עיר המוות | אליעזר היון

עיר המוות

בשעת בוקר מוקדמת הפך המלאך גבריאל בפקודת האלוקים את העיר סדום * מלבד סדום נכחדו גם הערים עמורה, אדמה, וצבויים * איש לא שרד את השואה האלוקית מלבד שלושה אנשים: לוט ושתי בנותיו שהוברחו אל העיר צוער

ההפצרות לא עזרו: לאחר שבקשותיו של אברהם אבינו להצלת סדום וגלילותיה לא הועילו מקבל המלאך גבריאל אור ירוק לביצוע גזר הדין שנחתם על העיר ואנשיה המרושעים. בשעת בוקר מוקדמת עת משמשים הירח והשמש בערבוביה [כדי שלא יוכלו עובדי האלילים לתלות את האסון באחד ממאורות השמים, ולטעון כי אילו היה המאור השני היו ניצלים], המטיר ה' אש גופרית ומלח על סדום, עמורה, אדמה, וצבויים שהשמידו את כל החי על פני האדמה. עם המטרת מבול המוות שלח המלאך את אצבעו אל המצוק הענק עליו ישבו ארבעת הערים והפכו על פניו. כל בני המקום נכחדו. שלשת הניצולים היחידים היו לוט ושתי בנותיו שהוברחו על ידי המלאך רפאל קודם לכן אל מחוץ לעיר. אשה נוספת שלא שרדה היא עירית, רעייתו של לוט, שהוברחה יחד עמו אך הוזהרה לא להביט לאחוריה. האשה, שהיתה בעצמה מרשעת לא קטנה וניצלה רק בזכותו של בעלה, לא שעתה לאזהרה, הפנתה את ראשה והפכה לנציב מלח. באישור המלאכים נמלט לוט אל העיר צוער – העיר החמישית והחדשה במחוז סדום ובעצם מציל את כל יושביה שאמורים היו לסבול מגורל דומה. עובדת היות העיר חדשה, שעדיין לא הספיקה לשקוע בסיאוב שפשה בשאר ערי סדום בצירוף בקשתו של לוט להימלט אליה ולהותירה לפליטה הם שעמדו לצוער והותירוה בחיים.

 

פרשנות סוציולוגית – פסיכו חברתית
סיפור סדום, שנתפס בקריאה ראשונה, כעלילה לא מלבבת על עיר רשע כמעט לא מציאותית, כמעט כגרוסטקה, בא בעצם להצביע על תופעה חברתית מאד מסוכנת שרלוונטית כך נדמה לגמרי גם לימינו אנו. לתופעה בשמותיה היפים קוראים: 'אחדות' 'קונצנזוס' 'מרקסיזם' וכדו'. לעתים נראה שאין דבר יפה יותר מחברה הדוגלת בשוויון מוחלט, בהומוגניות ובזהות מוחלטת בין כל חבריה, אלא שלאמיתו של דבר חברה כזו היא חברה חולה. חברה אחידה, ללא מגון דעות וריבוי תפיסות, היא חברה בה עשוי הרשע לצמוח באין מפריע. שכן בחברה בה כולם חושבים ונוהגים בדיוק אותו דבר, אין מי שישמיע קול מחאה, אין מנגנוני הגנה יעילים ודינמיים שעשויים להגן על החברה מבפנים, ואין מי שיבקש לצעוק כי 'המלך הוא עירום' ויש להניף דגל מרד.. 
 
כשלוט מכניס את האורחים ומבקש משכניו להתחשב בהם הם עונים לו במשפט שהפך למטבע לשון: "האחד בא לגור וישפט שפוט"? ובמלים אחרות אתה אינך אלא זר ושונה מאתנו ומדעותינו – מי אתה שתאמר לנו איך להתנהג.  זו הסיבה שאנשי סדום כל כך נרתעים מזרים, מעניים, מאורחים, או במלה אחת: משונים. הם חומסים את אורחיהם, מבצעים בהם אקטים מיניים משפילים, ושורפים את האזרח שמנסה לסטות מן הנורמה הקיימת, ולעזור לעני או לאורח שנקלע בטעות לעיר. אגב, גם בהתעללות המוכרת כ'מיטת סדום' בה מותחים או מקצצים את אבריו של הנידון למוות אנו מוצאים את השאיפה המקומית להתאמה מוחלטת בין האורח האומלל לתפיסה הסדומית השלטת.
 
אנשי סדום היו אנשים שומרי חוק. הם היו אזרחים שצייתו לחוקה הסדומית בצורה הקיצונית ביותר. רק שחוקה זו הייתה אכזרית באופן לא אנושי. אילו היינו מצליחים להעמיד למשפט את אחד מתלייני סדום הוא בטח היה אומר: 'אני רק ביצעתי פקודות', או 'בסך הכול פעלתי לפי החוק של השלטון המקומי', משפט שמוכר לכולנו ממחוזות היסטוריים קרובים יותר.
 
אין סכנה גדולה יותר לחברה, מהומוגניות מוחלטת. ממחסור במגוון דעות. מאי יכולת לקבל ולשמוע עוד דעה, מתונה יותר, שפויה יותר, ואולי חדשה יותר. חברה כזו הופכת ליצור הרסני, מסוכן, ואכזרי שבטירופו לרדוף את השונה לא מסוגל מבחין בכלל עד כמה הוא מסוכן. 
 
אחידות והומוגניות קיצונית זו היא בעצם, ערשה של הנאציזם.  

 

 
השתלשלות הארועים
52 שנים קודם מיגורה המוחלט של סדום הגיעה קבוצה של אנשים ומצאה כיכר – כברת ארץ דשנה שכל כולה משקה, מעיינות ופריחה. הם החליטו להתיישב במקום ובנו ארבעה ערים להם קראו: סדום, עמורה, אדמה, וצבויים. 'עיר הבירה' היתה סדום ועל כן כונה המקום בכללותו 'סדום'. מאוחר יותר נוספה עיר חדשה לחבל ארץ זה ושמה נקרא צוער.
עריצות, כיעור, ורוע שלטו בסדום והתיאורים שנמצאים בדברי הפרשנים מצמררים ומסמרי שיער. המוטיב המרכזי ששלט בסדום היה השנאה לזר ותיעוב העזרה לזולת. אזרח סדומי שבחר לתמוך בעני ואביון, גם אם הוא מבני העיר, דינו היה שריפה. אורח שהגיע לאסונו לעיר בטעות נשדד לא לפני שמבצעים בו מעשים מגונים המוכרים כיום בשם 'מעשה סדום'.  כשהיו מציעים לאורח את מיטתו ללון בה היו המקומיים מציגים בפניו מיטה שגודלה היה קבוע, אם היה גופו ארוך ממידותיה היו המארחים מקצצים לו את רגליו, ואם היה נמוך היו מותחים את גופו עד שתהיה הלימה מוחלטת בין הגוף לבין המיטה. ומספרים שפעם, ירדו שתי נערות לשאוב מים מן המעין, אמרה האחת לחברתה: "מפני מה פנייך נראות חולניות"? סיפרה החברה כי מצבם הכלכלי בכי רע, המזון אזל מן הבית, ומאחר שאין איש מוכן לסייע, החל ריח המוות לשלוט בבית. החברה שנמלאה רחמים נטלה את כדה, מילאה אותו קמח ובחשאי החליפה אותו עם כדה הריק של רעותה הענייה. אלא שאנשי הביטחון של העיר הבחינו בתרמית. הם עצרו את הנערה המטיבה וגזרו את דינה למוות בשריפה. גם חוקי הנזיקין, המסחר, וקשרי החוץ היו מושחתים ונטולי נורמליזציה מינימלית, וזעקת העשוקים עלתה לשמים.
 
בא לשכונה בחור חדש
לאחר 23 שנים מיום כינונה של העיר הופיע בשערי סדום מתיישב חדש ומפורסם. היה זה לוט בן אחיו של אברהם אבינו. לוט ביקש להתיישב בעיר היפה ומשופעת הנשים מאחר, שלא הייתה לו אישה מימיו, וגם היה עשיר וחומד ממון. תושבי העיר שהכירו את אברהם המפורסם באישיותו כגדול אותו דור, החליטו לחרוג ממנהגם ולקבל את לוט -שפניו דומות לפני דודו- לעירם, כדי שישמש עבורם 'עלה תאנה' כלפי העולם. מלבד זאת עשו כלכלני העיר חשבון פשוט: לוט רווק, זקן, ועשיר, ימות מהר, ובאין לו יורש ייפול כל רכושו בידינו. 
 
לוט התנחל בעיר, בנה לו בבית, ועסקיו החלו פורחים עד שבמהרה הפך לאחד משועיה ונכבדיה של העיר. מהר מאד החל המקום החל למצוא חן בעיניו, וכך, למרות זקנותו [65] בא לוט במהרה בקשרי נישואין עם בחורה מקומית, בשם עירית. לזוג נולדו חמש בנות. שם הבכורה היה פלוטית וכהגיע לפרקה נישאה לאחד מגדולי סדום. 
 
על אף שפלוטית גדלה בסדום פעפעו בא הגנים הבריאים המשותפים לאברהם אבינו, והאכזריות הבלתי אנושית של שכניה לא הפסיקה להציק לה. באחד הימים זיהתה פלוטית עני שהיה מחפש ברחובות העיר מזון כאחד מחתולי הרחוב, בעוד איש לא מנסה או מעז לסייע לו כמובן. הנערה, שלא הייתה מסוגלת לשאת זאת החליטה להטמין בכדה, בו הייתה שואבת מידי יום מים מן הבאר, מזון, ולשלוח אותו בסתר אל אותו עלוב. אלא שפלוטית לא לקחה בחשבון דבר אחד: עני אינו מסוגל לשרוד בסדום יותר ממספר ימים, שכן לאחר שעות בהם אינו מוצא מזון ושתייה הוא נופח את נשמתו במרכז העיר. אנשי סדום ידעו זאת, ולאחר ימים מועטים בהם המשיך העני לשוטט ברחובות הבינו כי יד נעלמה מסייעת לו להיוותר בחיים. מעקב צמוד שהוטל סביב צעדיו של האומלל חשף בתוך זמן מועט את ה'פשע' הנתעב: בתו הגדולה של נכבד העיר ואשתו של אישיות מקומית בכירה תמכה בעני והחיתה את נפשו. בית הדין האזורי התכנס ופסק הדין שהוציא תחת ידו היה מזעזע ומחריד: הם הפשיטו את הנערה מבגדיה, מרחו את גופה בדבש וקשרוה על ראש החומה. במהרה הופיעו נחלים של דבורים וצרעות עקצו ואיכלו את גופה. הנערה שגססה באיטיות צרחה מייסורים וזעקותיה הגיעו עד לב השמים: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה [של אומללה זו] הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".  
 
תפילת האב
קודם חיתום הדין והוצאתו לפועל סח אלוקים למיכאל וגבריאל - המלאכים שנבחרו להישלח לסדום ולבצע את גזר הדין: "וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ?!" ובמלים אחרות, אומר האלוקים, הלא אברהם הוא אדון הארץ, ואבי שושלת אדירה [ומכאן שמו 'אברהם' - 'אב המון גויים'], האין ראוי להודיע לאב, לפני שמענישים את הבנים? ואמנם מגלה האל את תוכניותיו לאהובו וזה, באופן מיידי, מגיב קשות: "האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר...חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!? בטיעוניו של אברהם רואים הפרשנים רובד עמוק יותר, לדעתם, מזכיר אברהם לאלוקיו כי זה לא מכבר נספו דור המבול, דור אנוש, ודור הפלגה, והבריות היו תמיהות, כיצד זה לא נמצאו מאתיים צדיקים או אפילו עשרה שיגנו על אותם דורות מושחתים, כעת, דואג אברהם, תחזור התמיהה התיאולוגית למקומה, וידם של האפיקורסים שאינם מאמינים במושגי 'שכר ועונש' תהיה על העליונה. 
 
על אף העזתו של אברהם להתעצם בתפילה כנגד רצונו הראשוני של האל, מקבל הקב"ה את דבריו של אברהם בחיבה, מאחר שהוא יודע שכל כוונתו אינה אלא לשם שמים והוא עונה לו בנחת כי לדאבונו אין במקום ולו חמישים צדיקים, "אם אמצא חמישים בסדום צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם". המספר 50 בו נוקט אברהם אינו מקרי, שכן בסדום בנויות חמש ערים ואברהם קיווה כי חמישים הצדיקים יתחלקו לחמשה מנינים כאשר כל עשרה  צדיקים מצילים עיר אחת. כאשר שומע אברהם כי חמישים אנשים צדיקים בסדום - אין, הוא פונה בתפילה ותחנונים ואומר: "אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, התשחית בחמישה את כל העיר"? ובתרגום מתמטי: אולי יהיו 45 צדיקים הראויים להגן על חמשת הערים, וממילא בחלוקה פשוטה ישנם תשעה צדיקים לכל עיר, ולהשלמת ה'צדיק העשירי' יוכל הקב"ה – צדיקו של עולם, להצטרף. על כך משיב הקב"ה: "לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה". אברהם לא מתייאש ומבקש גם על ארבעים, וכשמתברר כי גם ארבעים צדיקים לא קיימים בעיר הרקובה, הוא מבקש על שלושים, על עשרים ואפילו על עשרה צדיקים. כשמסתבר כי אפילו עשרה צדיקים בלבד, לא קיימים בחבל ארץ ענק זה – השתתק הסניגור ושב למקומו.   
 
רוצים בשר
אותו יום בו נחתם גזר דינם של הסדומיים, היה יום חג עבורם. בשעות אלו מונה נשיא חדש לבית המשפט העליון של העיר המושחתת והתושבים יצאו לרחובות העיר לחגוג את המאורע המשמח, והמקום הפך במהירות לקרנבל צבעוני של כנורות, חלילים, חינגאות ומשתאות בכל פינה. הנשיא החדש, היה לא אחר מאשר לוט מיודעינו, בן אחיו של אברהם.
מתוקף תפקידו החדש ישב לוט בשער העיר, בראש ההרכב השיפוטי, והמשיך לשפוט את העם לפי מנהג המקום גם לאחר שחבריו להרכב הלכו לבתיהם לקראת ערב. באותה שעה הופיעו המלאכים שבאו להפוך את העיר  בשערי העיר. בניגוד גמור למצופה מראש הערכאה החוקתית בסדום, אך בהתאמה מוחלטת למי שגדל אצל אברהם רץ לוט לקראתם והזמינם להיות אורחים בביתו. המלאכים שלא כמנהגם אצל אברהם סרבו בתחילה - אחרי הכל לוט איננו אברהם- אך לאחר הפצרות מרובות ניאותו וסרו אל ביתו. לוט הציע בתבונה כי ראשית, יאכלו האורחים וילונו, ורק אז ירחצו את רגליהם, שכן אם יבואו אנשי העיר ויתלוננו כי אורחים שוהים בביתו של לוט כבר כמה ימים, יבא האבק שברגליהם ויוכיח כי הגיעו זה עתה. 
מעשהו הנאצל של לוט לא מצא חן בעיני אשתו, ילידת המקום. כשביקש ממנה לוט שתמציא לו מעט מלח לצורך סעודת הערב, עשתה עצמה מחפשת מלח ומיד יצאה לשכנותיה וביקשה מלח כשהיא מוסיפה בדרך אגב, "אורחים לי בביתי ואני זקוקה למלח". בתוך רגעים ספורים החלה השמועה להתפשט והילידים התאספו מסביב לבית. האספסוף כלל את כל רבדי האוכלוסייה המקומית, ילדים, נערים, נשים, גברים, עשירים, ונכבדי המקום: "ואנשי העיר סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה". ההמון עמד לפני הבית ותבע דבר אחד, פשוט ומחריד: אינוס האורחים. "איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם".
בלית ברירה יצא לוט אל ההמון כשהוא סוגר את הדלת אחריו והוא מפציר בהם כי יניחו לאורחים. כתמורה הוא מעלה בפניהם רעיון מזוויע לא פחות: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם, ועשו להם כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". ללוט כזכור היו חמש בנות. הבכורה הוצאה להורג, שתים נישאו ושתים היו מאורסות ודרו עדיין בבית הוריהם. את השתים הללו הציע לוט להמון. אלא שההצעה המפתה נתקלת בסירוב מוחלט, האנשים רוצים את ה'דבר האמיתי', את הגברים. הם דוחים את הצעתו של לוט בבוז מוחלט: "האחד בא לגור וישפוט שפוט? עתה נרע לך מהם". במהרה החל האספסוף לנענע את את הבית ולנסות לפרוץ את הדלת. המלאכים משכו את לוט פנימה, והכו את הילידים בסנוורים כלומר מחלת עיוורון המוכרת בשם קאטארקט, שמנעה מהם למצוא את הפתח. 
 
סופה של סדום
בשלב זה מגלים המלאכים לסדום את פשר שליחותם והם מציעים לו לאסוף את כל משפחתו, בנותיו המאורסות, הנשואות, ואת חתניו. לוט יוצא במהירות אל קצה השני של העיר, חולף דרך החגיגות והקרנבל הססגוני, והוא מגיע אל ביתם של בנותיו הנשואות. הוא מפציר בהם ובבעליהן כי יתלוו עמו וימלטו מן העיר אך נתקל בתגובתם  המשועשעת: "שוטה שבעולם, נבלים וכנורות וחלילים בעיר, ואתה אומר סדום נהפכת"?  בחוסר אונים חוזר לוט לביתו ומתחיל לארוז את רכושו הרב. המלאכים שידעו כי העיר הולכת להיעלם בכל רגע, החזיקו בידיו, ביד אשתו וביד שתי בנותיו הלא נשואות, הוציאוהו והניחוהו מחוץ לעיר.  השעה הייתה שעת לפנות בוקר, גבריאל המלאך חזר לסדום כדי להופכה ורפאל נשאר עם לוט ונתן לו הנחיות: "המלט על נפשך, אל תביט אחריך, ואל תעמוד בכל הככר, ההרה המלט [אל דודך אברהם], פן תספה". לוט ששמע את שמו של דודו נרתע והפציר במלאך: "לא אוכל להימלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי" זאת אומרת, אומר לוט, מאחר שבשנים האחרונות אני דר באזור הבקעה, יקשה עלי מאד להתרגל שוב לאוויר הררי, ואני חושש כי המעבר החד עלול לסכן את בריאותי. פרשנים אחרים רואים בדבריו של לוט כוונה עמוקה יותר, לדבריהם חושש לוט להימצא במחיצת אברהם שכן בסדום, ראוי היה להינצל, מאחר שבאופן יחסי היה הצדיק היחיד בה, אך כשיעמוד במחיצתו של אברהם תאבד כל צדקותו והוא לא יוכל לחיות בצלו. עם דברי הבקשה מציע לוט גם פתרון פרקטי: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער, המלטה נא שמה, הלא מצער היא ותחי נפשי". כוונתו של לוט הייתה אל העיר החמישית בתחום המוניציפלי של סדום – צוער [שנקראה כך על שם שהייתה 'מצער']. המלאך, שראה כי העיר עדיין חדשה, וסאת עוונותיהם של תושביה לא גדשה, מקבל את בקשתו של לוט, והוא מזרז אותו להגיע אל העיר: "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה".
 
עם כניסתו של לוט לצער, החל ביצוע הדין הנורא של סדום: "וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים". שנים עשר אלף מלאכי חבלה ירדו לסדום ואתם הממונה – קמואל המלאך, והחריבוה כהרף עין. גבריאל המלאך שלח אצבעו והפך את הצור עליו ישבו כל הערים על פניו. 
 
סדום חדלה להתקיים.
 
עירית, אשתו של לוט שמיהרה בעקבותיו, לא הצליחה להתאפק והיא הסבה את פניה והביטה אל עבר העיר אותה עזבה זה עתה – "ותהי נציב מלח". פרשנים מספרים כי העונש לא היה מקרי, שכן במלח חטאה [פרסמה את בואם של האורחים דרך 'תכסיס המלח והשכנות'] ובמלח לקתה [נעשתה ל'נציב מלח'].
 
בבוקר השכים אברהם והשקיף על סדום ועמורה והערים הסמוכות לה. הארץ כולה העלתה פטריית עשן ענקית כמו קיטור כבשן עצום. בינתיים לוט, שחשש מהסמיכות של צוער לסדום, מחליט לצאת מן העיר ולהתיישב עם בנותיו במערה שבאחד ההרים.