פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ויאמר ה' אל אהרן לאמור: יין ושכר את תשת, אתה ובנך אתך בבאכם אל אהל מועד [ויקרא ה].

והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, ואומר פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו', והשיכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה, כמו שהוא יושב בגן עדן [מדרש תנחומא].

מעיר הרב אזרחי, נניח כי יש בו ביין את ה'ישמח לבב אנוש', מה השוואה יש בין הדברים, הלא פרט ל'ישמח' אינו אלא יין? ואילו התורה הלא עולמות ומלואם יש בה, מה אין בה, הייתכן להזכיר את השנים בנשימה אחת?

ומה עניין הגן עדן שהתורה מביאתנו אליו, להזיותיו החולניות של השיכור? תמוה מאד.

ומי אמר ששיכור מרגיש בגן עדן?

משיכור כרוני..

משיכור כרוני אשר בנו החסיד הביאו אל שיכור אחר המוטל באשפה, אמת המים נשפכת על פניו ונערים ובחורים מהתלים בו, סונטים בו, מקניטים אותו, והוא ממשיך להיות מוטל בבזיונותיו ובביב השופכין שלו. הנה יראה אביו כיצד הוא עצמו נראה בשכרותו. כך פונה הבן אל אביו בכאב ואומר: כך אתה נראה אבא שאתה שיכור, אולי יועיל הדבר להניאו ממנהגו הנבזה...

אבל אז רוכן האב אל השיכור ואומר לו: תגיד לי חביבי, באיזה בית מרזח רכשת את היין הטוב הזה, המשובח הזה?

מפנה הבן את האב אל מצבו המביש של האיש, אך האב עונה: בני אין לי תענוג גדול וגן עדן מזה, וכך נסתתמו טענותיו של הבן החסיד.

מכך, כך חז"ל, שהשיכור מרגיש עצמו בגן עדן.

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת, כיצד ניתן להשוות את התורה הקדושה שכל חפציך לא ישוו בה לשיכור הנבזה?

התורה מלמדת אותנו לימוד גדול ועצום.

אין לך אדם המוכן לוותר על גן עדן. אם אתה רואה אדם שחי חיים של ריקנות, של שפלות, של עבירות ומרעין בישין, אות הוא כי יש לו לאותו ברנש 'גן עדן' משלו.

כך נראה בעינין גן עדן ובטוח הוא בלי ספר כי בגן עדן הוא נמצא.

נכון זה גן עדן של שוטים אבל לדידו זה גן עדן והוא לעולם לא יסכים לוותר עליו. גם השיכור נמצא בגן עדן רק שגן העדן שלו הוא ביב השופכין...

כמו כן, אין לך אדם שיסכים להיות עצוב, כך אחד רוצה שמחה ואושר, אלא שהשיכור משוכנע כי השמחה והאושר נמצאים אצלו. זה נשמע משונה אבל הוא חש כך ומאמין בזה.

אם ינסה אדם להסביר לשיכור שהוא לא נמצא בגן עדן – נדון הוא לכישלון. השיכור כאמור טוב לו והוא לא רואה כל רע במצבו.

מה צריך לעשות? להסביר לו שייתכן שהוא חש בגן עדן אבל גן עדן זה הוא תוצר של מלתעות היין שבהם הוא שבוי. רק כאשר אינך 'אתה' אתה חש בגן עדן. רק כאשר אתה מאבד צלם אנוש אתה חש בגן עדן. כאשר אתה בטירוף הדעת כששכלך ניטל ממך אתה אכן חש בגן עדן.

גן עדן של תורה הוא לא גן עדן של דמיון הוא גן עדן של מציאות. הוא גן עדן שאתה במו ידיך מכינו עבור עצמך, הוא גן עדן של נצח ולא של אילוזיות, לגן עדן כזה מגיעים רק על ידי התורה שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'. 

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן: (ויקרא י,ג) 

אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שגדולים הם ממני וממך. (רשי")

משמע, שמלבד מימד העונש שבמיתת בני אהרן, היתה מיתתם הכרחית גם לעצם הענין של חנוכת המזבח, כדי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום. כמובן שדבר זה טעון ביאור, מה מוסיפה מיתת הצדיקים לקדושת הבית, הלא אדרבה - "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו "!

ברם, עלינו לדעת שללא אירוע מעציב זה, היו המשכן והשראת השכינה שבו, המזבח וקרבנותיו, עלולים ליהפך מסם החיים - לסם המות. רק על ידי מיתת הצדיקים ניתן היה להבטיח שלא יצא כאן מכשול. נסביר זאת על ידי משל.

מעשה שהיה, בעיר חדשה שנבנתה על ידי הממשלה, היא תוכננה על ידי מיטב האדריכלים, נבנתה בפאר השכלולים, וכל טוב לא היה חסר בה. תושביה אמורים היו ליהנות משיא של איכות חיים, ולבלות בה את ימיהם בלא דאגה.

כמובן, נבנה בעיר זו מרכז רפואי מפואר, והעומד בראשו היה רופא מפורסם, גדול הרופאים במדינה זו. מיד עם תחילת האיכלוס של העיר, נפתח המרכז הרפואי והחל בפעולתו. החולה הראשון שהגיע לטיפול, ביום חנוכת העיר, לא היה נראה מקרה חמור במיוחד. בסך הכל התלונן על כאב ראש... מכל מקום, טיפל בו מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו, והטיפול עמד תחת השגחתו האישית.

והנה, למרבה ההפתעה, התדרדר מצבו של החולה תוך זמן קצר, והוא נפטר בתום ימים ספורים. כל העיר היתה כמרקחה, הנהלת בית החולים התכנסה מיד לישיבת חירום, בהשתתפות ראש העיר. "מה נאמר ומה נדבר" פתח ראש העיר את הישיבה. "מקרה זה מבשר רעות. אם התחלנו בצורה כזו, כיצד יתנו בנו אמון"?

המנהל ביקש את רשות הדיבור. "אני מבקש את סליחתך, ראש העיר, אם אני חולק על דבריך. לא רק שאין כאן אות לרעה, אלא אדרבה, אפשר לומר שעם כל הצער על פטירת החולה, אני מאד מרוצה מהתפתחות זו"... כולם הביטו עליו בתמיהה, משל כאילו יצא מדעתו. "לא, לא יצאתי מדעתי", המשיך הרופא. "אגיד לכם את האמת, כשראיתי את העיר, את כל הפאר וההדר שבה, את בית החולים המשוכלל, הייתי מודאג מאד. העיר נמצאת בסכנה גדולה, חשבתי לעצמי, בעיר זו איש לא ישמור על בריאותו! הם יאכלו וישתו כאוות נפשם, הם יעשו ויבלו ככל העולה על רוחם, שהרי הם "מובטחים", יש להם רופא גדול, בית חולים משוכלל ביותר, אם תהיה בעיה רפואית בודאי שמיד יפתרו אותה! וכשתתברר להם הטעות, כשיראו שגם אני מוגבל, ושאיני יכול לחולל מופתים, אז כבר יהיה מאוחר".

"אבל היום אני יודע, שחלפה הסכנה. אחרי המקרה הזה, יראו כולם את המצב לאמיתו. איש לא ישלה את עצמו, שהוא מוגן מפני הסכנות האורבות לבריאותו". זו היתה כוונתו של משה רבנו. "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום". בני ישראל עלולים היו מעכשיו, לאבד כל פחד מפני החטא. כיון שהכפרה תהיה כל כך זמינה ופשוטה, לא ישגיחו יותר על דרכם, הם יעשו ככל העולה על רוחם.

לכן היה הכרח, שיחד עם חנוכת המשכן, יובהר לעם ישראל שאין כל בטחון שכל חטא יכופר. אדרבה, דוקא המשכן עלול לגרום למיתה, אם לא ידעו להיזהר, אם היחס אליו יהיה יחס של זלזול. ואם בארזים נפלה שלהבת, אם אפילו הקרובים ביותר, שהעבירה שלהם אינה אלא דקה מן הדקה, אינם מובטחים מפני פגיעה, מה יאמרו אזובי הקיר?

ע"פ אהל יעקב

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

אש שיצאה מלפני ה' נפרדה לארבעה חוטי אש וחדרה לחטמיהם של שני בני אהרן - נדב ואביהו * ערפל כבד סביב גורם העונש: דעות חלוקות בין הפרשנים * אהרן שותק ומקבל תנחומים על מות בניו * הדודנים, מישאל ואלצפן מטפלים בגופות הנשרפים * משה לאהרן ולבניו הנותרים: "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".*

החגיגה הסתיימה באסון: מצוות הקרבת קרבנות המילואים על ידי אהרן במעמד משה והעם כולו, קיבלה תפנית דרמטית כאשר בניו הגדולים של הכהן הגדול פרצו אל תוך קודש הקדשים ובמחתותיהם אש עצמית שלא צוותה על ידי ה'. על האש הם הניחו קטורת אותה ביקשו להקריב בין שני בדי הארון. באותו רגע פרצה אש שמימית -מחולקת לארבעה חוטי אש- וחדרה אל חוטמיהם של נדב ואביהו. האש שחדרה אל גופם של שני הכהנים לא פגעה בגוף עצמו אלא רק בנשמה. כשהם גוססים המשיכה האש הרוחנית להסתחרר סביב האחים ולהדוף אותם החוצה אל מחוץ לאוהל מועד כדי שלא יטמא המשכן והיריעות. באותה שעה היו העם כורעים ומשתחווים ברינה אל מול האש שירדה משמים על המזבח ולא הבחינו בארוע אולם מיד עם ההזדקפות מההשתוחחות מבחין ההמון בשני אנשים שכובים על פני הקרקע וגודל האסון מתחיל להיתפס: נדב ואביהו, מנהיגי העם הבכירים הממוקמים בהייררכיה המנהיגותית מיד לאחר משה ואהרן, כבר אינם בין החיים.  .

האב, אהרן הכהן הגדול, ואלישבע אשתו שהיו עדים למחזה הנורא לא ידעו את נפשם מצער. פרשנים מספרים כי אהרן האשים גם את עצמו במות בניו: "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני". מנהיג העם, משה רבנו ניגש לאחיו הגדול ומנחמו: "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש" כשהמשמעות היא לדעת פרשנים היא: לא מכבר שלח לי ה' מסר בסיני לפיו עתיד הוא לקדש את הבית הזה באנשים גדולים. סבור הייתי, כך משה, כי הכוונה היא אלי ואליך, כעת מבין אני כי בניך, נדב ואביהו גדולים מאתנו. מלות הנחמה פעלו כצרי על נפשו הכאובה של אהרן והוא מקבל עליו את הדין ומצדיקו. מיד לאחר מכן פונה משה למישאל ואלצפן בני עזיאל שהיה דודו של אהרן ומבקש מהם לישא את הנפטרים אל מחוץ למחנה. מישאל ואלצפן מתקרבים אל נדב ואביהו ובחרדת קדש נושאים אותם בכותנותיהם –שכאמור, כמו הגוף, לא נשרפו - אל השטח שמחוץ למחנה ישראל.  הסיבה בה בחר משה לטיפול במתים בדודני אהרן ולא באחי הנפטרים – איתמר ואלעזר, נעוצה בעובדה כי בני אהרן הנותרים היו כהנים והטיפול בגופות אחיהם היה מטמא אותם כשהתוצאה הישירה לכך היא פגיעה בעבודת עבודת אוהל מועד. מאותו טעם מודיע גם משה לאהרן ולבניו כי מנהגי האבילות המקובלים לא חלים עליהם במקרה הזה והם מצווים להמשיך ולעבוד את עבודת הקודש באוהל מועד. העם, לעומת זאת, התעטף באבל כבד במות שני מנהיגיו "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

גורם המוות

מפני מה מתו שני בני אהרן? סביב הטרגדיה הגדולה – מות שני אחים מבחירי וממנהיגי העם מונחת תעלומה גדולה. מדוע באמת נענשו שני האנשים הללו באופן כה חמור. השאלה מקבלת משנה חשיבות לאור העובדה כי בתורה לא מפורש כל רמז או סימן להתנהגות שהביאה את סופם העצוב.

ועם זאת בקרב הפרשנים יש כמה וכמה דעות ופרשנויות

הקדושים בחייהם ובמותם לא נפרדו

נדב ואביהו בני אהרן הבוגרים שונים היו מהמון העם כמו גם ממשפחתם שלהם. כבר במצרים נחשבים היו האחים לפרושים וחסידים כמעט מעל לדרגת אנוש. אחיהם הצעירים נשאו נשים והולידו ילדים, והם נותרו בקדושתם ובדבקותם בבוראם. למרות גדלותם הרבה ואישיותם המונומנטלית בחרו נדב ואביהו להצטנע בקרן זווית ולא ליטול על עצמם את שררת המנהיגות. אלא שמבוקשם לא ניתן להם. כשבאו ישראל לסיני מודיע האלוקים למשה באופן חד וברור: "עלה אל האלוהים, אתה, ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, והשתחוו מרחוק". האיזכור של נדב ואביהו מיד לאחר משה ואהרן לימד על מעמדם הבכיר לפני האלוקים, והם עלו ביחד עם אביהם, דודם, ושבעים הזקנים. שם, למעלה, מספרת התורה כי "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". פרשנים סבורים כי כוונת הפסוק מוסבת על נדב ואביהו בלבד ומשמעותו היא כי נדב ואביהו היו היחידים שהביטו אל האלוקים ממש כשמתוך עוצמת קדושתם הם ממשיכים בהתבוננות הרוחנית הזו גם תוך כדי אכילה ושתייה.

החיזיון הזה עובר בלי תגובה מצידו של הקב"ה: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". הסיבה: שמחת התורה וקבלתה היתה כה גדולה שביקש הקב"ה שלא לקלקלה במות שנים מן המובחרים בעם. ועם זאת כאשר כעבר זמן, נכנסו שוב נדב ואביהו אל קדש הקדשים ובידיהם אש עצמית שיסודה אינו מלפני האל, מחליט ה' להיפרע מהם גם על הארוע הראשון בהר סיני.

פרשנויות נוספות

יש הסבורים כי סיבת פטירתם של נדב ואביהו מקורה בכך שהורו הוראה בפני רבם כלומר בפני משה. לדעה זו, צדקו מעשיהם של נדב ואביהו שהקריבו אש ממחתותיהם אלא שההחלטה על כך, שהגיעה ללא היוועצות ברב – במשה הובילה לאסון הקשה. קולות אחרים רואים בסמיכת פרשיית מות בני אהרן ואיסור עבודת המקדש במצב שכרות הוכחה כי סיבת המות היתה עבודתם של שני האחים כשהם שתויי יין.  פרשנות מחמירה יותר מספרת כי בשעה שהיו נדב ואביהו מהלכים אחרי משה ואהרן היו נדברים ביניהם ואומרים: "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את העדה". לשאלה הרטורית הזו השיב כביכול ה' "לא תדע מה ילד יום" ונמצא אלו קוברים את אלו. אל מול הפרשנות הזו קיימת דעה קונטרסטית הרואה במות שני הבנים תגמול על מעשה העגל אותו בנה אהרן. שכן באותה שעה נגזרה גזרה כי ימותו כל ארבעת בניו של אהרן ומשה התפלל והצליח לבטל את הגזירה בחצי כלומר שני בנים בלבד. לפי טיעון זה, לא היה חטאם של נדב ואביהו עוון הגורר חיוב מיתה, אלא טריגר משמעותי המעורר את גזר הדין הישן..

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

שלוש החוליות הללו קשורות בקשר אמיץ. מי שיש לו הווה בלבד הרי כבר לעתיד, כבר מחר, נהפך ההווה לאתמול, לעבר. רק כשיש שר בין שלושת הזמנים יש לכל שלושת הזמנים את הערך הנכון. כי האתמול יכול להיות בעל ערך רק כשהוא הביסה להווצרות המחר.