניתן היה להבטיח שלא יצא כאן מכשול. נסביר זאת על ידי משל.

 

מעשה שהיה, בעיר חדשה שנבנתה על ידי הממשלה, היא תוכננה על ידי מיטב האדריכלים, נבנתה בפאר השכלולים, וכל טוב לא היה חסר בה. תושביה אמורים היו ליהנות משיא של איכות חיים, ולבלות בה את ימיהם בלא דאגה.

 

כמובן, נבנה בעיר זו מרכז רפואי מפואר, והעומד בראשו היה רופא מפורסם, גדול הרופאים במדינה זו. מיד עם תחילת האיכלוס של העיר, נפתח המרכז הרפואי והחל בפעולתו. החולה הראשון שהגיע לטיפול, ביום חנוכת העיר, לא היה נראה מקרה חמור במיוחד. בסך הכל התלונן על כאב ראש... מכל מקום, טיפל בו מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו, והטיפול עמד תחת השגחתו האישית.

 

והנה, למרבה ההפתעה, התדרדר מצבו של החולה תוך זמן קצר, והוא נפטר בתום ימים ספורים. כל העיר היתה כמרקחה, הנהלת בית החולים התכנסה מיד לישיבת חירום, בהשתתפות ראש העיר. "מה נאמר ומה נדבר" פתח ראש העיר את הישיבה. "מקרה זה מבשר רעות. אם התחלנו בצורה כזו, כיצד יתנו בנו אמון"?

 

המנהל ביקש את רשות הדיבור. "אני מבקש את סליחתך, ראש העיר, אם אני חולק על דבריך. לא רק שאין כאן אות לרעה, אלא אדרבה, אפשר לומר שעם כל הצער על פטירת החולה, אני מאד מרוצה מהתפתחות זו"... כולם הביטו עליו בתמיהה, משל כאילו יצא מדעתו. "לא, לא יצאתי מדעתי", המשיך הרופא. "אגיד לכם את האמת, כשראיתי את העיר, את כל הפאר וההדר שבה, את בית החולים המשוכלל, הייתי מודאג מאד. העיר נמצאת בסכנה גדולה, חשבתי לעצמי, בעיר זו איש לא ישמור על בריאותו! הם יאכלו וישתו כאוות נפשם, הם יעשו ויבלו ככל העולה על רוחם, שהרי הם "מובטחים", יש להם רופא גדול, בית חולים משוכלל ביותר, אם תהיה בעיה רפואית בודאי שמיד יפתרו אותה! וכשתתברר להם הטעות, כשיראו שגם אני מוגבל, ושאיני יכול לחולל מופתים, אז כבר יהיה מאוחר".

 

"אבל היום אני יודע, שחלפה הסכנה. אחרי המקרה הזה, יראו כולם את המצב לאמיתו. איש לא ישלה את עצמו, שהוא מוגן מפני הסכנות האורבות לבריאותו". זו היתה כוונתו של משה רבנו. "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום". בני ישראל עלולים היו מעכשיו, לאבד כל פחד מפני החטא. כיון שהכפרה תהיה כל כך זמינה ופשוטה, לא ישגיחו יותר על דרכם, הם יעשו ככל העולה על רוחם.

 

לכן היה הכרח, שיחד עם חנוכת המשכן, יובהר לעם ישראל שאין כל בטחון שכל חטא יכופר. אדרבה, דוקא המשכן עלול לגרום למיתה, אם לא ידעו להיזהר, אם היחס אליו יהיה יחס של זלזול. ואם בארזים נפלה שלהבת, אם אפילו הקרובים ביותר, שהעבירה שלהם אינה אלא דקה מן הדקה, אינם מובטחים מפני פגיעה, מה יאמרו אזובי הקיר?

 

ע"פ אהל יעקב

אש שיצאה מלפני ה' נפרדה לארבעה חוטי אש וחדרה לחטמיהם של שני בני אהרן - נדב ואביהו * ערפל כבד סביב גורם העונש: דעות חלוקות בין הפרשנים * אהרן שותק ומקבל תנחומים על מות בניו * הדודנים, מישאל ואלצפן מטפלים בגופות הנשרפים * משה לאהרן ולבניו הנותרים: "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".*

החגיגה הסתיימה באסון: מצוות הקרבת קרבנות המילואים על ידי אהרן במעמד משה והעם כולו, קיבלה תפנית דרמטית כאשר בניו הגדולים של הכהן הגדול פרצו אל תוך קודש הקדשים ובמחתותיהם אש עצמית שלא צוותה על ידי ה'. על האש הם הניחו קטורת אותה ביקשו להקריב בין שני בדי הארון. באותו רגע פרצה אש שמימית -מחולקת לארבעה חוטי אש- וחדרה אל חוטמיהם של נדב ואביהו. האש שחדרה אל גופם של שני הכהנים לא פגעה בגוף עצמו אלא רק בנשמה. כשהם גוססים המשיכה האש הרוחנית להסתחרר סביב האחים ולהדוף אותם החוצה אל מחוץ לאוהל מועד כדי שלא יטמא המשכן והיריעות. באותה שעה היו העם כורעים ומשתחווים ברינה אל מול האש שירדה משמים על המזבח ולא הבחינו בארוע אולם מיד עם ההזדקפות מההשתוחחות מבחין ההמון בשני אנשים שכובים על פני הקרקע וגודל האסון מתחיל להיתפס: נדב ואביהו, מנהיגי העם הבכירים הממוקמים בהייררכיה המנהיגותית מיד לאחר משה ואהרן, כבר אינם בין החיים.  .

פרשנות רליגיוזית
מותם של שני בני אהרן, מנהיגי העם מעורר הדים רבים ודעות שונות בקרב  הפרשנים לאורך הדורות. מעניינת פרשנותו של האדמור מליובאוויטש ז"ל הסבור כי דווקא קדושתם, ודבקותם הרוחנית הבלתי אנושית היא שהביאה למותם. שכן אדם, ילוד אשה, אינו מתבקש להיהפך למלאך, אלא להיפך ליהנות ולפעול בעולם הזה כאדם נורמטיבי עם רצונות, יצרים ודחפים. השאיפה להגעה לדרגה רוחנית גבוהה ולקרבת ה' אינה צריכה לפגום בהתנהגותו ובנפשו של האדם כאורגניזם. גם צדיק צריך לישא אשה ולהוליד ילדים, וגם ירא שמים מחוייב לאכול ולשתות ולשמוח. נדב ואביהו, שכאמור לא נשאו אשה, לא הולידו ילדים, ובאורח ספרטני התנזרו מכל צרכי הבסיס של האדם האנושי לא יכלו, בקונספט של העולם אותו יצר אלוהים, להמשיך ולהתקיים. שכן למרות קדושתם האמיתית וצדקותם הפנומינלית, העולם הספציפי הזה, בכדור הארץ הזה, מיועד עדיין, לאנשים בני תמותה. ולא למלאכים.

האב, אהרן הכהן הגדול, ואלישבע אשתו שהיו עדים למחזה הנורא לא ידעו את נפשם מצער. פרשנים מספרים כי אהרן האשים גם את עצמו במות בניו: "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני". מנהיג העם, משה רבנו ניגש לאחיו הגדול ומנחמו: "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש" כשהמשמעות היא לדעת פרשנים היא: לא מכבר שלח לי ה' מסר בסיני לפיו עתיד הוא לקדש את הבית הזה באנשים גדולים. סבור הייתי, כך משה, כי הכוונה היא אלי ואליך, כעת מבין אני כי בניך, נדב ואביהו גדולים מאתנו. מלות הנחמה פעלו כצרי על נפשו הכאובה של אהרן והוא מקבל עליו את הדין ומצדיקו. מיד לאחר מכן פונה משה למישאל ואלצפן בני עזיאל שהיה דודו של אהרן ומבקש מהם לישא את הנפטרים אל מחוץ למחנה. מישאל ואלצפן מתקרבים אל נדב ואביהו ובחרדת קדש נושאים אותם בכותנותיהם –שכאמור, כמו הגוף, לא נשרפו - אל השטח שמחוץ למחנה ישראל.  הסיבה בה בחר משה לטיפול במתים בדודני אהרן ולא באחי הנפטרים – איתמר ואלעזר, נעוצה בעובדה כי בני אהרן הנותרים היו כהנים והטיפול בגופות אחיהם היה מטמא אותם כשהתוצאה הישירה לכך היא פגיעה בעבודת עבודת אוהל מועד. מאותו טעם מודיע גם משה לאהרן ולבניו כי מנהגי האבילות המקובלים לא חלים עליהם במקרה הזה והם מצווים להמשיך ולעבוד את עבודת הקודש באוהל מועד. העם, לעומת זאת, התעטף באבל כבד במות שני מנהיגיו "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

 

גורם המוות

מפני מה מתו שני בני אהרן? סביב הטרגדיה הגדולה – מות שני אחים מבחירי וממנהיגי העם מונחת תעלומה גדולה. מדוע באמת נענשו שני האנשים הללו באופן כה חמור. השאלה מקבלת משנה חשיבות לאור העובדה כי בתורה לא מפורש כל רמז או סימן להתנהגות שהביאה את סופם העצוב.

ועם זאת בקרב הפרשנים יש כמה וכמה דעות ופרשנויות

 

הקדושים בחייהם ובמותם לא נפרדו

נדב ואביהו בני אהרן הבוגרים שונים היו מהמון העם כמו גם ממשפחתם שלהם. כבר במצרים נחשבים היו האחים לפרושים וחסידים כמעט מעל לדרגת אנוש. אחיהם הצעירים נשאו נשים והולידו ילדים, והם נותרו בקדושתם ובדבקותם בבוראם. למרות גדלותם הרבה ואישיותם המונומנטלית בחרו נדב ואביהו להצטנע בקרן זווית ולא ליטול על עצמם את שררת המנהיגות. אלא שמבוקשם לא ניתן להם. כשבאו ישראל לסיני מודיע האלוקים למשה באופן חד וברור: "עלה אל האלוהים, אתה, ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, והשתחוו מרחוק". האיזכור של נדב ואביהו מיד לאחר משה ואהרן לימד על מעמדם הבכיר לפני האלוקים, והם עלו ביחד עם אביהם, דודם, ושבעים הזקנים. שם, למעלה, מספרת התורה כי "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". פרשנים סבורים כי כוונת הפסוק מוסבת על נדב ואביהו בלבד ומשמעותו היא כי נדב ואביהו היו היחידים שהביטו אל האלוקים ממש כשמתוך עוצמת קדושתם הם ממשיכים בהתבוננות הרוחנית הזו גם תוך כדי אכילה ושתייה.

החיזיון הזה עובר בלי תגובה מצידו של הקב"ה: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". הסיבה: שמחת התורה וקבלתה היתה כה גדולה שביקש הקב"ה שלא לקלקלה במות שנים מן המובחרים בעם. ועם זאת כאשר כעבר זמן, נכנסו שוב נדב ואביהו אל קדש הקדשים ובידיהם אש עצמית שיסודה אינו מלפני האל, מחליט ה' להיפרע מהם גם על הארוע הראשון בהר סיני.

 

פרשנויות נוספות

יש הסבורים כי סיבת פטירתם של נדב ואביהו מקורה בכך שהורו הוראה בפני רבם כלומר בפני משה. לדעה זו, צדקו מעשיהם של נדב ואביהו שהקריבו אש ממחתותיהם אלא שההחלטה על כך, שהגיעה ללא היוועצות ברב – במשה הובילה לאסון הקשה. קולות אחרים רואים בסמיכת פרשיית מות בני אהרן ואיסור עבודת המקדש במצב שכרות הוכחה כי סיבת המות היתה עבודתם של שני האחים כשהם שתויי יין.  פרשנות מחמירה יותר מספרת כי בשעה שהיו נדב ואביהו מהלכים אחרי משה ואהרן היו נדברים ביניהם ואומרים: "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את העדה". לשאלה הרטורית הזו השיב כביכול ה' "לא תדע מה ילד יום" ונמצא אלו קוברים את אלו. אל מול הפרשנות הזו קיימת דעה קונטרסטית הרואה במות שני הבנים תגמול על מעשה העגל אותו בנה אהרן. שכן באותה שעה נגזרה גזרה כי ימותו כל ארבעת בניו של אהרן ומשה התפלל והצליח לבטל את הגזירה בחצי כלומר שני בנים בלבד. לפי טיעון זה, לא היה חטאם של נדב ואביהו עוון הגורר חיוב מיתה, אלא טריגר משמעותי המעורר את גזר הדין הישן..

 

 

פרשת שמיני כוללת בתוכה את אחת הפרשיות המעשיות ביותר, המשפיעות על חיינו ברמה היומיומית, 365 ימים בשנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה – המזון אותו אנו אוכלים. זו הסיבה כנראה, שהקדוש ברוך הוא פונה גם אל משה וגם אל אהרן [ולא מסתפק באמירה למשה בלבד כמו רוב המצוות האחרות] ואומר להם: 
 
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ... 
 
גם אם לא ניכנס לרובד המיסטי של איסור אכילת הבהמות והחיות הטמאות, כבר ניתן לקבוע כי קיים קשר ישיר ומובהק בין אכילת מזון כשר, לקדושת האדם הישראלי. בחומש שמות נאמר
 
ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו – לכלב תשליכון אותו
 
מה ענינה של הקדושה המוזכרת בתחילת הפסוק להשלכת הטריפה לכלב? אין זאת כי אם התניה גלויה: אילו חפצים אתם להיות אנשי קדש, אינכם יכולים לאכול דבר מאכל הפוגע באותה קדושה המפעמת בכם. 
 
הרציונאל העומד מאחורי הוראה זו הוא כי האכילה בכלל, היא דבר גשמי, בהמי, חייתי. אכילת כל בהמה וכל חיה על פי שיקולים גופניים גרידא מוכיחה כי האדם אינו אלא עוד סוג של בעל חי הבוחר את מזונו על פי קריטריוניים הישרדותיים, או הנאתיים. 
 
האדם הנעלה לעומת זאת, המיוחד, הקדוש, הופך את האכילה למעשה מוסרי, ששיקולי הבחירה בסוג המאכל אינם פונקציה של הישרדות, הנאה, או כל רגש חומרי אחר. 
 
כיצד עושים זאת? איך הופכים את האכילה לפעולה נאצלת שאינה תלויית דחף אבולוציוני חייתי? על כך אומרת התורה כי יש להימנע מאכילת בהמות או חיות שבתכונותיהם מבטאות את היפך הקדושה, היפך הרוחניות. כאמור, אין כאן המקום לדון ברובד הנסתר של תכונת הבהמות הטמאות והאנטיתזה שלהם ל'קדושה' אך בה בעת ברור כי התכונות השליליות הללו פוגמות באותה קדושה אליה שואף כל איש ישראל.
 
התכונות השליליות הללו צריך לומר, אינן הופכות את הבהמה או את החיה ליצור שלילי כמובן. יש כאן אמירה סובייקטיבית לגמרי שלאדם קדוש אין יכולת להכיל בהמה או חיה או כל חי אחר עם תכונות המהוות ניגוד גמור לקדושה. אדם שאיננו קדוש, רשאי בהחלט ליהנות מן הבהמה כמו כל יצור אחר. זו הסיבה שהתורה מדגישה כי החיות והבהמות הללו טמאות רק ביחס לסובייקט
 
אך את זה לא תאכלו... טמא הוא לכם
 
כלומר איננו טמא אובייקטיבית. טמא הוא למבקש לשאוף לקדושה. הלכה נוספת היוצאת מכאן היא שבהמה או חיה טהורים שהמליטו וולד הנדמה כחיה טמאה [וכגון שאין בו סימני טהרה] - הוולד לא נפסל באכילה לפי שכלל בידינו 
 
היוצא מן הטמא טמא, היוצא מן הטהור טהור  
 
כלומר, אין הסימנים מהווים פרמטר לטומאה אובייקטיבית של המאכל, אלא הם מגלים על אותן תכונות המהוות את אותו ניגוד לקדושה. מאחר שהוולד הגיע מאם בעלת תכונות טהורות שוב לא מעלים ולא מורידים בעינינו כל סימנים חיצוניים אחרים. 
 
על פי הרש"ר הירש. 
{jcomments off}

שלוש החוליות הללו קשורות בקשר אמיץ. מי שיש לו הווה בלבד הרי כבר לעתיד, כבר מחר, נהפך ההווה לאתמול, לעבר. רק כשיש שר בין שלושת הזמנים יש לכל שלושת הזמנים את הערך הנכון. כי האתמול יכול להיות בעל ערך רק כשהוא הביסה להווצרות המחר.