פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל [ויקרא כג].

פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

כפות תמרים אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואיו בהם מעשים טובים.

וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

וערבי נחל אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואיו בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה א מעשים טובים.

ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו וכו' [ויק"ר פרשה ל].

למדנו כמה דברים, אומר הרב אזרחי.

על אלו שאין להם לא טעם ולא ריח שהערבה היא שמייצגת אותם נאמר כי, לאבדם אי אפשר ולכן יבואו אלו ויכפרו על אלו.

היינו שבעצם מן הדין היה לאבדם ורק שאלו מכפרין על אלו. וצריך עיון, כפרה זאת האיך היא פועלת?

למדנו מכאן כי בעצם מי שאין לו לא טעם ולא ריח לא תורה ולא מעשים טובים אין לו זכות קיום.

אך על ידי היותו חלק מכלל ישראל מקבל אף הוא את הטעם ואת הריח.

חשבו על כך. יש כאן עומק נפלא ועצום.

רק לישראל קיימת הייחודיות של 'כלל ישראל' ורק עקב היותו חלק מן הגוף הזה מקבלות המה, הערבות, את הטעם והריח של האתרוג הלולב וההדסים.

למדנו עוד, שהלולב בכל ואת מיוחד יותר משאר המינים שהרי מברכין עליו.

נראה שחוט השדרה בא לסמל את ה'בנין' של האדם.

כלומר לא רק אבר זה או אחר, אלא האדם מתורת 'אדם', כי זהו טיבו של חוט השדרה, שהוא ה'בנין' ואשר סביבו נבנה 'בנין האדם'.

הברכה באה איפוא על ה'בנין' של האדם, לכן מברכין על הלולב ולא על אתרוג [מברכים כידוע 'על נטילת לולב']. בכך נענית השאלה המתבקשת הלא האתרוג נמשל ללב, והלב הוא האיבר החשוב שבאדם ומדוע לא מברכים על 'נטילת אתרוג'?

כי הלב הוא אמנם החשוב שבאיברים, אבל את הברכה עושים על האדם כולו בבנינו, המיוצג על ידי הלולב - שהוא חוט השדרה.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

חג הסוכות כידוע מתאפיין ביציאה מן הבית המפואר אל סוכת הארעי, וכבר מפורסם שזו הסיבה שבחג הסוכות לא שואלים הילדים 'מה נשתנה' כמו בפסח, שכן מצבו הטבעי של היהודי בגלות הוא נדידה ממקום למקום, ועל כן הישיבה בסוכה היא פעולה שגרתית, לעומת זאת בפסח כאשר יושבים כבני מלכים סביב שולחנות ערוכים שואל הילד היהודי את אביו "מה נשתנה"?!

ומכל מקום עדיין צריך להבין, הלא חג הסוכות הוא החג בו יש מצווה לשמוח במיוחד וכמו שנאמר "ושמחת בחגך והיית אך שמח" – ופסוק זה נאמר במקורו על חג הסוכות, ואם כן מדוע לא הולכים בכל זאת עם כל בני המשפחה למלון מפואר, לחו"ל, וכדומה?

חולצת האושר

משל למה הדבר דומה: בן מלך חלה בדיכאון. מרה שחורה השתלטה עליו, ואיש לא ידע מדוע וכיצד יש לסלקה. דרש המלך בטובי הפסיכיאטרים אך הם לא הצליחו להעלות תרופה למחלתו. באחד הימים הופיע רופא מומחה ממדינה רחוקה ולאחר שבדק את הנסיך קבע כי אם ילבש חולצה של אדם מאושר הילד ירפא.

למרות שהתרופה נשמעה מעט מוזרה ליועצי המלך הם החליטו לנסות ולהשיג חולצה כזו. לעצמם הם אמרו: אם לא יועיל לא יזיק, נביא בקלות חולצה כזו ואולי זה יעבוד. אלא שעד מהרה התברר כי לא מדובר במשימה פשוטה. בתחילה פנו שליחי המלך לעשירי הארץ מתוך הנחה שהם בוודאי מאושרים, אך הללו הסבירו להם שהם שרויים במתח במתמיד מפני דאגות המסחר והכספים הגדולים בהם הם מושקעים. לאחר מכן הם פנו לאנשים שעבדו כיועצים לאיכות חיים טובה, אך מהר מאד התברר כי הם אולי יודעים להציע עצות טובות, אך הם עצמם עדיין חיים במתח מסויים ותמיד מחפשים הם לקוחות שיסכימו לשלם להם עבור עצותיהם.

לאחר שבועות ארוכים הגיעו סוף סוף השליחים לרועה צאן עני שהיה נראה להם מאושר בתכלית. כל צל של דאגה לא נראה על פניו הזכים ולשאלותיהם ענה בת שחוק ובשלווה סטואית. הם ניסו לברר אם יש דבר מה המדריך את מנוחתו אך הוא השיב להם כי הוא לא מבקש דבר ולכן הוא לא מצפה למאום. טוב לו בחייו והוא אוהב אותם לגמרי. אז סיפרו לו האנשים כי הם שליחיו של המלך והם מבקשים כי הוא יביא להם את חולצתו.

חולצה? תמה הצעיר, אין לי בכלל חולצה. בשביל מה אני צריך חולצה, לגהץ אותה לכבס אותה, לדאוג ליפיה, זה מיותר...

והנמשל: בסוכות אנו נכנסים לבית ארעי. אין בו רהיטים, אין בו שטיחים ואין בו אלמנטים של פאר הדר וניקור עיניים. במרחב הזה אין כל רגשות של דאגה ומתח. הפשטות שורה שם והיא מביאה לשמחה אמיתית. זהו ייחודו של חג הסוכות.

[על פי 'אוצרות האגדה - דרשות למועדים'].

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

חידון סוכות    תשעז

  קל בינוני

1. דתי לעיתים ( ר"ת)
2. הר בישראל
3. מארבעת המינים
4. מארבעת המינים

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה

הלואי שלא, אצלה, עם געיית הפרה, שיהיה לנצח ( 3, 5 )

תשבץ פירמידה סוכות

1. עוד
2. פחדן
3. פחד
4. בגללה הנזק
5. שינוי מילים משפה לשפה
6. מארבעת המינים ברבים

הכין: ד"ר אמיר שוורץ

חידון סוכות פתרונות   תשעז

  קל בינוני

1. דתי לפעמים ( ר"ת)
2. הר בישראל
3. מארבעת המינים
4. מארבעת המינים

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה

הלואי שלא, אצלה, עם געיית הפרה, שיהיה לנצח ( 3, 5 )

תשבץ פירמידה סוכות

5. עוד
6. פחדן
7. פחד
8. בגללה הנזק
9. שינוי מילים משפה לשפה
10. מארבעת המינים ברבים

הכין: ד"ר אמיר שוורץ

חידון שמיני עצרת    שמחת תורה תשעז

קל בינוני

1. בו התגלה הקב"ה למשה
2. עליו ניתנה תורה
3. העיר שחזרה בתשובה
4. ה' ישמרך ה' יצילך {ר"ת}

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה

לא כאן פחד העוף ממיני היונה החמישי

תשבץ פירמידה שמחת תורה

1. מילת זירוז
2. שיר
3. קפצו
4. עבודה במשמרות ( כ"ח)
5. מרידה מתחת לרדר
6. מסיים בעליה אחרונה של וזאת הברכה

הכין: ד"ר  אמיר שוורץ

חידון שמיני עצרת    שמחת תורה תשעז  פתרונות

קל בינוני

5. בו התגלה הקב"ה למשה
6. עליו ניתנה תורה
7. העיר שחזרה בתשובה
8. ה' ישמרך ה' יצילך {ר"ת}

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה

לא כאן פחד העוף ממיני היונה החמישי

תשבץ פירמידה שמחת תורה

7. מילת זירוז
8. שיר
9. קפצו
10. עבודה במשמרות ( כ"ח)
11. מרידה מתחת לרדר
12. מסיים בעליה אחרונה של וזאת הברכה

הכין: ד"ר  אמיר שוורץ

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

 מה עניין הערבה:

  מובא במדרש (ויקרא רבה פר' ל פיס' יב):

"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה -  אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

וקשה על מדרש זה, הרי אמרו חז״ל( מסכת ברכות נז)

על הפסוק בשיר השירים ״ כפלח ברימון רקתך״, אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. 

ועוד אמרו חז״ל

(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (ספר בראשית תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. שאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח".וקורא לו יצחק אבינו , ריח שדה אשר ברכו ה׳.  

למדנו משני מקורות אלה שאין בישראל אנשים ריקים ממצוות, ואין אנשים שאינם מדיפים ריח טוב, אז כיצד אומר המדרש שישנם כאלה בלי טעם וריח? 

אלא אולי אפשר לתרץ, את דברי המדרש על אלו שאין להם טעם וריח, או שכך הם חושבים אבל כמובן שיש להם טעם וריח, או שבחיצוניות אנו לא רואים את טעמם וריחם כי הוא כמוס מעיננו. אבל בפנים הם מלאים מצוות כרימון.

ואפשר עוד לומר, שישנם ביננו אנשים שטעמם המיוחד נעוץ בכך שהם רואים את עצמם כערבות, כיוון שאינם מחשיבים את עצמם, הם משתוקקים להתאגד עם שאר חלקי העם, או אז הם יספגו מטעמם וניחוחותיהם של התמר האתרוג וההדס.

גם אין להם את מחסום הגאוה המעכב את ההתאחדות של מחנה בני ישראל. 

גם השתוקקותם לשאוב מים חזקה מאוד, יותר משאר העצים, נדמה להם שהם עץ יבש, כל טיפת מים היא עולם ומלואו עבורם, כל דבר תורה מחייה אותם ומרנין את ליבם, אין להם מחסום להמשיך ולגדול בתורה, הרי אינם מחשיבים את עצמם לחכמים. לא בכדי זכה משה רבינו להשיג מה שלא השיג שום ילוד אישה בעולם, כי הוא היה העניו באדם. היה לו את כלי הקיבול הכי גדול למתנת שמים. 

הערבה יכולה גם להגיע לשמחה ללא גבול, אין היא חושבת שמגיע לה משהו, אז כל טובה, כל חכמה, כל שפע לו היא זוכה, הוא עולם ומלואו עבורה. 

הכל ערב לחיכה והיא ערבה לכל ישראל ותפילתה ערבה במיוחד לפני השם. 

"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג', ה')

סיפור שסיפר הרב קרליבך על ענותנותו של רבי זושא מאניפולי:

רבי זושא, אחד מבכירי העיר אניפולי שבפולין, היה שמח כל הזמן בחלקו. הוא לא רדף אחרי הכבוד, לא דרש מחסידיו מחוות למיניהן וניסה לשמור על צניעות ככל הניתן. הרב הראשי המקומי היה ההפך הגמור ממנו - סר, זועף, כועס ובעיקר רודף כבוד. הכבוד היה הלחם והחמאה שלו.

יום אחד התחתנה בתו של גביר מקומי בעיר. הגביר הזמין לחתונה את כל תושבי העיר ושלח את עוזרו לחלק את ההזמנות. השליח הגיע לביתו של הרב הראשי ובישר לו שהגביר מזמין אותו ואת בני ביתו לחתונה. הרב ביקש מיד "תן לי לראות את הרשימה שלך, נראה את מי אתה מזמין", וכשראה את הרשימה גילה להפתעתו שהוא רק מספר 14 ברשימה. ככה עשו לו, לרב העיר? הרי הוא צריך להיות הראשון. כעס מאוד, והחליט לבוא לחתונה באיחור של שעתיים, לא פחות.

שעתיים אחרי תחילת האירוע הגיע הרב. הוא חשב "לסדר" את בעלי השמחה בכך שכולם יחכו לו על מנת שיערוך את החופה (שהרי הוא רב העיר), אבל להפתעתו הבין שמישהו אחר כבר חיתן אותם, וראה את כולם יושבים מסביב לשולחנות ואוכלים, מבלי שנשאר לו עצמו מקום. אפילו הנוכחים כבר לא שמו לב שרב העיר הגיע.

הרב עמד ליד הדלת והתפוצץ מרוב כעס - אף אחד לא קם לכבודו, אף אחד לא מדבר איתו. לא הייתה לו ברירה והוא ניגש לאחד השולחנות וישב מאחורי אחד האורחים. הוא כעס על החתן והכלה, על האבא של הכלה, על האמא של הכלה, על אשתו, על הקב"ה ועל מי לא. פתאום ניגש אליו הגביר, בעל השמחה. "שלום כבוד הרב", אמר, "חיכינו לך וראינו שלא באת, אז מישהו אחר חיתן את הזוג. חבל שלא באת בזמן, אבל אני רוצה שתשב בשולחן הגדול".

ארוחה של שאריות? אבל אני רבי! 

שניהם קמו לכיוון השולחן הגדול, אבל אז גילו ששולחן הנכבדים מלא, כך שהרב ישב רק מאחורי אדם אחר. בעוד שהוא ממשיך לרתוח מבפנים הביאו המלצרים את האוכל אבל לא ראו אותו, לכן הוא אפילו לא קיבל מנה משלו. הגביר קלט את זה, הבטיח לרב שהוא אישית יגיש לו מנה, אבל מסתבר שהאוכל כבר אזל. הגביר לא ידע מה לעשות - בכל זאת, רב העיר - ולכן אסף מהשאריות של הצלחות שכבר חזרו במטבח - חצי ירק מכאן וחצי עוף משם. מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני. הרב קיבל את הצלחת, הבין שהמאכלים כבר נאכלו על ידי מישהו אחר ועוד יותר רתח - איך הגביר מעז להביא לו, רב העיר, אוכל משומש כזה?

בסופו של דבר הסעודה נגמרה, והרב התנחם שלפחות עכשיו הוא יתכבד לברך את ברכת המזון ואת שבע הברכות. הוא התכונן, סידר את הצווארון, חיכה שיקראו לו להתכבד בברכות, אבל הגביר כבר לא קלט אותו (כיוון שהרב לא ישב מסביב לשולחן אלא רק מאחורי מישהו אחר, כאמור) ואחרים התכבדו לברך. כך הסתיים יומו של רב העיר. הוא חזר לביתו כשבלבו הוא מקלל ושונא את כל העולם. הוא רצה את הכל ולא קיבל כלום.

ואילו רבי זושא לא רצה שום דבר - אבל קיבל את הכל. כי אצל זושא, שתמיד היה שמח בחלקו, זה פעל בדיוק הפוך: כשהשליח נכנס לביתו על מנת להזמינו לחתונת בתו של הגביר, הוא לא ראה את זה כמובן מאליו ואף שאל את השליח האם הוא בטוח שהוא מוזמן. "איזה צדיק הגביר הזה שמזמין אותי", חשב לעצמו זושא, "זה לא מגיע לי, ולכן אני חייב לעזור לו". לכן בא רב זושא כמה שעות לפני החופה וחשב אולי אפשר לעזור במשהו. בסופו של דבר חיתן את הזוג לאחר שהרב המקומי איחר, ולאחר מכן אכל כמובן סעודת מצווה שלמה, בירך את ברכת המזון והתכבד בשבע ברכות. הוא חזר לביתו ואהב את כל העולם - את אשתו, את ילדיו, את האורחים בחתונה, ואת כל עם ישראל.

יהי רצון מלפניו שנזכה להיות מתוקים כמו התמר וישרים כמו הלולב, להיות יפים במעשינו כמו האתרוג. להיות ריחניים ואוהבים לבריות כמו ההדס, ולהיות ענבים ושמחים בחלקנו כמו הערבה.

חג שמח

בעז מלט

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

שמחת חג הסוכות, חגיגות בית השואבה, ריקודי שמחת תורה והקפות שניות מקיפות את כל שכבות האוכלוסיה, והנהרה שורה על פני כולם. חג הסוכות הוא החג בו מצווה היהודי לשמוח, כפי שנאמר 'ושמחת בחגך... והיית אך שמח'. והעם היהודי מקיים זאת היטיב. לא ניתן להתעלם מהשמחה האמיתית השורה על פניהם של היהודים מכל הזרמים והעדות, בימים מיוחדים אלו.

ולמרות זאת, מעיר הרב ארלנגר בספרו דרך עץ החיים, יש לתמוהה לשמחה רבה זו מה עושה?

הלא כידוע מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו, ואין אנחנו יכולים לעלות לבית מקדשך, שהרי חרב עירינו ושמם היכלנו.

מהיכן איפא, אנו נוטלים את העוז ואת האומץ לחגוג ולשמוח בכל יום מימי חג הסוכות זכר לשמחת בית השואבה, באיזה כח נכנס כל אחד ואחד למעגל הרוקדים מרקד ומפזז בכל עוז?

האם תחת הריקודים לא היינו צריכים להיאנח מצער וגעגועים?

שני סיפורים חסידיים עשויים לשפוך אור על תמיהה זו.

בשמחת נישואי בתו של רבי אלימלך מליז'נסק, כאשר ביקשו המסובים לקום ולרקוד הכריז הרבי: כל מי שיש בו איזו עבירה ולא עשה תשובה שלימה אל יקום לרקוד.

נאלמו החסידים דום. וכי מי זה שיעז לקום ולרקוד ולהכריז כי הוא כביכול צח מכל רבב, נקי מכל עבירה?

רק רבי דוד לייקס משיירי החבריא קדישא של הבעל שם טוב לא נרתע: "וכי אף אחד לא ירקוד"? אמר, "האם אף אחד לא ישמח את החתן ואת הכלה? אני ארקוד ויהי מה! אי אפשר שלא לשמח חתן וכלה".

גם הריקוד שלנו בימי הסוכות לא שונה מן הבחינה הזו. כמו רבי דוד לייקס אנו אומרים לעצמינו: "וכי מה, האם לא תהיה שמחת בית השואבה? האם לא נזכה לקיים את מאמר הכתוב 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם'?

אם נעשה חשבונות, ורק ניזכר במה שאין לנו, אף אחד לא יקום וירקוד! מצב כזה הוא בלתי אפשרי.

סיפור נוסף הוא על רבי נפתלי מרופשיץ שהיה ידוע בחריפותו העצומה. כל משכיל ומומר שניסה להתווכח עמו יצא ושיניו כהות.

מימי לא ניצחני אדם, אמר רבי נפתלי חוץ מקצב אחד.

במה מדובר?

היה זה בשמחת תורה כאשר רבי נפתלי הבחין בקצב פשוט שאוחז בספר התורה בידו ורוקד בכל כוחו, כשנהרה עילאית שפוכה על פניו הסמוקות.

מה לך רוקד, תמה רבי נפתלי, הלא כמעט ולא זכית ללמוד תורה, מה לך כל כך מתאמץ בשמחת התורה?

והקצב נענה בתמיהה משלו: וכי אם אחי יתחתן גם אז לא ארקוד? תלמידי החכמים הם אחי בשר מבשרי, שמחים בשמחת התורה ואני שמח ומפזז בשמחתם.

השמחה שלנו בשמחת בית הושאבה ובשמחת תורה אינה נובעת דווקא מבטחונינו בדרגתינו הרוחנית הנשגבת, אלא דווקא מהכרתינו במעלתם של הסובבים אותנו.

אם יתבונן האדם מסביבו יגלה כי יש שם צדיקים רבים. העולם כולו נעלה ונתעלה.

נמצאים אנו בימים שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים. דמעות רבות כל כך ניגרו מעיניהם של יהודים מכל המעמדות הרוחניים, האין די בכך לעוררנו ולשמחנו? גם אם כל אחד מאיתנו לא מחשיב את עצמו לחסיד ואיש מעשה, עדיין יש מקום רב לשמוח בשמחתם של האחרים שנתקדשו וניטהרו בימים נפלאים אלו. 

פרטים

נכתב על ידי הרב אפרים שטיינקולר

שלושה רגלים בעם ישראל , פסח , הנקרא – חג חירותינו , שבועות , הנקרא – חג מתן תורתינו , וסוכות ,הנקרא – חג שמחתינו . בו מהות החג היא שמחה.
אחת המצוות המאפיינות את חג הסוכות היא "ארבעת המינים" . מעניין לדעת מה המיוחד במינים אלו דווקא , מדוע אנו נוטלין אותם ביחד ולמה דווקא בסוכות.

"ולקחתם לכם פרי עץ הדר (אתרוג), כפות תמרים (לולב), ענף עץ עבות (הדסים), וערבי נחל".

כתבו חכמינו זיכרונם לברכה: המינים משולים לעם ישראל ,
פרי עץ הדר - מה האתרוג יש בו ריח ויש בו מאכל, כך בעם ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים.
כפות תמרים - מה תמרה יש בה מאכל ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם אנשים בעלי תורה בלי מעשים טובים.
וענף עץ עבות - מה הדס יש בו ריח ואינו מאכל, כך ישראל יש בהם אנשים בעלי מעשים טובים ללא תורה. וערבי נחל, מה ערבה זו אין בה ריח ואינה מאכל, כך בישראל ישנם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

אמר הקב"ה: לאבדן –אי אפשר , אלא יעשו כולן אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו! לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם...". ע"כ ציטוט .

בכל אדם יש את המיוחד שבו , אבל גם את החלקים השליליים , בשביל להיות חברה מתוקנת אנו חייבים להתאגד ביחד . דווקא בגלל שאנו שונים אחד מהשני . תארו לכם תזמורת שמורכבת כולה משבעה גיטרות או מחמשה סקסופונים . היא דיי משעממת . המיוחד בתזמורת זה השילוב בין כל הכלים שכל אחד שונה מאוד מחברו . כך בחיי נישואין , במשפחה , ביחסי עבודה , וביישוב . כשכל אחד תורם את החלקים שבהם הוא מוצלח , ולומד מהשני את החלקים החסרים לו . כך אפשר להגיע לשלמות שמביאה לשמחה .

בנטילתנו את ד' המינים בחג הסוכות, אנחנו מאגדים את כל שכבות הציבור, ומתפללים לה' יתברך שיסתכל על כולנו כמקשה אחת, ויתן לנו שנת שלום ושלוה אחווה ורעות.
כשניגשים לקנות ד' מינים צריך לדעת שיש בהם פרטי דינים רבים לכן יש לקנות רק ממקום עם הכשר מוסמך , או לגשת להראות לרב .

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

'וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר'. הפסוק הזה הלקוח מספר ישעיהו טומן בחובו הבטחה מופלאה המלמדת על כוחה הסגולי העצום של הסוכה.

הגאון מוילנא מסביר כי יש הבדל מהותי בין 'מחסה' ל' למבטח', למרות שמשמעותם נתפסת כזהה.

בעוד מחסה הוא פונקציה טבעית של שמירה גם אם לא היתה כל כוונה ראשונית לכך, מבטח הוא הגנה לאחר הבטחה או כוונה של המגן. דוגמא: מחסה הוא גגון שכל המסתתר מתחתיו ניצל מן הגשם גם אם לא היתה לגגון כל 'כוונה' לשמור על מי שעומד תחתיו... מבטח, הוא אותו אדם שפותח את ביתו או מגן מיוזמתו על האיש שזקוק לה לאותה הגנה.

מעתה נבין את הפסוק בתהילים: "טוב לחסות בה' מלבטוח בנדיבים", כלומר עדיף להסתופף בצילו של הקב"ה גם אם לא קיבלנו ממנו הבטחה להגנה, מאשר לקבל מבטח יזום של נדיבים.

עובדת הסתופפותו של האדם תחת צילו של הקב"ה יש בה להגן עליו, גם אם לא קיבל כל הבטחה שהיא אכן תעשה זאת.

וזו היא מהותה של הסוכה, שהיא בבחינת ענני כבוד. כאשר אדם נכנס אל בין כנפיה, הוא מסתופף תחת 'הגנתו' של הקב"ה והוא ניצל באופן אוטומטי מסופות ורעמים. יש לסוכה כח סגולי שמגן על האדם גם אם הוא לא ביקש זאת או לא שמע על כך כל הבטחה [הרב ארלנגר בספר 'דרך עץ החיים'].

סיפור תלמודי מעניין מאשש היטיב את האבחנה הזו.

כאשר שלטו הרומאים בארץ ישראל הסתובבו אנשי המשמר בחוצות הערים ומחוצה להם ועקבו אחרי כל אדם זר, שניתן היה לחשוד בו כי הוא משתייך לאוייבי השלטון.

באחד הימים הלך רבי פנחס מחמי טבריה ואנשי המשמר לכדוהו.

מי אתה? שאלוהו.

"מאנשיו של סופיינוס אני", השיב רבי פנחס.

סופיינוס היה שליטה הרומי של טבריה, והזדהותו של רבי פנחס עם הסגל הקרוב אליו, הניחה את דעתם של אנשי המשמר שמיהרו לשחררו.

כבר באותו היום פגשו אנשי המשמר את שליט העיר סופיינוס והתרעמו בפניו: "מדוע אתה מראה ליהודים ידידות"?

שאל המושל: "מה מצאתם בי המוכיח כי אני מראה ידידות כזו"?

סיפרו לו האנשים על היהודי שפגשו ועל טענתו כי הוא אחד מאנשי המושל.

אמר סופיאנוס: "מה עשיתם לו"?

ענו: "שילחנו אותו לדרכו".

אמר להם סופיינוס: "לאמיתו של דבר אין יהודי זה מאנשי, אבל טוב עשיתם ששילחתם אותו לדרכו בשלום. כיוון שתלה את עצמו בי – ראוי הוא שיפטרוהו לשלום".

כלומר, העובדה שהאיש הזה ראה לנכון לשייך את עצמו לשליט רומי, מקנה לו את הזכות, ואת ההגנה מפני עונשם של אנשי החוק.

ומסכם התלמוד: "ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם ניצול, מי שנתלה בקדוש ברוך הוא לא כל שכן? ועל כך נאמר – כל אשר  יקרא בשם ה' – ימלט".

ההישענות על ה', ההסתופפות תחת כנפיו, כשבמקרה שלנו היא הסוכה כפי שהוזכר מישעיהו, מקנה לאדם את הזכות ואת ההגנה גם אם אין הוא 'מאנשיו' הטבעיים של הא-ל, וגם אם לא הובטח לו הדבר. עובדת היותו מצוי תחת ההגנה מספיקה לשמור עליו מפני הרעה. 

פרטים

נכתב על ידי אביגיל מייזליק

סיפור לחג סוכות. כשהסוכה נהרסה בגשמים, וכל העמל ירד לטמיון הפך הרחוב לריקוד אחד גדול של שמחה אמיתית בלב.

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

זה אך עתה, עברנו את יום כיפור – היום הקדוש ביותר בשנה.

כאשר בית המקדש היה בנוי, החלק העיקרי של יום כיפור היה, כניסת 'הכהן גדול' - היהודי הקדוש ביותר, לתפילה ב'קודש הקודשים' – המקום הקדוש ביותר בעולם.

הוא היה מתפלל על עם ישראל, על כולם. הכהן גדול היה מקריב 'קטורת' (תרכובת צמחים המייצרים ריח. אומרים חז"ל, בזמן שבית המקדש היה קיים והייתה מוקרבת בו הקטורת, לא היו מתבשמים בירושלים כולה בגלל ריח הקטורת המשכר..)

אחת מהחומרים שהקטורת הייתה מורכבת מהם, הוא ה'חלבנה'. חומר זה, ריחו רע. אכן, בתור 'שליח ציבור' של העם ובתור 'בא כוח' העם כולו, היה מקריב הוא גם חומר גרוע זה, כדי לתת ייצוג מול האלוקים, גם לכאלו הנחשבים 'גרועים במעשיהם'.

כן, אלוקינו אוהב אותנו 'קדושים וטהורים' 'רמים ונישאים' אך הוא איננו אוהב 'מתנשאים'. מחויבותנו לאחינו – חובתנו!

בחג סוכות, דבר נפלא זה - הדאגה אף לדלת העם, חוזרת, אך בגרסה אחרת.

תרכובת של עם מורכב

המצווה המרכזית של חג סוכות (מעבר לסוכה) היא 'נענוע ארבעת המינים'. אתרוג, לולב, הדס וערבה. אומרים חז"ל, ארבעת המינים, נמשלו לארבעה קבוצות בעמנו היקר: אתרוג – פרי עם טעם ועם ריח. לולב - (שפריו הוא התמר) הוא עם טעם אך ללא ריח. הדס – יש ריח אך אין טעם. ערבה – נטולת טעם וריח.

ישנם אנשים בעמנו, שמעשיהם טובים וגם הניחוח של האופן בו הם עושים את המעשים, הינו מעורר השתאות והתפעלות: הם לא נלחמים כדי שיגידו בתקשורת שהקרדיט על הפרויקט הוא שלהם. קבוצה זו מכונה 'צדיקים' הם אינם מצערים אנשים שונים, בדרך למימוש כוונותיו הטובות. הם פועלים לכבוד האלוקים ולכבוד ילדיו אהוביו. לא בשביל ספין וסנסציה. לא בשביל פופוליזם זול, ייצור כוח אלקטוראלי, וסחיטת דקות מסך \ דקות מיקרופון. בורא עולם שמח בהתאמצויותינו לכבודו ובהתאמצויותינו לרווחת ילדיו.

בקצה השני של הסקלה, ניצבים אנשים שמעשיהם נטולי טעם וריח. באמצע, ישנן עוד שתי קבוצות.

בחג סוכות, מצווה אותנו התורה, לנענע את ארבעת המינים – אגודים יחדיו, קשורים צמוד.

אכן כן: לבורא עולם יש תרכובת של עם מורכב, אך כולם ילדיו. ישנם גם אנשים שליליים, אבל מה, האם אבא ינטרל את בנו שסרח ויפקירו להתדרדרויות נטולות כל גבול? אומר בורא עולם:   'יעשו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו'. בחג סוכות, אנו נקשרים בחוזקה ומתאחדים בליבנו, עם כל אחינו. מתפללים אנו עליהם; פתח ליבם לרוגע ולשמחה, לשלווה המדהימה אותה מספקת האמונה, האמונה במנכ"ל אחד לתשלובת האירועים שאני חווה מבוקר ועד ערב, מרגע היוולדי, ועד רגע פטירתי. מנכ"ל אחד, עם מטרה אחת; טובתי האישית הנצחית.

יהודי פרודוקטיבי בניחוח פירותי

יש פה תיחכום אלוקי, ללמדנו לחנכנו: אל תסתכלו רק על עצמכם.

אכן כן, בנענוע ארבעת המינים אנו צריכים לומר לבוראנו, לכוון בליבנו: חטיבה אחת שלך - אנו למטה. איננו מוותרים על אף אחד, איננו מפקירים פצועים בשטח. נאמנים אנו לקוד האתי היהודי: לא – ידח – ממנו – נידח. בכוחך ובחמלתך, אנא, שמע קולנו וקולם, ברכם, טהרם, נשאם.

'ארבעת המינים שבלולב: שניים מהם עושים פירות ושניים מהם אינם עושים פירות. לומר לך, שהעושים פירות יהיו זקוקים (-קיומם גם יהיה תלוי באלו..) לאלו שאינן עושים, ושאינם עושים פירות, יהיו זקוקים לאלה שעושים פירות, ואין אדם יוצא בהם ידי חובתו (- נענוע ארבעת המינים איננו מזכה במצווה החשובה, אלא,) עד שיהיו באגודה אחת'. (מנחות כז.) גורלנו, תלוי גם בגורל היהודים הרחוקים מיהדותם.

גם הסוכה מוסיפה אחדות ושלום:

חיי ההישגיות בעולם, הינם תחרותיים; מי יפה יותר, מי מתלבש יפה יותר, מי 'הביא' רכב יוקרתי יותר, מי קודם לאחרונה יותר בעבודה ואצל מי המקלחת והשירותים מודרניים יותר.. מי מרהט יותר ביוקרתיות, ומי מאבזר יותר בבזבזנות.. ישיבת שבעה ימים בסוכה הבנויה באופן ארעי במסר לליבנו המבולבל – לא ולא, צא מהסרט הזה, תזרוק את התחפושת מהדלת, עבור לפאזה אחרת. צא מהדמיון, ואל תמשיך את כספך לשפוך לכיליון, את מרצך לאבדון. כאשר אין תחרותיות והישגיות, אז, בעיקר, מתפנים לעבוד על עולמות הנצח אליהם נעבור בקרוב עם ביאת המשיח...  ...ורק אז מגיעה אחדות בינינו!  

כאשר החיצוניות פחות מושקעת ונושא האבזור והשמירה עליו, פחות מטריד, רק אז יש יותר פנאי לעבוד על הנדל"ן הנצחי – על אבזור וריהוט ה'ש"י עולמות' שיישארו לנו לנצח.

כהן גדול לשבעה ימים

'ועל כן לא היה הכהן גדול רשאי לבוא ביום כיפור אל הקודש כי אם בענן הקטורת (ויקרא טז ב) כי בו מעורב החלבנה עם סממני הקטורת. לצרף כל פושעי ישראל ולעשותם אגודה אחת עם הטובים כדי שיכפרו אלו על אלו'. (-הספר 'כלי יקר') אנו, בשונה אך דומה לכהן הגדול, מניפים אל על גם את הערבה הרומזת לרשעי ישראל ומברכים עליה 'אשר קידשנו' ו'שהחיינו': אנא השם, פתח לבבות כולנו לעבדך: פתח ליבנו להוסיף עוד ועוד מצווה, פתח את ליבם להכיר אותך, להתענג על הקשר אתך, ולהיות מחוברים לאהבת האהבות שלא נס ליחה, אף בגיל זקנה.  

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

חג הסוכות הססגוני מגיע ואיתו שלל מצוות המשונות כמו סוכה, נטילת ארבעת המינים-אתרוג לולב הדס וערבה. חג זה, הוא, לזכר הליכתם הניסית של עם ישראל במדבר.

42 שנה עברו העם במדברות בדרכם ממצרים לארץ ישראל. מדבר, זהו מקום "לא סימפטי" לגור בו, אין שם מקורות מחיה, שתייה, ואפילו לא פרגולות מברזנט או שירותי הצללה דקורטיביים. היתה זו "תקופת הכלולות" של אלוקים, עם עם ישראל. לראשונה, אלוקים מולך רשמית על עם, בכדור הארץ. בתקופה זו התהווה "עם ישראל" לעם רשמי. כחתן המפנק את הכלה "בלי חשבון" נתן להם אלוקים הרבה "אקסטרות" וניסים גדולים היו אצלם שגרת חיים. שלושה ניסים  קבועים ליוו את העם בדרכו ארצה: באר מרים ש"נסעה" איתם ממקום למקום במדבר ומשם הם שתו. "המן" האוכל שירד להם משמים מידי יום. בכל בוקר היו מוצאים העם את מזונם מחכה להם בפתח ביתם, הוא היה יורד ביחד עם הטל. הנס השלישי, הוא, "ענני הכבוד". העננים יישרו להם את הדרך ממהמורות מדבריות ומבעלי חיים לא רצויים. העננים גם סככו עליהם מפני השמש, העננים הקיפו אותם מכל כיוון.

מתוך שלושת הניסים הללו, אנו חוגגים "חג" לזכר אחד מהם בלבד. דווקא לזכר הנס/הפינוק של ה"ענני כבוד".

מדוע?

מסבירים חז"ל, שנס האוכל והמים , הם ניסים שליוו את העם בדרך והסתיימו בתום התקופה של ההליכה במדבר. אמנם, נס "ענני הכבוד" עדיין ממשיך. כוחו, עדיין ממשיך.

המדבר מסמל מקום פרוץ מקום בו הסכנות אורבות ורבות.

בעצם, כך הוא גם עולמנו. הסכנות אורבות מכל פינה. העולם מלא תלאות והרפתקאות שלא תמיד מסתיימות ב"הפי אנד".

במדבר ההוא, שצעדו  בו בני ישראל הטריים, עם האמונה החזקה שנרכשה בעקבות "ניסי יציאת מצרים", הם לא פחדו ללכת במדבר . הם ידעו שאביהם הוא כל יכול. מי שייצר את היקום, משעבד אותו לרצונותיו. עכשיו, רצונו, שבני ישראל ירגישו טוב ולכן אפילו המדבר סיפק להם שהות מפנקת.

כל אחד ואחד מאיתנו יכול לחיות בשגרת אושר, כל אחד יכול לראות שגם אצלו הכול זורם טוב, כול אחד מוזמן להרגיש כבתוך ענני כבוד אישיים, במה זה תלוי???

אדם, המאמין ביכולתו הבלתי מוגבלת של אבא שבשמים... כן, הוא יכול להפוך פתאום את הראש של הבוס בעבודה שיאשר לי באופן גורף את כל הדרישות. הוא יכול "להפוך" את ראשם של כל הקצינים מוועדת חריגים שיעבירו אותי לבסיס המועדף ליד הבית. הוא יכול הההכל... כן הוא גם יכול לסדר את כל הבעיות שנראות בלתי פתירות ואפילו מחלות...

לפי רמת האמונה והביטחון הללו , אלוקים גומל לנו באותה מידה . "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי" אומר דוד המלך – גם כשאראה את המוות "מול העיניים", אדע, שאתה יכול לחלץ אותי גם מהמצב  שיראה הכי מטורף. גם כשיש צרוף מקרים "נדיר" שנפל עלי, אני יודע, לשליטתך וליכולתך אין גבול.         

"ענני הכבוד" לא פסקו מלפעול. כשאדם משקיע באמונה ובביטחון באבא הגדול שלנו, באוהב האהוב שלנו, אבא לא מאכזב אותו.  "להודיע, שכול קוויך לא יבושו".

עצם הישיבה בסוכה, גם מוסיפה לאמונה החשובה הזו, כמו שאומר ה"זוהר הקדוש" שבזמן שאדם יושב בסוכה, אלוקים מסוכך עליו והוא, ממש, תחת כנפי השכינה!

 חג שמח!

נהנית, העבר לחבריך 

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

אין פה 'מקריות' או 'חלק מסטטיסטיקה טבעית' יש פה מבחן ממנו יתברך. אדם המביט כך על חייו, אזי, למרות שאנו בשלב ה'גלות' של עמנו, הוא, כבר נחשב 'גאול'. ... מדובר באדם גיבור שהקים סוכת שפיות בתוך עולם מטורף.

כשעם ישראל היו בדרכם ממצריים לישראל, עברו בדרכם במדבר במשך ארבעים שנה. 'מדבר' זהו מקום 'לא סימפטי' לשהות בו בטח לא לחיות בו. זהו מקום בו שוכנות חיות רעות, נחשים ועקרבים ותנאי מזג האוויר קשים, משונים וקיצוניים.

למרות כל זאת, הדרך הייתה נוחה ומפנקת לעמנו. זאת, כיוון שאלוקים ריפד, סוכך, הציל ומיזג להם את השהות ההיא, ע"י ה'ענני כבוד' שליוו את העם הנבחר, בדרך לארץ המובטחת.

אלוקים מעביר את הדבר הכי יקר בעולם במדבר ובדרך הוא ממסמס את כל 'חוקי' הטבע לכבודם.

לזכר, אותו הנס המיוחד, ענני הכבוד – משמר הכבוד, שליווה את עם ישראל, מתוך הפגנת אהבה וכבוד של אלוקים כלפי העם, אנו חוגגים כל שנה את חג סוכות. כן, אנו בניו אהוביו של הבורא ובשבילנו הוא גם מכופף וממיס את הטבע.

אז למה 'הפגנת האהבה' הזו, איננה גלויה כיום?

את התשובה, אמר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לידיד שלי בשם אברהם שמעון מנווה יעקב הירושלמית: המשיח, כבר כאן! אלוקים לא נותן לו להתגלות, כיוון שבוראנו מחכה לעוד ועוד יהודים שיחיו חיי אמונה וקירבה לבורא, שכמה שיותר יהודים, יספיקו לעלות על הרכבת מבעוד מועד.

בוראנו רוצה את כ-ו-ל-ם, את כל עם ישראל שמח, מאושר וחי את חיי הנצח הנכספים של ימות המשיח.

ובינתיים..

בינתיים, ניתן לקבל את הפריבילגיה של פינוק השהות בעת נדידה במדבריות גם לחיינו הפרטיים.

אדם, המבין ויודע שכל מאורעות העולם, הינם חלק ממערך קירוב הגאולה ולתכלית זו עושה הבורא את כל הדברים הטובים או ה'מוזרים' בחיינו או בשינויים המשונים העוברים על כדור הארץ (כהגלובליזציה האינטרנטית והמלחמות הניצתות בין המדינות או בתוכן) בעצם, כבר לא נשאר לו ממה לחוות 'סבל'.

כל יהודי, נושא חלק פעיל במערך 'קירוב הגאולה'. בין אם מרצונו, בין אם 'על גבו' - באופן אקטיבי או באופן פאסיבי - פעיל או סביל.

לכן, נשאר לי רק לשמוח: תיקון העולם במלכות האלוקים, קשורה גם למה שעובר עלי אישית. המטרייה האלוקית שולטת גם על מציאות חיי המוזרה; על מצב בריאותי משתנה, או קשים שונים. אופי התגובה שלי כלפי הדברים, נבחן ומשתכלל אף בשיקול לאומי.

בשורשנו, מנשמה אחת נחצבנו. הננו משלימים זה את זה וערבים זה לזה.

למה אין 'סבל'?

כי אין פה 'מקריות' או 'חלק מסטטיסטיקה טבעית' יש פה מבחן ממנו יתברך. אדם המביט כך על חייו, אזי, למרות שאנו בשלב ה'גלות' של עמנו, הוא, כבר נחשב 'גאול'. זאת, כיוון שאין לאשליות הגלות השפעה עליו. הוא יודע שהבורא איתנו ולא מש מאהבתו התמידית אלינו בכל פרט מחיינו.

זה נקרא, לחיות ב'נווה מדבר' גם בדורנו.

למרות שבפוקס ניוז ובאלג'זרה שומעים הרבה דברים לא טובים על הקורה בעולם... מי שיודע את הפרשנות האמיתית, יודע שיש פה רק טוב... בישולים והכנות לקראת הטוב הגדול והגלוי...

מדובר באדם גיבור שהקים סוכת שפיות בתוך עולם מטורף.

ברוכים הבאים לסוכה – כל השנה!

חג שמח 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

במדרש כתוב

מנין שקיים אברהם אבינו מצוות סוכה? שנאמר וה' ברך את אברהם בכל

השאלה העולה מאליה היא כמובן, מהו הקשר בין פסוק זה למצוות סוכה

בשנה אחת הציג הגאון מווילנא לפני הנוכחים את המדרש, ולתמיהתם על הקשר בין שני חלקי המדרש אמר כי 'בכל' הם ראשי התיבות של שלשת הפסוקים המצווים על מצוות סוכה:

בסוכות תשבו שבעת ימים

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל

תשובה גאונית זו מסבירה איפא את הקשר בין שני חלקי המדרש, אלא שעדיין יש לתמוה, מדוע נרמזו מצוות סוכה דווקא במילה 'בכל', האם יש לכך משמעות נוספת מלבד העובדה שהיא מרכיבה את ראשי התיבות שלהם?

אמר על כך הרב טרוביץ כי בגמרא במסכת בבא בתרא נאמר כי יש שלשה שהטעימן הקדוש ברוך בעולם הזה מעין העולם הבא, הראשון שבהם היה אברהם, שנאמר 'וה' ברך את אברהם בכל'. פירושה של מימרת הגמרא הוא, כי אם ברך ה' את אברהם בכל, הרי שמוכרחים אנו לפרש כי הוא הטעימו מעין עולם הבא, שהלא בעולם הזה אי אפשר ליהנות מהכל, כל עוד קיים גם העולם הבא.

כעת אומר הרב, ברור כיצד מרמז פסוק זה על מצוות סוכה. שכן סוכה היא זכר לענני הכבוד שעניינם הוא אור העולם הבא, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ואמנם אמרו חז"ל שישראל זכו למצוות סוכה בזכות הכנסת אורחים של אברהם אבינו, ולכן נרמזה סוכה דווקא במילה 'בכל'.

[על פי כמוצא שלל רב] 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

מספרת הגמרא במסכת עבודה זרה:

לעתיד לבא יבואו הגויים בטענה לקדוש ברוך הוא: איננו שונים מישראל, להם נתת מצוות לנו לא נתת. תנה לנו מצווה ונעשנה. נותן להם הקב"ה את מצוות הסוכה והם מקימים במהירות סוכות. אז מקדיר עליהם ה' חמה, והם יוצאים ובועטים בסוכה. מקשה הגמרא: והלא הם 'מצטערים' מהשמש, וכלל בידינו הוא ש'מצטער פטור מן הסוכה'? מיישבת הגמרא: נכון אמנם שהם פטורים מלשבת בסוכה אך מדוע הם 'בועטים' בה?

דברי הגמרא המפורסמים הללו עשויים להפוך לבומרנג, שכן דברי הגמרא מוסבים על סיטואציה שתתרחש לעתיד לבא, והגויים, שיודעים לקרא תלמוד יקראו את דברי הגמרא המוצגים, ויתאפקו ולא יבעטו בסוכה, ושוב תעלה טענתם שהם אינם שונים מישראל? את ההערה הפרקטית הזו, מעלה הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי'.

נראה, כי בעיטתם של הגויים אינה מתבטאת בבעיטת רגליים חיצונית דווקא. ה'בעיטה' פנימית היא. הדבר מתבטא בצהלה הנמצאת עמוק בתוך הלב. שמחה מכך שאינם 'חייבים' שאין החובה מוטלת עליהם.

'בעיטה ' זו אין הגויים מסוגלים להתגבר עליה. משום שבעצם לא ייתכן אחרת. זהו טבעם וטיבם של בני אדם עלי אדמות, ששמחים המה על 'ההתפטרות' מעול המצוות.

שמחה זו – בעיטה היא.

מסוגלים המה האומות אף להזיל דמעה מעינם, אך אין בכך כדי למחוק את הפנימיות הבועטת. ללמדך כי לא יתכן שלא לבעוט, אם לא קיים קשר פנימי הדוק. רק בישראל קיים הקשר הפנימי הזה, רק בפנימיותם של ישראל קיימת המשיכה אל קיום המצוות.

ללא סגולה מיוחדת זאת של ישראל, קיימת הבעיטה הטבועה בכל עול: אמנם יקיימו את חובתם, אך לא תהא זאת אלא 'חובה'.

אצל ישראל אין הדבר כך. משום שבפנימיותם, קשורים המה ונמשכים אל המצות. המצווה, גם אם פטורים הם הימנה, חסרה היא להם.

לגויים אם כן, לא יועיל, לא לימוד ולא אימון, ולא כל דבר חיצוני. משום שכך הוא הטבע.

פרטים

נכתב על ידי עת לחשוב

פרטים

נכתב על ידי דע את יהדותך

יום זה…

[לקט "חדשות" מחג שמחת תורה]

הוא יום הכולל בקרבו שני חגים. חג שמיני עצרת וחג שמחת תורה. כך בארץ ישראל. אך בתפוצות הגולה בו חוגגים יום נוסף ("יום טוב שני של גלויות"), נחוג יום ראשון כ"שמיני עצרת" ויום שמיני כ"שמחת תורה".

הוא יום "שמיני עצרת", הוא חג בפני עצמו ואינו מחג הסוכו. רק סמוך לו. שמו בא לו לפי המקורות בבקשת האלוקים מעם ישראל "עצרו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם". תוספת "יחודית" זו לחג נובעת גם משום שחג הסוכות יש בו סממן אוניברסלי. זהו חג בו הוקרבו במקדש שבעים קרבנות. כתפילה של עם ישראל לשלום שבעים אומות העולם ולרווחת האנושות כולה. שמיני עצרת הוא שוב חג יהודי ייחודי.

הוא יום שמחת התורה. חג סיום המחזור השנתי של התורה והתחלתה מחדש. לפי המסורה, משה הוא שתיקן להם לישראל שיהיו קורין כל שבת בתורה. חכמי הדורות שאחרי משה ילקו את התורה לחמישים וארבע פרשיות (כמנין שבתות השנה בשנה מעוברת).

הוא יום בו שונה הקריאה בתורה מכל שבתות השנה. כל שבת עולים לתורה שבעה קרואים, ואילו בשמחת תורה עולה הקהל כולו. כן זוכים ביום זה לעליה גם נערים מתחת לגיל בר מצוה, אחדות העם מסביב לתורה מופגנת איפוא ביום זה כאשר הכל נוטלים חלק בעשייה.

העולה האחרון המסיים את קריאת ספר דברים זוכה לתואר "חתן תורה". העולה אחריו המתחיל את הקריאה בספר "בראשית", מבראשית, שמו בישראל "חתן בראשית". כך מתחברים בצורה סמלית סוף התורה ותחילתה ויוצרים מעגל אינסופי של לימוד תורה כשחג זה משמש כ"תחנת מעבר".

הקפות  שמחת תורה, הוא מנהג שהשתרש בעם מאוחר יחסית, במאות השנים האחרונות. בליל שמחת תורה וביומו, מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ומכבדים את באי בית הכנסת, בנשיאת הספרים בשבע הקפות מסביב לבימה במרכז בית התפילה. כל הקפה פותחת באמירת פסוקים מתאימים, ומלווה בשירים וריקודים. המקור לעריכת ההקפות, במצוות הקפות המזרח בימי הסוכות בבית המקדש. מסורות רבות נקשרו להקפות אלה, המשתנות מעדה לעדה.

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 12.10.79

בתמונה הקפות שניות, נופית, 2011

 

פרטים

נכתב על ידי מסה ומעש

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

זאת הפעם

האם אתה מבין מה הם עושים הערב ומחר במשך היום? האם ברור לך היטב מה פשר שמחה זו המקיפה את הכל, שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגות והאור בעיניהם?

ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם הזה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת דומה, כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית - מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבלות ההגיון המקובל.

כי נסה נא עתה להיזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמעת או ראית אי פעם על ריקודים דומים לאלה עם "הברית החדשה" ביד? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמי "קדושים" ובתמונות "טהורים". האם זכור לך מראה המון מוסלמי משולהב החובק את הקוראן בעת מצעדים דתיים לחפות באחת מבירות הקודש? גם על דעתה של השכינה המוסלמית החדשה, האייאתולה חומייני לא עלתה כזאת! ודאי לא תמצא שמחת המונים חילוניים למשל ב 14 ביולי בארצות הברית עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות, ואת העשירה במדינות תבל.

ואילו אצלנו - צא נא הערב אל כל קהילה יהודית ברחבי עולם, תהא זו בתל אביב או בניו יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואנוס איירס, במרקש ובטיפליס שבגרוזיה, ואיפה לא - צא ותמצא את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התור. רוקדים מעגלים מעגלים והוא בתווך, בבתי כנסת, בחצרות בתי התפילה כאשר צר המקום בתוכם, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם החוצה אל רשות הרבים. כך לשמוח עם ספר, עם גווילי קלף?

גם בעבר ימינו כך היה. גם בעבר אפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאומן. גם בתקופות אסון האסונות שניתך על עמנו בדור זה. קרא בספרי הזכרונות מן השואה, כיצד חגגו החוגגים חג זה בגיטאות, גם ביערות ובמחבואים ואפילו במחנות ההשמדה. האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר?

והמפליא מכל. חג שמחת תורה כלל אינו מצווה. הוא לא כתוב בתורה. לא נדרש על ידי הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על ידי ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום גמרה של תורה, בחג בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה, במחזור השנתי ומתחילים את הקריאה שוב מ"בראשית". זהו איפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם שמפכה אי שם במעמקי נשמת העם.

הוסף נא לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו אנו רוקדים והשאלה תגדל. חשוב לרגע על תרי"ג המצוות הכלולות בו, התובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. זכור כי ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות, באשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה אותו על כל עמי תבל. כן, גם קללות תמצא בספר זה, תוכחה אימה, וסבל איום שהובטח לעם אם לא ישמור את ברית אלוקיו. ואז ודאי תשאל מה לשמחה זו עושה? כלום ראית מימיך אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות מס הכנסה, למשל וזו באמת דוגמה חיוורת.

התשובה טמונה במילה אחת: אהבה.

כך מצאנו בתלמוד: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ה) "אהבה - זו תורה" (מסכת סוטה כא)

אימרה זו קולעת אל לב הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי והסבר רק בשפת האהבה, בהגיונה ובמושגיה, השונים מכל המקביל בשאר "שפות" העולם. כי מקורה של האהבה חא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הבכירה,  הרוחשת בלב האדם את מלות הקסם: "זהו זה".

כמו שקרה לאדם הראשון.

האלוקים ערך לפניו תצוגה של כל חיות ובהמות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם כאשר התיצבה לפניו, אחר התרדמה, חוה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם, עצם מעצמי" (בראשית ב).

ב"זאת הפעם" גלומה אהבת היהודי לתורה. ב"זאת הפעם עצם מעצמי" אנו שומעים את המלים הבאות: "בלעדיה אני חסר שלמות, בודד, בלא מנוחה, בלא כיוון ודרך. אני - לא אני. עתה, מצאתי את עצמי. אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דוקא "היא, ולמה בדיוק 'זה'".

התורה היא איפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל ובשפת כל הבאים אחריהם הושוותה התורה בווריאציות שונות ל"כלה" שהובאה ל"חתן" האדם. היא המרווה לצמאון רוחו, והשלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה על ידי כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים בגיטאות מלחמת העולם השניה. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים, שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מאשר ספר מעצב, פרקים בעבר העם וקודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא החיים עצמם. כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם - לא הם. ועל כן יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה. השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בליבותיהם, אך הפורצת ומתגלה ביום זה, זו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

רגש אהבה ושמחה זה מאחד אל כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מלים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמים לפני אלפי שנה וכך יאמרו שאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין תרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה , אותו יצרה התורה. על כן, אמת הוא. בכל מקום. בכל מצב ובכל דור - אחד הוא: אהבה.

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 12.10.79

בתמונה: הכנסת ספר תורה, נווה איתן, 2009