פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פרק  א, משנה ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה.

באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו.

מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גהינם.

לא לדבר עם אשתך?

משנה זו זכתה לפרשנויות ולהתייחסויות רבות לאורך הדורות. בין הגישות הרבות, היו שראו בדברי יוסי בן יוחנן אמירה אנטי פמיניסטית, כאילו שיחה עם האשה הינו דבר שלילי, שכן היא עשויה להמיט אסון על האדם – סופו יורש גהינם.

האמנם?

האם ניתן לקבל את דברי יוסי בן יוחנן שאין לשוחח רבות עם האשה כפשוטם? עם מי ישוחח האדם אם לא עם אשתו? מי האיש הקרוב ביותר לאדם מלבד רעייתו עצמו ובשרו? האם ייתכן שיוסי מבקש מאדם להגיע לביתו עדי ערב ולקיים שיחה קורקטית וקצרה עם רעייתו שהמתינה לו כל העת?

בפירושי רבי נחמן ורבי נתן מברסלב על מסכת אבות, מצאתי ראייה מעניינת, ששופכת אור על השיחה עם האשה עליה דיבר יוסי.

מדובר, אומר רבי נחמן, באדם שרוצה לספר לבת זוגו פגמים ומעשים שליליים אותם עשה בעבר. אני מרגיש, כך אמרו אנשים לעצמם מאז ראשית ההיסטוריה, כי הקשר בינינו כל כך חזק, שאני יכול לספר לה הכל על עצמי, והיא, לא רק שלא תוכיח ותכעס, אלא להיפך תקבל אותי כפי שאני, ותאהב אותי עוד יותר.

אז זהו שלא.

אשה כמו כל חבר, עשויה לרכוש כבוד ואהבה לאדם, אך כאשר היא שומעת על מעשים קשים והרגלים רעים שהיו נחלתו בעבר, היא לא מסוגלת להתעלם מהם. ייתכן שכעת היא תנחם את אהובה כי הכל כשורה, וכי היא מקבלת אותו כפי שהוא, אך בחיכוך הראשון שיתגלע ביניהם היא תזכור היטיב את פגמיו עליהם הודה בעצמו, ואלו יעמדו לו לרועץ. היא בפשטות לא יכולה להתעלם מהם.

הטעות הזו, של שפיכת הלב וגילוי סודות ומעשים לא ראויים לפני אדם קרוב, נובעת מחולשתו של הרגע. האדם סבור כי היופי, והאהבה הטהורה השוררת בינו לבין בת זוגו באותו שעה תעמוד לנצח, וכל מכשול או גילוי לא יוכלו לה.

זו כמובן טעות גסה. בחיים בין בני זוג, יש גם רגעים אפורים, קשים, ובלתי נעימים, ואין כל צורך להותיר אצל בת הזוג משקעים וגילויים על חסרונות ומנהגים מגונים.

זו הסיבה שלא ירבה אדם שיחה עם האשה, כלומר 'לא ירבה' במשמעות של אי הרחבה השיחה למקומות לא נחוצים.

זהו באשתו, וקל וחומר באשת חבירו.

אבל מדוע שיחה עם אשת חבירו גרועה יותר? הלא לכאורה, אצל אשת החבר, הגילויים על המידות המגונות והמעשים הרעים אינם רלוונטיים עבורו, עבור הקשר הזוגי שלא קיים ביניהם?

כאשר אדם משוחח עם אשה, והוא שופך את ליבה בפניו, הוא חש שקשר מיוחד נוצר בינו לבינה. עוררות רגשית גבוהה אצל אדם עשויה בקלות להיות מוסטת למושאי אהבה שונים, שכן האדם שחש את העוררות מפרש [מייחס] בטעות את הסימנים הללו כמשיכה או תשוקה לאובייקט שנקרה בפניו.

בפסיכולוגיה החברתית מפורסם ניסוי המכונה 'ניסוי הגשר'. במהלך הניסוי התבקשו גברים לעבור על גשר צר, ארוך, ומתנדנד. בסופו של הגשר עמדה נסיינית שבקשה מהם לספר משהו. הגברים שאתם שוחחה מיד כאשר ירדו מהגשר סיפרו סיפורים שבאמצעותם ניסו ליצור קשר עם אותה נסיינית. הם גם ביקשו ליצור אתה קשר מאוחר יותר. הגברים שנשאלו זמן מה לאחר שירדו מהגשר [או שהלכו על גשר רחב וקצר] סיפרו סיפורים ניטרליים. ההסבר לתופעה נעוץ לדעת החוקרים בעובדה שהגברים שנשאלו מיד כשירדו מהגשר חשו עוררות פיזיולוגית עקב ההימצאות על הגשר המפחיד. את העוררות הזו הם פירשו כמשיכה או אהבה לנסיינית. הגברים שנשאלו לאחר זמן, או שהתבקשו לעבור על גשר קצר ורחב לא חשו כל עוררות פיזיולוגית ולכן גם לא פירשו אותה כפי שפירשו אותה הקבוצה הראשונה [ראה 'פסיכולוגיה חברתית', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 75-77]. 

כאשר אדם שופך את ליבו בפני אשת רעהו ומספר לה על דברים אישיים שאירעו עמו בעבר, הוא חש עוררות רגשית גבוהה מטבע הדברים, ככלות הכל הוא מוציא מליבו דברים כמוסים ובלתי נעימים, ומכאן הסטת הרגש על ידו למושא האהבה הקרוב – כלומר אשת החבר - קרובה מאד.

הוא עלול לזהות בה – בטעות - מושא אהבה מופלא, והוא יחוש צורך עז לייצר חיבור בינו לבינה. בינו לבין אשת איש.

זהו חיבור לא בריא ומסוכן כמובן.

באשתו אמרו, קל וחמור באשת חבירו.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 נהגו בתפוצות ישראל לקרות את מסכת אבות, [המסכת התשיעית שבסדר נזיקין שהוא הסדר הרביעי שבששה סדרי הש"ס] בתקופה שבין פסח לשבועות, ויש שנהגו לקרותה במשך כל חודשי הקיץ.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פרק א, משנה יד

הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי?

וכשאני לעצמי מה אני?

ואם לא עכשיו, אימתי?

האמירה הזו של הלל הזקן, שהפכה לאחת המשניות המוכרות בפרקי אבות, ומנגינות רבות אף הולחנו לה, נראית אולי קליטה, פשוטה, נעדרת כל קושי. ובכל זאת, מסתבר, פירושים רבים נאמרו לשלשת הפסוקים הקצרים הללו, ורבדים כמו גם ערוצים שונים נקשרו בהבנת דבריו של הלל.

מפרשי המשנה ברובם רואים בדברי הלל מסר המזרז את האדם לצבור זכויות ומצוות לקראת העולם הבא: אם אין אני לי – אם לא אדאג לזכויותי ומצוות, מי לי? מי יעשה זאת עבורי, וכשאני לעצמי מה אני? גם כאשר אני נזהר וצובר זכויות, עדיין לא קיימתי אלא מעט מזעיר המוטל עלי, ואם לא עכשיו אימתי? שכן רק בעולם הזה ניתנת האופציה לקיים מצוות ולאסוף מצוות, בעולם הבא, שכולו רוחני, כבר 'מאוחר מידי'.

אין ספק שהלל מכוון את דבריו בהקשר רוחני, ועם זאת לצד הפרשנות הקלאסית, הייתי מבקש להוסיף מימד סוציולוגי שאינו מנותק מאותו 'איסוף רוחני' עליו מדבר הלל הזקן.

קודם כל יהודי, אחר כך עיתונאי

באחד מהראיונות שקדמו לכניסתו למגרש הפוליטי אמר העיתונאי, ינון מגל כי הוא קודם כל אני קודם כל יהודי וישראלי ואחר כך עיתונאי.

היה זה בימי המלחמה בעזה בבשנת 2014 [מבצע 'צוק איתן'] ודבריו של מגל עוררו סערה גדולה: האם זהותו הדומיננטית, הראשונית של האיש שייכת ללאום, לדת שלו? האם כאשר הוא יחוש כי קיימת סתירה בין היותו עיתונאי להיותו יהודי [ולמשל דיווח כנגד יהודים], הוא יבכר את הזהות היהודית שלו? מגל הבהיר כאמור שכן, ואף הוסיף כי "סולם הערכים שלי לא מתחיל ונגמר בעיתונות ושיש בו גם צדק וגם השפעות של היותי אדם יהודי ישראלי". לי הזכיר הדיון שהתעורר בעקבות דבריו, את התיאוריה החברתית המפורסמת של טג'פל וטורנר, שני פסיכולוגים חברתיים מהידועים בתחומם.

לתיאוריה שלהם קראו השנים 'תיאוריית הזהות החברתית'. לפי תיאוריה זו מורכבת הזהות העצמית של האדם מ - 2 זהויות: הזהות אישית – הכוללת את הדרך שבה תופס האדם את המאפיינים היחודיים לו והמבדילים אותו מהאחר כמו כישוריו, עמדותיו ותכונותיו. והזהות חברתית- הנוגעת למאפיינים השאובים מחברותו בקבוצה, כמו אני אדם דתי, אני גבר, אני סטודנט. המאפיינים האלו מבטאים את המשותף בין האדם לבין אנשים אחרים. לאחר שהאדם משייך את עצמו לקבוצה הוא בונה לעצמו פרוטוטיפ [אב – טיפוס] אידיאלי המייצג את התכונות המבחינות בין קבוצתו לבין קבוצות אחרות, וכעת כאשר הוא מתנהג לפי האבטיפוס הזה, הוא מייחס אותו לעצמו, ומחשבותיו, תפיסותיו, והתנהגותו מותוות על פי סטנדרטים קבוצתיים ולא אישיים. ההתייחסות עתה לאנשי קבוצתו היא 'אנחנו' ולא 'הם'.

העיתונאי הדתי-ימני, שלימים הפך לחבר כנסת מטעם מפלגה דתית ימנית, הגדיר את זהותו החברתית כיהודי, ובכך ראה אותה נבדלת מקבוצות אחרות ובמקרה הנוכחי – הקבוצה הפלסטינית, או קבוצת אנשי השמאל  הרדיקלי בישראל.

אני לעצמי?

כאשר הלל הזקן פותח במילים 'אם אין אני לי מי לי'? הוא מתכוון אולי לאותה זהות אישית שכלאדם מפתח לעצמו. אם האדם לא יפתח את זהותו האישית הכוללת את כשרונותיו, יכולותיו, עמדותיו, איש לא יעשה את זה עבורו. הלל מדבר כמובן בהיבט הרוחני. על האדם לפתח עמדות ההולמות את חובותיו כיהודי מאמין.

אך הלל הזקן מבקש להזכיר: קיימת זהות נוספת. הזהות החברתית. האדם לא יכול לפעול בתוך המרחב האישי שלו, השדה הפרטי של תפיסותיו. הוא חלק מחברה. ועל כן 'כשאני לעצמי' – כלומר אם ה'אני' מופנה רק ל'עצמי' – מה אני? חסר אני חלק מן הזהות החברתית. כאמור זהותו של האדם מורכבת גם מזו החברתית, וההעדר שלה פוגם בזהות ה'אני' הכללית. גם כאן, צריך האדם למצא את הזהות החברתית הנכונה, ולקבוע בפני עצמו בופני האחרים כי הוא שייך לחברה נכונה, חברה יהודית שומרת מצוות. 

כאן מגיע החלק האחרון של המשנה המהווה המשך ישיר לאותה קונספציה: אם לא עכשיו אימתי. מאחר שהאדם הינו סך הזהויות האישיות והחברתיות שלו, הרי שפעולותיו נובעות מהאקלים החברתי, התרבותי, אליו בחר להשתייך. האקלים הזה, כמו כל חברה ותרבות עשויים להיעלם, להשתנות, להתעוות. ייתכן מאד כי פעולות חיוביות אותם עשוי היה האדם לבצע בזמן ובמקום מסויים, כבר לא יהיו רלוונטיות ביום אחר, בחברה אחרת, בתרבות אחרת.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון