פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

  קל בינוני

1. הוא ראש השנה ל....
2. פרשן בטלביזיה
3. לא ללכת
4. מתחיל לצאת בטו בשבט

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

סובבה, עם חיה טהורה, נשאר ללא ר.

הוא והיא

תשבץ פירמידה טו בשבט

1. האות העשירית
2. אופנתי
3. השווה
4. סמל טו בשבט
5. שיפר אחרי חמש
6. לא טמא שמו של האל
7. מתים על מזבח שמירת המצוות

חידון טו בשבט  פתרונות תשעז

  קל בינוני

1. הוא ראש השנה ל....
2. פרשן בטלביזיה
3. לא ללכת
4. מתחיל לצאת בטו בשבט

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

סובבה, עם חיה טהורה, נשאר ללא ר.

הוא והיא

תשבץ פירמידה טו בשבט

1. האות העשירית
2. אופנתי
3. השווה
4. סמל טו בשבט
5. שיפר אחרי חמש
6. לא טמא שמו של האל
7. מתים על מזבח שמירת המצוות

הכין: ד"ר אמיר שוורץ

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

ט"ו בשבט הוא גם חגו של האדם היהודי. עיקרו של יום הוא, כאמור, תאריך הקובע את מהות המעשר שיופרש מפירות האילן בשנה הקרובה. אולם, יום זה קרוי במשנה "ראש השנה" – ראש השנה לאילנות. משמע, יש בו מסממניו של יום דין.

כך דלינו מן המקורות: יום זה, יום דין הוא לכל הצומח בעולם. עתה, שעה שמתחילה התהוות הפרי התהוות הסמויה מעינינו – נקבעת כבר דמותו העתידית לשבט או לחסד. כי סוף מעשה במחשבה תחילה. שכן, "כך היא מדתו של הקב"ה, שבכל תחילת הצמיחה של כל אחד מברואיו הוא סוקר כל עתיו עד סוף כל מעשיו ואז עת תפילה לבקש על הצלחתו" (שם).

תפילה – שהיא חובת האדם ביום זה. זיקת הגומלין בין האדם לאדמה ופירותיה, ידועה לנו מן המקרא.

אנו זוכרים את הפסוק בסיפור הבריאה, טרם הופעתו של האדם בעולם: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב' ה'). האדמה זקוקה לאדם. בלעדיו, היא חסרה ולא תוכל למלא את ייעודה.

אולם עבודת האדמה בפועל היא רק חלק מחובה זו. גורל האדמה ופוריותה תלויים גם בדרגתו הרוחנית של האדם. כאשר חטא אדם הראשון גרם לקללת האדמה ("ארורה האדמה בעבורך" (שם ג' י"ח) ), שהחלה להצמיח קוץ ודרדר. בחטאו סתם האדם מקורות שפע רבים בנשמתו ופוריות האדמה פחתה. זיקת הגומלין בין הרוחני והגשמי באה כאן לידי ביטוי מוחץ.

מטרתן של המצוות התלויות בארץ (מעשר וכו') לחדש את השפע הרוחני בלבו של האדם, למען תשוב גם האדמה אל מלאו אונה.

גם בפרקי חזון אחרית הימים בתנ"ך אנו מוצאים זיקה זו. ימי האחרית מתוארים כתקופה בה ישוב האדם למקורות נשמתו, לאלוקיו. דרגתו תשוב להיות דרגת אדם הראשון בטרם חטא. השפע האלוקי יזרום בלא מעצור דרך לבו אל תבל כולה. אכן, סובבים תיאורי הנביאים על השפע שתניב האדמה, לבני אנוש שלמדו שוב כיצד לחיות חיי רוח נכונים ונעלים. "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (יואל ד, י"ח), הינה דוגמא אחת מני רבות.

ועל כן בט"ו בשבט, ביום תחילתם של פירות שהוא יום דינם, מתפלל היהודי להצלחתם. כי בו תלוי הדבר.

על כן חוברו במשך הדורות "קרובות" ו"תיקונים" שונים שנאמרו ביום זה בחלק מקהילות ישראל בתפוצות הגולה.

על כן הרבו ומרבים לאכול ביום זה מפירות הארץ ולברך עליהם. ואם אפשר, לאכול גם פרי חדש, כדי לזכות ולברך ברכה נוספת, ברכת "שהחיינו". על כן נהג רבי חיים וויטאל תלמידו הגדול של האר"י מצפת, לטעום ביום זה 30 סוגי פירות שונים.

כי הברכה, המוסיפה גון רוחני עמוק להנאת האכילה פותחת צינורות של שפע המיטיבים גם עם הפירות עצמם...

כי "עתיד האדם ליתן את הדין על כל הנאה והנאה מהנאות העולם שלא נהנה ממנה" (ע"פ התלמוד) שלא נהנה וברך טרם ההנאה. עתיד ליתן את הדין שכן מנע שפע טוב מן העולם.

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 31.12.76

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

 

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

ארץ מצמיחה מצוות

ט"ו בשבט היא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד. זהו סיפור מחזור ארבע עונות השנה בה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב וגם סיפור הכמישה שאחריה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל, מסופר הוא על אדמה זו בזיקוק שבעתיים, כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים... משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה – החיים ע"פ תורה – זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.
מעשר – הוא, כידוע, עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית אותה מפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול, לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקרקע בארץ ישראל. יש שנים בהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו בעניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת... עצמו. לאכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים מיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה מסויימים שיצרו חגיגיות ורוממות הרוח.

מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלימה של חוקי חקלאות שהטביע, בכח צו התורה את חותמם בימי קדם, על הקרקע והאיכר היהודיים. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת אחת שבמרכזם גלום הרעיון "שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אף אילן יהודי לא משגשג רק לבעליו" (ר' ש"ר הירש)

החקלאות עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החמרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו, בדרגה, ובאורח פרדוקסלי לכאורה, מחדדת את ההנאה.

" כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, איך מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלה של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח, הפורה, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית – פורח למען הרוחניות, למען חיי חושים מעודנים שהיו לאציליים על ידי כח שמימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע במצוות ו"כבשוה" ובמיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתחילות להתעורר הנטיות הבהמיות ושאיפות "הרכוש וההנאה", היצרים האפלים של אנוכיות ותאוה – אם כל חטאת ואויבי היעוד האלוקי שהוטל על האדם" (שם).

זו, בשורות ספורות, תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו בתרגולת מתמידה את אופי העם. בכח הצו והמעשה החוזר על עצמו ללא הרף, פתחה את לבו לראות ולהבחין בצרכי הזולת. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים בנו עוד בימינו, במצוות הצדקה שהכל מודעים לה ורבים מקיימים אותה בפועל ובתמידות.

אך מה לה לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נס? למה דוקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם?

נפנה אל המקורות:

במשנה (מסכת ראש השנה פרק א' משנה א') נאמו על ט"ו בשבט שהיא – ראש השנה, ראש השנה לאילן.

משמעות "ראש שנה" זה – אחד מארבעת ראשי שנה המנויים במשנה – הוא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן.

"הואיל", מצאנו כתוב בהסבר הדבר, "הואיל המעשרות אינם שווים בכל שנה. השנה הראשונה שאחר שנת השמיטה (שנת השמיטה היא השנה השביעית במחזור המעשרות. שנה, בה מובירים את השדות כולן, שנה האסורה בחרישה, בזריעה ובקצירה. שנת תש"ם היתה שנת שמיטה), השנה השניה, הרביעית והחמישית – שנת מעשר שני הן (הוא המעשר אותו מפריש האדם למען עצמו מעלהו לירושלים ואוכלו שם): והשנה השלישית והשישית – שנות מעשר עני הן מלבד מעשר ראשון  (הוא המעשר הניתן ללוי) שיש בכל השנים: והואיל שמעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת – איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חלוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופירות האילן: לזה "ראש השנה" שלו ולזה "ראש השנה" שלו: ופירות האילן – ראש השנה שלהם בט"ו בשבט"...

"חנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פירות אלה לכשיתבשלו על פירות אשתקד יחשבו. חנטו לאחר ט"ו בשבט, על פירות השנה יחשבו, וחנטה זו שאמרנו לאו פריחה היא אלא תחילת הפרי וקודם שגדל שליש מגידולו המלא".

"וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך ברכת השנה החדשה תהא" (ספר התודעה – ט"ו בשבט)

אך מדוע זכה יום זה להיות חג פורתא? אמנם לא נאסרה בו מלאכה כבשאר חגים, לא חוייבנו בסעודת מצווה אף לא לעטרו בתפילות מיוחדות. אולם בכל זאת מצאנו בהלכה את החובה לנהוג בו קצת יום טוב, להמנע מתפילות תחנונים שיפים לימי חול רגילים, לא להספיד ביום זה את המת.

ואכן, נהגו בכל קהילות ישראל להדגיש יום זה באכילת פירות מפרי הארץ, בקהילות מסויימות היה זה יום חופש לתלמידים ומלמדיהם כפי שמצאנו בפנקסי קהילות עתיקות.

והשאלה במקומה, במה שונה תאריך זה לקביעת מעשר האילן משאר תאריכי המעשרות אותם קבעו חכמים, א' אלול וא' תשרי למשל? מדוע היום חג ובשאר התאריכים לא?

כי בתאריך זה, בניגוד לא' אלול, הוא לא תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום, עולה השרף  באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. עדיין החורף בתקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה – תחילת התהוות הפרי החדש. כלומר ארץ ישראל מחדשת מתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר "מנוחת" החורף, ומתכוננת לקראת האביב והקיץ, להניב בהם פירות חדשים.

מי שלא קהו חושיו, מי שעדיין מסוגל להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית – וחכמי ההלכה היו כאלה – חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת ושמח יחד עמה.

על כן, צויין הדבר בספרי ההלכה. בקביעת הלכות מסויימות ליום זה נתנו ביטוי לרגש ההזדהות עם הארץ שהציף את לב היהודי באשר הוא. באכילת פירות בשלים מתנובתה ברך היהודי – במשך דורות ובכל פינות תבל – ברכת מזל טוב על יקיצת ארצו הרחוקה, הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך הקרובה לו קירבת נפש אין למעלה הימנה.

זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות (מעשר וכו'). באמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם.

קשר, - לו אנו זקוקים היום ביותר. הוי כמה אנו זקוקים לו.

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 31.12.76

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

"נוצר תאנה יאכל פריה.

שנמשלה התורה לתאנה:

מה תאנה ו (אילן) כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם". (מסכת עירובין)

"מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים -
אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". (מסכת מנחות)

ט"ו בשבט הצמיח גם מלוא הטנא פירות הגות משובחים. הדמיון שבין האדם לאילן עוד נקבע בתורה: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט). דמיון זה הסעיר את רוחם של הוגים חדי עין ורגישי לב. הדברים מצאו את ביטויים בכל גווני הקשת של המחשבה היהודית בפילוסופיה, בקבלה, במוסר ובחסידות.

הקשר הבלתי ניתק שהמצוות התלויות בארץ קשרו בו את האדם לאדמה ולצומח חידד את המבט. הוא צפה באילן וראה בכל העובר עליו את השתקפות גלגולי חייו, כפרט וכעם.

כך בפסוקי התנ"ך, שדימו את הישר ל"עץ שתול על פלגי מים" (תהילים) או את הצדיק הפורח כתמר (שם). כך בהרחבתם של חז"ל אשר ידעו כי "הכל מן האילן" (ילקוט שמעוני). הכל, גם חיותו הפיזית של האדם, גם חיי רוחו ונפשו, לפחות מכוח הדימוי של ישראל, תורה, ארץ ישראל ועוד, לאילנות.

לדוגמה:

"מה הגפן נשען על גבי קנה, כך ישראל נשענים בזכות התורה הכתובה בקנה".

"מה ענבים יש בהם מאכל ומשקה, כך ישראל יש בהם תורה ומעשים טובים".

"מה אגוז אתה לוקח אחד מן הערימה וכולם מידרדרים ומתגלגלים זה אחר זה, כך ישראל, לקח אחד מהם כולם מרגישים".

ואלו דוגמאות בלבד, דוגמאות ללימוד ולהפקת לקחים מחיי האילן.

אולם, גם עצם קביעת יום ט"ו בשבט כיום מפנה בחיי האילן ופירותיו, הביאה להתבוננות, למחשבה ולמסקנות.

מן הראוי היה, שאלו השואלים, לקבוע את יום חג הפרי ביום הולדתו, שעה שמציץ מבעד לענפי האילן ומודיע על הופעתו, זהו יום הולדת טבעי כיום הולדת תינוק. אך לא, זהו מבט שטחי. ההלכה קבעה את יום החנטה, את תחילת התהוותו כיום של התעוררות ומעט חג. כך, הוסיפו המתבוננים, כך על האדם לנהוג. אל לו לדון ולשפוט ולתקן רק את מעשיו ופעולותיו, ולהפקיר את שרשי מעשיו אלו, הלא הם מחשבות הלב, הרגשות הסמויים, ההרהורים התת-מודעים. החנטה הטובה קובעת את טיב הפרי. המחשבה הטהורה והנקייה מפסולת מידות רעות, היא חנטה טובה לפרי המעשים הגלויים. גם אותם חובה להעביר בפלס החינוך העצמי.

גוון נוסף ראינו בדבריו של רבי ישראל הגדול, הראשון לשושלת ריז'ין בחסידות:

"בטו בשבט עולה השרף באילנות" שכן, ההתחדשות שבעולם כללית היא ומקיפה את כל היקום, את הדומם, את הצומח, כמו את האדם החי. ובשעה שמים חדשים מרעננים את האילנות הקפואים בחורף, פורצת הרעננות גם לעורקיו של האדם מישראל. זכר לדבר בפרשת שבוע זה, פרשת בשלח (המזדמנת כל שנה בסביבת טו בשבט) זו פרשת קריעת ים סוף לאחר היציאה ממצרים, פרשת הגאולה ממצרים שבחומר וברוח. כך גם הטבע משחרר עתה ממצרים שלו, למרות החורף הקופא ומקפיא עדיין את היקום.

בשורה לך האדם יום זה! תקווה לכל אדם שחורפו מעיק עליו עד כדי יאוש מאפשרות בוא אביב חדש.

ומן הפרט אל הכלל.

הנביא ישעיהו הוא שראה כבר את "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה רב).

ואכן במשלי ההוגים היהודים, נמשל עם ישראל לעץ העומד עירום וקופא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות לעקרו. מצבו לכאורה אנוש וללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, שעה שהקור מקפיא כל פעולה הנראית לעין, יונק לו האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה, ואוגר כוח ליום בו יחלוף החורף....

כך ישראל, נתונים לביזה ולמשיסה ללא הרף, קדרות החורף מכבידה ולא נראית קרן אור באופק כלשהו. אולם דוקא במעבה העין האפלה נרקם לו לאטו אור הגאולה. למראית העין החיצונית שולטים היאוש, הקור והזרות, אולם "השרף כבר עולה באילנות" ושעתו עוד תבוא.

מהו כח עמידתו של העץ - ישראל בימי חורף העמים? כעץ, גם הוא, אם יונק הוןא את חיותו מן השרשים, לא תפיל אותו כל סערה שבעולם. תגזול ממנו את ענפיו ופירותיו, תפגע בצמרתו, תציגו עירום בחוסר כל, אך כל עוד השורש טמון באדמה הטבעית, יעבור כל סופה בשלום.

כעץ וכאילן - כן עם ישראל.

אלו פירות מעטים, כברכת חג, לטו בשבט שחל השבוע

פורסם במדור "דע את יהדותך" מעריב, 16.1.81