פרשת וילך

פרטים: נכתב על ידי עלון בית דוד

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. (לא, יז-יח)

לכאורה מדובר כאן במצב של חרטה והכרה בחטא. עם ישראל הגיע להכרה שצרותיו אינם אלא תוצאה של "אין אלהי בקרבי". אך מהמשך המקרא עולה שהכרה זו לא הביאה עמה התקרבות לה', ואדרבה התוצאה היא הפוכה: "ואנכי הסתר אסתיר פני". מה אם כן, פשר הוידוי "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"? אם אכן הגיעו להכרה זו, מדוע לא מסיקים ממנה את המסקנה המתבקשת?

ה שפת אמת" מבאר, שכאשר עורך אדם חשבון הנפש ומגיע להכרת החטא, יש לפניו שתי דרכים. אם יש בלבו כמיהה אמיתית להתקרב אל ה', אכן תשמש לו הכרת מצבו העגום כמנוף לחזרה בתשובה. אך בהעדר רצון לחזור בתשובה, תגרום לו הכרת החטא להתרחק מהקב"ה, יצרו הרע ישכנע אותו, שבמצב שלו אין לו סיכוי לחזור לכור מחצבתו זה. המצב המתואר כאן; לאחר שימצאוהו "רעות רבות וצרות" הוא יתעורר ויכיר בכך שהחטא הוא שגרם לכל זה, אך המסקנה תהיה "אין אלהי בקרבי", אין לי כל שייכות לקדושה, שערי תשובה ננעלו בפני.

המילים "על כי אין אלהי בקרבי" אינם אלא כפירה במסוה של הרהורי חרטה. לא יתכן מצב שהאדם מנותק לחלוטין מהקב"ה. במצב הגרוע ביותר שהאדם נמצא בו, הניצוץ האלהי עדיין חבוי בתוכו. אדם המנמק את תלישתו מדברים שבקדושה בכך, שאין הוא מסוגל, ולא נולד לזה, יידע שזו עצת היצר. "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", לאמיתו של דבר יש כאן "הסתר פנים" בלבד. הקב"ה נמצא אתנו בכל מצב, אלא שהנהגתו אתנו היא בצורה מוסתרת.

בימים הנוראים חובה עלינו לחוש חרדת הדין. מי שמתהלך בימים אלה בשוויון נפש, מעיד על עצמו שהמשפט אינו נוגע ללבו. "בעשרת ימי תשובה הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו, בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבים ... כי האדם נדון בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם הלוא יחרד חרדה גדולה ... ולא תעלה רוחו לפנות ימין ושמאל ולהתעסק ביתר חפציו" (שערי תשובה ב-יד). אך מאידך, הרי אנו מצווים לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה, ולהיות בטוח בצדקת דינו של הקב"ה. כיצד ניתן ליישב את שתי ההרגשות שלכאורה מהוות סתירה גלויה?

מדי יום ביומו אנו אומרים בעשרת ימי תשובה: "כי עמך הסליחה, למען תורא". פסוק זה אינו מובן, לכאורה. בנוהג שבעולם, אדם תקיף העומד על שלו, חוששים ממנו, מתיראים ממנו, ואילו אל אדם סלחני מתייחסים בחיבה, אך לא בפחד. אם אכן "עמך הסליחה", מדוע על ידי זה "תִּוָרֵא", מדוע יראים מהקב"ה?

הגרא"א דסלר במכתב מאליהו מבאר, שאין אדם מרגיש יראה ופחד אלא במקום שיש לפניו שתי אפשרויות. לדוגמה, מי שצריך לעבור מבחן גורלי חושש מפני התוצאות, מפני שאינו בטוח אם יעבור או ייכשל. גם אם הוא בטוח בהצלחתו, עדיין עצם האפשרות של הכשלון מטילה עליו פחד. אך מי שיודע שאין לו כל סיכוי לעבור, אינו מפחד מהמבחן. כיון שהאפשרות להצליח אינה קיימת במציאות, הרי הוא כבר השלים עם התוצאות, ואין כאן דבר שיפחיד אותו.

אילו היינו בטוחים שריבוי החטאים אינו משאיר לנו כל סיכוי ביום הדין, לא היינו צריכים לחוש חרדה אלא עצבות של ייאוש. המשפט הרי הוא "ענין סגור מראש", הכשלון בטוח. השמחה של יום הדין באה לגרש את תחושת היאוש, להפיח בנו את התקוה ואת הבטחון ש"עמך הסליחה" בכל מצב. ויחד עם התקוה, באה חרדת הדין: הידיעה ש"עמך הסליחה", שעדיין אין הכל אבוד, שגם במצב הגרוע ביותר יש מקום לסליחה, מחזירה אותנו למצב של מתח, של פחד מפני הבאות.

בנוהג שבעולם, הפחד גורם לשיתוק ולבלבול. אך כיון שלפחד זה מתלווה השמחה והתקוה, אין הוא גורם לדכאון, אלא הוא מעורר ומדרבן לתקן את מה שאפשר, הוא מחזק את התחושה ש"יש אלהי בקרבי", שאין לך אדם שאין לו אפשרות להתקדש ולהטהר, אם רק רצונו בכך.

ע"פ שיעור ליום השבת

פרטים: נכתב על ידי אליעזר היון

יומו האחרון של משה:

חילופי הנהגה

במעמד כל ישראל מכריז משה באזני יהושע: "חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" * קודם לכן נפרד משה באופן אישי מכל איש ואיש בישראל וטורח לשבח את יהושע באזניו

פרדה אישית וכואבת: המנהיג הגדול, אבי הנביאים, עבד ה' משה רבנו ניגש אל כל אחד ואחד מבני ישראל בימו האחרון, נפרד ממנו בחיבה ובעבותות אהבה ואומר לו בין השאר: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ומלאו ימי ונשלמה קצבת השנים היעודה לי. אלא שגם אם יעניק לי ה' שנים נוספות לא אוכל לצאת ולבא לפניכם ולהנהיג אתכם שכן ניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע". בשלב זה טורח משה לשבח את המנהיג הנכנס באזני העם שלא בפניו. בהמשך מצטרף יהושע לרבו והוא מכריז באזניו ובמעמד העם כולו: "חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם". השימוש של משה בפועל 'תבא' ולא 'תביא' בא לרמז למנהיג הטרי כי אתו בהנהגה יהיו אישים נוספים כמו הזקנים שבדור והם 'יבואו' ביחד אל הארץ, אלא שבהמשך אנו מוצאים כי הקב"ה אומר ליהושע ''כי אתה 'תביא'" כלומר אתה הוא המנהיג היחיד ועליך מוטלת המשימה 'להביא' את העם אל תוך הארץ ולו יעלה הדבר במחיר של קפדנות ותקיפות או כלשון המדרש "טול מקל והך על קדקדן".

אז נפנה משה וכתב את התורה כולה באצבע אלוהים מבראשית ברא.. ועד ל-עיני כל ישראל. יש פרשנים הסבורים כי ביום זה כתב משה שלש עשרה תורות זהות אותם חילק לכל שבט ושבט ואחת לשבטו של לוי שהיתה מונחת בארון [ועל כך בסוף המאמר]. פרשנים נוספים סבורים כי רק הספר שנכתב לבני לוי היה כתוב בכתב אשורית ואילו השאר כתובים היו בכתב עברי.

הקהל

עם סיום כתיבת הספרים אוסף משה את העם ומכריז בפניו על מצוות 'הקהל'. בכל שבע שנים – שנת השמיטה מוטלת על העם לקיים את מצוות ה'הקהל', כלומר הקהלותו או היאספותו של העם כולו בירושלים להאזנה לקריאתה של התורה לשמוע את קולה ולהתחבר אליה מחדש, מעין מעמד הר סיני תקופתי אם תרצו. המעמד היה מתקיים במוצאי שנת השמיטה כלומר בחג הסוכות של השנה השמינית, והיה מנוהל על ידי המלך. חצוצרות הנתונות בידיהם של הכהנים היו מזעיקים את העם כולו אל רחבת הר הבית הגדולה, שם במרכזה של עזרת הנשים הוקמה במה מפוארת עליה ישבו המלך ונכבדי העם ובטקס רב רושם, היה המלך מקבל לידיו את ספר התורה שכתב משה רבנו וקורא בו פרשיות שונות מספר דברים.

פרשנים סבורים כי איכונה המסויים של מצוות 'הקהל' דווקא בחג הסוכות בא להבהיר כי ייחודו של העם היהודי הינו באחדותו ובשלמותו הכוללת את כל מרכיביו: אנשים, נשים, טף, צדיקים, בינוניים, ורשעים, בדיוק כמו מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות המכוונים כנגד ארבע שכבות העם [אתרוג –צדיקים, לולב – בינוניים, הדס – בינוניים פחות, וערבות – רשעים].

קרבו ימיך

בינתיים קורא ה' למשה ומזכיר לו כי מותו מתקרב. רק שמחמת הקושי של ה' עם מיתתו של אהובו הוא משתמש בניסוח עקיף ובלתי ישיר ואומר "הן קרבו ימיך למות" ולא "הנה אתה מת" למשל. כיוון שכך מבקש הקב"ה משה לקרא אליו את יהושע ולהתייצב באהל מועד שכן דבר לו אליהם. יהושע מצטרף למשה וביחד הם שומעים כי לעתיד לבא, אחרי מותו של משה [וגם אחרי מותו של יהושע שחייו שזורים בחייו של רבו – משה, שכן תלמידו של אדם חביב עליו כגופו], ישחית העם "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" ועל כך אומר ה' כי "הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים". את הנבואה העגומה הזו מבקש ה' ממשה ויהושע, שיכתבו על ספר וילמדו אותה את כל עם ישראל. השירה הזו היא בעצם פרשת 'האזינו' המפורסמת ובה מתואירם קורותיו של עם ישראל לדורותיו [יש פרשנים הרואים בה את תיאור ארבעת הגלויות של העם היהודי - בבל, מדי, יון, אדום] והיא בעצם מהווה אנדרטה חיה המעידה על קיום הבטחותיו של הקב"ה המתגשמות בכל דור לטוב או חלילה לפחות טוב. חכמים רואים ב'דרישת כתיבה' זו זה גם ציווי כללי לכתיבתה של התורה כולה ולא רק של שירת האזינו.

משה רבו כותב השירה ובכך משלים בעצם את כתיבתו של ספר התורה כולו, וכשהוא מסיים הוא מפקיד אותו בידי שבטו - שבט לוי ומצווה אותם להניחו בארון הברית לצד הלוחות כספר הרשמי והאותנטי של העם היהודי, את שנים עשר הספרים האחרים שכתב משה כזכור קיבלו תריסר השבטים הנותרים. יש פרשנים הסבורים כי את מספר זה שכתב משה, ערב פטירתו, לא זכו בני אנוש ליהנות ממנו, מאחר שגבריאל המלאך ירד מן הרקיע, נטל אותה מידיו של משה והעלה אותה לבית דין הגדול שבשמים כדי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה. פרשנים אלו סבורים גם, כי בספר זה קוראים הצדיקים שבמרום בימים שני, חמישי, שבתות, ראשי חודשים, וימים טובים.

פרטים: נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

רבוע קסם

פרשת וילך

הפרשה
מלך חצור
לא יומי
ממכות מצרים

	1	2	3	4
1
2
3
4

מילים קפד ראשו וזנבו בטנו

	ההנחיה		קפד ראשו	קפד בטנו	קפד זנבו
1	הגדרה	שנת השבע	מכלי הבית	הפילה	עלול ליפול
	הפתרון
2	הגדרה	...התורה	מהבקר	פנה	אדן
	הפתרון
3	הגדרה	לא אגלה	מופרך	כלוא	שם חיבה למלכת פרס
	פתרון

חידת הגיון

מהצאן בדירות

פירמידת הקסם

⁴

⁵

⁶

מרכז
דרגה בסולם
ריגלו
למענו
בגלל חיית טרף פרוותית קרה מה שקרה
ארץ זבת ......

ספר דברים