פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם: רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה" [במדבר טז].

וקמו בחוצפא ואורו הלכתא באנפוי משה על עיסק תיכלא [= קמו בחוצפה ודנו בהלכה לפני משה בעניין ציצית תכלת, כאשר קרח ואנשיו הביאו טלית שכולה תכלת ושאלו – כדי להתריס - האם בכזו טלית צריך גם כן להטיל חוט תכלת – תרגום יונתן].

לכאורה בתוך המחלוקת הנוראה תוך כדי הזלזול והליצנות שאין דוגמתם, תוך כדי מרידה, כלום יש עוד משקל גם 'לחוצפה' עליה מדבר התרגום? כך מעיר הרב אזרחי בספרו.

האם יש בכך כדי להוסיף על הזוועתיות שבכל מציאותם של בני קורח?

אמנם כנראה מלשון הכתוב, ויקומו, ויקהלו, כולם קדושים, מדוע תתנשאו, כל זה מצביע על חוצפה שאין למעלה הימנה, אך מדוע ראתה תורה להדגיש זאת, מה זה מוסיף על משקל מעשיהם של קורח ועדתו? מה לי אם בחוצפה היה אם לאו?

מספרים על החפץ חיים כי באו לפניו לדיון שני מעשים. האחד נוגע ל'נפילה' בעבירה חמורה מאד. תבוע תבעו המשגיחים להתיר להם שילוחו של הבחור שעבר מן הישיבה.

האחר אף הוא הובא לדיון לפניו באשר פגוע פגע בבעלת הבית התחצף כנגדה פגע בהנהגתה ובמאכלה. פסק מרן החפץ חיים הראשון ינזף, יטופל בעה"י, יחזור בתשובה.

האחר ישולח ומיד. לשני אין אוזן...

החצוף לא רק שאינו 'מבקש', הוא כולו נתון בתוך עצמו, אינו בר שמיעה. מי שהוא מופקע מהיות 'מבקש' אינו מסוגל להיות תלמיד, ולכן – יישלח.

מספרים כי פעם נזף הסבא מסלבודקא בתלמיד, החמיץ לו פנים. כי לדעתו לא נהג כשורה, דבר שהצביע על מדות מקולקלות.

הלך תלמיד אחר ומכיוון שחשש להתריס בפני הסבא את דעתו בפניו, לכן עמד וערך מכתב ושאל: הייתכן, כי בחור כל כך חשוב ינהגו בו כאשר נוהג בו רבינו?

הסבא קרא את המכתב וחזר וקראו.

מיד לאחר קריאתו עם הראשון המשיך לגלגל, אבל בעל המכתב כך פסק, חייב להישלח מן הישיבה.

כי עם עושה עוול יש לגלגל, יש תקוה, וכשיש תקוה חייבים לגלגל.

עם השני - זה ה'בעל דעה' זה היודע טוב יותר מן הסבא מיהו ה'חשוב', לזה אין אוזן.

זה אינו מבקש. זה נתון בתוך דעתו. מי שאין לו אוזן – יישלח.

מי יודע יתכן מאד, כי מה שחרץ את גורלם, כאנשים שאין להם אוזן, כאנשים מופקעי שמיעה, היה לא פחות על כל פנים מעצם המרידה.

ה'בחוצפא'

עם אנשים כאלו - אין מה לגלגל, אין סיכוי לתשובה.

מקרה אבוד.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

בפעם השנייה מאז ששת ימי בראשית פוערת האדמה את פיה, אך שלא כמו בפעם הראשונה היא שואפת אל קירבה את חייהם של עשרות אנשים – דתן, אבירם, בני משפחותיהם, ורכושם * מלבד ראשי המרד אוספת האדמה הזועמת גם את עדת קורח כולה * בין הניצולים של הרגע האחרון, און בן פלת משבט ראובן*

סוף נורא למרד קרח ועדתו במשה ובאלוקים: לאחר שמשה רבנו קורא לה' לברא בריאה חדשה ולהמית את קבוצת קרח בדרך לא קונבנציונאלית, פוערת האדמה את פיה ושואפת אל קרבה את דתן, אבירם, בני משפחותיהם מן זקן ועד יונק. כמו כן היא גומעת בשקיקה גם את שאר האנשים שהצטרפו אל המרי ואת כל רכושם. מיד לאחר סגירת האדמה את פיה על הנקברים החיים יוצאת אש מלפני ה' ושורפת את 250 האנשים שהצטרפו לקרח בתחילת ניסיון המהפכה. מנהיג המרד קרח, מוצא את מותו במגפה שהתפשטה לאחר מכן באוכלוסיה המדברית. עם זאת יש הטוענים כי קרח מת בשתי מיתות, בליעה ושריפה. הניצול היחיד מן העונש הנורא היה און בן פלת משבט ראובן, מראשי המרד, שברגע האחרון החליט בעצת אשתו לנטוש את המערכה ולהסתלק מן המחלוקת. 

אישיותו של קרח ותחילת המרד

האדמה שפערה את פיה בפעם הראשונה בפרשיית רצח הבל כשהיא בולעת את דמו הניגר מפצע הרציחה, פוערת את פיה בשנית כשהפעם היא גובה כאמור מחיר כבד. הרקע לזעם האלוקי העצום מצוי מספר שעות קודם לכן מיד לאחר מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא קהת. לעוזיאל הקטן מבני קהת היו שלשה אחים, הבכור היה עמרם, אחריו הופיעו יצהר, חברון, ועוזיאל בהתאמה. ליצהר היה בן בשם קרח. קרח זה נחשב היה לראש החכמים בעם, תלמיד חכם מופלא, ובעל רוח הקודש.  מלבד זאת היה קרח האיש העשיר בעם ובעולם בכלל. פרשנים תיעודיים מספרים כי כשמלך יוסף בארץ מצרים נצבר תחת ידו רכוש עצום ובלתי נתפס. לפני פטירתו חילק יוסף את הרכוש לשלשה חלקים והטמין אותם בשלש מקומות. את אחד המקומות הללו חשף קרח שהפך לאחד משני העשירים הגדולים של ההיסטוריה האנושית [השני היה המן האגגי מן העיר שושן]. אל מול כל מעלותיו וייחוסו הרם התקבל מינויו של אליצפן -בן האח הקטן לבני קהת- בתדהמה אצל קרח בן האח הבכיר יותר יצהר. הוא סבר שמשה צריך היה למנות אותו. במקביל החלה אשתו לעודד אותו למרידה והסתה במנהיגותו של משה. היא למדה את הוראותיו ההלכתיות האחרונות של משה והפיקה מהם מופע סטירי סרקסטי. בינתיים מסתובב קרח במחנה מלווה בדתן ואבירן ואון בן פלת ומטיף ביקורת ארסית הנושאת פרי ומצרפת אליו מאתיים וחמשים תומכים מהשורה הראשונה של העם. 

מצוייד בפמליה המרשימה הזו ובהפקה הסאטירית הקטנה שבימה אשתו, ניגש קרח אל משה ואהרן וביחד עם חבורתו החל מטיח בפניהם: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ולמה תתנשאו על כקהל ה'"? השימוש הקולקטיבי במלים 'כלם קדושים' נבע מראייה פסיכו- חברתית נבונה של קרח וחבריו. הם שיערו כי נסיון הפיכה אישי כנגד משה ואהרן עלול לעלות להם בחייהם על ידי העם שהעריץ את מנהיגיו. כיוון שכך הם פונים אל תחושות הכבוד הקיימים אצל כל פרט ואומרים "כלם קדושים" כלומר כלם היו במעמד הר סיני וראו את הקולות, ומדוע איפא תזכו אתם, משה אהרן ובניו, במינויים הבכירים של ההנהגה הישראלית. 

נסיונות הפיוס של משה

משה שומע את קולות המרד והוא נופל על פניו מיוסר ואכול דאגות, האם גם בפעם זו, הרביעית במספר, יסלח להם אלוקים? משה מנסה לדחות את הסוף הצפוי בתקווה שאולי בין לבין ישובו המורדים מפשעם, והוא מאתגר את קרח: "בקר ויודע ה' את אשר לו" נמתין לבקר ונערוך 'מבחן אמון'. נקטיר כולנו קטורת במחתות בוערות, כאשר הפירוש המעשי לפעולה זו ברור וחד, רק הנבחרים והקדושים לכהונה ולויה על ידי ה', יוותרו בחיים. היתר ימותו על ידי האש הרוחנית של הקטורת. מאתים וחמשים האנשים מקשיבים למשה ומבהירים כי למרות הצגת הסיכונים הם ממשיכים במרד.  קרח שפיקח היה, ידע כי סיכוייהם של חבריו לשרוד – אפסיים ועם זאת היה משוכנע כי הוא עצמו יינצל. בעיניו הנבואיות הוא מבחין כי עתיד לצאת ממנו מנהיגם של ישראל – שמואל ששקול היה כנגד משה ואהרן. הוא שיער נכון כי אם הוא ומשפחתו ימותו הרי שלא תוכל הנבואה להתקיים כך שמימוש הנבואה הוא בעצם תעודת הביטוח האולטימטיבית שלו. אלא שלמרות קו המחשבה ההגיוני כל כך טועה קרח את טעות חייו ולא תופס כי בניו שצדיקים וטובים היו לא ימותו, ומהם יצא אכן שמואל נביא ישראל.

משה לא מתייאש והוא פונה לקורח רכות ומזכיר לו את הסטטוס המיוחד בו נבדל שבטו: "המעט כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל – שהרי נאמר נשא את ראש בני קהת"? ועוד, מדוע אתם נטפלים לאהרן, הלא מינויו לא נעשה על ידי כי אם בהוראתו הישירה של האלוקים, ובכלל אהרן הענו ורודף השלום האם הבחנתם אי פעם באקט של התנשאות מצידו? תמיהותיו הכואבות של משה הפכו שלאלות רטוריות מאחר שקרח לא טרח לענות או לוקיכנס לפולמוס. הוא ידע שבהתדיינות מילולית רציונאלית עם משה, הוא יצא כשידו על התחתונה. לפיכך הוא מעדיך לשמור על "זכות השתיקה". משה מבין שמקרח לא תבא הישועה והוא מנסה לפתוח בשיחות קירבה עם דתן ואבירם ושולח שליח לקרא להם. אלא שהשנים לא מעונינים בנסיונות שלום והם משיבים למשה בעזות: "לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... העיני האנשים האלה תנקר – לא נעלה".

קול האדמה

משה, עצוב וכאוב, מבקש מה' כי לא ישעה למנחת הקטורת של אנשי קרח "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". בינתיים החלו להתאסף כל העדה אל פתח אהל מועד מקום הימצאם של משה ואהרן. היה זה לאחר לילה ארוך בו הסתובב קרח ברחבי המחנה ובלשון חלקה מתובלת בהומור ציני וחד הצליח להסית את לב העם כנגד משה ואהרן. בתגובה נראה אליהם כבוד ה' שגם מבקש ממשה ואהרן כי יתרחקו מכל העדה שברגע אחד תמוגר. האחים הקדושים נזעקים ונופלים על פניהם בתחנונים: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? אלוקים מקבל את הטיעון ומודיע למשה כי יעלה מסביב לאתר בו שוהה קרח וקבוצתו. עם משה ואהרן מתלווים גם זקני ישראל שהחלו מקיפים באיטיות את השטח עליו ניצבו המורדים. משה נושא את קולו ומודיע לציבור הכללי: "סורו נא מעל ראשי האנשים הרשעים האלה, ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם". 

דתן ואבירם ומשפחותיהם לא נרתעים והם יוצאים אל פתח אהליהם והחלו לחרף ולגדף את משה ואת תורתו. חברם להנהגת המרד -און בן פלת-  נשאר באהל ולא יצא. הסיבה: האזנה לרעיתו הנבונה שאמרה לו, מה לך ולמחלוקת זו, הלא בין אם ינצח משה ובין אם יגבר קרח אין אתה זוכה בכלום, שהלא את המינויים הנכספים יטול קרח לעצמו. און מפנים ומקבל, וזוגתו משקה אותו ביין עד שנרדם. אז היא יוצאת אל פתח האוהל, יושבת והחלה סותרת את שערה. ישראל, שצנועים היו גם בשעה זו של מחלוקת מיהרו להתרחק מאהלו המשונה של און והניחוהו לנפשו כשבכך הם בעצם מצילים את חייו. 

לאחר שהתאספו הזקנים והעם, מכריז משה באופן ברור: "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי... אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'". ואמנם, מיד עם סיום דבריו של משה, פוערת האדמה את פיה ושואבת לתוכה את דתן, אבירם משפחותיהם ורכושם, ואת שאר עדת קרח. העם אחוז החלחלה שומע את קול האדמה הנפתחת ואת זעקותיהם של הנבלעים "משה אמת ותורתו אמת" והוא נמלט בבהלה מן המקום. 

בתוך כך, 'נרכסת' האדמה ומכסה על האנשים הנבלעים, ואש יוצאת מלפני ה' ושורפת את אותם מאתיים וחמשים מקטירי הקטורת. בין אותם נשרפים היה גם קרח עצמו שלא נבלע עם דתן ואבירם, עם זאת יש הסבורים כי הוא לקה בשתי מיתות הן בשרפה והן בבליעה. דעה שלישית נוקטת כי מנהיג המרד מת בכלל במגפה שהתרחשה מיד לאחר מכן ולא בשתי המיתות המוזכרות.  

 האבל

הצער, האבל, ובעיקר התדהמה לא הותירו את העם אדיש, ואחרי שלשה ימים הוא ניגש למשה ומטיח בו: "אתם המיתם את עם ה'". ההתרסה הכמעט סוריאליסטית הזו היתה פונקציה של יגון, דכדוך, וחוסר ההשלמה עם האובדן, שהביא לחוסר מחשבה רגעי קולקטיבי בעם. הזעם היה כה רב, עד שהקהל החל להתאסף סביב משה ואהרן וביקש לשלוח בהם את ידו אלא שאז ירד הענן ונראה אליהם כבוד ה'. הדיבורים הקשים של העם הכעיסו את ה' והוא מבקש שוב ממשה ואהרן "הרמו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע", וגם כעת כמו בפעם הקודמת נופלים משה ואהרן על פניהם בתחינה לרחמים על העם. משה נוקט גם באקט אופרטיבי, הוא מבקש מאהרן לקחת מחתה עם קטורת שסגולתה לחולל ישועות רבה, ומבקש ממנו למהר אל תוך העם שכן "יצא הקצף מלפני ה' – החל הנגף". אהרן לא מתמהמה ובריצה מהירה הוא פורץ אל תוך ההמון ומגלה כי המגפה אכן החלה וקרבנותיה עומדים כבר על 14,700 אנשים. הוא נעמד מסירות נפש בין המתים ובין החיים כשבידו הקטורת ובכחות על אנושיים חסם את מלאך המוות ועצר את המגיפה.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

 המעט מכם, כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם: ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך, ובקשתם גם כהנה: (טז, ט-י)

דבריו של משה רבנו טעונים הסבר; וכי משום שקיבלו את עבודת הלויים לא יבקשו את הכהונה? הלא זה דרכו של כל עובד ה' בענינים רוחניים, לא להסתפק במה שהשיג, לשאוף ליותר, לא לדרוך במקום!

אחת מטענות היצר, כשבא להרפות את ידי האדם מלעבוד את ה' : היא אתה קטן מדי, לא כדאי לך להשקיע בעצמך. בחור צעיר אומר לעצמו: "כשאהיה 'גדול', אלמד עשרים שעות ביום, ואתפלל בכוונה. אבל עכשיו? מה אני כבר שוה? בין כה וכה לא אהיה 'מצטיין'!"... אדם שמשכורתו דלה אומר: "אני אהיה בעל צדקה? בלי נדר, כשאהיה עשיר! אבל עכשיו, מה אני כבר יכול לעזור!"... בעל בית הנהנה מיגיע כפיו אומר - "כמה אני יכול כבר להספיק ללמוד! חצי שעה ביום? לא כדאי!"

האמת היא, כמובן, שזוהי עצת היצר. בענינים גשמיים אין אדם מתנהג כך; אף אחד לא מוותר על פרוטה, בגלל ש"ממילא" לא יהיה מזה עשיר. כאן הכלל הוא: "הכל רווח"! כך צריך לנהוג גם בענינים רוחניים, מקל וחומר.

קודם כל, למה לוותר על דבר קטן ?

ועוד, ברוחניות אין "דברים קטנים" בכלל. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (מדרש קהלת פ"ד).

ושלישית, "קובץ על יד ירבה" (משלי י"ג) - הרבה מצוות קטנות מצטרפות בסופו של דבר לשכר גדול.

יש להוסיף כאן נקודה נוספת וחשובה מאד.

בנוהג שבעולם, אדם עשיר אין לו כל קשר עם ענינים של מה בכך; הוא לא יתעסק עם פרוטות, הוא נמצא בעולם אחר. כך אנו חושבים גם על צדיקים וגדולי תורה; נראה לנו שהם מרחפים בעולמות עליונים, שאין הם מתעסקים בענינים פשוטים, שהם רחוקים מהעולם הרוחני שלנו.

האמת היא הפוכה מזה. דוקא משום שהם מחשיבים גם את הענינים הקטנים ביותר, דוקא משום שהם שמים לב לפרטים שהם בבחינת "מצוות שאדם דש בעקביו", הם זכו למה שזכו. רק מי שמחשיב את מה שיש לו, יכול לדרוש יותר.

זה מה שאמר משה רבנו לקרח ועדתו: "המעט מכם"! "אתם באים לבקש כהונה, משום שאין הלויה נחשבת בעיניכם לכלום... בעיני, הדרגה שלכם חשובה מאד. כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם אליו‘ - זכיתם לקירבה מיוחדת מה'; ’לעבוד את עבודת משכן ה'’ - להיות מעובדי ה' במקום השראת השכינה, ’ולעמוד לפני העדה לשרתם‘ - להיות האמצעי בין עם ישראל לבין הקב"ה. אני מחשיב זאת, ולכן אני נמצא כאן, לכן זכיתי לגדולה! אבל אתם, שבעיניכם כל זה ’מעט‘, כיצד תדרשו כהונה? ’ובקשתם גם כהונה‘"??

ע"פ שפת אמת

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

לפעמים מאחורי המלים הגדולות מסתתרים אנשים קטנים. מסתתרים עד כדי כך שהם נשבים בקסמם של עצמם

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

  קל בינוני

1. .... קרא קרח וכמעט איש לא בא
2. ... בן יין היה ולבסוף התקלקל
3. מעשיו היו הטעיה
4. אביו היה מאצולת ישראל

בינוני קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

קשה

בואו הבו לנו לחם

תשבץ פירמידה פרשת קרח

1. משבט ישראל
2. תבואה
3. מולי
4. אם הקבוצות
5. יצרני עוגות ומוכרים
6. עליו תולים אנשים

פרשת קרח

פתרונות

  קל בינוני

בינוני קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

קשה

בואו הבו לנו לחם

תנו+ פת = תנופת

תשבץ פירמידה פרשת קרח

פרטים

נכתב על ידי ישראל אדלר

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה [רש"י טז].

אמר להם ריב"ז: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם [אבות פ"ב].

הכל נכלל בלב טוב. עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, וגם הרואה את הנולד, הכל בכלל דבריו דבריכם – מסביר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי'.

והנה גם אם ניתן להסביר את ההכללה של חבר טוב ושכן טוב בכלל הלב טוב, אבל איך ניתן להבין את ההכללה של הרואה את הנולד? האם לב טוב רואה יותר את הנולד מלב רע?

אכן, יש קודם כל להבין מהי המעלה המיוחדת שיש בראיית הנולד.

לכשנעיין ניווכח כי אילפו אותנו דעת וגילו לפנינו דרך ישרה, כי לעולם יש לתור אחר הנולד. הדבר אמור כלפי כל מעשה ופעולה, כי לכל מעשה ופעולה יש נולד. כל אחד מהם מוליד. שאלת השאלות היא כיצד יראה הולד, בריא או חולה?

אבל עצם העובדה כי העשיה או הפעולה היא גם הריון, בזה אין כל ספק. וכשמדברים על פעולה או מעשה, ודאי הכוונה היא גם לדיבור או למחשבה.

שכן כל אלו הרי תוצאות המה, והאדם אחראי לתוצאות. אין לו אלא להיות חכם ולראות את הנולד. ככל שהנולד יהיה ברור יותר יש בטחון רב יותר בשמירת מסגרת המעשים.

לפיכך לא די ב"ידיעת הנולד "אלא ב"ראייתו", כדי שיעמוד הנולד וירתיע ויאיים: בן אדם הזהר, הנה זאת היא תוצאת מחשבתך, המפלצת הנולדת מהריונך. הזהר בן אדם אל תיגש אל הדיבור, אל המחשבה, קל וחומר לא אל המעשה, פן יישרך אחריך המעשה שאתה בעצמך הגית. תישרך אחריך המפלצת שאתה בעצמך הרית.

ראיית הנולד חכמה גדולה היא, מעטים זוכים לה, כושר זה מצריך לא רק כשרון וידע, אלא בראש וראשונה בינת דבר מתוך דבר, שכן בינת דבר מתוך דבר נולד הוא, ורק חכם רואה את הנולד.

ראיית הנולד מצריכה קודם כל ובראש וראשונה ישרות. ישרות של מחשבה, ישרות של חשבון.

לא תיתכן ראיית הנולד מתוך חרך צר של אנוכיות. לא תיתכן ראיית הנולד כשהרואה נוגע, מנוגע.

לא תיתכן ראיית הנולד כשכולו רקוב ברקב של מדות נגועות.

לא תיתכן ראיית הנולד מתוך לב רע, שכן לב רע הוא נגוע ונוגע, מי שאינו נוגע בדבר בעל לב טוב הוא.

ברור איפוא כי אדם שיש לו לב טוב, גם רואה את הנולד כי הטוב הוא היפך הנוגע. הטוב מתחשב לא רק עם עצמו ואנוכיותו, אלא בזולתו ובאידיאל. הטוב משוחרר משוחד האגואיזם, ורואה את הנולד.

זהו שאמרו חכמים כי בעל מדות טובות, ערובה יש בו לא רק לטוב וליראת שמים, אלא לישרות שכל וישרות דרך.

ברור איפוא כי "בכלל דבריו דבריכם".

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בלשון המקרא ישנו הבדל משמעותי בין "אדמה" לבין "ארץ". לא סתם הפסוק אומר "ותיבקע האדמה ... ותפתח הארץ את פיה".

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, הבדלו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע, ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

וברש"י: יודע מחשבות, אין מדתך כמידת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס, נפרע מכולם, אבל אתה, לפניך גלויות כל המחשבות, ויודע אתה מי החוטא, האיש אחד הוא החוטא, ואתה על כל העדה תקצוף? אמר הקב"ה: יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא.

הקב"ה מחליט כי יש חס ושלום לכלות את כל כלל ישראל, ומשה רבינו בא בטענה פשוטה בתכלית: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? והקב"ה לכאורה חוזר בו.

וצריך להבין, שואל הרב אזרחי, מה היתה התפיסה הראשונה? כלום יושר פשוט זה שלא כולם צריכים למות בחטא האחד, נעלם מאת בורא העולם?

וראה איזו הקדמה הקדיש משה רבינו לפני טענת ברזל זו: אל אלוהי הרוחות לכל בשר. מה התכוון לומר בכך משה?

ורש"י ביאר, כי הכוונה שאין מידות הקב"ה כמידות בשר ודם, שכן הקב"ה יודע להבחין בין אשם לבין זכאי, וכל זה נכלל בכתוב 'אל אלוהי הרוחות'.

כן, כולם אחראים

והאמת היא, כי שורת הדין והיושר השמימי, ישר הוא מ'ישרינו' שלנו.

כי אמנם כך היא המידה, וכך צריך להיות, כי אף אם איש אחד בלבד יחטא בכל זאת, מן הדין הוא לקצוף על כל העדה.

דין אמת כך היה צריך להיות, שכן זו האחריות וכך צריכה שתיראה ערבותם של ישראל זה לזה. כולם קשורים וכרוכים האחד בשני לטוב ולמוטב.

אם חטא האחד, משמע כל העדה לא עשתה את המוטל עליה, לכולם חלק בחטאו של האחד. לא ייתכן כי עדה אשר שלמה היא עם הקב"ה ועם שלוחיו הנאמנים, יצוף מתוכה קורח. כולם אחראים כולם ערבים.

רק בוחן כליות ולב, בורא כל בשר ורוח יכול להבחין ולהפריד ולמיין כל אחד  ואחד. לבדוק מה היא מידת מעורבותו של כל אחד, מי בכלל הקצף ומי לא.

לכן הפנייה ל'אל אלוהי הרוחות לכל בשר' היא בדיוק בנקודה הזו: הקב"ה יודע מי נכלל בדיוק בעוון, ורק הוא יודע להפריד ולמיין. אבל מעיקר הדין כאמור, הערבות והאחריות היא על כולם, ורק פנייתו של משה הצילה את שאר העם. 

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

האנלוגיה הייתה מאוד ברורה. אם טלית שכולה תכלת תהיה פטורה מציצית, בית מלא ספרים פטור ממזוזה - אז עדה שכולה קדושה, אינה צריכה מנהיג.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד