ייחודיותו של היחיד | מערכת האתר

פרשת השבוע נשא ממשיכה במה שהתחילה הפרשה הקודמת: מניין בני ישראל, ושבט לוי.

 

 

התורה מצווה "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", הביטוי "עדה" בא להביע את זה שאין זה מפקד אוכלוסין, לא באים למנות את מספר בני ישראל, שהרי נמנים רק גברים בני עשרים עד חמישים, "כל יוצאי צבא". אלא מונים את ה"עדה", את אותם אנשים בעלי תפקיד משותף, המאחד ביניהם.

 

יחידים לא יהפכו לעדה מגובשת כתוצאה מהוראה חיצונית, רק מתוך שותפות, ומטרה משותפת. אם נרצה להבין מה היא אותה מטרה מאחדת, נתבונן בפסוק הבא, "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן". בלשון המקרא צבא אינו רק חיל מלחמה, אלא זהו ביטוי להמון הנשמע למשמעת מפקד. (כך "כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד). אם כן, במניין נכלל כל אדם המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור.

 

עתה נתבונן באופו המפקד: "במספר שמות". כל יחיד ויחיד אינו רק מספר מתוך הציבור, אלא הוא נמנה מתוך תודעת החשיבות של אישיותו הייחודית, ומתוך התרומה הייחודית שלו לכלל.

"למשפחתם לבית אבתם": היחידים מצטרפים למשפחות, המשפחות לשבטים.


אם כן, מצד אחד כלל האומה, נתפסת כיחידה אחת, "בית ישראל". אולם מתקיימת ייחודיות תחת האיחוד: "בני ישראל".

 

התורה מלמדת אותנו שאחדות אמתית, מתקיימת כאשר הפרטים אינם מאבדים מייחודיותם. עצמתו של העם מתגשמת ברב גווניות של סגולות ותכונות אופי, של מקצועות ועמדות חיים. כל שבט בייחודו וכל משפחה בסגולתה - יעבדו את התפקיד המשותף של בית ישראל.

בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד, ונמצא שכל אחד מצטרף מתוך תודעת החשיבות של אישיותו. כל אחד בא אל המפקד ומחצית השקל בידו, והרי הוא מוסר את תרומתו כפלוני למשפחת פלוני, בן לשבט פלוני.


כך יכיר כל יחיד שהוא חבר חשוב של הכלל, שהוא מצטרף עם כולם למנין. כך תחדור ההכרה לכלל שהוא זקוק לנאמנות ולמסירות של כל יחיד.


כך לאורך ספר במדבר, הספר שבו מתגבשת האומה הממשית, מכונים השבטים בשם "מטות". נשיאי השבטים הם ראשי המטות, שבט לוי הוא מטה לוי וכן הלאה.


ה"מטה" תופס את השבט כענף של הכלל הגדול. התפקיד האחיד של הכלל מתגשם במסגרת המטה על פי סגולתו המיוחדת. ראשי המטה מקבלים את האחריות לתת דעתם למנהגים הנובעים מייחודיותו של הענף מצד אחד, ולמטרות ולייעודים המשותפים של הכלל.

 

 

 

 מקור:

רש"ר הירש