פרשת נשא
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
"וכי ימות מת עליו בפתע פתאום שתי תורים או שני בני יונה וגו', ועשה הכהן אחד אחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש ראשו ביום ההוא" [במדבר ו ].
"והסוד שהוא שאמרו חכמינו ז"ל [אבות ד ב] ושכר עבירה - עבירה [אבן עזרא].
מספרים, שח הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', על אחד האדמורי"ם הגדולים והמפורסמים שנאם בחנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין וזה היה הנאום:
"רבותי מעשיו של הגר"מ שפירא מעוררי קנאה.
רבים המה המעשים, כולם חתומה עליהם חותמת הגאונות, הפקחות, המנהיגות, היראת שמים ועוד ועוד. אין ספק כי גולת הכותרת היא הבניין הזה שאנו חונכים אותו עתה לתפארת בית ישראל ולשגב תורת ישראל.
אך אני רבותי, מקנא בעיקר בדבר אחר. לא בכל אלו הנפלאות ידיו של הגאון המופלא הזה.
אני מקנא באותה מצוה שגררה אחריה את המבהיק מול עינינו.
איזו היא המצווה אשר מסוגלת היא להביא בעקבותיה, את הפלאים העצומים המזדקרים מול פנינו??
באותה מצוה אני מקנא"...
זהו שאומר כאן האבן עזרא, אמנם מת עליו על הנזיר מת פתאום, טומאה זאת באה עליו באונס, אין מקרה זה, בפני עצמו חטא. אבל אילולא אותה עבירה עלומה לא הייתה הטומאה נגררת ובאה.
זהו שאמר האבן עזרא שהסיבה לכך שנזיר טמא מביא חטאת, ולכאורה, מה חטאו הלא הטומאה באה עליו באונס?
התירוץ הוא שיסוד הדבר נעוץ בכלל העצום של עבירה גוררת עבירה.
היינו שאילולא העבירה ההיא לא הייתה באה זאת הנוכחית.
ובכן מהי העבירה הנסתרת אשר גררה אחריה את הטומאה המחללת את נזרו?
על אותה עבירה מביא את החטאת. דברים נפלאים.
ועיין בספר החינוך מצוה שעו שכתב בטעם הדבר שהתורה מבדילה בין כהן לנזיר שאף על פי ששניהם מצווים על הטומאה, אף על פי כן הכהן אינו מוזהר על טומאת אביו ואמו, ואילו הנזיר מצווה אף על טומאתם של אב ואם.
וביאור תמצית דבריו שההבדל ביניהם נעוץ בתכליתם. שהרי הכהן כהונתו אינה תלויה בבחירתו. כל צאצאיו של אהרן הכהן בן אחר בן כוהנים המה, בין אם ירצו בין אם לאו.
לא כן הנזיר הלא הוא אשר הביא על עצמו את כתר נזרו.
אשר לכן אצל הנזיר עומדת לו הסייעתא דשמיא של 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' [מכות י], והבא ליטהר מסייעין בידו [יומא לח]. וכאשר זוכה הנזיר לסייעתא דשמיא הבאה בעקבות הביאו על עצמו את נזרו, יוכל לעמוד אף בלאו של טומאה עד הקצה האחרון, ואף לאביו ולאמו לא יטמא...
הכהן אינו בטוח בסייעתא דשמיא הזאת שהלא הוא אינו 'בא' ליטהר, הם הם הדברים המאלפים.
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
עצם הדבר שהכהנים פונים אל העם כשמברכים ברכת כהנים זקוקה להסבר. הלא עיקר הברכה היא בקשה מה', שיברך את עם ישראל, והיה מתאים יותר שהכהנים יפנו את פניהם אל ה' כדי לבקש את הברכה?
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
מה הקשר בין ברכת כהנים למעמד הר סיני? ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת נזיר וסוטה?
ברכת כהנים עומדת במרכזה של פרשת נשא. אי אפשר להפריז בחשיבותה של ברכה זו. הכהנים נושאים אותה בכל יום, האנשים מברכים את בניהם ואת תלמידיהם בטקסט של הכהנים, והפסוק 'יברך ה' וישמרך' הפך לאמרת לשון יהודית.
עם זאת יש להבין, מה מהותה של הברכה, ומדוע היא נסמכה לפרשיות סוטה ונזירות? פירוש מקורי של הרב ברלין מצביע על ההפסוק החותם את ברכת הכהנים "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כלומר, הברכה תתקיים על ידי שימת שמו של הקב"ה על בני ישראל.
גם בסוף מעמד הר סיני מובאים דברי סיכום של הקב"ה ושם נאמר כך: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". הרעיון העולה משני הפסוקים זהה: הזכרת שמו של הקב"ה טומנת בחובה ברכה עבור עם ישראל.
אם שני הפסוקים מכוונים לדבר אחד הרי שניתן להניח כי מטרת נשיאת כפיים וברכת הכהנים היא להמשיך את מעמד הר סיני. שכן מעמד הר סיני יצר את המפגש הבלתי אמצעי הראשון בין עם ישראל לקב"ה ויצר מפגש עם נוכחותו של ה' בעולם. איזה ערך יהיה למעמד זה אם הוא יישאר בגדר אירוע חד פעמי? לפיכך יוצרת התורה המשך יומיומי למעמד זה.
לאור זאת ניתן להבין את סמיכות הפרשיות.
בברכה אומרים הכהנים "יאר ה' פניו אליך". מה משמעותה של הופעת פני ה'? "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".כלומר מטרת המעמד הינה יצירת יראת ה' על פני עם ישראל. במילים אחרות רושם המעמד אמור היה להיחקק ולהירשם על פניהם של עם ישראל.
פרשיות נזיר וסוטה מדברות על שני אנשים משני צידי המתרס של הקדושה ויראת ה'. הסוטה בקלקולה, והנזיר בקדושתו. הנזיר בהתרחקותו מכל החיים הגשמיים מכשיר עצמו בעצם לאותה יראת אלוקים המגיעה מ'ישם ה' פניו אליך', מאותו קשר בלתי אמצעי שהחל במעמד הר סיני, וממשיך בכל יום בנשיאת כפי הכהנים.
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
- פרטים
- נכתב על ידי מערכת האתר
פרשת השבוע נשא ממשיכה במה שהתחילה הפרשה הקודמת: מניין בני ישראל, ושבט לוי.
התורה מצווה "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", הביטוי "עדה" בא להביע את זה שאין זה מפקד אוכלוסין, לא באים למנות את מספר בני ישראל, שהרי נמנים רק גברים בני עשרים עד חמישים, "כל יוצאי צבא". אלא מונים את ה"עדה", את אותם אנשים בעלי תפקיד משותף, המאחד ביניהם.
יחידים לא יהפכו לעדה מגובשת כתוצאה מהוראה חיצונית, רק מתוך שותפות, ומטרה משותפת. אם נרצה להבין מה היא אותה מטרה מאחדת, נתבונן בפסוק הבא, "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן". בלשון המקרא צבא אינו רק חיל מלחמה, אלא זהו ביטוי להמון הנשמע למשמעת מפקד. (כך "כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד). אם כן, במניין נכלל כל אדם המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור.
עתה נתבונן באופו המפקד: "במספר שמות". כל יחיד ויחיד אינו רק מספר מתוך הציבור, אלא הוא נמנה מתוך תודעת החשיבות של אישיותו הייחודית, ומתוך התרומה הייחודית שלו לכלל.
"למשפחתם לבית אבתם": היחידים מצטרפים למשפחות, המשפחות לשבטים.
אם כן, מצד אחד כלל האומה, נתפסת כיחידה אחת, "בית ישראל". אולם מתקיימת ייחודיות תחת האיחוד: "בני ישראל".
התורה מלמדת אותנו שאחדות אמתית, מתקיימת כאשר הפרטים אינם מאבדים מייחודיותם. עצמתו של העם מתגשמת ברב גווניות של סגולות ותכונות אופי, של מקצועות ועמדות חיים. כל שבט בייחודו וכל משפחה בסגולתה - יעבדו את התפקיד המשותף של בית ישראל.
בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד, ונמצא שכל אחד מצטרף מתוך תודעת החשיבות של אישיותו. כל אחד בא אל המפקד ומחצית השקל בידו, והרי הוא מוסר את תרומתו כפלוני למשפחת פלוני, בן לשבט פלוני.
כך יכיר כל יחיד שהוא חבר חשוב של הכלל, שהוא מצטרף עם כולם למנין. כך תחדור ההכרה לכלל שהוא זקוק לנאמנות ולמסירות של כל יחיד.
כך לאורך ספר במדבר, הספר שבו מתגבשת האומה הממשית, מכונים השבטים בשם "מטות". נשיאי השבטים הם ראשי המטות, שבט לוי הוא מטה לוי וכן הלאה.
ה"מטה" תופס את השבט כענף של הכלל הגדול. התפקיד האחיד של הכלל מתגשם במסגרת המטה על פי סגולתו המיוחדת. ראשי המטה מקבלים את האחריות לתת דעתם למנהגים הנובעים מייחודיותו של הענף מצד אחד, ולמטרות ולייעודים המשותפים של הכלל.
מקור:
רש"ר הירש
