פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

חידון חרוזים  ושמות שמות  תשע"ח

עבדות העם היהודי במצרים

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות בפרשת שמות וההפטרה

חידון פרשת שמות  תשעח

1. חלון קטן
2. ההיפך ממלחמה
3. המצרים... על ידי היהודים ונתנו  מתנות
4. פרשתינו

תפזורת מילים – פרשת שמות

מצא המילים מפרשת השבוע ( 13 במספר)

המילים מופיעות לאורך לרוחב ובאלכסון כל מילה קשורה באות לרעותה

מצא את המילים בתשבץ מתוך מאגר המילים המופיעות למטה.

חתן דמים, תבן, יד חזקה, חמר, מלחמה, לבנים, מסכנות, משה, גרשם, רועה צאן, שכנתה, לשון , שלח ביד

תפזורת הגיון  קשה

 מעממי הארץ

1. עוף גדול נוזל חצי ריר
2. עיר במצרים מלווה בתו נגינה
3. בירה אירופית עם נצנץ בסופה,
4. עיר בירה ערבית דומה לארץ באיזורה
5. התרגשות גדולה בקיצור

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

חידון פתרונות חרוזים  ושמות שמות  תשע"ח

עבדות העם היהודי במצרים

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות בפרשת שמות וההפטרה

חידון פרשת שמות  תשעח

5. חלון קטן
6. ההיפך ממלחמה
7. המצרים... על ידי היהודים ונתנו  מתנות
8. פרשתינו

תפזורת מילים – פרשת שמות

מצא המילים מפרשת השבוע ( 13 במספר)

המילים מופיעות לאורך לרוחב ובאלכסון כל מילה קשורה באות לרעותה

מצא את המילים בתשבץ מתוך מאגר המילים המופיעות למטה.

חתן דמים, תבן, יד חזקה, חמר, מלחמה, לבנים, מסכנות, משה, גרשם, רועה צאן, שכנתה, לשון , שלח ביד

תפזורת הגיון  קשה (בסוגרים מספר האותיות)

 מעממי הארץ

6. עוף גדול נוזל חצי ריר
7. עיר במצרים מלווה בתו נגינה
8. בירה אירופית עם נצנץ בסופה,
9. עיר בירה ערבית דומה לארץ באיזורה
10. התרגשות גדולה בקיצור

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

פרשת השבוע שמות מספרת את סיפור גלות מצרים. בהמשך הפרשה כאשר הקב"ה נגלה למשה בראשונה, הוא רואה מחזה מופלא:

"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה".

מדוע הקב"ה נגלה למשה דווקא בצורה כזו? מה הוא בא לבטא? מצאנו מספר רעיונות בדברי המפרשים:

א. הסנה מסמל את עם ישראל במצרים, תחת השעבוד הקשה.

מכאן מסר לעם שבוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרות והוא עומד ומתקיים בין האויבים כדרך המופת ואיננו אוכל. ומלמדנו גם לעתיד שאדם צריך לבטוח בה' גם כאשר חרב מונחת על צווארו, שהרי הסנה הוא שיח קוצני שבדרך כלל נדלק אפילו מריח של אש ואעפ"כ אינו נשרף.

ב. הסנה מרמז על פרעה, הקב"ה בא ללמד את משה שבסופו של דבר פרעה יבער באש המכות עד שראוי שיכלה, אבל הקב"ה מעמיד אותו ע"י מופת כדי להענישו עוד, כמו שכתוב "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי".

ג. הקב"ה נגלה מתוך הסנה - ממקום צר, כדי לבטא את צערו עם בני ישראל שנתונים בשעבוד.

ד. האש מסמלת את האש שאוכלת את הקרבנות בבית המקדש. ומחזה הסנה בא ללמד על זכותם של בני ישראל לצאת ממצרים - בזכות בית המקדש ותפקידו.

ה. באופן דומה, האש רומזת לתורה שתינתן במקום הזה לבני ישראל, כמו שמצאנו שהתורה נמשלה לאש "הלא כל דברי כאש נאום ה'". ואמנם במתן תורה נאמר שבני ישראל רואים את כבוד ה' כאש אוכלת בתוך הענן.

ו. הקב"ה נגלה למשה דווקא מתוך סנה שמסמל פשטות קיצונית ולא מתוך צמחים יותר חשובים כדי לבטא את הרעיון שלכל דבר אפילו הנחות ביותר - הסנה - יש לו תפקיד ייחודי.

ז. הסנה רומז לבני ישראל, שכשם שהסנה משמיע קול כשהוא בוער באש, כך בישראל יש כאלו שגם כאשר אש הצרות מתלקחת בהם, כל אחד מכאיב לחברו כקוץ (סנה). וזו עיקר הסיבה לגלות הנמשכת כמו שאמר משה "אכן נודע הדבר" - משה שואל את עצמו למה דווקא עם ישראל משתעבד, והוא מבין את ההסבר כשהוא רואה איש עברי מכה איש עברי מאחיו.

ח. אם משה חשב שבני ישראל לא יוכלו להיגאל מחמת שמצרים מקום שפל שלא יתגלה בו הקב"ה, שישראל לא ראויים לגאולה, שישראל מושפעים מהמצרים, בא הקב"ה והראה לו את המראה הגדול, שבלב המדבר, צמח שאינו עושה פרי ומלא קוצים דווקא בו מתגלה הקב"ה, וכך ייגאלו ישראל מתוך השפלות הגדולה של מצרים למרות שלא היו ראויים באותה שעה.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"איש מצרי הצילנו מיד הרועים" [שמות ב].

וכי מצרי היה משה וכו', משל לאחד שנשכו הערוד, והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק, אילולא אתה כבר הייתי מת.

אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה, יישר כח שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא שהציל אתכם [שמות רבה א].

כאשר הערוד נושך אדם עליו לרוץ ולהניח את רגלו במים וכך הוא ניצל. בסיפור של המדרש היה אדם שננשך ורץ לנהר כדי להינצל. שם פגש בתינוק והצילו, וכשהודה לו התינוק אמר לו האיש – לא לי לך להודות אלא לערוד שאילולי הוא לא הייתי מגיע לכאן.

מעיר בספר 'ברכת מרדכי' האם נכון הוא שלערוד וכלום מגיע 'יישר כח'? מגיעים לו מחיאות הכפיים? הלא הוא התכוון להרוג את הבן אדם?

וכמו כן, האם למצרי הטמון בחול מגיע שבח, מגיעה תודה? המצרי הזה ניסה להרוג!

הכוונה העמוקה היא כי בד בבד עם העקיצה והכאב התחילה הצלתו של התינוק.

בתוך מפעל ההשגחה העליונה והפרטית אשר התבטאה בעקיצה של הערוד, בעצם העקיצה יחד עם הכאב חשבה ההשגחה על דרך הצלתו של התינוק.

וכשבא משה להציל את העברי וטמן את המצרי בחול, באותה שעה חשבו בשמים לא רק על אותו עברי שינצל ולא רק על אותו מצרי שיטמן בחול אלא גם על בנות יתרו.

וכשבנות יתרו באו לתת יישר כח למשה רבינו על תשועתן הגדולה [עיין במדרש שם שהיו נתונות בסכנות הגרועות ביותר הן רוחנית הן גשמית] אמר להן משה: יישר כח - יש לתת למי שמגיע.

לא להשמיט את העיקר, והכרת הטוב מתחילה מעצם ההכרה למי מגיעה התודה.

קודם כל עליכן לתת יישר כח להשגחה העליונה, באשר מאותה הטמנה של המצרי בחול החלה תשועתכן.

ובנות יתרו קיבלו והבינו את עומק דבריו של משה רבינו ושהגיעו לאביהן ונשאלו על ידו מה אירע ענו בבטחה:

איש מצרי הצילנו.

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

 

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת שמות 

1. מערי המסכנות
2. עקץ ושיגע את טיטוס
3. היא ניתנה בהר סיני
4. מעכב אותם עד לסיום  10 המכות

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

הוא והיא

הפירמידה

1. עשירית המאה
2. מים רבים
3. מכשיר במטבח
4. מוריד
5. העברת משמעויות
6. שניתנים לדריכה וכתישה
7. ממוני גביה

פתרונות  פרשת שמות 

1. מערי המסכנות
2. עקץ ושיגע את טיטוס
3. היא ניתנה בהר סיני
4. מעכב אותם עד לסיום  10 המכות

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

הוא והיא בפרשה

הפירמידה

1. עשירית המאה
2. מים רבים
3. מכשיר במטבח
4. מוריד
5. העברת משמעויות
6. שניתנים לדריכה וכתישה     

הכין:  דר אמיר שוורץ

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ...

כשתכנן פרעה מלך מצרים את המהלכים, שנועדו להוביל את בני ישראל אל כבלי השעבוד, עמדה בפניו בעיה לא קלה. הרי לא יתכן, ששנים ספורות לאחר פטירת יוסף, ילכו המצרים ויהפכו את נכדיו ובני משפחתו של מי שהציל את המדינה, לעבדים נרצעים. אפשר לשער, שאם היה מציע צעד כזה לשרי המלוכה, היה נתקל בהתנגדות נמרצת. לכן, הוא בחר להשתמש בתחבולה, שתוך זמן מועט הביאה את המהפך בדעת הקהל המצרית, ושמאז ועד ימינו אנו נמצאת בשימוש של כל שונאי ישראל.

דוד המלך (במזמור נה ) מתאר זאת כך: "אריד בשיחי ואהימה, מקול אויב, מפני עקת רשע" כשהרשע רוצה להכניס אותי בלחץ (עקה) באיזה דרך הוא בוחר? "כי ימיטו עלי און" הם טופלים עלי אשמה של און, מפרסמים עלי שאני גנב, שמעלתי, שהפרתי אמונים. "ובאף ישטמוני" - זה נותן להם את הרקע, את ההצדקה להשניא אותי, לעשות בי ככל העולה על רוחם. "לבי יחיל בקרבי, ואימות מות נפלו עלי" - גנב מן השורה, אחרי שהוא נתפס בקלקלתו, מה יש לו לפחד? הוא יודע מה מצפה לו, איזה עונש הוא עלול לקבל, ועליו להשלים עם זה. איזה "פחד מות" נופל עליו? אבל אני, כשמעלילים עלי שונאי שאני "גנב" הרי ברור שהמטרה היא עצם ההשמצה, הם רוצים להפקיר את דמי, כדי להצדיק את מה שחושבים לעשות בי באמת, ומזה אכן יש מה לפחד... 

בשיטה זו השתמש פרעה מלך מצרים. "רב ועצום ממנו!" במילים אלה הוא הפחיד את עמו. היהודי הוא עשיר, הוא שולט על החיים הכלכליים, הוא מושך בחוטים... ומהיכן הוא לקח את העשירות הזו? "ממנו!" היהודים ניצלו אותנו, את המצרים התמימים, הם מצצו את לשד דמנו, התעשרו על חשבוננו, הם פרזיטים!

יחד עם זה, השתמש בנימוק נוסף: "ונוסף גם הוא על שונאינו". הם שונאים את המדינה!! אם מצרי מן השורה, פטריוט הנאמן למלוכה "סוחב" איזה פרוטות מן הצד, ניתן לעבור על זה בשתיקה. סף סוף, איך יתקיימו במשכורת הדלה שלהם? אבל שיהודים, שונאי המדינה, הבדלנים הנצחיים, יעזו להתעשר על חשבון המצרים, אין זו סתם גניבה. זה כבר גובל בבגידה... הרי בממון זה הם ישתמשו למטרותיהם ה"אפלות". יש לעשות הכל, כדי לבלום אותם - כמובן, אך ורק "בדרכים חוקיות"... 

יותר לא היה פרעה צריך לומר. את היתר, כבר עשו שרי המלוכה. כצעד המתבקש מאליו, הוחלט: יש להטיל מסים מיוחדים, שיבלמו את ההתדרדרות, שיעקרו את התופעה המסוכנת של התעשרות היהודים מן השורש. "וישימו עליו" - זו כבר לא מלאכתו של פרעה. הוא רק הכין את הרקע, הסית את דעת הקהל. את החוקים חקקו המחוקקים. ולא רק כסף רצו להרויח, אלא יותר חשוב מזה - הוכח לעם המצרי שחור על גבי לבן, רשמית וחוקית, שהיהודים הם אזרחים ממדרגה שניה. מכאן לא היתה רחוקה הדרך לעבדות …

(ע"פ אור החיים הק' ובית הלוי)

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פרשת השבוע מתארת שעבודם של בני ישראל במצרים, עבודת הפרך שהושתה עליהם, ותחילתה של הגאולה שבקעה כקרן אור עם הולדתו של מנהיג העם משה רבינו.

סיפור הולדתו של משה רבינו מעניין במיוחד. המנהיג המשמעותי ביותר של העם היהודי גדל דווקא בבית של נכרים, בבית פרעה, המלך הגדול ביותר באותה תקופה, ואת גינוני המלכות ויכולת ההנהגה פגש שם. האם יש לכך חשיבות מיוחדת, או 'שבמקרה' צמח שם משה לאחר שבת המלך – בתיה – משתה אותו מן המים כידוע?

האבן עזרא מסביר כי אכן יש לכך חשיבות מיוחדת.

לדעתו של הפרשון הגדול, כדי להושיע עם של עבדים זקוקים היו האנשים לאדם שאפיו אינו כשל זה שצמח תחת שעבוד. אדם כזה לא יכול להנהיג.

כבר הסברנו בעבר כי תלונותיהם המפתיעות של בני ישראל לאחר שחרורם ממצרים [זכרנו את הדגה וכו'] חרף הגהינום שעברו שם טמונות באופיים, ברמת רוחם ובמנטליות של היוצאים מארץ מצרים. עם שבמשך מאות שנים, דוכא עד עפר, היה מטרה להתעללויות ורציחות אכזריות, והורגל לחיות תחת פקודה ולציית לאדונים, לא מסוגל לאזור כח בנפשו ולגבש לעצמו זהות לאומית חדשה. רוחו שפלה והחוסן הנפשי שלו - ככזה שעשוי להגן על עצמו-  מוגבל. לא פלא אם כן מדוע שאף העם לחזור כל העת למצרים, ומדוע כל כך חשש מתושבי הארץ החדשה. בני ישראל כעם, לא היו מסוגלים, בפשטות, להאמין בעצמם וביכולתם לשוכני הארץ. או במלים אחרות: מי שבמשך מאות שנים לא התקומם כנגד מכהו, ישכח עד מהרה פעולה יזומה מהי,  ונכונותו הנפשית להילחם או אפילו להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך.

וכך כותב האבן עזרא: "הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין הרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו", לא כל אחד מסוגל להתקומם ולטפל באי צדק כמו במקרים בהם נתקל משה, ובטח שלא אדם שהתרגל לחיות תחת שעבוד של נוגש ואדון.

זו הסיבה איפא מדוע סיבב הקב"ה שמושיען של ישראל גדל בבית של מלך.

זו גם הסיבה מדוע, בנס קריעת ים סוף, ירא עם של שש מאות אלף גברים [מלבד הנשים והטף] משש מאות מצריים [,,,"שש מאות רכב בחור"] בלבד. מפני שאותם שש מאות היו אדוניהם של אותם מאות אלפים, והחשש המובנה בלבם של אלו שהיו עד לא מכבר לנתיניהם של אלו לא איפשר להם להילחם נגדם.

ברוח זו מסביר הראי"ה מדוע להקב"ה חיוני היה בברית בין הבתרים, להבטיח לאברהם כי יצאו בני ישראל ברכוש גדול. מאחר שכאמור יציאה פיזית לבד לא מבטיחה חרות מוחלטת- חרות מנטלית. זו גם הסיבה שהתבקשו ישראל  לשאול כלי כסף וכלי זהב בלשון בקשה ולא בציווי מוחלט [ברכות שם]- כדי שיבינו העם שאין הכסף והזהב מטרה בפני עצמה אלא רק אמצעי לקנות בנפשם עוז ורוממות רוח. אכן  בני ישראל לא הצליחו, -על פי מבחן התוצאה-  להפנים את היותם משוחררים מנטלית והמשיכו לנסות את האלוקים ולחשוש מיושבי הארץ.

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

ישות ישראלית

ספר בראשית מסתיים בהיאחזות והשתרשות במצרים של המשלחת העברית הגדולה (שבעים נפש) אשר באה מכנען. ספר שמות מספר בתחילתו את קורות צאצאי היורדים הראשונים לארץ הנילוס. זהו סיפורו של "המהפך". אלו תולדות הנפילה מרום הכבוד והפסגה בימי שלוט יוסף, אל תהום שעבודו הקשה של פרעה כפוי הטובה - פרעה "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח).

ועם זאת, למרות התלאה והענות, סיפורו של העם העברי מתחיל ברגע זה. כי ספר בראשית הוא ספרם של היחידים, של האבות, הנפילים ענקי הרוח, מבססי אמונת הייחוד הסובלים למענה. ספר "שמות" הוא סיפורו של העם, של מסכת ייסוריו, נפלאות גדולתו ונפתולי התפתחותו במדבר.

כי העם, בצורה פרדוקסלית, התפתח דווקא מתוך שפל הצער והייסורים. כאן במצרים התגבשה לראשונה "הישות הישראלית" המיוחדת. בה קם העם היהודי ובה החל עיצוב דמותו הרוחנית. כלומר במצרים זכה להגדרה הראשונה של "ההגדרה העצמית" שלו.

במצרים ולא  בכנען.

כי לו נשאר בכנען אולי היה זוכה לאוטונומיה עראית כלשהי. אך לא להמשך פעלם הרוחני המיוחד של האבות. הקרבה והזהות אל עמי הארץ היו מטשטשים ברבות הימים את הייחוד האברהמי. ההתבוללות ואבדן המטרה הלאומית היו בלתי נמנעות. שכן התחושה של ישיבה בוטחת על קרקע המולדת היתה מרופפת את חישוקי הייעוד. ובשורת האבות היתה נמוגה בעשן הקטורת של פסילי כנען. 

ועל כן הוריד אותם המוריד לחיות תקופת מעבר (אמנם ארוכה, אמנם כואבת) בארץ הניגוד המוחלט לבית אברהם. ניגוד בתרבות, ניגוד בתפיסות עולם, ניגוד באורחות חיים. עם כל רצונם הכן להתבולל ולהטמע לא היה עולה הדבר בידם. כאן נפגשו המים והאש.

ובאה תוספת השעבוד עם מנה הגונה ואיומה של ייסורים מצרפים ובנתה את הזהות העברית של העבד המדוכא, והכשירה אותו להיות עם מיוחד עלי אדמות, בבוא יום גאולתו.

תרומת הייסורים

כבדים היו יסורי מצרים, זו הגלות הראשונה בסדרת גלויות ישראל. קשים ונוראים היו, כמובא בתמצית בפסוקי הפרשה (שמות א ח-יד) ובמדרשי חכמים בהרחבה. עד כי מובנת מאליה התלבטות פרשני כל הדורות מסביב לשאלה הנוקבת: למה יסורים? מדוע גלות כה קשה וכה אכזרית? מדוע כך ולא אחרת?

אולם מעבר לטעמים לסיבות ולאילוצים שבדבריהם על יסורים אלו וגלות זו, הרי הם תרמו משהו לאופיו ושל העם המתגבש והולך. לפחות לגבי תוצאה חינוכית אחת אפשר לומר שלא היתה מושגת בלעדיהם.

כוונתנו, לקביעת היחס הנכון כלפי העבד והגר, ומכאן לגבי כל קבוצות המיעוט החלשות בחברה, חסרות המגן בדרך כלל והנתונות משום כך למרמס "החוק". הרוב החזק בכל מדינות העולם אז, היו אזניו אטומות לזעקת המיעוט החלש ולא רק במצרים. זה פשוט לא נתפס בהגיון, שמגיע להם זכויות. ולא רק בימי יציאת מצרים, אף אלפי שנים לאחר מכן הדברים כלל לא היו ברורים, גם לא ביוון היפה הנאורה והפילוסופית. גם בה לא היה לעבד מעמד של אדם, שלא לדבר על רומא למרות חוקיה המרשימים.

והנה, תוך שחיה מול זרם הדעות המקובל בעולם מזהירה אותנו התורה ומעמידה על החובה לנהוג כראוי בעבד ובגר, כאשר הנימוק לחובה זו הוא הזכרון של החוויה הלאומית הקשה והמשותפת במצרים.

כמו למשל:

"וגר לא תונה ... כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב ב).

"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט).

כך גם לגבי שמחת החג:

"ושמחת לפני ה' אתה ובנך ... ועבדך ואמתך .. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים טז, יב).

או בחובת מנוחת השבת:

"למען ינוח עבדך ואמתך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (שמות כה יד,טו).

וכדוגמא אחרונה את חובת ההענקה (פיצויים) לעבד המשתחרר:

"הענק תעניק לו ... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' ... על כן אנכי מצוך את הדבר הזה" (שמות כט יד-טו).

כלומר, הדרישה לא נבעה מתוך נימוקים הומניים של למשל "כל בני האדם שווים", זכויות היסוד של הפרט ועוד, אלו לא היו משכנעים באוירה התרבותית של אותם הימים. אך הזכרון הלאומי על סבלנו אנו ("ואתם ידעתם את נפש הגר") היא אולי תועיל לנו שננהג אחרת, כאשר נגיע לשלטון בארץ המובטחת.

ואם כיום, בימינו, מקובלים לפחות בתאוריה נוסחאות היסוד של זכויות כל פרט, הבה נודה לחווית גלות מצרים, ש"העניק" לנו הדור הראשון בייסוריו.

הסוד שדלף

פתאום נגלה למשה הסוד.

הוא שגדל בבית פרעה, אשר נהנה מתפנוקי השלטון והחברה המצרית, שהיה רחוק בתחילה מנאקת אחייו המשועבדים החל לחוש במצוקה למראה הייסורים, והרבה לחשוב ולחפש מדוע נגזר עליהם לסבול, מדוע עד כדי כך.

ואז, כאשר החל לצעוד לקראתם, כאשר חיפש מגע קרוב עמם, כבר ביום השני להמצאותו ביניהם - הבין הכל.

ביום הראשון, כידוע, הגן על עברי מוכה והרג את המצרי הנוגש שמות ב, יב).

ביום השני כאשר ניסה להפריד בין שני עברים נצים היתה תגובת הרשע המכה אחיו: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב יד).

ואז אמר משה: אכן נודע הדבר. 

הסוד דלף החוצה, זאת ועוד, "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל אומות העולם להיות נרדים בעבודת פרך רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

כלומר, במקום שמגלים אדישות נכנעת כלפי הנגישות מבחוץ (הלא איש לא עזר לו כאשר הכה המצרי את העברי) ולעומת זאת אוכלת המחלוקת בתוך המחנה, כאשר מדליפים במכוון כדי להזיק, כפי שעשו עם סודו, הרי אין לצפות שהעם יזכה לגורל טוב יותר.

משה הנמלט למדין מפחד חרב פרעה, הבין את מה שניסחו חכמים לאחר דורות, "כל זמן שיש שלום בתוך ישראל, אין אומה ולשון יכולים לשלוט בהם". (מדרש)

משה הבין, אנו, לא תמיד.

מאמר זה פורסם במדור "דע את יהדותך", מעריב, 1977

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

כאשר מצאה בתיה את משה רבינו בתיבה מתאר זאת הכתוב כך:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותקחה, ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה, ותחמול עליו.

בתיה רואה תיבה, היא לא יודעת מה יש בפנים. כך מדייק הרש"ר הירש – "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה", כלומר רק כשהיא פתחה את התיבה היא ראתה נער בוכה.

איך זה יכול להיות? האם היא לא שמעה את קול הבכי?

תמיהה נוספת: בתיה פתחה את התיבה וראתה את הילד 'והנה נער בוכה', איך הפך התינוק, הרך הנולד ל'נער'? ועוד, מהפסוק נדמה כי היא ראתה אותו בוכה, לא כתוב שהיא שמעה אותו בוכה, איך אפשר 'לראות' בכי?

רש"ר אומר, 'קולו כנער'. למה מתכוון רש"י, האם למשה רבינו היה קול עבה יותר, בוגר יותר?

הרב הראשי לתל אביב ישראל לאו סיפר, שבתקופת מלחמת העולם השניה, בזמן השואה האיומה שמחקה שליש מהעם היהודי, היו רבים שמצאו מסתור בבונקרים תת קרקעיים, ובמחבואים מאולתרים מאימת הנאצים.

אלא שהאחרונים ידעו היטב כי ישנם עוד יהודים מסתתרים והיו עוברים מטר אחרי מטר, חלקת אדמה אחרי חלקת אדמה בניסיון למצא יהודים. אחת השיטות היתה השמעת קולות וניסיון לזהות בכי של תינוק מתוך המחבוא – שלא יכול לעצור מבעד יללתו.

וההורים. ידעו היטיב את הסכנה, וידועים המקרים הטראגים על תינוקות נחנקו על ידי בני משפחתם כדי שלא ישמיעו קול כאשר קולות מגפיה המסומרים של הנאצים הקיש מעל ראשם.

אולם התינוקות, למדו מהר מאד מספר הרב לאו. הם הבינו בשכלם הצעיר והבלתי מפותח כי אל להם לבכות בקול, בחושיהם שהתחדדו מהר בעקבות מצוקות הימים קלטו כי אסור להם להשמיע קול והם החלו לבכות בלי קול.

הם בכו כמו נער. רק דמעות נראו על פניהם, וקולם לא נשמע.

משה רבינו, אחרי שהוטמן חדשים אורכים, בנוסף לחושיו החדים ופנימיותו הייחודית, שהפכו אותו אחר כך למנהיג האומה היהודית, בכה כנער, בכה בלי קול.

בתיה ראתה 'נער בוכה', רק דמעות, בלי קול.

זה משה רבינו מנהיגם של ישראל.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

סיפור פרשת השבוע שמות בקונספט עיתונאי. כנסו

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה יעשה לו [שמות ב].  

והעם לא נסע עד האסף מרים [במדבר יב].

מה בין חסד לבין נשיאה בעול? משיב הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי': חסד הוא המעשה, 'נשיאה בעול' היא ההזדהות עם הצרכים.

'חסד' הוא המעשה.

'נשיאה בעול' היא הדאגה, איך, כיצד ובאלו אמצעים, לבצע את החסד.

'חסד' היא נתינה, עזרה, הצלה.

'נשיאה בעול', היא הסבל, או להבדיל השמחה, עצמם.

מה העניין שיש ב'ותתצב אחותו למרחוק לדעת מה יעשה לו', לשם מה נשארה על עמדה? מה זה יועיל?

נשיאה בעול!

הנשיאה בעול, אינה מותנית במעשים כל שהם דווקא. הנשיאה בעול היא מצב מציאותי.

מרים, חשה עצמה יחד עם משה בתיבה... מרים, פשוט אינה מסוגלת לזוז ממקומה.

הגלים מטלטלים לא רק את משה בתיבה, הם מטלטלים את מרים יחד עמו.

ומה העניין שיש ב'והעם לא נסע עד האסף מרים', ובחז"ל: "מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים" [סוטה ט].

כלום רק אקט של כבוד?

לא. זוהי הזדהות, זוהי נשיאה בעול!

העם פשוט אינו מסוגל לזוז ממקומו ללא מרים.

העם דואג, העם דואב, העם כולו מרגיש עצמו מחוץ למחנה יחד עם מרים.

העם לא זז ממקומו.

נשיאה בעול, תחת נשיאה בעול.

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וגו' [שמות ב].

נתך עיניו וליבו להיות מיצר עליהם [רש"י].

מה זה נתן עיניו וליבו?

נשיאה בעול.

לא רק עזרה, לא רק נתינת כתף תחת הלבינה המכבידה, המעיקה על כתפם של אחיו, לא רק עזרה, לא רק חסד, לא רק הצלת נפשות.

גם בעודם, כשלעצמם תחת הלבנים המכבידות, כבר אז משה היה עמהם.

לא לעזרה, לסבל.

נתן עיניו וליבו, למה? ולמי?

זו היא הנשיאה בעול.

גם עצם נתינת הכתף בפועל ממש, יותר משיש בה עזרה פיזית, יש בה נשיאה בעול.

משה היה בתוך עורם, והמשא עליו...

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

התורה באה ללמדנו שמידות טובות ונאצלות ולב רחב ככל שיהיה, לא עומדים במבחן המציאות בזמן מבחן קשה, כגון עונש קשה או סכנת חיים, ואמנם המיילדות העבריות שהיו צפויות לעונש מוות בידי פרעה על הפרת גזרתו להרוג את כל הבנים הילודים, ורק יראת האלוקים שהייתה ספוגה במיילדות סייעה להן להתעלות ולהתעלם מן הסכנה והעונש הקשה הצפוי מידי פרעה.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי משה לוין

פרשתנו באה לאחר שבסוף חומש בראשית למדנו על ירידת יעקב אבינו והשבטים למצרים. פרעה כיבד את השבטים ואת אביהם, ויעקב השיב לו כבוד רב כשברך אותו שמי היאור יעלו לקראתו. כאן אנו רואים את כפיות הטובה של פרעה שעשה עצמו אלוה והוכיח את כוחו העל טבעי בכך שהראה לכולם שהמים עולים לקראתו ומשקים את ארץ מצרים, בהמשך אף נראה שלאותו יאור עצמו הוא משליך את נכדי נכדיו של יעקב...

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד