פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פרק אבות ה, י"ז:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

על משנה זו יש להציג מספר שאלות:

א. מדוע באמת מחלוקת שאינה לשם שמים – לא יכולה להתקיים?

ב. מפני מה הביאה המשנה דוגמא דווקא ממחלוקת קרח?

ג. מה היא מחלוקת 'קרח ועדתו', הלא קורח לא נחלק עם עדתו אלא עם משה רבנו, וצריך היה לומר: מחלוקת קרח ומשה?

 

הרב כרמל מציין כי היו פרשנים שציינו שאין לכנות מחלוקת זו "מחלוקת קרח ומשה" כיון שמשה לא היה שותף למחלוקת אלא נגרר אליה בעל כורחו ועשה הכול כדי להפסיקה. טענה זו, אומר הרב, קשה מאוד כיוון שסוף סוף משה בהחלט נטל חלק פעיל במחלוקת ואף יזם תגובה חריפה שלא נצטווה עליה. כמו כן עצם העיסוק בפרשיה הוא זה שנותן למחלוקת קיום לדורות.

 

לרב פרו' עזרא ציון מלמד זצ"ל, יש פירוש אחר. הוא אומר כי הביטוי "מחלוקת" הוא "מחלקה" כמו "סיעה".

 

ומכאן מחלוקת קרח ועדתו, כלומר המחלקה, הסיעה של קרח ועדתו. מול המחלקה של בית שמא ובית הלל שהתאגדו לדון ולהתדיין מתוך רצון להגיע אל חקר האמת, כבוד הדדי, ובמלים אחרות לשם שמים.

 

ישנם שני פסוקים שמהם ניתן להביא ראייה לגישה מקורית זו:

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן מַחְלְקוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:...וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה"(דברי הימים א כ"ד א-ד).

"הַשִּׁשִּׁי לַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף" (שם כ"ז ט, עיין שם גם י-טו).

 

בפסוקים אלו, כפי שכל אחד עשוי להיווכח, משמעותה של המילה מחלוקת היא - מחלקה.

אומרת המשנה, כי כאשר אנשים מתאגדים בסיעה רק כדי לחרחר ריב, להזיק, להתקוטט – המחלקה שלהם, הסיעה שלהם לא תתקיים. כלומר אין הכוונה לגוף המחלוקת אלא לאותה התאגדות פסולה.

 

וראה בגמרא מסכת חגיגה מה שדרש ר' אלעזר בן עזריה על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסֻפות נתנו מרועה אחד" (קוהלת יב, יא):

"בעלי אסופות" - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם "נתנו מרועה אחד" - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים, ברוך הוא, דכתיב: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (שמות כ, א).

 

אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

ההתדיינות, ואפילו המחלוקת התלמודית הינה דבר מבורך שכן 'כולם נתנו מרועה אחד, כמו שמדגישה הגמרא, יש כאן מחלקה, סיעה שלמה שחותרת אל אידיאל אחד.

זו היא מחלוקת מבורכת, וסופה כמו שמדגישה המשנה – להתקיים.

 

פרטים

נכתב על ידי משה גרילק

חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

יהודה בן תימא אומר:

הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.

הוא היה אומר, עז פנים לגהינום, ובושת פנים לגן עדן.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" [אבות ה, כ].

 

המשנה, מחולקת לשלשה פסוקים, אלא שבין השנים הראשונים, הקשר דומה – ברור, אך הפסוק השלישי, לא די שאינו שייך או לא מהווה המשך לשנים הראשונים, הוא גם נושא אופי של תפילה או משאלה, שאינה קשורה אף למסכת אבות בכללה.

 

במה דברים אמורים?

יהודה בן תימא מבקש להיות 'עז כנמר' כדי לעשות את רצון אביך שבשמים. בהקשר לכך עולה אסוציאטיבית ההלכה הראשונה בשולחן ערוך "יתגבר כארי לעבודת הבורא... ולא יבוש מפני המלעיגים עליו'.

 

בחלק השני ממשיך יהודה בן תימא ומגביל את הוראתו: הוי עז כנמר, נכון, אבל רק כדי לעשות רצון אביך שבשמים, אולם העזות עצמה – מידה מגונה היא. אין מקום לעזות פנים שלא במקום מצווה שכן היא עלולה להוביל את האדם לעברי פי פחת: "הוא היה אומר עז פנים לגהינום".

 

אז מופיע החלק השלישי: יהי רצון מלפניך ה'... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...

 

איך התפילה לבניינו המהיר של בית הבחירה שייכת לתחום עזות המצח? לעבודת המידות?

 

לחתם סופר יש הסבר נאה בעניין.

נאמר בחומש שמות "ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה'. והנה נאמר בגמרא כי 'הציץ מרצה על עזות פנים', כלומר מכפר על מידה מגונה זו. ועם זאת מידה זאת לפעמים נדרשת, כמו שאומר יהודה בן תימא במשנתינו "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים", ומכאן 'ועשית ציץ.. ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה'', כלומר גם את העזות ניתן לנצל באופן חיובי 'קודש לה'.

 

זו גם הסיבה איפה, אומר החתם סופר שמשנתינו מסיימת בתפילה לבניין בית המקדש. יהודה בן תימא דיבר בראשית דבריו על העזות החיובית, 'עזות דקדושה'. בהמשך ציין כי על האדם להיזהר שעזות זו לא תהיה לו לרועץ, לא תהפוך ל'עזות של חוצפה'.

 

ובסיום מתפלל התנא ואומר: מאחר שהעזות עלולה להיות הרסנית, הרי שאנו נזקקים לדבר מה שיכפר עליה, כמו הציץ שמרצה כאמור על מידה זו, ולכן: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

האם יש משמעות חינוכית / ערכית לאקוויוולנטיות בין מספר הנסים למספר הניסיונות? איך יכלו בני ישראל שלא מכבר יצאו מהתופת, מהעבדות, מהפרך, לרצות ולשוב אל מקום כזה?

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אבות ה, יט

כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו
ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.
עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.
עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

 

היכן אנו פוגשים את נפשו הרחבה של בלעם?

נאמר בפרשת בלק: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'",  ומוסיף רש"י: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים... ואני וודאי נוצח [את ישראל בקללתי]". כלומר בלעם הזכיר סכומי כסף גדולים, על סמך בטחונו העצום כי הוא וודאי 'מנצח את ישראל' על ידי קללתו.

 

לעומתו אברהם אבינו היה בעל נפש שפילה ורוח נמוכה, וכמו שמצינו שלא ביקש ממלך סדום מאום והשיב לו את כל הרכוש שהשיג במלחמת ארבעת המלכים.

 

מה ההבדל בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? מסביר הרב מאיר חדש זצ"ל כי הכרת האדם שהוא עפר מהאדמה, וענייני החומר מושכים אותו – היא שעומדת ביסוד השינוי.

 

אדם שרוחו גבוהה ונפשו רחבה, ואינו נמצא בהכרה זו תולה הכל בכוחו ובעוצם ידו, וממילא הוא דורש לעצמו עוד ועוד, לכן בלעם דורש לעצמו עוד ועוד מאחר שהוא סבור שהוא זה שמנצח את ישראל בכוחו ובעוצם ידו וכפי שכתב רש"י "ואני וודאי נוצח [את ישראל בקללתי]".

 

עפר מן האדמה

אברהם אבינו לעומת זאת לא ראה בנצחון על המלכים הישג אישי שלו כלל, וממילא שאין הוא ראוי לכל תמורה על כך.

 

לכאורה יכל אברהם לומר לעצמו כי הקב"ה זימן לו מעשה שנהוג לשלם עבורו. סוף כל סוף הוא הציל את מלך סדום והשיב לו את רכושו. אולם אברהם סובר שעלולה להיווצר אי הבנה. יהיה מי שיחשוב שהיתה פה פעולה של אברהם, מלך סדום נצרך לאברהם, והוא שילם לו עבור פעולתו, ותחסר ההכרה שאברהם מקבל הכל מידי הקב"ה.

 

כדי להשיג אם כן את מידת הענווה צריך לשנות את התפיסה, את הגישה לכל מה שקורה לאדם בעולם הזה. בשעה שאדם מגיע להבנה כי הוא רק עפר מן האדמה ואין בכוחו למעשה לפעול מאומה, הוא גם לא דורש לעצמו מעבר למה שמגיע לו.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון