פרשת כי תבא

ויהי שם לגוי גדול [דברים כו], מלמד שהיו ישראל מצויינים שם [ספרי כי תבא].

ובמה היו מצויינים? שלא שינו את שמם שלא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם [פרקי דרבי אליעזר].

ממש להפליא, משועבדים למצרים גופות ונפשות, עומדים כבר על התהום של שער החמישים, טובעים בתוך מ"ט שערי טומאה כפי שנאמר בזוהר, עובדים עבודה זרה מדורדרים נואשות.

ובשמים מתחשבים עם השטריימל שלהם....

הלא עובדי עבודה זרה המה, מלאכים סברו שאין להבדיל ביניהם לבין המצרים. "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" [זוהר ח"ב קע].

אבל, מסביר הרב אזרחי שליט"א, בשמים לא רק שמבחינים אלא שמצאו בכך את הסיבה לגאולתם.

נכון אמנם עובדי עבודה זרה המה, אבל הלא מגבעתם, מגבעת אחרת היא.

אמנם משועבדים טוטאלית אל המצרים אבל הלא מדברים הם בינם לבין עצמם, בלשון משלהם.

אמנם התמכרו לגמרי גופנית ונפשית למצרים, אבל לא נמצא אף אחד מן העבריים ששמו יהיה פרעה, רעמסס וכדו'.

ללמדך שבשמים מבדילים בין מעשים לבין מהות. יש והאדם נתון בגרוע ובחמור ביותר, אבל מהותו אחרת היא.

אמנם עובדי עבודה זרה ואף על פי כן צא ולמד, מדוע הקפידו כל כך על לבושם או על שמם או על לשונם.

הלא כל אחד משלושת אלו ראשון הוא להיגררות. הלא כל אחד משלושת אלו ראשון הוא לאידיאולוגיה של 'אדם בצאתך ויהודי באהלך'...

ומנין נטלו את הכח והעוז לתת דעתם על כך, הלא תינוקותיהם עדיין צועקים מתוך הקירות של פיתום ורעמסס הפרך גובר יותר ויותר. משח עוד יותר את גוום הכפוף.

איך נותרה בקרבם ולו פינה אחת כדי לחשוב על כך?

כל ראשם כבר מכור הוא ומשועבד, לכאורה. לא נותר בהם שום שמץ של עצמאות, שום שמץ של בן חורין, עבריותם נבלעה בתוך לועו המאיים של הפרך האין זאת?

לא ולא.

מתוך שחור בוץ התלכלכותם המגעילה, מבהיקה בלובן טהרתה יחודיותם הנפלאה, שלא שינו את שמם ואת לבושם ואת לשונם.

כשעורכים את מערכות הגאולה בשמים ומטילים על כף המאונים זה מול זה, כדי לקחת גוי מקרב גוי [דברים ד], יתכן וכך כנראה יערוך אדם את חישובו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה... אך בשמים מבחינים היטב את "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם"

אין זה נכון כי נבלעו בתוך ים התהומיות המצרית.

אמנם מעשיהם חמורים המה מאד מאד. אבל מהותם אחרת היא. עבריים המה.

העבריות על משמעותה העמוקה. כל העולם כולו מעבר אחד והוא אברהם מעבר אחד [בר"ר מב] מושרשת היטב, ועל רקע השחור התהומי מבהיק לובן יחודיותם המהותית.

מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.

 "כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירישתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי".

 
מינוי המלך בעם ישראל אינו נתון לבחירתו של העם: ירצו ימנו, לא ירצו לא ימנו. העם מחוייב להעמיד על עצמו מלך מיד עם היכנסו ארצה וכפי שכתבה הגמרא במסכת סנהדרין: "ר' יוסי אומר- שלש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"
 
מדוע איפוא מצויין מינוי המלך בלשון של תנאי "כי תבואו אל הארץ.. ואמרת אשימה עלי מלך" וכו'.
 
שאלה נוספת עולה מתוך ההיסטוריוגרפיה של עם ישראל. כאשר 390 שנים אחר כך, באים ישראל לשמואל הנביא ומבקשים ממנו למנות להם מלך מספר הנביא כי "וירע הדבר בעיני שמואל"
 
וגם בעיני הקב"ה, כפי שמצויין מיד אחר כך "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו , כי אותי מאסו ממלוך עליהם"
 
והדברים תמוהים, הלא לא ביקשו ישראל אלא לקיים את המצווה המוטלת עליהם - מצוות מינוי מלך, מהיכן התגובה השלילית כל כך של שמואל ושל הקב"ה?
 
המלכים הראשונים
הדמויות הראשונות ששימשו כמלכים בעם ישראל למעשה היו משה, יהושע, ושמואל. על אף שלא נקראו בשם המפורש 'מלך' היו סמכויותיהם ומעמדם כשל מלכים. שלשתם נבחרו באופן ישיר על ידי ה', והנהגתם של שלשתם היתה תקיפה ומוחלטת כשל גדולי המלכים ויותר. אלא שלהבדיל ממלכים רגילים וקלאסיים, לא עברה מלכותם של אישים אלו לזרעם אחריהם. את משה ירש יהושע, ליהושע לא היו בנים, ולשמואל היו בנים שלא הלכו בדרכיו.
 
עם מות משה, לא נוצר ואקום בהנהגת העם. יהושע, שנבחר ישירות על ידי הקב"ה והוסמך מפי משה, מלכותי ותקיף היה כרבו, הנהיג את העם ביושר ובצדק, ולימדם אורחות חיים והנהגה רוחנית נכונה. הבעיות התחילו כאשר נפטר יהושע. הקב"ה מצידו לא הכריז על מנהיג מסויים, וההכרעה נפלה בעצם על העם. בשלב זה צריכים היו נציגי העם לגשת אל ראשיו ולבקש מהם כי ימנו להם מלך שיהיה בסגנונם של קודמיו – משה ויהושע. זו הסיבה כי הפסוק מתאר את מצוות מינוי המלך במסגרת של תנאי: "ואמרת אשימה עלי מלך", שכן ידעה התורה כי עלול להיווצר מצב בו העם צריכים ליזום את מינוי המלך, וכפי שאכן קרה.
 
אלא שהעם החליט להתעלם מצורך חשוב זה של מנהיג אלוקי, תקיף, וחד משמעי, והוא ביקש להישען על הנהגה ארעית, רופפת, העוברת מיד ליד ומשבט לשבט, כאותו תינוק הבורח מבית ספרו מפני שאימת רבו עליו. הוא רצה שבראשו יעמדו מנהיגים מתחלפים ולא הנהגה אחת ברורה, חדה וקוהרנטית.
 
או אז החלה תקופת השופטים.
 
סוף סוף מלך
שנים רבות סבלו ישראל בגלל סירובם זה להעמיד עליהם מלך הדומה באפיו ליהושע ומשה. נדים ומטולטלים היו משופט לשופט וכשלו איש באחיו. כושלים ומתאוששים, עולים ויורדים ואין להם מנוחה ממלחמות אויביהם, ואף עשו את הרע בעיני ה'. "ויעבדו את הבעלים וילכו אחרי עמים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם...ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם"...
 
התקופה האיומה הזו היא פונקציה ישירה כאמור, של סירובם של ישראל לקבל עליהם הנהגה ברורה ואלוקית, כדוגמת משה ויהושע, ואת התוצאות הישירות של סירוב זה מסכם הנביא:  "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
 
שלש מאות שנים אומללות חלפו על העם היהודי עד שזרח בישראל אורו של מלך חדש, צדיק וראוי: שמואל הנביא. מאחורי מלך זה התאגדו כולם "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'" [שמואל א ז].
 
אלא שכמו לכל טוב גם לתקופה זו היה סוף. שמואל זקן והחלל המנהיגותי החל להיראות באופק
"ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו... ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה. ויאמרו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה עלינו מלך לשופטינו, ככל הגויים. וירע הדבר בעיני שמואל".
 
מדוע "וירע הדבר בעיני שמואל", הלא סוף סוף – אחרי תקופה כל כך ארוכה של 'איש הישר בעיניו יעשה' – מבינים זקני העם כי הגיעה העת להנהגה אחידה, יחידה, תקיפה וחדה, כפי שראוי להיות? הגיע הזמן לחזרתו של המלך. אלא שמעיון מעמיק יותר בבקשתם של זקני העם עולה כי הם לא ביקשו מלך שינהיג אותם וינתב אותם על פי המצווה האלוקית, קונספט ההולם את הנהגתם של משה, יהושע, ושמואל שמלכותם יצרה את "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'". זקני העם מבקשים בצורה ברורה מלך אך שיהיה "ככל הגויים" כלומר מלך שאינו אלא סמל לשררה, לעושר, ללאומיות, ולמלחמה, מלך שאין דבר בינו לבין "לבלתי רום מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".
 
על בקשה כזו מגיב ה': "כי אותי מאסו ממלוך עליהם" ובמלים אחרות, את ההנהגה שלי המועברת והמשתקפת דרך מלכים צדיקים וראויים כמו משה, יהושע, ושמואל, בחרו ישראל להשליך.
 
על פי הרב אליהו כי טוב, ספר הפרשיות
 
 

פרשת כי תבוא  תשעז  ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

 

1

2

3

4

הגדרות

1

 

 

 

 

  1. כלי פולחני ביהדות

2

 

 

 

 

  1. לא ניקבי

3

 

 

 

 

  1. אסור להרים על 1 את זה

4

 

 

 

 

  1. הציל מסכנה
 

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 

ההנחיה

 

קפד ראשו

קפד בטנו

קפד זנבו

 

דוגמא

לא כהן

אות נצחון

עבורי

עבורו

 

 

לוי

וי

לי

לו

1

הגדרה

צמודה לקרקע

הישווה

חרדה (כ"ח)

איש

 

הפתרון

 

 

 

 

2

הגדרה

גרעין פורה

זד

נע ומש

נוכרי

 

הפתרון

 

 

 

 

3

הגדרה

משרת בקודש

רבות גוף שלשי

מילת חיוב

.... וכה

 

הפתרון

 

 

 

 

 

 

חידת הגיון   

חידת הגיון   מתכת קשה מחוברת לסבתא רבא של דוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פירמידת ההפרשה

1

 

 

  1.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                               
 
  1. השישי
  2. אות ביוונית
  3. חלמיש
  4. נימוק ( כ"ח )
  5. גורמת לכויה
  6. ערים מוקפות במגן

 

  •  

הגדרה

הוא

היא

הגדרה

עוף מים

 

 

מחלה מדבקת

אדמה דקיקה

 

 

ישוב ההנימין

נהר הגדול בארץ

 

 

שם אשה

זבת... ודבש

 

 

מאכל מתוק

 

 

הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

פרשת כי תבוא  תשעז  ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

 

1

2

3

4

הגדרות

1

מ

ז

ב

ח

1.כלי פולחני ביהדות

2

ז

כ

ר

י

2.לא ניקבי

3

ב

ר

ז

ל

3.אסור להרים על 1 את זה

4

ח

י

ל

ץ

4.הציל מסכנה

 

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 

ההנחיה

 

קפד ראשו

קפד בטנו

קפד זנבו

 

דוגמא

לא כהן

אות נצחון

עבורי

עבורו

 

 

לוי

וי

לי

לו

1

הגדרה

צמודה לקרקע

הישווה

חרדה (כ"ח)

איש

 

הפתרון

אדמה

דמה

אמה

אדם

2

הגדרה

גרעין

זד

נע ומש

נוכרי

 

הפתרון

זרע

רע

זע

זר

3

הגדרה

משרת בקודש

רבות גוף שלשי

מילת חיוב

.... וכה

 

הפתרון

כהן

הן

כן

כה

 

 

חידת הגיון  

חידת הגיון   =  מתכת קשה מחוברת לסבתא רבא של דוד

ע

ש

ת

ר

ו

ת

 

 

 

פירמידת ההפרשה

1

ו

 

2. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2

ר

ו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3

צ

ו

ר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

4

ת

ר

ו

צ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5

צ

ו

ר

ב

ת

 

 

 

 

 

 

 

6

ב

צ

ו

ר

ו

ת

 

 

 

 

 

                                                                               
 

5.השישי

6.אות ביוונית

7.חלמיש

8.נימוק ( כ"ח )

9.גורמת לכויה

10.ערים מוקפות במגן

 

 הוא והיא

הגדרה

הוא

היא

הגדרה

עוף מים

שחף

שחפת

מחלה מדבקת

אדמה דקיקה

עפר

עפרה

ישוב ההנימין

נהר הגדול בארץ

ירדן

ירדנה

שם אשה

זבת... ודבש

חלב

חלבה

מאכל מתוק

 

 

הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין הר גריזים להר עיבל עמדו זקני הכהנים והלויים כשמולם על ההרים עומדים כל בית ישראל * לאחר כל ברכת 'ברוך אשר וכו' שהופנתה להר גריזים על מצוות והימנעות מעבירות סובבו הלויים והכהנים את פניהם להר עיבל והזהירו את העם בקללת 'ארור' על עברות ומעשים אסורים 

 

ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע עד היום הזה [דברים כט ג].

שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: היום הזה נהיית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום [רש"י].

 

דברי רש"י על הפסוק הזה מפליאים, אומר הרב אזרחי:

ארבעים שנה על כל מאורעותיהם, כולל מעמד הר סיני, "מי יתן והיה לבבם זה להם" [דברים ה כו], כל זה לא הסיר פקפוק מלבו של משה רבינו.

 

עדיין אינו בטוח אם אמנם דבקים הם במקום אם לאו, ורק 'היום הזה' כשבאו עם טענותיהם הנראות לכאורה קטנוניות כל כך, רק היום הזה הוסרה דאגה מליבו של משה. לא קיימים עוד פקפוקים. קיימת מעתה ואילך ודאות בדבקותם של ישראל למקום...

 

כלום יש ממש בטענתם? הכי יש חשש כל שהוא להשתלטותם של בני לוי. האם אמנם חרדו לקראת הבאות שמא יאמרו רק לבני לוי ניתנה תורה ולא לכל כלל ישראל? כלום דווקא חרדתם זאת היא שבכוחה להסיר דאגה, ולהבטיח את דבקותם המסורה של כלל ישראל להקב"ה?

אם רוצה הנך לעמוד על טיבו האיכותי של היחיד או הציבור, על מסירותו, נאמנותו, דביקותו, ובעיקר היכן עצמיותו קיימת.

 

לעולם אל תסמוך על אותן שעות גבוהות של התרוממות. אלו לפעמים חיצוניות המה, על אף רוממותן.

כמו כן לעולם אל תמדדהו על פי חולשותיו, כי לפעמים אך חולשות המה, אשר אינן מגדירות את מהותו.

 

תחת זאת, צא ובדוק מה קיים או נמצא במרכזי מעיינותיו, לאן מופנות חולשותיו, אף שטויותיו. אם אך שטויותיו וחולשותיו שיחו ושיגו סביב המרומם המה, אם מה שאיכפת לו מה שכואב לו - דברים של 'למעלה מן השמש' המה, לו יהא, שהדרך האופן דרך ואופן של שטות וחולשה, נמוך 'למטה מן השמש' המה, אבל עצמיותו ואיכותו קיימות באותו נושא ששטותו מופנית אליו.

 

אל תעריך אדם רק לפי איכותו בשעת תפילת נעילה.

הכר אותו בשעת שכרות של פורים.

 

היו להם לכלל ישראל הרבה שעות, ימים ותקופות מרוממות. קיבלו את התורה, מעמד הר סיני, האמינו בה' בשעת בקיעת ים סוף.

 

אך עדיין ליבו של אבינו רוענו, רבינו משה דואג, עדיין מפקפק. הנאמנים המה, הדבקים המה, האם מציאותם מציאות של דבקות של נאמנות היא?

משנוכח כי אף טענות של שטות, אף מריבות של שווקים, גם אלו מופנים אל עבר הנושא של דבקות במקום.

 

משראה כי הדבקות והתורה כל כך תופסות את מעיינם, איכפתיות להם עד כי אף טענות שאין להם ערך, אף אלו מופנות אל עברם -

או אז הוסרה דאגה מליבו ובפה מלא הכריז הכרזה של תורה:

היום הזה נהיית לעם.

 

פרשת כי תבוא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"

נתאר לעצמנו אדם עם אישיות בפגישה או עם אדם מפורסם ועל אחת כמה וכמה בפגישה עם שר חשוב, האדם מתמלא אושר ושמחה ורץ לספר לידידיו על הפגישה והנאמר בה ואם ייפגש האדם עם ראש הממשלה הנשיא או המלך יגדל אושרו לאין ערוך.

במידה וידע האדם שהוא נשא חן בעיני המלך וכי דבריו זכו להערכה רבה ואף נכתבו כלשונם בספר הזיכרונות הרי שלא יהיה אדם מאושר ממנו, מרוב שמחה הוא ישכח את הצרות הקטנות ויספר לכל מי שרק מוכן לשמוע וכן יתאר בפרוטרוט בספר הביוגרפיה האישי את הפגישה ודבריו החשובים.

יהודי שנולד לאם יהודיה הרי שהוא יהודי בן מלך דרגתו גבוהה משאר בני האדם ונפלה בחלקו הזכות להיות שייך לעם הנבחר הלומד תורה ומקיים מצוות, אדם יהודי צריך לשמוח בכל רגע מחייו שמחה גדולה ולהיות המאושר באדם, בכל רגע של לימוד תורה תפילה או ברכה, בכל רגע של קיום מצווה הרי שהוא ממלא את רצון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

בתפילות ראש השנה אנו אומרים "אתה זוכר מעשה עולם וחוקר כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית כי אין שכחה לפני כסא כבודך. כל מעשינו בספר נכתבים כנאמר "וייכתב ספר זיכרון לפניו" ועוד שפעולות האדם מתפרסמות מידי לילה ע"י מלאך גבריאל שמכריז במרומים בפני אין ספור מלאכים" פלוני קיים מצווה פלונית פלוני למד תורה כך וכך זמן וכו', כשיהודי עומד בתפילה ומתפלל לה' הרי שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו ומדבר עמו האופן ישיר ובגוף שני, היש שמחה ואושר גדולים מזה?

זאת כוונת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" שראוי לאדם להיות שמח וטוב לב מעבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות יותר מרוב כל שאר סוגי התענוגות הקיימים בעולם.

בגמרא (תענית כ"ב) מסופר על אליהו הנביא שהראה לרב ברוקא שני אחים שהם בני העולם הבא, הלך רב ברוקא ושאלם מה מעשיכם? אמרו לו 'אנשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי' אנשים שמחים שמשמחים בני אדם עצובים, ומבאר המהרש"א שזהו לחיי עולם הבא לפי שגרמו במעשיהם להסיר צער השכינה וכדברי המשנה (סנהדרין מ"ו) 'בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? 'קלני מראש קלני מזרועי', וכיון שעל ידי שני האחים אנשים עצובים החלו לשמוח הרי שהשכינה נתמלאת שמחה ולכן זכו לחיי העולם הבא.

הרמב"ם לומד מהפסוק בפרשתנו שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הקל שציוה בהם עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת וכו'"

והוסיף המגיד משנה על דבריו שעיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשיתן.

האר"י הקדוש העיד על עצמו שזכה לרוח הקודש משום שהיה שמח בשמחת המצוות יותר משמחת גן עדן. תלמידו רבי חיים ויטאל מוסיף דע כי העושה מצווה אחת אין מספיק לו בזה שעשה אותה, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו "כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו, ועוד ועוד אמרות חז"ל בדבר גודל השכר...

ואמנם רואים הרבה אנשים שמקיימים מצוות רבות ואין מתקיימים בהם דברי חכמינו בעניין גודל שכרם בעולם הזה, ומדוע? הסיבה לכך היא שהשורש שהכול נשען עליו הוא שבעשיית המצווה אל יחשוב עליו כמשא גדול וימהר להסירה מעליו. אלא יחשוב בשכלו שבעשותו את אותה המצווה ירוויח אלף אלפי דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו את המצווה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק גדול.

אחים יקרים!
כל אדם שנולד לאם יהודיה הרי שבעל כורחו הוא יהודי ולעולם הוא לא יכול לברוח מהמחויבות של יהודי לשמור תורה ומצוות. ישנה אפשרות להתרגז על גורלו ואולי ח"ו לקיים את המצוות מתוך הכרח ראוי להקדיש מעט מחשבה אודות הזכות שנבחר להיות יהודי ולקיים את לימוד התורה קיום המצוות ועבודת ה' בשמחה ומצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, שמחה שמובילה להשראת השכינה ולחיי העולם הבא.

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך, כי באתי אל הארץ…" (כו ג)

וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אבד אבי" (כו, ה)

 

ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה. וענית - לשון הרמת קול. (רש"י)

 

מצוות הבאת ביכורים היא מהמצוות המעטות בתורה, שבהן קשור קיום המצוה בהגדת דברים. כנראה, שחשיבותה של מצוה זו היא לא בעצם קיומה בלבד, אלא גם בלימוד שעלינו להפיק ממנה, בשעה שאנו עוסקים בקיום המצוה. גם בעל ההגדה של ליל הסדר בחר דוקא בפסוקים אלה, בבואו לספר על יציאת מצרים. חובה מיוחדת מוטלת אפוא גם עלינו, להתעמק ולהבן את המסר שבהגדה זו.

 

התורה מחלקת את ההגדה הזו לשני חלקים: קודם כל "הגדתי היום … כי באתי אל הארץ", ואחר כך "ארמי אבד אבי". החלק הראשון מתייחס אל ההוהואל העתיד, ובו אנו מצהירים שה' הוא שנתן לנו את הארץ, ושאנו מכירים לו טובה על כך. ואילו החלק השני, מתייחס אל העבר, הוא מסכם בקיצור נמרץ את התהוותו של עם ישראל. תפקידו של החלק הראשון הוא ברור: להזכיר לעצמנו מי הוא בעל הבית. אבל לשן מה בא החלק השני?מדוע דוקא בהזדמנות זו חייבים לספר לא רק על יציאת מצרים, אלא גם על מה שקדם לזה, החל מ"ארמי אבד אבי"?

 

כאן עלינו להבהיר קודם כל, מה פירושו של המושג "הודאה". לכאורה, אין זה אלא ענין "פורמלי", אמירה בעלמא: "אני מודה לך מאוד". מדוע אם כן התורה מייחסת חשיבות גדולה כל כך לענין של הודאה? וכי צריך אדם לכוחות נפש מיוחדים, כדי להכיר טובה למי שהעניק לו מתנה? הלא זהו דבר המובן מאליו!

 

אכן, למרות שהדבר נראה קל, אין זה כך. אם נתבונן מה מסתתר מאחורי המלים "תודה רבה", נמצא שמעבר לעניין הנימוס, טמונה בתוכו גם משמעות מחייבת. אדם שאומר "תודה רבה", כאילו אומר: "עשית לי טובה, מגיע לך גמול עבורה,ואני מכיר בכך". איזה גמול? החשבון נשאר פתוח… הגמול כמובן נמדד לפי ערך הטובה. אבל קודם כל חשובה עצם העובדה, שקיים חוב, ושבזמן מן הזמנים הוא יוגש לפירעון.

 

טבעו של אדם, שאינו אוהב להיות כבול או חייב למישהו. אדם נזהר שלא להזדקק לפלוני, למרות שפלוני מסוגל לעזור לו, להלוות לו, לסדר לו עבודה. מדוע? "אינני רוצה להיות חייב לו. מי יודע מה יבקש ממני ביום מן הימים, ולא אוכל לסרב לו". אך לא תמיד אפשר לוותר על העזרה. כיצד מסתדרים עם ההרגשה הלא נעימה?

 

כאן בא היצר הרע, ומציע דרך משלו כיצד להסתדר. "פלוני עושה לך טובה? אל תהיה טיפש; הוא מנסה לעזור לעצמו.הוא מלווה לך משום שאין לו מה לעשות עם הכסף. אדרבה, אולי אתה עושה לו טובה כשאתה שומר על כספו?"... "בשבילו זה דבר של מה בכך.הוא מרים טלפון וזהו". "בטח הוא מרויח דמי תיווך". "בלאו הכי הוא נסע לכיוון שלך". כך הוא מרגיע את האדם, שבעצם אין הוא חייב לזולת כלום. בודאי, צריך לומר "תודה", אבל עכשיו, כבר אין לכך שום משמעות. זהו צ'ק ללא כיסוי…

 

כיצד בכל זאת, קורה לפעמים שאדם מרגיש הכרת הטוב אמתית, מחייבת?

 

הכל תלוי בנסיבות. מי שמעולם לא נזקק לגמ"ח, אינו מעריך את הטובה שבסידור הלואה. אבל מי שרגיל להתרוצץ בחיפוש אחר ערבים, להמתין שעות בתור לגמ"ח, ולחזור על זה מדי לילה, כדי "לגלגל" חובות, יודע להכיר טובה למי שמוכן להלוות לו את הסכום הנדרש בבת אחת, ובתנאים נוחים לקופה ארוכה… מי שזכה לקנות את ביתו בלי בעיות, רוטן על המתווך ה"מרויח הון תועפות" ללא טרחה, אבל מי שזוכה לכך רק לאחר חיפושים מייגעים, לאחר אכזבות אין ספור, אינו יודע כיצד להודות. הסכום הנדרש נראה לו פעוט…

 

כלומר: לפי גודל הבעיה, וכפי גודל הרגשת המרירות, כך גודל הכרת הטוב למי שבא ועוזר, למי שמוצא את הפתרון. במצב שכזה ההודאה באה מעומק הלב. אלא מאי? גם לזה יש גבול. בגרע הראשון, הרגשת התודה מציפה את האדם. הוא מוכן לגמול למיטיבו עולם ומלואו. אבל ככל שעובר הזמן, הרגשה זו הולכת ונעלמת. בודאי, הוא זוכר, הוא לא שכח. אבל הרגש נעלם. הכרת הטוב הופכת למשהו יבש, לחובה שצריך לקיימה, ללא התלהבות.

 

מה ניתן לעשות, כדי להחיות את הרגש? כיצד נוכל לקיים את חובתנו כראוי? ישנה רק דרך אחת: צריך לחזור אל העבר. צריך לחיות שוב  את כל התהליך מראשיתו. להזכר בכל הפרטים, לחיות את הפחד, את הדאגות, את היאוש שהיה מנת חלקו, ואחר כך את הרגשת ההקלה בבוא הישועה. ברגע שכל זה יעמוד לפני עיניו, כתמונה חיה, יוכל האדם לחזור אל אותה הרגשה של הכרת הטוב מעומק הלב. עכשיו, יקבל הגמול שהוא משיב למיטיבו את המימד הנכון, הוא לא יעשה כמילוי חובה, אלא כזכות שנפלה בחלקו.

 

עכשיו מובן, מדוע בליל הסדר אנו מתחילים בגנות, מדוע אנו חוזרים אל תרח ואל נחור. כל זה בא כדי המחיש לנו את מה שעברנו, עד שזכינו לצאת ממצרים ולהכנס תחת כנפי השכינה. ללא מרור, איין טעם לפסח ולמצה. רק מי שאמר את "ארמי אבד אבי" בכל הלב, יכול להגיע להרגשה אמיתית של "לפיכך חייבים אנו להודות". ואין אנו מודים "לה'", אלא "למי שעשה לנו את כל הניסים האלה". הנסים הם שעומדם לנגד עינינו כשאנו באים להודות למי שעשאם.

 

וכך גפ בהבאת ביכורים. הקריאה של "ארמי אבד אבי", אינה אמירה בלבד. "וענית ואמרת" - בהרמת קול. לשם מה דרוש כאן הקול? מי צריך לשמוע את הקריאה הזו? אתה בעצמך! מי שממלמל, אינו מסוגל להתרגש. וזה מה שנדרש כאן - הודאה מתוך רגש, הודאה של אדם, שהצרה עומדת לנגד עיניו כאילו זה עתה נגאל ממנה.

 

(ע"פ חכמה ומוסר)