פרשת וישב

מכירת יוסף וירידה למצרים

כל המילים המתחרזות מהפרשה  חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

שמות מההפטרה

המתחרז

מילה נרדפת

המילה

המפקד ציווה : גש הלום

חזיון לילה

 

נאמר: לא תאכל כל רמש

לוהטת ומקור חיות על פני האדמה

 

האיש כל היום שמח

מתמלאת ונגרעת כל חודש

 

החיילים היו בלילה במארבים שוכבים

הבטחה לאברהם שיהיו כמוהם צאצאים

 

הקב"ה עיניו אלינו מתבוננות ממרומים

קבוצות של דגן בשדה

 

לפני עיוור לא תיתן מכשול

תמלוך ותשלוט

 

לקחתי אותכם לעם מפני מה שהינכם

עיר בשומרון

 

טוב חיי ממותן

אליו היה אמור להגיע יוסף(2)

 

המעטפה הגיעה לנמען

משבעת עממי ארץ ישראל

 

לצערי, כל מה שנאמר נשאר בגדר רצון

מקצוע מכובד בעבר במקרא(2)

 

 

 

תשבץ פלא

 

1

2

3

4

1

 

 

 

 

2

 

 

 

 

3

 

 

 

 

4

 

 

 

 

 

 

  1. בגללה הייתה מכירת יוסף
  2. חושב עמוק
  3. האיש שמקנאים בו
  4.  שייך לזרוע וליד

 

 

 

 

 

מילים סמויות בסיפור שלפנינו המילים נמצאות בסוף הדרשה

וישב- "וחטאתי נגדי תמיד"

"דבר תורה לשבת וישב". מדוע עשה לו יעקב כתונת פסים וכי לא ידע שיהיה מלחמת אחים?! הרי מפורש בתורה: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם... וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" רואים מסדר השתלשלות האירועים שיעקב עשה את הכותונת אחרי ששמע מיוסף לשון הרע, מדוע הבעיר את קנאתם?!... חז"ל קבעו שהמשקל היה שני סלעים, אך המהרש"א מבאר שמשני סלעים לא יכולים לייצר בגד, שכן זהו משקל זעום?! למה ברא ה' שתי אוזניים ופה אחד?!...

וחטאתי נגדי תמיד

 

"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"

 

כל מכירת יוסף ושיעבוד מצרים התחיל מלשון הרע :"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"

 

הגמרא (במסכת שבת דף י): מביאה:

ואמר רבא בר חסיא אמר רב בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים... גם החכם שלוי חפש בפרשה את יסודות הקנאה ומצא. ומה מצא שיעקב נתן בגד ולבוש לבנו בהעדפה על אחיו.ומה קרה חלה השתלשלות חמורה עד כמעט רצח יוסף.וברגע של חסד טוב קטנה ידו של ראובן להצילו ויהודה מכרו למצרים.

 

ערוגות הבושם (בדרשה לשובבי"ם) שואל שתי שאלות:

 

מדוע עשה לו יעקב כתונת פסים וכי לא ידע שיהיה מלחמת אחים?! הרי מפורש בתורה: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם... וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" רואים מסדר השתלשלות האירועים שיעקב עשה את הכותונת אחרי ששמע מיוסף לשון הרע, מדוע הבעיר את קנאתם?!

 

 

חז"ל קבעו שהמשקל היה שני סלעים, אך המהרש"א מבאר שמשני סלעים לא יכולים לייצר בגד, שכן זהו משקל זעום?!

האחים לא יכלו להכיל המשמעות של הקנאה ונטשו את יוסף. והאחים  כולם למרות הכל את יוסף אהבו יצאו לבית האב לספר את אשר אירע

 

והוא מתרץ:

אלא יעקב שם לו בקצה השרוולים חתיכות ממשי. חז"ל מבארים על הפסוק (ישעיהו מ"א, י"ד): "אל תראי תולעת יעקב" למה עם ישראל נמשל לתולעת (משי)? אומרת הגמרא מה תולעת כוחה בפיה אף ישראל כוחם בפיהם (תפילה, לשון הרע, ניבולי פה) היא יכולה למוטט ארזים בפיה הקטן ומאידך מאותו פה קטן לתפור בגד ממשי למלכים. גם אחורי הגב יעטה על לשונו  רק אמת. ותמיד דבריו יהיו באמת חתומה ולשון חיובית. וראיני מה יצא לבני מינו של אדם שדיבר לשון הרע.

רצה יעקב אבינו ללמד את יוסף כלל: הפה שלך יכול למוטט משפחה שלימה או ביכולתך ע"י פיך "לתפור בגד לקדוש ברוך הוא", ולכן שם לו את זה על השרוולים בחינת: "וחטאתי נגדי תמיד" שיזכור מה יכול לקרות...

 

ולמה שני סלעים מילת? להורות מה שאומרת הגמרא: "מילה בסלע - שתיקה בתרי". על כל מילה שאתה מוציא כנגדה על שתיים אחרות תשתוק...

 

זהו שאמר שלמה: "כחוט השני שפתותיך" – מתי פיך אורג חוטי משי לה'? כאשר "ומדברך נאוה" כאשר דיבורך הם תשבחות לה'...

ומי שדובר לשון הרע זעם וסורר יהיו מקומו בעולם הזה ובעולם הבא. וכדאי דרי סמוך ליד בעל לשון הרע, להתרחק ממנו. וכיום שיש בעולם גם מחשב אינטרנט, רשתות חברתיות יש צורך בשרי רב אשי ימין גדולה מרחיקה שמאל מרכלת. וגם אם הגוף מבריק  זיטון ( אסימון) יטמא אותך אם דיברת לשון הרע. ואף רב אסי יברר הנושא ותהי תרומת לשון הרע בעייתית שנאמר לשון הרע לא מדבר אלי . גם אם הנהך יושב במעגל החברים ומדברים לשון הרע תתרחק. אם מהחבורה תתרחק ולא תשאר יהיה חלקך בעולם הזה ובעולם הבא במקום טוב. אל תצפו רחוק אם תהיו חלק מלשון הרע.

ואמרו בדרך צחות:

למה ברא ה' שתי אוזניים ופה אחד? שעל כל מילה שאתה מוציא מהפה, תקשיב באוזניך לשתי מילים אחרות תחילה...

 

מהפרשה : ויחפש בגדול החל, ובקטן כילה, ויצא הגביע באמתחת בנימין.

אקטואליה: אידריס, סייבר, שיימינג, ברייקזיט

מההפטרה :עמוס, עגלה, אריה, צפור

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

 

 

פתרון חידון חרוזים ומילים פרשת  וישב    תשע"ט

מכירת יוסף וירידה למצרים

כל המילים המתחרזות מהפרשה  חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

שמות מההפטרה

המתחרז

מילה נרדפת

המילה

המפקד ציווה : גש הלום

חזיון לילה

חלום

נאמר: לא תאכל כל רמש

לוהטת ומקור חיות על פני האדמה

שמש

האיש כל היום שמח

מתמלאת ונגרעת כל חודש

ירח

החיילים היו בלילה במארבים שוכבים

הבטחה לאברהם שיהיו כמוהם צאצאים

כוכבים

הקב"ה עיניו אלינו מתבוננות ממרומים

קבוצות של דגן בשדה

אלומים

לפני עיוור לא תיתן מכשול

תמלוך ותשלוט

תמשול

לקחתי אותכם לעם מפני מה שהינכם

עיר בשומרון

שכם

טוב חיי ממותן

אליו היה אמור להגיע יוסף(2)

עמק דותן

המעטפה הגיעה לנמען

משבעת עממי ארץ ישראל

כנען

לצערי, כל מה שנאמר נשאר בגדר רצון

מקצוע מכובד בעבר במקרא

רועה צאן

 

 

תשבץ פלא

 

1

2

3

4

1

פ

ס

י

מ

2

ס

ב

ו

ר

3

י

ו

ס

פ

4

מ

ר

פ

ק

 

 

  1. בגללה הייתה מכירת יוסף
  2. חושב עמוק
  3. האיש שמקנאים בו
  4.  שייך לזרוע וליד

 

מילים סמויות בסיפור שלפנינו המילים נמצאות בסוף הדרשה

וישב- "וחטאתי נגדי תמיד"

"דבר תורה לשבת וישב". מדוע עשה לו יעקב כתונת פסים וכי לא ידע שיהיה מלחמת אחים?! הרי מפורש בתורה: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם... וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" רואים מסדר השתלשלות האירועים שיעקב עשה את הכותונת אחרי ששמע מיוסף לשון הרע, מדוע הבעיר את קנאתם?!... חז"ל קבעו שהמשקל היה שני סלעים, אך המהרש"א מבאר שמשני סלעים לא יכולים לייצר בגד, שכן זהו משקל זעום?! למה ברא ה' שתי אוזניים ופה אחד?!...

וחטאתי נגדי תמיד

 

"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"

 

כל מכירת יוסף ושיעבוד מצרים התחיל מלשון הרע :"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"

 

הגמרא (במסכת שבת דף י): מביאה:

ואמר רבא בר חסיא אמר רב בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים... גם החכם שלוי חפש בפרשה את יסודות הקנאה ומצא. ומה מצא שיעקב נתן בגד ולבוש לבנו בהעדפה על אחיו.ומה קרה חלה השתלשלות חמורה עד כמעט רצח יוסף.וברגע של חסד טוב קטנה ידו של ראובן להצילו ויהודה מכרו למצרים.

 

ערוגות הבושם (בדרשה לשובבי"ם) שואל שתי שאלות:

 

מדוע עשה לו יעקב כתונת פסים וכי לא ידע שיהיה מלחמת אחים?! הרי מפורש בתורה: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם... וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" רואים מסדר השתלשלות האירועים שיעקב עשה את הכותונת אחרי ששמע מיוסף לשון הרע, מדוע הבעיר את קנאתם?!

 

 

חז"ל קבעו שהמשקל היה שני סלעים, אך המהרש"א מבאר שמשני סלעים לא יכולים לייצר בגד, שכן זהו משקל זעום?!

האחים לא יכלו להכיל המשמעות של הקנאה ונטשו את יוסף. והאחים  כולם למרות הכל את יוסף אהבו יצאו לבית האב לספר את אשר אירע

 

והוא מתרץ:

אלא יעקב שם לו בקצה השרוולים חתיכות ממשי. חז"ל מבארים על הפסוק (ישעיהו מ"א, י"ד): "אל תראי תולעת יעקב" למה עם ישראל נמשל לתולעת (משי)? אומרת הגמרא מה תולעת כוחה בפיה אף ישראל כוחם בפיהם (תפילה, לשון הרע, ניבולי פה) היא יכולה למוטט ארזים בפיה הקטן ומאידך מאותו פה קטן לתפור בגד ממשי למלכים. גם אחורי הגב יעטה על לשונו  רק אמת. ותמיד דבריו יהיו באמת חתומה ולשון חיובית. וראיני מה יצא לבני מינו של אדם שדיבר לשון הרע.

רצה יעקב אבינו ללמד את יוסף כלל: הפה שלך יכול למוטט משפחה שלימה או ביכולתך ע"י פיך "לתפור בגד לקדוש ברוך הוא", ולכן שם לו את זה על השרוולים בחינת: "וחטאתי נגדי תמיד" שיזכור מה יכול לקרות...

 

ולמה שני סלעים מילת? להורות מה שאומרת הגמרא: "מילה בסלע - שתיקה בתרי". על כל מילה שאתה מוציא כנגדה על שתיים אחרות תשתוק...

 

זהו שאמר שלמה: "כחוט השני שפתותיך" – מתי פיך אורג חוטי משי לה'? כאשר "ומדברך נאוה" כאשר דיבורך הם תשבחות לה'...

ומי שדובר לשון הרע זעם וסורר יהיו מקומו בעולם הזה ובעולם הבא. וכדאי דרי סמוך ליד בעל לשון הרע, להתרחק ממנו. וכיום שיש בעולם גם מחשב אינטרנט, רשתות חברתיות יש צורך בשרי רב אשי ימין גדולה מרחיקה שמאל מרכלת. וגם אם הגוף מבריק  זיטון ( אסימון) יטמא אותך אם דיברת לשון הרע. ואף רב אסי יברר הנושא ותהי תרומת לשון הרע בעייתית שנאמר לשון הרע לא מדבר אלי . גם אם הנהך יושב במעגל החברים ומדברים לשון הרע תתרחק. אם מהחבורה תתרחק ולא תשאר יהיה חלקך בעולם הזה ובעולם הבא במקום טוב. אל תצפו רחוק אם תהיו חלק מלשון הרע.

ואמרו בדרך צחות:

למה ברא ה' שתי אוזניים ופה אחד? שעל כל מילה שאתה מוציא מהפה, תקשיב באוזניך לשתי מילים אחרות תחילה...

 

מהפרשה : ויחפש בגדול החל, ובקטן כילה, ויצא הגביע באמתחת בנימין.

אקטואליה: אידריס, סייבר, שיימינג, ברייקזיט

מההפטרה :עמוס, עגלה, אריה, צפור

 

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

 

 

 

 

ויתנכלו אותו להמיתו (יח,לז)
מי שלומד את פרשת מכירת יוסף, ומתבונן במה שנעשה כאן, נקלע בעל כרחו למבוך ללא מוצא. מצד אחד, ברור שמצד אחי יוסף נעשה כאן חטא, והרי הם בעצמם התוודו על כך מאוחר יותר, באמרם: "אבל אשמים אנחנו", וכשיוסף נתוודע להם "נבהלו מפניו, כי לא יכלו לענות אותו". ומאידך, הרי ברור שלא היו אלה אנשים רגילים, אלה היו השבטים - הם היוו את היסוד של כלל ישראל, עליהם שרתה השכינה. כיצד יתכן אפילו להעלות על הדעת, לייחס להם חטא נוראי שכזה?
 
בטרם נדון על גוף המעשה, נבהיר נקודה חשובה. מכירת יוסף לא נעשתה מתוך כעס, אחי יוסף לא עשו את מעשיהם מתוך דחף של יצרים, אלא אדרבה - מתוך צלילות הדעת ועל פי חשבון מדוקדק, שאכן כך מחייבת שורת הדין. מי שמתעלל ברעהו מתוך שנאה, ומתוך התגברות רגשי נקמה, חזקה עליו שאחר המעשה יתחרט על פזיזותו. ואילו אחי יוסף, מה עשו אחרי שהשליכו את אחיהם אל הבור? "וישבו לאכל לחם"!! איך ניתן להבין זאת? מנין שאבו את העוז, להתיישב ולאכול את סעודתם, בעוד שאחיהם מושלך בבור ? אין שום דרך להבין אותם, רק זה: הם היו שלמים עם עצמם, משום שהיו בטוחים ומשוכנעים, שכל מה שעשו - מתחילה ועד סוף - נעשה על פי שורת הדין, על פי צוויי התורה !
 
וראה עד היכן הדברים מגיעים. ארבע עשרה שנה אחרי כן, נקלעו האחים לצרה בעקבות עלילותיו של יוסף. הם הבינו מיד, שצרה זו הובאה עליהם מן השמים בגלל חטאם במכירת יוסף. האם הכו על חטא ואמרו: "טעינו ? " לא ולא! מה אמרו שם? "אבל אשמים אנחנו, ...בהתחננו אלינו ולא שמענו"! היינו צריכים לרחם עליו, לפנים משורת הדין. אבל חוץ מזה - לא מצאו שום דופי בהתנהגותם .
 
ולכן, גם אם האמת היא שטעו - הרי אין כאן רוע לב ח"ו, אין כאן ענין של רשעות. יש כאן ויכוח הלכתי, האם יוסף חייב מיתה. יש בזה שני צדדים, כמו בכל נדון הלכתי, וההכרעה בין שני הצדדים אינה פשוטה כלל וכלל. הם טעו בהכרעת הדין; וטעות זו נחשבה להם כחטא, משום שהיא נבעה מנטיית הלב, שגרמה להם לדון מתוך דעה מוקדמת. היתה זו נטיה שאינה נראית לעין, משהו שבמשהו, אבל היא היתה קיימת, ולאנשים שכמותם גם סטיה של "כחוט השערה" נחשבת כחטא... כך עלינו להתייחס לפרשת מכירת יוסף.
 
מה היה הנימוק שהצדיק - לפי הבנתם - את המעשה שעשו? 
 
במלה אחת בפרשה, טמון המפתח להבנת הענין. "ויתנכלו אותו להמיתו". פירוש הדבר: יוסף הצטייר להם כמי שבא להתנכל להם... הם החליטו מראש, עוד לפני שיוסף הספיק להתקרב אליהם, שכל מטרת בואו היא להרע להם, למצא עלילה נגדם, להבאיש את ריחם בעיני אביהם, כדי שיקלל אותם וידחה אותם מעל פניו. ואם כן - פקוח נפש יש כאן! הבא להרגך, השכם להרגו ...
 
ברם, מנין להם באמת לחשוב כך על יוסף? וכי לא יתכן שבא פשוט לדרוש בשלומם? כאן עלינו לעבור על כל השתלשלות הפרשה מתחילתה, כדי להבין על מה התבסס החשש של אחי יוסף.
 
"ויבא יוסף את דיבתם רעה". אין ספק, שכל מלה שדיבר יוסף הצדיק היתה כדת וכדין. בסך הכל התכוין רק לתועלת הענין. אבל דבוריו העכירו את היחסים בינו לבין אחיו. הם הביטו עליו בעין חושדת. עדיין לא שנאו אותו, אבל הגרעין נזרע. אוירה של קרירות השתררה ביניהם.
 
בשלב זה אירע דבר נוסף. יעקב העניק ליוסף כתונת פסים.
האחים קינאו בו - בודאי לא על מה שקיבל מאביו מתנה נאה. כתונת הפסים לא היתה סתם מתנה - היא היתה סמל. יעקב אבינו רצה להכתיר אותו לראשון בין האחים, כיון שלפי דעתו הוא היה זה שראוי לכך. כאות לכך הלבישו בבגד מלכותי, בלבוש המשרה סמכותיות. אולם, האחים חשבו אחרת, הם ראו בו אדם מתיהר, שאינו ראוי לאיצטלה של מנהיג. בעקבות זאת, הפכה הקרירות - לשנאה.
 
שיחה ידידותית כבר לא היתה אפשרית ביניהם - "ולא יכלו דברו לשלום". וכאשר סיפר להם את החלומות, ועוד ביקש שיקחו אותם לתשומת לב ("שמעו נא") - היו בטוחים, שכל מגמתו היתה - להיות היורש הבלעדי של מורשת יעקב. האחים ידעו, שכלל ישראל לא יבנה על ידי יחיד, אלא על ידי י"ב שבטי יה. בנינו של כלל ישראל נמצא, איפא, בסכנה !
 
אין פלא, לאור כל זה, שכאשר נראה יוסף מרחוק בשדות דותן, נתקפו האחים בחרדה. לשם מה הטריח יוסף את עצמו כל כך - מבאר שבע עד שכם? לביקור של ידידות? לא יעלה על הדעת!... לא היה להם שום הסבר אחר, אלא שבא לבצע את אשר - בדמיונם - זמם. ולכן החליטו את ההחלטה הגורלית - אין דרך אחרת להציל את כלל ישראל, אלא על ידי סילוקו של יוסף !
 
(ע"פ ר"ע מספורנו) 

אחר שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש האיך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו וכו', פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפגי המקום להאריך בהם.

וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם וכשהגיע אצל אברהם האריך.

משל למרגלית שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית. ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית [רש"י בראשית לז].

החול תופס מקום נרחב בעולם, גם הצרורות, מסביר בעל ה'ברכת מרדכי'. שניהם מחויבי המציאות לא יתכן בלעדם.

אך יש להם את מקומם שלהם ואת ערכם שלהם. משיחדרו לתחום אחר אין לך אלא להשליכם למקומם, זה לחול ואת אלו לאשפה.

גם עשו גם כל אלופיו מחוייבי המציאות המה, אך במקומם. משיחדרו מעבר לתחומם ומקומם יושלכו אל תחומם.

גם החול גם הצרורות וגם עשו נמצאים בכברה עם המרגליות ועם יעקב, אך היקפם קטן מחורי הנפה, הם לא יחזיקו מעמד. יעקב הוא בלבד יישאר. רק המרגלית תיוותר.

לכל אחד מאלופי עשו מימד נצחי של תורה, שהרי הונצח בתורת משה.

איש בל נעדר כל אחד עם תארו מנינו וכל מציאותו. וכל כך למה? כדי לנפותו וכדי להשליכו אל מקומו כדי להראות את טיבו סגולתו וערכו.

אבל יעקב הוא הובא אל הכברה כדי למצאו לגלותו, ולהשאירו באוצר המנוצר.

ואת המרגלית יעקב יש לצחצח להבריק לנקות מכל צרור ופסולת. ואיזו היא דרך צחצוחה?

"לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם".

כל פרט ופרט, כל מאורע ומאורע כל שמחה כל עצב כל שכר כל עונש כל ניסיון, הוא צחצוח מירוק וליטוש, כדי שבסופו של דבר תלוטש המרגלית ותזהיר במלא בהקה.

וממה יש לנקותה? מה טיבם של הצרורות? משמץ כל שהוא של גויות ועשויות, למען לא ידבק בו מאומה מכל זה, למען לא יישאר אפילו בשכנותם.

כל אירוע בונה, כל פרט מצחצח.

אין אירוע של סתם, אין אף פרט של מה בכך אצל אברהם נח ויעקב אין מקרה, אין דבר שאיננו משובץ במשבצות הנצח.

לכן משהושלכו הצרורות משנמצאה המרגלית, אין לך פרט או אירוע שהינו פחות מחשוב, פחות מחיוני, פחות מנצח נצחים.

נוכל אפילו לומר שרשת הכברה בנויה מכל פרט מכל אירוע בחיי נח אברהם ויעקב.

ומן הנפה הזאת התנפו כל האלופים הושלכו אל מקומם הטבעי, ואותה נפה לא רק שנשארה בה המרגלית בכברתה, אלא היא זאת שצחצחתם מירקתם ושיבצתם בתוך שרשרת-ערכם הטבעי והנצחי.

וכך צריך כל אחד מזרעו של יעקב לשבץ את מעשיו במשבצת הנכונה.

לא באינסטינקטים ולא ברפלקסיות, אלא במכוון לקראת המטרה הקדושה והנעלה, לקראת בנין אישיותו ובנין כלל ישראל.

קיום מצוה בשמחה - הופך את החיים לגן עדן  

"וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר לא נכנו נפש"

 

לשון המקרא כאן מתמיה; הרי "ויצילהו" בא כתוצאה ממה שאמר "לא נכנו", ואם כן היה ראוי לכתוב: "ויאמר לא נכנו נפש, ויצילהו מידם"?

 

יתכן, שכאן מצאו חז"ל סמך לדרש עמוק, המאיר לנו באור חדש את חייו של אדם.

 

"למדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי, עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. (ילקוט)

 

כשיהודי נכנס לסוכתו בליל החג, הוא עומד בדחילו ורחימו ואומר "לשם ייחוד", כולו נרגש מן הזכות שנפלה בחלקו: הוא עומד לקיים את מצות בוראו, בסוכות תשבו שבעת ימים. הוא הדין בתקיעת שופר, באכילת מצה; קל וחומר כאשר הוא מקיים מצוה פעם ראשונה ואולי יחידה בחייו, כגון כתיבת ספר תורה.

 

יש מצוות שאינן חשובות פחות, ואינן זוכות לתשומת לב מרובה כל כך;  לדוגמה, הנחת תפילין מדי בוקר, קריאת שמע, ברכת המזון. ההרגל והשיגרה עושים את שלהם, וקשה לאדם מן השורה להתפעל כל יום מחדש מגודל המצוה, חשובה ככל שתהיה. אך קיימת סיבה נוספת, מדוע עוברות עלינו מצוות רבות ללא מחשבה ושימת לב.

 

פעמים רבות אין אנו מודעים לכך, שאנו הולכים לקיים מצוה! ניקח למשל, מצוה של גמילות חסד בלי משים, מקיימים אנו עשרות פעמים ביום מצוה זו. מי שמעביר קבוצה של ילדים כביש, קיים מספר רב של מצוות. מי שמשיא לחבירו עצה טובה, מי שמדריך אדם כיצד להגיע ליעדו, מי שמשאיל לשכנו כלי הנצרך לו, כל אלה זכו לקיים מצוה העומדת ברומו של עולם. 

 

האם בשעת לימוד התורה אנו חיים בהרגשה שבכל רגע שאנו הוגים בתורה אנחנו מתעשרים? 

 

בכל מילה שאדם מתפלל, בכל ברכה, בכל מחשבה של יראת ה', מתווספים לנו אוצרות של נצח, וכל רכושם של אילי ההון הגדולים בעולם הוא כאין וכאפס לעומתם. האם בערבו של יום כזה, מצב רוחנו מרומם מן האושר הזה? מדוע לא? וכי אין אנו מאמינים בכך?

 

ולא זו בלבד שמפסידים אנו את ההרגשה הנפלאה של אושר ועושר, אלא יותר מזה: אילו היינו שמחים ומאושרים, אילו היינו מחשיבים את המצוות כראוי, היה ערכן עולה לאין ערוך. מצוה שמקיימים אותה ללא חשק, ללא התרוממות רוח, לא ניתן  להשוות אותה למצוה שמקיימים אותה בשמחה ובטוב לב. והרי מקרא מפורש: "תחת אשר לא  עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל".

 

כשראובן התווכח עם אחיו על גורלו של יוסף, לא היתה דעתו נתונה לגודל המעשה שהוא עושה. הם אמרו "לכו ונהרגהו", והוא אמר "לא נכנו נפש"; 

 

הפרשה לא התחילה כאן ואף לא נסתיימה במלים אלה. אך התורה מעידה, שכאן היתה נקודת המפנה, שמלים אלה שאמר ראובן הביאו את ההצלה. 

 

"וישמע ראובן, ויצילהו מידם". התורה מקדימה את תוצאת הדיבור לפני הדיבור עצמו, כדי שנבין  את חשיבותו; לולא זאת אף אנו לא היינו יודעים להעריך אותו. "אילו ידע ראובן ... בכתיפיו היה  מוליך אותו". אילו ידע ראובן להחשיב את המעשה שעשה, היה עושה פי כמה...   

 

אילו היינו מודעים לערך המעשים שאנו עושים, לא היינו מפסיקים לעשות, לא היינו מתעצלים לרגע. 

 

ואם תאמר, וכי יכולים להשוות את עצמנו לראובן, לאהרן או לבועז? הם זכו לכך שמעשיהם נכתבו ונחקקו בתורה, אבל אנו - מנין לנו שבשמים מעריכים כל כך את מעשינו? הבה נקרא את סיום  דברי המדרש:

"לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאים  כותבים אותה, ועכשיו שאין נביאים -  מי כותב אותה? אליהו ומשיח, והקב"ה חותם. הדא הוא דכתיב, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו".  

 

(ע"פ אמת ליעקב)

 

וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר לא נכנו נפש: (לז כא)

 

לשון המקרא כאן מתמיה; הרי "ויצילהו" בא כתוצאה ממה שאמר "לא נכנו", ואם כן היה ראוי לכתוב: "ויאמר לא נכנו נפש, ויצילהו מידם?"

 

יתכן, שכאן מצאו חז"ל סמך לדרש עמוק, המאיר לנו באור חדש את חייו של אדם.

"למדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו . אילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי, עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. (ילקוט)

 

כשיהודי נכנס לסוכתו בליל החג, הוא עומד בדחילו ורחימו ואומר "לשם ייחוד", כולו נרגש מן הזכות שנפלה בחלקו: הוא עומד לקיים את מצות בוראו, בסוכות תשבו שבעת ימים. הוא הדין בתקיעת שופר, באכילת מצה; קל וחומר כאשר הוא מקיים מצוה פעם ראשונה ואולי יחידה בחייו, כגון כתיבת ספר תורה.

 

יש מצוות שאינן חשובות פחות, ואינן זוכות לתשומת לב מרובה כל כך; לדוגמה, הנחת תפילין מדי בוקר, קריאת שמע, ברכת המזון. ההרגל והשיגרה עושים את שלהם, וקשה לאדם מן השורה להתפעל כל יום מחדש מגודל המצוה, חשובה ככל שתהיה. אך קיימת סיבה נוספת, מדוע עוברות עלינו מצוות רבות ללא מחשבה ושימת לב.

 

פעמים רבות אין אנו מודעים לכך, שאנו הולכים לקיים מצוה! ניקח למשל, מצוה של גמילות חסד. בלי משים, מקיימים אנו עשרות פעמים ביום מצוה זו. מי שמעביר קבוצה של ילדים בכביש, קיים מספר רב של מצוות מי שמשיא לחבירו עצה טובה, מי שמדריך אדם כיצד להגיע ליעדו, מי שמשאיל לשכנו כלי הנצרך לו, כל אלה זכו לקיים מצוה העומדת ברומו של עולם.

 

האם בשעת לימוד התורה אנו חיים בהרגשה שבכל רגע שאנו הוגים בתורה אנחנו מתעשרים?

 

בכל מילה שאדם מתפלל, בכל ברכה, בכל מחשבה של יראת ה' מתווספים לנו אוצרות של נצח, וכל רכושם של אילי ההון הגדולים בעולם הוא כאין וכאפס לעומתם. האם בערבו של יום כזה, מצב רוחנו מרומם מן האושר הזה?

מדוע לא? וכי אין אנו מאמינים בכך?

 

ולא זו בלבד שמפסידים אנו את ההרגשה הנפלאה של אושר ועושר, אלא יותר מזה: אילו היינו שמחים ומאושרים, אילו היינו מחשיבים את המצוות כראוי, היה ערכן עולה לאין .ערוך מצוה שמקיימים אותה ללא חשק, ללא התרוממות רוח, לא ניתן להשוות אותה למצוה שמקיימים אותה בשמחה ובטוב לב. והרי מקרא מפורש: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל".

 

כשראובן התווכח עם אחיו על גורלו של יוסף, לא היתה דעתו נתונה לגודל המעשה שהוא עושה. הם אמרו "לכו ונהרגהו", והוא אמר "לא נכנו נפש". הפרשה לא התחילה כאן ואף לא נסתיימה במלים אלה. אך התורה מעידה, שכאן היתה נקודת המפנה, שמלים אלה שאמר ראובן הביאו את ההצלה.

 

"וישמע ראובן, ויצילהו מידם". התורה מקדימה את תוצאת הדיבור לפני הדיבור עצמו, כדי שנבין את חשיבותו; לולא זאת אף אנו לא היינו יודעים להעריך אותו. "אילו ידע ראובן ... בכתיפיו היה מוליך אותו". אילו ידע ראובן להחשיב את המעשה שעשה, היה עושה פי כמה ...

 

אילו היינו מודעים לערך המעשים שאנו עושים, לא היינו מפסיקים לעשות, לא היינו מתעצלים לרגע. ואם תאמר וכי , יכולים להשוות את עצמנו לראובן, לאהרן או לבועז? הם זכו לכך שמעשיהם נכתבו ונחקקו בתורה, אבל אנו - מנין לנו שבשמים מעריכים כל כך את מעשינו? הבה נקרא את סיום דברי המדרש :

"לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאים כותבים אותה, ועכשיו שאין נביאים - מי כותב אותה? אליהו ומשיח, והקב"ה חותם. הדא הוא דכתיב, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו".

 

ע"פ אמת ליעקב


 

מסיפור יוסף ואחיו בפרשת וישב  אנו מגיעים להכרה, שיוסף בנעוריו לא היה ראוי לכתונת הפסים. 
 
יוסף מוציא דיבת אחיו רעה באזני אביו, מתגאה בחלומות הגדולה שלו בפניהם ובפני אביו.
 
אמנם יש בו כבר גילויים של אחווה וטוב לב בכך, שנענה מיד לבקשת אביו ללכת לראות מה שלום אחיו בדותן. הוא אומר לאיש בשדה ליד שכם - "את אחי אנוכי מבקש". הוא מבקש את קרבתם ואת חיבתם, דווקא משום שהם שוטמים אותו, מתעלמים ממנו ואינם מסגולים לברכו  לשלום... בתגובה להתנהגותו הבעייתית.
 
התנהגות של יתום מאם, האהוב אהבת יתר על אביו..
 
מה היו שורשי התנהגות זו?
 ניתן להבין שהתנהגות זו נבעה מכך שהאחים הסתייגו ממנו עוד לפני שהלשין עליהם ועוד לפני שהתגאה עליהם בחלומותיו. כבן האהוב ביותר מאישה האהובה ביותר –רחל – הוא כנראה  "זכה" מהם ליחס צונן ומתנכר עוד מראשית ילדותו. והוא לא הבין מדוע. כילד לא ידע כיצד להתמודד עם מציאות מעליבה זו. לכן הוא משחק עם נערי בלהה, שהיתה האמה של רחל שנתנה ליעקב כפלגש על מנת שתלד לו בנים, שיחשבו כבני רחל. אתם הרגיש בנוח. כי הם לא הסתייגו ממנו, משום שהם לא היו צאצאי האמהות הבכירות- לאה ורחל,  שביניהן היתה תחרות ואף עויינות על רקע אהבתו הלא שווה של יעקב אליהן.
 
אביו יעקב סימן את יוסף כיחיד ומיוחד ומתנשא על אחיו, ובכך גרם לשינאה עמוקה ופרוד בין האחים. חז"ל ציינו את שגיאתו של יעקב בהפגנת אהבתו המפלה כלפי יוסף על פני אחיו, כהמשך לאהבתו את רחל והעדפתה על פני לאה.
 
הפליה זו ניכרת עוד לפני כתונת הפסים היקרה. עוד בשיבה לארץ מחרן, כשיעקב נערך למפגש הגורלי עם אחיו עשו, הוא מפצל את משפחתו לשניים. לאה ובניה לפנים, ורחל ויוסף מאחור, כדי שיהיו מוגנים יותר.
 
ה' זימן ליוסף, מסלול חיים קשה מנשוא:
יתמות מאם בגיל צעיר מאד, קנאת אחיו בו ושנאתם אליו, אלימות קשה מצידם כלפיו, הפשטתו ערום, זריקה לבור, מכירה לעבד, עלילת אונס אשת פוטיפר, ישיבה בכלא המצרי שנים רבות, מפגש עם האחים, רתיעת האחים ממנו וחוסר אמונם בו גם לאחר שנים רבות בהם דאג למחייתם במצרים. נסיונות איומים בהם עמד כעברי מאמין גאה וצדיק בהליכותיו.
 
רק לאחר שעמד בנסיונות הקשים בהצלחה רוחנית ומוסרית מרשימה, רק אז נעשה ראוי לכתונת הפסים, לכתונת שמסמלת מעמד מוערך ומועדף ובולט על פני האחרים. הוא לבש לבוש מלכות כמשנה למלך. 
 
כתונת הפסים שהולבשה ליוסף בידי אביו בטרם עת, סופה היה נורא. הוא הוסרה מגופו של יוסף בברוטאליות, נטבלה בדם השעיר והוצגה באכזריות נקמנית בידי האחים בפני יעקב, האב המפלה - "הכר נא, הכתונת בנך היא אם לא". האב זועק את זעקת שבר הנוראה מכל- "טרוף טורף יוסף" . ומצהיר- "אבל ארד שאולה". הוא לא יתנחם לעולם על אובדן הבן היקר והאהוב. 
מרגע זה, בו הוסרה כתונת הפסים מעוררת המחלוקת והשינאה, והושחתה בדם השעיר, היא סיימה את שליחותה החינוכית, להכאיב ליעקב וליוסף על טעות ההפליה. 
 
מרגע זה מתחיל יוסף את המסע לתיקון המעוות. מסע שתחילתו השפלה עמוקה והתנשאות הדרגתית מחודשת, אותה הרוויח בזכות ולא בחסד של אהבת אב:  יוסף נזרק לבור, מתחנן על חייו באוזני אחיו, נמכר לעבד, הסטאטוס הנמוך ביותר בחברה, ומשם מתחיל לטפס כסוכן ביתו הנאמן של פוטיפר סריס פרעה, עומד בגבורה ובצדיקות במבחן פיתויי אשת פוטיפר, מושלך לכלא, מקדש שם שם שמים, פותר חלומות השרים, אחר כך את חלומות פרעה, והופך משנה למלך ולשר האוצר, המציל את מצרים ושכנותיה משנות הרעב, ומחולל רפורומות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת, מציל את משפחתו מרעב ומוריד את בני ישראל למצרים , ודואג לכל מחסורם...
 
יוסף הוכיח בסוף הדרך הארוכה שעשה, לעצמו ולאחיו שהוא היה ראוי מלכתחילה לכתונת הפסים. הטעות של נתינתה הגלויה מידי האב ליוסף לעיני האחים המקנאים, היא זו שדחפה אותו, מיד ההשגחה העליונה, לממש, ולהוציא מהכוח אל הפועל את סגולתו שהיתה גנוזה בו, אך היתה מכוסה בקליפת העצב והבדידות והיוהרה הילדותית.
 
 אותה סגולה, שאביו חש בה מכוח אהבתו, ומכוח רוח הנבואה שהיתה בו, ובכוח ההשגחה האלוקית יצאה והתממשה בגדולה.
 
 
מתוך "חלונות השבטים" בית הכנסת איצקוביץ ב"ב. צילום: אלי קובין

בפרשת וישב אנו נתקלים בסיפור הגדול של יוסף ואחיו.

הסיפור מתחיל אמנם בפרשת וישב, אך ממשיך בפרשות הבאות – מקץ, ויגש, ויחי. מסיפור מכירתו של יוסף דרך השהות שלו במצרים, ועד לפגישתו עם אחיו.

יוסף נקרא כידוע 'יוסף הצדיק' וגם נכנס לאושפיזין – מנהיגי האומה, אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד.

הרב ישראל לאו מבקש להבחין במילה אחת מרתקת שמופיעה בתחילת הפרשה.

יוסף במתח נוראי עם אחיו. הם קינאו בו – הוא הבן של רחל האשה האהובה שמתה בדרך בבית לחם.

בנימין הוא תינוק אתו אין חשבונות. אבל יוסף הוא חכם.

הוא בן 17, היחידי שלומד תורה עם אביו בחברון – הם רועי צאן ובקר בשכם. אנחנו יודעים את המרחק מדרום יהודה לצפון השומרון.

יעקב שביקש לישב בשלווה בארץ מגורי אביו קורא ליוסף ומבקש ממנו: 'לך נא ראה את שלום אחיך ושלום הצאן והשיבני דבר'. יעקב לא יודע שהשליחות הזו משמעה היא פרידה ל-22 שנים.

וכידוע, אחיו לא מדברים אתו ולא יכולים השיבו לשלום, מקנאים בו על חלומותיו וכו'. יוסף יודע שהוא מסכן את החיים שלו בשליחות הזו, הוא יודע שהאחים זוממים להרוג אותו.

הוא יכל לומר – אבא כואב לי הראש, הבטן, אני עסוק כרגע... צריך לזכור שהם היו בעלי יכולת, יכלו לשלוח את אחד המשרתים או העוזרים.

אך יוסף ברגע ששומע את בקשת האב 'לך נא ראה את שלום אחיך ושלום הצאן והשיבני דבר', הוא אומר מילה אחת:

הנני.

ה'הנני' של יוסף בשביל כיבוד אב, הוא סמל לדורות של 'הנני', של אנשים שהולכים אל הסכנה, של אנשים שיש להם כיבוד אב בליבם הכולל גם את כיבוד האב שבשמים.

ה'הנני' הקודם שייך לאברהם אבינו.

כאשר הקדוש ברוך הוא מבקש ממנו להקריב את בנו את יחידו, את הדבר לו המתין כל כך הרבה שנים הוא גם מגיב במילה אחת:

הנני.

זוהי התגובה של גיבורי וקדושי ישראל. ה'הנני' הזה הוא הנר שלאורו צעדו עם ישראל במשך הדורות גם לאור קשיים ומסירות נפש.

סיפור פרשת השבוע, וישב, בקונספט עיתונאי

לחצו על התמונה להגדלה

 


לחצו כאן לפתיחת קובץ pdf

וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאב וצרי ולט, הולכים להוריד מצרימה וגו' [בראשית לז כה].

ומפרש רש"י: למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרם של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע.

 

בעלי מוסר, מציין הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', מתפעלים בצדק מדיוק חשבון שמים לדעת למדוד עד כאן, ובדיוק, ותו לא.

 

אמנם מכור ימכר יוסף על כל המתלווה לכך, הפחד, הדאגה, הביזיון, הסכנה. הכל הכל. אך המידה מדוייקת.

אם לא מגיע לו ריח עטרן - לא יקבלו.

 

יתירה מזאת, הרי בידי הקב"ה לעשות שיגיעו מדינים המוכרים דברים ללא ריח רע, אך בשמים פסקו כי מגיע לו גם ריח בשמים.

התפעלות גדולה ולימוד עצום לפנינו, ובכל זאת נראה להוסיף.

 

משל למה הדבר דומה, לשנים העומדים דרוכים, בידי שניהם סכינים בעלי להב דומה, לפניהם כפותים שנים על שולחנם, היד מונפת הסכינים בין אצבעותיהם, עוד מעט ותנעצנה בתוך חזיהם של הכפותים לפניהם.

ומן הצד משקיפים אנשים על האחד צועקים הם בכל כוחם: רוצח אל תשפוך דם!

את השני מלווים בעינים דואגות: מי יתן וניתוחו הכירורגי יצליח...

 

מניין ידעו כי האחד רוצח והשני מנתח?

ההכירום מראש? הידעו ממקור כל שהוא?

הסטריליזציה.

 

אצל האחד מהם היתה, לא נזקק לה האחר.

האחד עוטה חלוק לבן, פיו מכוסה, ידיו נתונות בכפפות גומי.

אצל האחר כל אלו אינם... הרוצח לא נזקק לאלו.

 

וכשיוסף נתון במרומי דבשת הגמל מתנועע לקצב התנועעות הגמלים, שרעפיו נתונים אל העבר, ההווה והעתיד. מקבל אמנם הכל בשמחה אך רוצה בכל כוחו לדעת וללמוד, מהו סוג העונש: היסורים המה, או ניתוח?

העונש הוא, או חינוך?

או אז יפנה אפו ויריח את ריח הבשמים, ויבין כי לבשמים תפקיד של הסטריליזציה.

 

ללמדך כי הכל, מההתחלה עד לסוף שעדיין לא נגלה, הכל טיפולים המה - ניתוחים כירורגיה.

 

ניתוח קשה, אך הצלה יש בו, החייאה יש בו, ואז הופך מקצב התנועעות הדבשת למקצב של מחול...

 

לימוד עצום הוא זה. חובה הוא על כל אחד, בתוך כל העובר עליו למצוא את הסטריליזציה, את הזהירות השמיימית, את הדאגה ולהסיק את המסקנה כי התכלית היא טיפול וניתוח אשר יביא את ההצלה וההחייאה וכל טוב סלה.

פרשת השבוע וישב, מסופר על שר המשקים ושר האופים  שחטאו למלך מצרים. בחרנו להביא את קטע מספרו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל. על "שר המשקים" ו"המשקה".  

ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו ׁׁ(מ, כג)
אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף; ולא פנה אל רהבים - שע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים. (מדרש) 
 
כל המפרשים התפלאו על דברי המדרש כאן. אם נאמר על יוסף "אשר שם ה' מבטחו", הרי שבעיני חז"ל היה יוסף בעל בטחון, ואיך נאמר עליו אח"כ "שפנה אל רהבים"?
 
ידוע לכולנו, מה שכתוב בתורה: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" התורה אינה דורשת מהאדם שישב בחיבוק ידים, אלא רצון הבורא הוא שישתדל האדם בהשגת פרנסתו. אבל יחד עם זאת, ישנם צדיקים, שזוכים לכך שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ואין עליהם חובת "השתדלות" כלל וכלל.
 
ברור, שגם עבורנו יש להקב"ה די מזון כדי לפרנס אותנו ללא עזרה מצדנו. אלא מאי? כדי לזכות למתנה זו, על האדם להתנהג בהתאם... הקב"ה מתייחס אלינו, כפי שאנו מתייחסים אליו. אם אנו בוטחים בו בבטחון גמור, וסומכים עליו בכל לבנו, אזי הוא מספק לנו את כל צרכינו, ללא מאמץ מצדנו. אבל אם אנו בוטחים, לפחות באופן חלקי, ב"דרך הטבע", אזי מתנהג אתנו אף הוא בדרך זו, ועלינו לדאוג לעצמנו - בדרך הטבע .
 
ומעתה, התורה ירדה לסוף דעתו של אדם. אדם מן השורה אינו מסוגל להגיע למדרגה גבוהה של בטחון גמור בה', שבזכותו הוא יזכה למצב של "מלאכתו נעשית בידי אחרים". ולכן התירה התורה לאדם זה להשתדל בעצמו בפרנסתו; לא כדי שלא יצטרך לבטוח בה', אלא להיפך: בהנחה שעל ידי זה יקל עליו לבטוח בה', שה' ישלח לו הצלחה בעסקיו.
 
ממילא מובן, שבשיעור ההשתדלות, כמה צריך וראוי לאדם להקדיש מכחו וזמנו למען מטרה זו של השגת פרנסה, ישנן דרגות שונות. יש אדם, שמדת בטחונו בה' חזקה, ולכן יספיק לו להתעסק רק מעט; הוא סמוך ובטוח שה' ישלח ברכה במעשה ידיו, ומן המעט שעשה יצמח הרבה. ויש אדם שאין בטחונו איתן כל כך; אם יתעסק רק מעט בעסקיו, לא יהיה לבו שקט, ומחשבותיו יטרידוהו וידאג על פרנסתו.
אדם כזה עדיין לא יצא ידי חובתו בעסק מועט, וחייב לעסוק יותר. על כל אדם לעסוק בפרנסה כפי מדת בטחונו, מי שבטחונו חזק, יעסוק מעט, ומי שבטחונו חלש, יעסוק יותר. הכלל בזה הוא: חייב אדם לעשות את מה שנראה לו מוכרח, כדי שיהיה לבו בטוח בה ש' ישלים את מה שלא הרויח במעשה ידיו.
 
מעתה יתבארו לנו דברי המדרש באופן נפלא. יוסף הצדיק אכן היה בעל בטחון אמיתי, בשיא המדרגה, כדברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף. ואם כן, הרי אפילו השתדלות מועטה היתה אסורה עליו; שהרי לא היה זקוק לה כדי לבטוח בה'. אף דיבור בעלמא, שאין בו שום מאמץ, אם הוא מיותר, לפי דרגת בטחונו של יוסף, אזי הוא הופך אצלו לעבירה. לאדם אחר לא היתה פעולה כזו נחשבת לעבירה, אדרבה, היא היתה נחשבת למצוה, לחובה, אבל אצל יוסף, שאינו זקוק ל"השתדלות" זו כדי לבטוח בה', יש כאן פגם במדת הבטחון, וזו היא - עבירה.
 
ולכן, הרי דוקא מן העונש שקיבל יוסף הצדיק על דבריו לשר המשקים, אנו למדים על גודל בטחונו בה'. אות הוא לכך, שהגיע למדה כזו, ששום פעולה של השתדלות, אפילו קלה ביותר, לא הותרה לו, ועליו היה לקיים במלא מובן המלה: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך". ולכן צדקו דברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף, ומנין לנו? שהרי על ידי שפנה אל רהבים נענש, שנתוספו לו שתי שנים בבית הסוהר ...
 
(ע"פ בית הלוי)
מדוע זכה יהודה לשכר כה גדול עבור הודאתו, וכי תעלה על דעתך שהיה לו להניח לתמר כלתו ולשני התאומים שהיו בבטנה שהם בניו, למות כדי לשמור על כבודו?