כך עבר עליו לילה טרוף ומטריד, שינה כמעט ולא ראה בעיניו, על מנוחת הנפש הוא אפילו לא חלם.

והנה, כשהאיר הבוקר קם בחמת זעם, מלא חששות ופחדים. בזעמו הרב פסק מוות על שומר ראשו. כך נמשך הדבר שנים ארוכות.

הבה נתבונן, האם לזאת ייקרא מלכות?! האם זהו מלך? הלוא הוא כל היום במתח, אכול פחדים, במה תיכון מלכותו? אבל כשנשים לב, כך דרכם של ל המלכים וראשי המדינות. הם מוקפים בעדת שומרי ראש חמושים, יחידות של חיילים, רכבים משוריינים ועוד אבטחה כבדה. זו מלכות?!

אמנם, היושב על בארמון, יושב על כסא המלוכה, אך אינו מלך. להפך, הוא עבד לשררה. מי הוא אם כן המלך האמתי? התורה מספרת לנו על חלומותיו של יוסף, שני חלומות שבשניהם אותו מסר - יוסף ימלוך על אחיו. האם הכוונה רק לשלטון?

כדי להבין את העניין, הבה נפליג לסיפור הבא המובא בחז"ל.

שלמה המלך מלך בירושלים. חז"ל מתארים את מלכותו בהרחבה עצומה, עושר, כח, קשר עם כל מדינות תבל, שלטון על החיות ועל השדים, חכמה בלי גבול וכל חמדות תבל היו לו. לפתע, בתוך כל העצמה הזו קורה דבר נורא. "אשמדאי" מלך השדים מתחזה לשלמה, מתיישב על כסאו המופלא. השד נראה בדיוק כמו שלמה, את שלמה המקורי הוא משליך בהינף יד למרחק עצום, ומולך בירושלים כאילו הוא שלמה. לוקח זמן עד שהחכמים קלטו את זה והתגברו על מעלליו של השד.

מה עשה שלמה בינתיים? הלך מבית לבית לבקש קצת אוכל ומקום ללון. רק דבר אחד נשאר לו מבית מלכותו - מקל. וכך הוא מספר לאנשים: דעו, אני שלמה המלך. ואולם האנשים מיאנו להאמין. הם נדו לו ברחמים, אולי הראו לו את הדרך לבית חולים פסיכיאטרי.

קשה לתאר את סבלו של שלמה המלך. זרוק אי שם, בלי ארמון, בלי חיילים שומרי ראש, בלי משפחה. יש לו את כל הסיבות לשקוע בדיכאון. אולם חז"ל מספרים לנו איך הרגיש החכם מכל אדם. "שלמה מלך על מקלו". אותו שלמה בדיוק, עם ארמון ובלעדיו, עם חיילים ובלעדיהם, שלמה הוא מלך! בעצמיותו, בלי שום תפאורה, כחו נשאר בקרבו. בהירות מחשבתו ושיקול דעתו, הכל בדיוק אותו דבר.

מה היא אותה תכונה נפלאה ששמה מלכות? האם היא שמורה רק לראשי מדינות?

ידועים דברי הרמב"ם, "טבע האדם להיות מושפע מבני מדינתו..." לכל אדם ישנה דעה, רצון והשקפה, תכונות אופי, מעלות רוחניות ועוד. אולם הוא נגרר אחרי אנשים אחרים ומאבד ממעלתו.

אולם, ישנם חריגים, מעטים, שבכל מקום שתמצא אותם, הם לא משתנים. הם אינם מאבדים מסגולתם. הם אינם מושפעים מאנשים אחרים, מסביבה אחרת, מתנאים אחרים. סדר היום שלהם ברור וקבוע ואינו נתון להשפעה חיצונית. כל מעשה ומחשבה מחושבת ונשלטת.

אלו המלכים האמיתיים. זוהי מלכות.

הנה יוסף, מגיע לשפל אחרי שפל, הוא שנוא על ידי אחיו שלא יכלו דברו לשלום, עד שהם באים להורגו למרות תחנוניו. הוא נמכר לעבד במקום הנמוך ביותר, משם הוא מושלך לבור בבזיון נורא. ולמרות זאת, הוא איתן באמונתו, שומר על אותם הסטנדרטים שהיו בבית אביו.

זו מלכות אמיתית.

לאחר התבוננות קצרה מבחינים באמת. אדם אחד עומד באמצע, מצד ימין מחוברות אליו שתי בובות, ומצד שמאל שתיים נוספות והוא מרקיד ומקפיץ, ברוב רון ושמחה.

יוסי! הבט וראה איזה דבר יפה. הכל הצגה מושלמת, חמישה רקדנים שהם רק אחד, אמר אפרים.

באמת מדהים, ממש שמחת חתן וכלה. זה מזכיר לי את מקדמי המכירות ברשתות השיווק, חמש במחיר אחד, או לחילופין, אחד במחיר חמש, עונה לו יוסי בציניות אופיינית.

תראה מי עומד שם ומתבונן בהצגה. הלא זה רבי משה, הרב של שיעור ג' בישיבה. זהו מראה חריג, אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא תמיד מחזיק ספר או דן עם מישהו בלהט, בוודאי הוא מוצא עניין מיוחד במחזה הזה. אולי ניגש אליו ונשמע דבר חכמה, הציע אפרים.

"מזל טוב, הרב!".

"הוו, מה שלומכם?"

"ראיתם את ה'קונץ'? אומר לכם את האמת, בשבילי זה לא דבר חדש בכלל. כבר שנים יש את זה בחתונות".

"הרב, אני לא מבין. הרי אף פעם לא ראינו דבר כזה, ולא דומה לזה. מה הרב מתכוון?"

"אסביר לכם, חביביי, אם ניקח לדוגמא את החתונה הזו שאנו משתתפים בה היום. האם באמת כל הבחורים שבאו, מרגישים שמחה בשמחת החתן הזה? האם באמת כל הרוקדים כאן שמחים ממש?"

"בוודאי שלא, אלא יש כאן מספר חברים ששמחים באמת, והם גוררים את כל השאר בשמחתם. אמנם כלפי חוץ כולם רוקדים בשווה, אבל האמת היא שיש כאן הרבה 'בובות רוקדות'".

"אכן התבוננות אמיתית ומעניינת", ציין אפרים, "אבל, האם זה נכון רק בריקודים או שיש לזה השלכות נוספות?" הרהר בקול.

"היטבת להעמיק!, אכן בכל מצוה ומצווה ישנה האפשרות לקיימה כאדם, וישנה אפשרות לקיימה כבובה. ניקח למשל את מצוות ארבעת המינים. יכול אדם להשקיע הון רב בקניית המינים המהודרים ביותר בשוק, ואשרי חלקו על כך, אולם בשעת מעשה הוא נוטל ביובש, בלי שום רגש שמחה והתלהבות. מאידך, אדם אחר מחוסר אמצעים קונה לעצמו מינים פשוטים וכשרים, אבל שמחתו מרקיעה שחקים. הוא חי את המצווה כל החג, ונהנה ממנה. מי מקיים יותר את רצון ה'?"

מי באמת רוקד ומי הבובה?

התורה כבר כתבה תשובה ברורה לשאלה זו בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". בכל דבר יש חלק עיקרי. התורה מגלה לנו שהעיקר בקיום המצוות הוא השמחה. מאידך קיום מצווה בהעדר שמחה הוא קיום חסר. סיים הרב.

יוסי ואפרים האזינו לדבריו ברוב קשב. "הרב יכול לתת לנו כלים איך מגיעים לשמחה זו בעשיית המצווה?" שאלו יחד.

"ישנו רק כלי אחד", השיב הרב משה בהנאה מהדיון הפורה. "לכלי הזה קוראים 'התבוננות'. יהודי במצבו הטבעי נמצא תמיד במצב של שמחה. הרי אנו נקראים 'עם מדושני עונג'. יהודי המחובר לקב"ה ולמצוותיו הוא שמח. אלא שהיצר הרע מעוניין לקלקל את השמחה הזו משום שהיא כל כך חשובה, לכן מכניס בלבנו כל מיני רגשות ורעיונות שאינם נכונים כלל. לפעמים הוא בא כצדיק מוכיח, לפעמים כרשע קל דעת, אבל יש לו מטרה אחת ויחידה - לקרר את רגשות השמחה בעבודת ה'. הדרך לנצח במאבק היא רק ע"י התבוננות. נשים לב מה מקרב אותנו לה' ומה מרחק אותנו. כך בכל דבר ודבר, בכל צעד בחיים, תמיד חשוב להיות עם היד על הדופק, האם אנחנו בכוון של שמחה או של עצבות, חלילה".

אם נסכם את העניין, נוכל לומר: השמחה היא טבעית אם רק נשכיל לסלק את המפריעים - מיד נחוש בה.