פרשת ויקהל
- פרטים
- נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ
ויקהל
רמה קלה
- שמן למנורה
- מבעל חי זה עשו עורות למשכן
- מפל מהגדולים בעולם באוסטרליה
- השורש לאחד מקישוטי הבגד של כהן גדול
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
רמה בינונית
חידון אותיות קפד זנבו בטנו וראשו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
1 |
הגדרה |
חבלים |
מחפשים |
לא חיים |
X2 גיד של גיטרה |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
2 |
הגדרה |
מלאכה |
ממציאה |
עמלה |
עשוי |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
3 |
הגדרה |
קרשים גדולים |
שופטים |
מהבילים |
הבוס שלי |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
רמה קשה
היגיון "צרוף"
מילה מהפרשה עם הגיון משלה, לדוגמא: מה בלע"ז עושה כאן הבקר?
הפתרון: שו= מה פר = בקר = שופר
החידה
מילת צער בהמון עם
ויקהל = וי + בקהל רב
|
הגדרה |
הוא |
היא |
הגדרה |
|
|
מאכל בסיס |
|
נאבקה |
|
|
וילון |
|
על הפנים |
|
|
וו |
|
מעדה, נפלה |
|
|
זוהר, זיו |
|
מגורי חיות |
פירמידה
|
1 |
|
|
|||||
|
2 |
|
|
|
||||
|
3 |
|
|
|
|
|||
|
4 |
|
|
|
|
|
||
|
5 |
|
|
|
|
|
|
|
|
6 |
|
|
|
|
|
|
|
|
7 |
|
|
|
|
|
|
|
- פרשת ה....... בשב"כ
- מתנה
- ראוי למגע
- פרי קיץ
- ראויים לפעילות
- ימי החול ( 3.4)
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
ויקהל פתרונות
רמה קלה
- שמן למנורה
- מבעל חי זה עשו עורות למשכן
- מפל מהגדולים בעולם באוסטרליה
- השורש לאחד מקישוטי הבגד של כהן גדול
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
מ |
א |
ו |
ר |
|
2 |
א |
י |
ל |
מ |
|
3 |
ו |
ל |
מ |
נ |
|
4 |
ר |
מ |
נ |
י |
רמה בינונית
חידון אותיות קפד זנבו בטנו וראשו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
1 |
הגדרה |
חבלים |
מחפשים |
לא חיים |
X2 גיד של גיטרה |
|
|
הפתרון |
מתרים |
תרים |
מתים |
מתר |
|
2 |
הגדרה |
מלאכה |
ממציאה |
עמלה |
עשוי |
|
|
הפתרון |
עבודה |
בודה |
עבדה |
עבוד |
|
3 |
הגדרה |
קרשים גדולים |
שופטים |
מהבילים |
הבוס שלי |
|
|
הפתרון |
אדנים |
דנים |
אדים |
אדוני |
רמה קשה
היגיון "צרוף"
מילה מהפרשה עם הגיון משלה. לדוגמא: מה בלע"ז עושה כאן הבקר?
הפתרון: שו= מה פר = בקר = שופר
החידה
מילת צער בהמון עם
ויקהל = וי בקהל רב
|
הגדרה |
הוא |
היא |
הגדרה |
|
לחם |
מאכל בסיס |
לחמה |
נאבקה |
|
מסך |
וילון |
מסכה |
על הפנים |
|
קרס |
וו |
קרסה |
מעדה, נפלה |
|
מאור |
זוהר, זיו |
מאורה |
מגורי חיות |
פירמידה
|
1 |
ש |
|
|||||
|
2 |
ש |
י |
|
||||
|
3 |
מ |
ש |
י |
|
|||
|
4 |
מ |
ש |
י |
ש |
|
||
|
5 |
מ |
י |
ש |
מ |
ש |
|
|
|
6 |
ש |
מ |
י |
ש |
י |
ם |
|
|
7 |
ש |
ש |
ת |
י |
מ |
י |
ם |
- פרשת ה....... בשב"כ
- מתנה
- ראוי למגע
- פרי קיץ
- ראויים לפעילות
- ימי החול ( 3.4)
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
שארל בלונדן היה גדול הלוליינים בדורו. הוא היה נוהג ללכת על חבל דק אותו היה קושר לשתי גדות, בעיקר במקומות מסוכנים ובלתי אפשריים. באחת הפעמים החליט שארל לאתגר אפילו את עצמו. הוא קשר חבל דק באורך עשרות מטרים מעל מפלי הניאגרה העצומים כאשר הגובה בין החוט המתוח למפלים השוצפים עמד על מאות מטרים. השמועה על הניסיון הנועז עשתה כנפיים וביום המיועד התאסף קהל גדול של אלפי אנשים שעמדו על שפת המפלים וצפו בהתרגשות בקארל המהלך בביטחה על החוט וחוצה אותו בשלום.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור [שמות לה].
בנה של מרים היה [רש"י].
ובילקוט: מה צורך היה להזכיר כאן חור?
אלא שנתן חור נפשו על הקב"ה כשבקשו ישראל לעבוד עבודה זרה, ולא הניח להם, עמדו והרגו אותו. אמר ליה הקב"ה: חייך שאני פורע לך וכו', כל בניך אני מגדלן בעולם הזה, שנאמר ראו קרא ה' בשם וגו' וימלא אותו רוח אלקים [ילקוט שמעוני].
אמנם ראו תוספת בילקוט שמעוני: וכל השבח הזה מהיכן בא משבטו של יהודה, זה שאמר הכתוב [באיוב כח], הן יראת ה' היא חכמה, וכתיב [שמות א] ותיראין המילדות את האלקים, ומה פרע להן הקב"ה, ויעש להם בתים וכו', ומה נטלה מרים שכרה? חכמה. שנאמר באיוב [שם] הן יראת ה' היא חכמה, העמיד ממנה בצלאל שהיה חכם, שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים.
מעיר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', מדוע אם כן לא הוזכרה גם מרים בכתוב?
כמו כן איך מבינים את שני הדברים, גם אני 'פורע לך', וגם 'שכרה'? מדוע מתייחס הפרעון לחור והשכר למרים? אם חור למה מרים ואם מרים למה חור?
ההבדל הוא כנראה בין 'זכויות' לבין 'הנבת פירות'.
אמנם הזכות הינה בזכותה של מרים. כשם שיוכבד זכתה לבתי כהונה ובתי מלכות, כך זכתה מרים לחכמה, וכשם שבתי כהונה ומלכות הינם שכר על יראת שמים, כמו כן ניתן לה למרים שכר על יראת שמים שבה, שתקבל חכמה, אבל כל זה הוא בגדר שכר.
לא כן חור, מעשה מסירות נפש אינו רק זכות, אלא שזהו עצם דרכו של מעשה מסירות נפש שהוא מניב פירות.
ונראה עוד שמתוך כך השתמשו רבותינו במטבע של 'פרעון'.
משמע כביכול בעל חוב הוא הקב"ה לחור.
מסירות נפש יוצרת חוב הדורש פרעון, ופרעונו של חור היה בצלאל. אמנם הזכות זכותה של מרים היא, אך הדרך לקניית החכמה של בצלאל, דרך חור היא. מסירות נפשו של חור הניבה את בצלאל.
על 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' [תהלים ל], שואלים חז"ל: וכי דוד בנאו, והלא שלמה המלך בנה את המקדש? אלא לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש קרוי על שמו.
ולכאורה אם כן צריך היה לכתוב 'מזמור שיר מסירות נפש לדוד', מדוע הוקדש המזמור לחנוכת הבית, הלא סוף כל סוף הבית נבנה על ידי שלמה, ואילו דוד מסר נפשו?
התירוץ הוא כי את בית המקדש אין בונים על ידי עצים ואבנים, אלו לא יסכנו לכך. את בית המקדש בונים על ידי מסירות נפש.
זוהי דרכו של בנין בית המקדש, כך בונים אותו בפועל ממש - על ידי מסירות נפש.
ולכן ,מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' דייקא.
והוא הדין כאן בעניננו. מסירות נפשו של חור בנתה את בית המקדש.
מסירות נפשו של חור הניבה את חכמת בצלאל בונה המשכן.
- פרטים
- נכתב על ידי בית דוד
וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. (לה כא)
רבים ממפרשי המקרא עמדו על הכפילות שבפסוק זה: "אשר נשאו לבו" - "ואשר נדבה רוחו אותו". הראשון שבהם הוא האבן עזרא, ובמלים קצרות, כדרכו, הוא אומר: "כל איש אשר נשאו לבו - הם חכמי לב, והטעם, שיש לו לב רם". ננסה כאן לבאר את דבריו, שהם בבחינת "מועט המחזיק את המרובה.
אין ספק, שבאמרו "הם חכמי לב" מתכוון האבן עזרא למה שנאמר להלן בפרשה על בצלאל ואהליאב: "מילא אותם חכמת לב", וכן נאמר על הנשים שטוו את חוטי התכלת על העזים: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". ובאמת, נאמר שם על אותן נשים: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה, טוו את העזים". הרי מפורש כדברי האבן עזרא, שהמושג של "נשיאות לב" מתייחס ל"חכמת לב".
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן: (שמות לה כז)
ידועים הם דברי רש"י, שנחסרה אות ממלת "הנשיאים", משום שהביאו את תרומתם אחרונים. אולם השאלה נשאלת כאן: וכי מתוך אי-אכפתיות עשו את מה שעשו? ח"ו, הלא רש"י בעצמו מקדים ואומר, שהיתה להם סיבה מוצדקת: "אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים!" - ואם כן, על מה נחסרה האות?
בל נחשוב, שדבר של מה בכך הוא זה, שנחסרה אות משמם. עד כמה מסוגלת להשפיע כל אות שבשם, למדים אנו מיהושע: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - כלומר, יה יושיעך מעצת מרגלים. אם לאות אחת נוספת יש השפעה לטובה, בודאי שחסרון האות משפיע לרעה.
ובאמת, לא היה כאן פגם רק בנשיאים עצמם; גם ערך התרומה ירד בגלל האיחור שבה. שכן מצינו בפרשת תרומה, כשנמנו כל הדברים שהובאו לנדבת המשכן, נמנו האבנים באחרונה. ומבאר שם האור החיים הקדוש, שסיבת הדבר הוא משום שתרומה זו הגיעה באיחור, דבר שפגם במדת מה בערכה.
מהו, אם כן, פגם זה?
ידיד אמיתי החפץ להעניק מתנה לחברו, אינו שואל אם הלה זקוק לכך או לא, אינו דורש וחוקר בטרם יביא את המתנה. לא התועלת שבה עומדת לנגד עיניו, הוא אינו מבקש למלאות את החסר, אלא כל חפצו - להעניק אהבה - להראות את הידידות.
כדוגמת ענין זה הוא מה שנאמר באברהם אבינו - "ויחבוש את חמורו, מלמד שאהבה מקלקלת את השורה". בודאי שלא היה שום רע בכך, אם היה נותן למשרתיו לסדר את הכנות הנסיעה, ואף לא יצאה כל תועלת ממה שחבש בעצמו את החמור. אדרבה, הלא המשרתים מיומנים יותר בזה... אלא מאי? אהבה מקלקלת את השורה! דוקא כאן, כשאין לכאורה שום צורך, שום חשבון של מצוה, ניתנת ההזדמנות להראות להקב"ה את האהבה שאוהבים אותו.
אם כי אין ספק בכך שחשבון הנשיאים היה מחושב היטב, מכל מקום יש דבר העומד מעל כל החשבונות, והוא: אהבת ה'. החשבון אמנם מסביר ומצדיק את איחור הנדבה, אך מאידך נתגלה כאן פגם באהבת ה' - שבדרגת אנשים כמותם נחשב כחטא. אילו אהבה זו היתה קיימת בשלמות הנדרשת מהם, היא היתה דוחקת את כל החשבונות האחרים לצד. וחסרון זה, הוא שגרם לאות החסרה בשמם.
מצות "מסירות נפש", שחייב אדם למסור את חייו וכל רכושו על קידוש השם, נמסרה לנו בפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך". כשאדם מגיע למצב זה, שהוא נדרש לוותר על היקר לו ביותר, קופצים עליו חשבונות אין ספור, הדורשים ממנו שלא ימסור את נפשו. ידועה עדותו של החסיד רבי יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד, שדוקא פשוטי העם לא נתפתו בשעת הגזירות ועלו על המוקד, בעוד שבעלי הפילוסופיה השתמדו מאונס. פשוטי העם לא חישבו חשבונות, הם ידעו רק דבר אחד - את שהם קוראים בכל יום ויום "ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך". וברגע שהדברים הגיעו לידי מעשה, לא שאלו שאלות, הם שמחו על כך שניתנת להם ההזדמנות לזכות במעלה הנשגבת ביותר, וכדברי התנא רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער, מתי תבא לידי ואקיימנה !
ע"פ שיחות הגר"ח שמואלביץ
- פרטים
- נכתב על ידי הרב יששכר מאיר זצ"ל
פרשת השבוע ויקהל פותחת ומספרת על איסוף התרומות לבניית המשכן. התורה מתארת את הליך הכרזתו של משה וכן את ההיענות של בני ישראל לבקשתו, עד כדי שבסופו של דבר באו האחראים ואמרו "מרבים העם להביא" ואז העבירו קול במחנה לאמור "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש".
בולט במיוחד הפסוק הבא: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחשֶׁן". (שמות לה כה)
רש"י עומד על המילה הנשאם שחסרה בה י: "אמר רבי נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".
כלומר, הנשיאים לא היו ראשונים להתנדב, משום שאמרו לעצמם, יביאו פשוטי העם את תרומתם ומה שיחסר אנחנו נשלים. בסופו של דבר לא נשאר להם מה להשלים. הביאו הנשיאים את אבני השהם. לעומת זאת בחנוכת המזבח הם היו ראשונים לתרום. מוסיף רבי נתן, שבשיקול דעתם בתחילה התורה מזהה עצלות, ולכן חיסרה התורה אות משמם.
ויש להתבונן בדברי רש"י, הלוא אבני השהם אבנים יקרות הן, וערכן רב, אם כן היה לנשיאים מה להוסיף. וגם, מה המשמעות של החסרת האות משמם.
מסביר הרב יששכר מאיר זצ"ל שיש הבדל בין נשיא לבין נשא. כשמתארים את הנשיא, הרי שהוא מורם מעם, הוא מוביל את העם. לעומת זאת כשהתורה כותבת נשא, הרי שהעם משיאים אותו, כלומר הוא עושה את רצון העם.
התורה מצמידה את הפסוק של תרומת הנשיאים לפסוק של תרומת הנשים, ללמדנו שבזכות התעוררות הנשים חכמות הלב שנשאן ליבן למלאכה, ולמרות שבאופן טבעי הן לא היו אמניות, התמלאו חכמת לב לעשות את מלאכת הטוויה והרקמה למרות מורכבותן. התורה מתארת "טוו את העיזים" דהיינו טוו את הצמר טרם גזיזתו, זו אמנות מורכבת ולא היה להן נסיון בכך ואף על פי כן התנדבו הנשים למאכות אלו. הנשיאים הושפעו מהתרוממות הרוח של הנשים, וגם הם בסופו של דבר קיבלו נשיאות לב למצוא את אבני האפוד שבדרך הטבע לא היה ניתן להשיג אותם.
מכאן נלמד שיעור חשוב בהשפעה ההדדית בתוך הבית. שנשיאות הלב של האישה בגמילות חסד וחינוך הילדים תשפיע על בעלה, ותרומם ותחזק את רוחו. ומאידך האיש משפיע מחוכמת תורתו וידיעותיו על אשתו. זו תכלית הבית היהודי - שכל אחד משפיע וגם מקבל מחבירו.
כך נמצא גם במגילת אסתר. מצד אחד מרדכי קורא לאסתר ומזרז אותה "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים... וכו'", ומצד שני אסתר מזרזת את מרדכי "לך כנוס את כל היהודים...". מרדכי מעורר את אסתר להסתכן ולפנות למלך, אסתר מעוררת את מרדכי אחדות של כל העם בצום וזעקה. רק כך באה הישועה הגדולה.
על פי "שכר שכיר" על התורה, להרב יששכר מאיר זצ"ל שנפטר לפני כחודשיים. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מלא אתם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש, וחשב, ורקם, בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת.
ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקודש לכל אשר צוה ה'. ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה [שמות לה-לו].
הנה כי כן התייחסות מיוחדת לענין זה הקרוי 'להורות'.
כלומר, מדגיש הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', לבצלאל ואהליאב מלבד כל החכמה והתבונה והדעת, מלבד הכושר לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, מלבד כל זאת, ניתן להם גם הכושר להורות את אומנותם המיוחדת לאחרים.
אלא שכושר זה ניתן להם בליבם דווקא.
לא במוחם, לא באישיותם הכללית, אלא במפורש הוגדר המקום בליבם.
מהי הכוונה?
גם ההגדרה של חכמת לב צריכה עיון וביאור.
צא ובדוק כמה הדגישה וחזרה והדגישה התורה את צמד המילים הללו - חכמה ולב.
כלומר שני דברים המה: חכמה, וחכמת לב.
אך מה משנה הדבר איזו חכמה היא, אם של ראש אם של לב?
הלא לכאורה, מה שחשוב הוא אך זאת, שהקב"ה נתן בהם חכמה. מדוע איפוא הודגש כי חכמה זאת ניתנה בלב דווקא?
ללמדך, כי כשמדברים על לב, הכוונה היא לרגשות ותחושות.
רגשות ותחושות ממש.
וכשמדברים על חכמת לב, הכוונה היא לכך, שחכמתו לא נשארה במוחו ובכישוריו בלבד, אלא הוזרמה אל תוך רגשותיו ותחושותיו.
חשים ומרגישים את החכמה, חשים ומרגישים את עשייתה. החוש והרגש, מצד עצמם מכוונים את ביצוע חכמתם.
כשהחכמה מותכת אל תוך אישיותם ההוויתית - היא היא חכמת לב.
'חכמת הלב' - ניתנת בנתינה מיוחדת מאת הקדוש ברוך הוא.
ובמה איפוא שונה חכמת ה'להורות' משאר חכמות? מדוע אין חכמת ה'להורות' נכללת בכלל שאר 'חכמות הלב'?
מדוע נאמרה על ה'להורות' נתינה מיוחדת, מדוע הוציאוה מכלל נתינות החכמה בלב?
ללמדך כי המדובר כאן אינו מכוון לכושר ההוראה. כושר זה בכלל כל החכמות הן, שבודאי הותכו לכלל הרגשות והתחושות, כמו בחכמות כולן.
הכוונה היא, למהות ההוראה.
הכוונה היא לכך, שהכל יהיה מופנה לקליטת התלמיד, לגדילת התלמיד, להצלחתו ושגשוגו.
כי זהו הראוי להיות המורה!
זה אשר כל מעייניו דאגותיו מסירותו כושרו, הכל מופנה אל עבר התלמיד.
המורה הראוי הוא זה, אשר העומד לנגד עיניו הוא, האם אמנם הצליח להקנות את כל אומנותו, לתלמידיו.
המורה הראוי הוא זה, אשר מיתרי רגשותיו ותחושותיו, נרעדים, בהשמיעם את מנגינת התפתחותו של תלמידו.
בליבו.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בצלאל בן אורי בן חור הוא האיש הנבחר לנצח על מלאכת המשכן * קודם להכרזה נמלך האלוקים עם משה בדבר הלימתו של בצלאל לתפקיד ומבקש ממנו להיוועץ גם עם העם שמצידו נענה בשמחה * לצד בצלאל עבד גם אהליהב בן אחיסמך, ועמו חכמי לב רבים שסייעו במלאכה * בעקבות מסת התרומות העצומה מבקש משה: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכת לתרומת הקודש" *
למלאכת המשכן יש אדריכל: בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. בצלאל [13], שנקרא גם ראיה נחשב לאחד האנשים החכמים והפקחים שבעם. שליטתו הפנומינלית בכל סוגי המלאכה, ובקיאותו באותיות הקודש עמם נברא העולם, הפכו אותו ל'איש המתאים' למלאכה זו. עם זאת, לבחירה בבצלאל היה גורם קרדינאלי נוסף: שיוכו המשפחתי ועובדת היותו נכדו של חור שכזכור, נרצח בפתחו של חטא העגל הנורא. פרשנים מתארים את בחירתו של ה' בבצלאל כתגמול לשר צבא שהקריב את נפשו למען המלך בקרב גדול, כשהמלך החפץ להשיב טובה ליקירו המת ממנה את בניו ונכדיו למשרות חשובות ובכירות. בנוסף להיותו נכדו של חור, מתהדר בצלאל בסבתא רבה מפורסמת נוספת: מרים אחות משה לה כזכור הובטחו יחד עם אמה בתי מלוכה ובתי כהונה כשהחיו את הילדים חרף גזרת פרעה. הבחירה בבצלאל מתברר, היא פונקציה ישירה של ההבטחה הקדומה.
| פסיכולוגיה חינוכית |
|---|
|
כפי שצויין בגוף הכתבה, ניחנו בצלאל ואהליהב בכושר מתודי נפלא בעזתו יכלו להורות לחכמי הלב שביקשו להצטרף אל עשיית המלאכה. ועם זאת בדקדוק הפסוקים אנו מוצאים צירוף מלים תמוה משהו: "ולהורות נתן בליבו הוא ואהליהב בן אחיסמך". כלומר מקום משכן ה'הוראה' היה משום מה בלב ולא בראש – מקומה הטבעי לכאורה. גם הביטוי 'חכם לב' מצביע על החכמה המסויימת הזו שמוקמה בלב דווקא, ולא באזורי המח על אונותיו השונות... כשמדברים על לב המשמעות היא לרגשות ולתחושות. וכאשר עושים אינטגרציה בין החכמה ללב הכוונה היא שהחכמה לא נשארת במח ובכישורים בלבד אלא מוזרמת היא אל תוך הרגשות והתחושות. במונחים של היום ניתן לכנות את חכמת הלב הזו 'אינטלגנציה רגשית' תחום חדש יחסית בפסיכולוגיה המודרנית, בו מייצרים מבחני משכל מדעיים המסוגלים לבחון מהי רמת המשכל הבאה לידי ביטוי ברגשות ותחושות האדם. אם נכון הדבר בחכמת לב לביצוע פעולות בנין המשכן, הרי נכונים הם וודאי כשעוסקים בתחום החינוך וההוראה. כאשר מבקש האדם 'להורות' וללמד אחרים, הרי שמוכרח הוא להיצמד לכלל הבסיסי של 'חכמת לב' שכן אם לא יחפוץ בגדילתו ובשגשוגו של תלמידו – לא תועיל המסירה האינפורמטיבית הטכנית ולו מאומה, רק ההוראה הבאה מן הלב המלווה בדאגה ובמסירות כנה למען הצלחת התלמיד עשויה להניב פירות. ובמלים קצרות יותר: "ולהורות נתן בליבו". |
למרות ההלימה המושלמת של בצלאל לתפקיד מזכיר אלוקים כי "אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" והוא מבקש להתייעץ קודם כל עם משה, ולאחר שזה הביע את הסכמתו מבקש ה' להימלך גם עם העם. העם נענה בשמחה. ועם זאת כמו בכל מינוי ציבורי צצו קולות עקשניים הטענים כי מינויו של בצלאל היה בעצם מינוי בלתי ראוי בעקבות קירבתו המשפחתית למשה מצד אחותו. משה שומע את הקולות ומכריז ברורות: "ראו קרא ה' בשם בצלאל". ובמלים אחרות, המינוי לא נעשה על ידי, כשם ששאר עניני המשכן אינם נגזרת של החלטה או שיקול דעת אישי שלי, כל הפעילות סביב המשכן וכליו הינה הכרעה בלעדית של הקב"ה.
עם בחירתו של בצלאל נותן בו האלוהים רוח חכמה המתווספת לחכמתו הקיימת וביחד עם בחור מוכשר בשם אהליהב בן אחיסמך בן שבט דן הם פונים להתחיל במלאכה. בצלאל ואהליהב ניחנו, מלבד חכמתם הרבה, גם בכושר מתודי נדיר והם החלו להורות לכל חכם לב שהצטרף אל העושים במלאכה את סודות המקצוע [ראה פרשנות]. מלבד ההוראה נותן ה' גם חכמה עצומה בלב כל העוסקים במלאכה עד שפרשנים מספרים כי גם העובדים שלא שלטו במלאכה מסויימת מצאו עצמם לפתע מיומנים בה. יש קולות הנוקטים כי הביטוי: "אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה" מרמז כי החכמה הוענקה אפילו לבהמות אשר עבדו במשכן ומכאן הלשון 'בהמה'. על אף האמור, צריך לציין, כי למרות ההשתתפות המסיבית של 'חכמי הלב' הרבים בעבודה הברוכה, נקראת המלאכה בסופו של יום על שם בצלאל, מאחר שמסר נפשו עליה בכל כוחו.
הרוח הפילנתרופית שהתגלתה בעם יצרה זרם תרומות בלתי פוסק אל אנשי המקצוע עד שלאחר זמן לא רב הם נאלצים להודיע למשה: "מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה". פרשנים מספרים כי משה, נפעם אל מול כמות התרומות המונומנטלית פונה אל האלוהים ואומר לו: בניך חטאו בעגל הזהב, ופרקו מאזניהם את נזמיהם למטרה פסולה זו, כעת הם מכפרים על משגה זה בכפל כפליים שנאמר: "כל נדיב לב הביאו חח, ונזם, וטבעת, וכומז, כל כלי זהב". פירוש זה מכוון להלכה ידועה המוזכרת בפרשת משפטים: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור" כשההקשר ברור: על חטא פריקת נזמי הזהב לטובת העגל מנדבים כעת ישראל חמשה סוגי זהב שונים לטובת המשכן. הכמות הגדולה מאלצת את משה להעביר הודעה ברחבי המחנה המבקשת מכל איש ואשה לחדול ולתרום. העם, חפץ כך כך לתרום, מתגבר בקושי על נטייתו, ומפסיק לשלוח חומרים, או ממון - "ויכלא העם מהביא".
- פרטים
- נכתב על ידי בית דוד
כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב.
וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (כב,לה)
שני סוגים של תורמים נמנו בפסוק זה: האחד - "נדיב לב", והשני - "כל איש אשר הניף". במה הם שונים זה מזה?
את ההבדל שביניהם נוכל להבין, אם נשים לב לסוג הנדבות שהפסוק מייחס להם: נדיבי הלב הביאו "חח ונזם, טבעת וכומז", כלומר: תכשיטים. ואילו כל איש אשר הניף - הביא "תנופת זהב", כלומר: זהב גולמי, או מטבעות של זהב, דברים שעדיין לא נעשה בהם שימוש של כלי.
יש ביניהם הבדל מהותי: בשולחן ערוך (קנג) נפסק, שכלי שנשתמש בו הדיוט, אין לעשות ממנו תשמיש של
קדושה, כמו ארון הקודש או שולחן לספר תורה, ורק לצורך "תשמיש דתשמיש", מותר להשתמש בו. אולם מטבעות
זהב, מותר להשתמש בהן גם לצורך תשמישי קדושה.
כל גבאי יודע, שדרכם של אנשים, הבאים לתרום, שרוצים שבתרומה שלהם ישתמשו בדוקא למטרה החשובה
והקדושה ביותר; זה בכה וזה בכה, אם למעיל של ספר תורה, ואם לנרות של בית הכנסת. הצד השוה שבהם:
מעטים הם האנשים, המעונינים שמתרומתם יקנו מטאטא, או שבכספם יבנו חדרי נוחיות .
אולם, אותם מתי מעט, אפשר לומר עליהם שהם נותנים את תרומתם לשם מצוה באמת. מי שעושה חשבונות, לאיזו
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
לכאורה, המקום של החכמה הוא במוח ולא בלב, אם כן מהו הביטוי "חכם לב"?
הביאור הוא, שאנשי העולם רגילים לכנות "חכם" את כל מי שיש לו שכל בקדקודו, ואפילו שליבו לא שלם עמו, כלומר שהתנהגותו ואורחות חייו אינם תואמים ואינם הולמים
את חכמתו. אנשי העולם בטיפשותם אינם מתבוננים במעשיו האם הם מעשי חכמה - שהאיש בר דעת ותבונה, אלא רק בידע הצבור במוחו - שהאיש נושא חכמה.
אילו באנו לקבל יעוץ מאדם שחכמתו בנושא כלשהו, ואולם התנהגותו בפועל שונה והפוכה מדרך החכמה אותה הוא מתווה לנו בייעוץ, הרי בוודאי שלא נקבל את דבריו
ועצותיו החכמות!
שלמה המלך מגדיר חכם באומרו: "חכם ירא וסר מרע".
איוב מגדיר את חכמה ואומר: "הן יראת ה' היא חכמה".
החכמה יסודה ביראה, ויראה באה מתוך חכמה, וכמאמר הפסוק "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהילתו עומדת לעד". היראה הטמונה בלב שהוא מרגיש ומוציא לפועל את כח השכל, לכן כרכה התורה את הדברים זה בזה והגדירה את המושג "חכם לב".
שלמה המלך, החכם מכל אדם, מסכם את מגילת קהלת - מגילת החכמה, במילים "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". "זה כל
האדם" - לפי ש"אדם" (הדרגה העליונה בבריאה) קרוי רק מי שהוא ירא את ה', והיראה הבאה מחכמת המוח היא נמצאת בלב.
נחפשה דרכינו ונחקורה, לא נהיה בבחינת חמור נושא ספרים, נפעיל את חכמת השכל שבמוחנו וירא את ה' בלבנו.