פרשת בהעלותך
- פרטים
- נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ
רבוע קסם תשעז פרשת בהעלותך
- גיבור הפרשה
- הוא בן שבט ..... במקור
- הוא רוכס את כפתור הגלימה שלו
- החוד שבו נגאלו ישראל
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
ירח |
קצה |
הרגיש |
לא כהה |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
2 |
הגדרה |
משבטי ישראל |
הרבה שוורים |
הרבה חוטמים |
החול שלי |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
3 |
הגדרה |
מקום במסע המדבר |
לא רחבות |
אשמורת לילה |
המגרש שלו |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
חידת הגיון
מסר בשם הקב"ה
|
|
|
|
|
|
פירמידה
|
1 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
1. מזומן בלע"ז
- קנטינה
- נבול
- טיפולי
- שניים יש לו לאדם
- זכרנו מה אכלנו במצרים
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
רבוע קסם תשעז פרשת בהעלותך פתרונות
- גיבור הפרשה
- הוא בן שבט ..... במקור
- הוא רוכס את כפתור הגלימה שלו
- החוד שבו נגאלו ישראל
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
א |
ה |
ר |
נ |
|
2 |
ה |
ל |
ו |
י |
|
3 |
ר |
ו |
כ |
ס |
|
4 |
נ |
י |
ס |
נ |
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
ירח |
קצה |
הרגיש |
לא כהה |
|
|
הפתרון |
חדש |
דש |
חש |
חד |
|
2 |
הגדרה |
משבטי ישראל |
הרבה שוורים |
הרבה חוטמים |
החול שלי |
|
|
הפתרון |
אפרים |
פרים |
אפים |
אפרי |
|
3 |
הגדרה |
מקום במסע המדבר |
לא רחבות |
אשמורת לילה |
המגרש שלו |
|
|
הפתרון |
חצרות |
צרות |
חצות |
חצרו |
חידת הגיון
מסר בשם הקב"ה
|
נ |
ת |
נ |
א |
ל |
פירמידה
|
1 |
ק |
ש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2 |
ש |
ק |
ם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3 |
ק |
מ |
ו |
ש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4 |
ש |
ק |
ו |
מ |
י |
|
|
|
|
|
|
|
|
5 |
ש |
ו |
ק |
י |
י |
ם |
|
|
|
|
|
|
|
6 |
ק |
י |
ש |
ו |
א |
י |
ם |
|
|
|
|
|
1. מזומן בלע"ז
- קנטינה
- נבול
- טיפולי
- שניים יש לו לאדם
- זכרנו מה אכלנו במצרים
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וגו' והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים [במדבר ח].
"זה שאמר הכתוב [תהלים יא] ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. ה' צדיק יבחן אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה.
וכן את מוצא באברהם אבינו וכו' וכן יצחק וכו' וכן יעקב וכו' וכן יוסף וכו' אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה וכו', אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה וכו', ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי וכו'. וכיון שראה הקב"ה שכולם צדיקים נסה אותן, ועמדו בנסיונן וכו', מיד אמר והיו לי הלויים, לקיים מה שנאמר הי צדיק יבחן וכו' [במדבר רבה פרשה טו].
והיו לי הלויים. במה זכו, מה הכשירם לגדולה הזאת? שואל בעל הברכת מרדכי.
כי הם המה השבט היחיד אשר לא נגרר אל גיעולי מצרים. ישבו בבית המדרש אשר כתליו היוו מחסום בלתי עביר לזוהמת סביבותיהם.
כי הם המה השבט היחיד אשר השכילו בגבורה להשאיר עצמם מחוץ לטרדות הגלות הנוראה, להקדיש עצמם קודש לתורה ולמצוות.
כי הם המה היחידים שלא נגררו אל חטא מעשה העגל.
וכי הם המה אשר נאספו ובאו נכונים לקריאתו הנוראה של משה רבינו: "הרגו איש את אחיו" [שמות לב].
מה לך אפוא מבחנים וניסיונות גדולים מאלו? עמדו הלויים במבחן, בשל כך הביא עליהם הקב"ה גדולה - קח את הלויים.
אלא שהדבר מעורר כמיהה לדעת איך הצליח השבט המופלא הזה לעמוד בבחינה הזאת?
שערו בנפשכם כל כלל ישראל מכריז אלה אלוהיך ישראל [שם], אהרן הכהן בכבודו ובעצמו מתכנן, על פיו יצא העגל המקפץ הזה, חור שעמד בדרכם נהרג על ידי אחים מישראל ואיש לא בא על כך לדין, ואילו הלויים ממשיכים המה בדרכם ובאמונתם הצרופה, נשארים בתוך בית המדרש שלהם באין מפגיע. שום דבר לא שינה, לא עמעם אף לא במשהו את עמדתם.
הכיצד? איך עמדו בכל זה?
ובמצרים גלות מרה ילדים נזרקים למים ומשוקעים בקירות של טיט הכל משועבדים בגופם וברוחם. אידיאולוגיות מצריות אוכלות בכל פה, הכל משתחווים להבל, ואילו הלוויים נשארים עומדים זקופים באין פוגע ובאין מפגיע.
הייתכן? כיצד ומהו הסוד של עמידתם החלמישית נוראת ההוד??
אין זאת אלא סוד ההכרה וכוחותיה הנשגבים.
רגילים לחשוב כי ההכרה הינה מצב נתון בתוך תיבת מחשבתו של האדם. פעמים שהיא גוררת אחריה גם התנהגות, פעמים שהינה נשארת בודדה בתוך משכנה.
לא, אין הדברים בכך.
להכרה כוחות עצומים, להכרה סגולות נפלאות, להכרה ניתנו כל האמצעים כדי לצעוד בדרכה. ההכרה כובשת דרך, להכרה גם אמצעים לביצועה, להכרה גם הסגולה הנפלאה ליצור כלים להגשמתה.
ולא זו בלבד, אלא שהכרה שאינה באה לידי הגשמה משמע לאו הכרה היא. אולי ידיעה אולי הבנה אך לא הכרה.
הכרה היא הזדהות. הכרה היא ההרגשה, התחושה כי אחרת אין, כי זהו עצם החיים, כל תזוזה מן ההכרה ירידה היא מפסי החיים עצמם. זהו טיבה זהו טבעה ואלו הן סגולותיה.
- פרטים
- נכתב על ידי בעז מלט
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
האספסף אשר בקרבו התאוו תאוה (יא, ד)
הרבה תמיהות ישנן בפרשה זו, פרשת המתאוננים. מה גרם לבני ישראל למאוס במן עד כדי כך, שהיתה נפשם "קצה בלחם הקלוקל"? והרי גם בשר היה להם בשפע, ומה חסר להם?
תגובתו החריפה של משה רבנו גם היא תמוהה, וכי אין זה אנושי, שכח התאוה מתגבר באדם? וכי כל כך גדול היה החטא, עד שהוצרך לומר את המילים הנוראות: "למה הרעות לעבדך ... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה", "הרגני נא הרוג"!
אין זה אלא שאותה תאוה שנתאוו בני ישראל, לא תאוה טבעית היתה; לא היה זה הדחף הטבעי שניתן לכל אדם באשר הוא אדם. וכך כתב רש"י בפסוק "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם": "אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו". דוקא השכנת השכינה בתוכם גרמה להתפרצות של תאות האכילה!
היתכן?
אכן דוקא בשל מדרגתם הגבוהה והנעלה, הגיעו למה שהגיעו; כגודל העלייה, כך גודל הנפילה. על ידי השראת השכינה בתוכם הגיעו למדרגה, שניטלה מהם לחלוטין תאוות האכילה. למה הדבר דומה? לאדם הצופה במשחק מרתק, שלא יתפנה לשום דבר אחר בעולם... הוא לא יגע באוכל המוגש לו, הוא אף לא ירגיש כלל ברעבון, עד שיגמר המשחק... כשהרגישו בני ישראל את מתיקות הקירבה לה', הפכו כל ההנאות שבעולם לדבר טפל וחסר טעם.
לא כולם היו מרוצים מכך. המתוקנים שבהם התענגו על מצב זה, הם לא הצטערו כלל על "החסרון" של חוסר תיאבון, הם שבעו נחת מעונג רוחני. אבל היו ביניהם אנשים פשוטים, מגושמים, שלא יכלו להשלים עם המצב החדש. גם מהם ניטל - בעל כרחם - כח התאוה הטבעי, אך הם דוקא התמרמרו על זה, הם אמרו: הלואי שנזכה שוב להרגיש תאוה "רגילה", להיות אדם באשר הוא אדם, "נפשנו יבשה!!"
בכך היה החומר שבחטא המתאוננים: אדם רגיל אינו נתבע על כך, אם הוא ממלא את תאות לבו, כל זמן שאינו חורג מגבולות המותר. אצלו, התיאבון הוא דבר טבעי. אבל הם, לא למלאות את תאוותם באו - שהרי כלל לא היתה להם תאוה! הם "התאוו תאוה", הם ביקשו שתנתן להם ה"זכות" להיות בעלי תאוה, כלומר: הם הכריזו, שמדרגה רוחנית, קירבה להשם אינה שוה בעיניהם כקליפת השום, והם מוכנים לוותר עליה תמורת נזיד עדשים...
כאן פקע כח הסבל של משה רבנו. על כל חטא, בין כשחטאו בעגל, בין בעוון המרגלים, היה מוכן להגן עליהם, לבקש רחמים עליהם - משום שהיה מדובר בסטיה מן הדרך. עדיין היה גוף העם בריא, אלא שנתקף במחלה; גם מחלה חמורה - ניתן למצוא לה מזור. אך כאן התברר, שיש רקבון בגוף, ולא מחלה בלבד. אם אין הם מסוגלים להעריך מעלה רוחנית, אם רק תענוגי בשר מענינים אותם, אזי אין כלל עם מי לדבר, אזי אין שום אפשרות להשפיע עליהם, אי אפשר להנהיג עם שכזה - "כי כבד הוא ממני"!! לפיכך מובנים מאד דברי משה רבנו "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם...". בודאי שגם הוא ידע ש"היד ה' תקצר?". בודאי לא עלה על דעתו, שה' לא יוכל לספק את כמויות הבשר הדרושות. אלא שכך היתה טענתו: אם למלאות את בטנם בלבד היו חפצים, בודאי שאין שום קושי להשביע את רעבונם; אבל הלא גלוי וידוע לפניך, שלא לזה נתכוונו, אלא את התאווה בעצמה הם רוצים - לתאוה הם מתאוים, ואם תתן להם כל בשר ודגים ומטעמים שבעולם, עדיין לא תשקיט את רעבונם ולא תרווה את צמאונם, ואדרבה, ככל שירבו לאכול - יגדל התיאבון! "תנה לנו בשר ונאכלה", את האכילה הם מבקשים, אכילה לשם אכילה...
מה היתה תשובתו של הקב"ה? "היד ה' תקצר" - גם לזה אמצא תיקון. "עד אשר יצא מאפכם", כאשר תראו את התאוה כשהיא ערומה, כאשר יופשטו מעליה ה"בגדים" היפים המסתירים את פניה המכוערות, כשתגעלו ממראה האנשים הזוללים כבהמות, אזי תבינו במה חטאתם ...
ע"פ באר משה
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
המסע למדבר פארן מתעכב בשבוע: בני ישראל לא מוכנים לעזוב את חצרות עד שמרים הנביאה, אחות משה ואהרן תבריא מצרעתה ותצטרף אליהם. * הסיבה: אהבתם העזה של העם והמקום אליה וחלוקת כבוד על שהמתינה בין קני הנחל למשה אחיה כאשר היה תינוק כלוא בתוך תיבה ביאור. * רפואתה של מרים, היא הענותו של האלוקים למשה שבתפילה קצרה וחדה צעק: א-ל נא רפא נא לה.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות [במדבר ח ב].
למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מיטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מינן ומיכן מנורות של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש, והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות.
אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך, וכן הקב"ה כולו אורה וכו' והוא אמר לישראל - התקינו לי מנורה ונרות [מדרש].
מה בא המשל להסביר, שואל הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי'.
והמשל בעצמו, איך מבינים אותו, מדוע באמת זקוק המלך לכליו הפשוטים של המארח?
והתשובה: לא לכלים זקוק המלך, לאירוח.
למלך יש באוצרותיו הכל - זהב וכסף ואוצרות כל טוב, אך אין לו באוצרותיו אירוח. לא חסרה לו ההתארחות, בידו לקחת עמו לכל אשר יחפוץ את כל המותרות השייכות בעולם הזה, אבל אירוח לא קיים באוצרותיו.
אירוח מחפש גם המלך.
אירוח הוא זה, אשר אישיותו של המארח היא זאת, אשר בקרבה נסוכה התארחותו של האורח. את זה אין לו למלך.
זהו שפנה המלך ואמר למארחו: לא לכלי כסף וזהב אני זקוק, אלו יש עמדי לרוב, אף לא מקום ללון ובתים להתגורר בהם. את מעשה האירוח חפצתי. מעשה זה אינו מותנה אלא במה שיש לך ובמה שטמון באישיותך.
כך פונה הקב"ה אל אהרן הכהן ואומר לו: לא לאור הנני זקוק, לא למנורה או לנר הנני זקוק. למה שאין לי כביכול, הנני זקוק ל'בהעלותך את הנרות' – למעשיך. לאור שאתה מעלה. ל'העלותך את הנרות', לאירוח שלך אהרן הנני זקוק כביכול.
אך הבדל בכל זאת יש בין המשל לנמשל, כי אף אם אמנם הקב"ה כביכול זקוק הוא לאירוח של בניו ישראל אבל בעוד שהמלך זקוק למהותו כלומר לעצם האירוח, הרי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא זקוק הוא לאירוח לא מצד עצם מהותו, אלא מצד מעשיו של המארח, כלומר מצד טובת התפתחותו - התגלותו של אותו מארח.
כי כל מה שרוצה הקדוש ברוך הוא כביכול הוא טובתם של בניו ישראל, ומי כהקב"ה יודע ומכיר תרומת מעשה זה של העלאת הנר להתפתחותו האישית לטובתו הבלתי משוערת של המארח הנותן מעלה הנר. את זאת את כל אוצרות הטובה והעונג הננסכים אל המארח את זאת חפץ הוא הקב"ה: "בהעלותך את הנרות".
זהו המאלף שבמשל הזה, כי אין לך כביר יותר מנתינה, אין לך מענג יותר, מועיל יותר, מושלם יותר ומפתח יותר מאשר לתת לאהרן להאיר, להעלות את הנר, להיות נותן.
חפץ הוא הקב"ה כי יזכה הוא האדם להיות נותן, אף כביכול להקב"ה.
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
התורה מציינת שבחו של אהרן בכך שעשה מה שאמרו לו לעשות, ננסה להבין מה השבח בזה שלא שינה ממה שציוהו האלוקים.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
ויהיה אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא... ויאמרו.. למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל.
ובמדרש: "מגיד שהיו בני אדם כשרים, וצדיקים, וחרדים מן המצוות".
לכאורה יפלא, על סמך מה אמרו כי נגרע חלקם? הלא פטורים היו, עוסקי במצוות ארונו של יוסף, האם לאלו יקרא 'יגרע' חלקם?
ללמדך שיותר משניכרת גדולתו ומעלתו של אדם בשעת עשייתו את המצווה, ניכר הוא בשעת פטירתו מן המצווה.
בהקשר לכך מביא הרב אזרחי את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה:
לעתיד לבא יבואו הגויים בטענה לקדוש ברוך הוא: איננו שונים מישראל, להם נתת מצוות לנו לא נתת. תנה לנו מצווה ונעשנה. נותן להם הקב"ה את מצוות הסוכה והם מקימים במהירות סוכות. אז מקדיר עליהם ה' חמה, והם יוצאים ובועטים בסוכה. מקשה הגמרא: והלא הם 'מצטערים' מהשמש, וכלל בידינו הוא ש'מצטער פטור מן הסוכה'? מיישבת הגמרא: נכון אמנם שהם פטורים מלשבת בסוכה אך מדוע הם 'בועטים' בה?
הגוי, גם כאשר ירוץ לקיים את המצווה עדיין יש מקום פנוי בליבו, לשמוח על כך שהוא פטור מן המצווה.
היהודי גם כאשר הוא פטור מן המצווה ולא עוד, אלא אף בשעה שהוא לא יכול לקיים את המצווה [ואף יקרא הדיוט אם יקיימנה, כמו בסוכות כאשר יורד גשם], הוא ממש מלא פחדים מאותה שעה שלא תעלה המצווה בידו.
זהו שאמר הנביא ישעיהו: "אל זה אביט אל עני ונכה רוח, וחרד על דברי".
משום שחרד על דברי הוא יקר מציאות, וחרד על דברי הוא אך זה אשר מלא חרדות הוא, הלמאי אינו בר מזל של אותם המסוגלים לקיים מצוות, בכל עת ובכל שעה.
כשבאים אותם אנשים כשכאב בעיניהם אל משה רבנו ושואלים: למה ניגרע? היתכן, אין בידינו לקיים את הפסח, אך הדבר מעולם לא קרה לנו, יש לנו הזדמנות לעשות מצווה ואנו נחמיץ אותה? למה ניגרע?
או אז קובע המדרש: מלמד שהיו בני אדם כשרים וחסידים וחרדים על המצוות.
- פרטים
- נכתב על ידי מערכת האתר
בפרשתנו מסופר סיפורם של האנשים שנאנסו ולא יכלו להקריב קרבן פסח, באופן חריג שלא ראינו במקום אחר בתורה, ניתנת להם הזדמנות נוספת, "מועד ב'" להקריב קרבן פסח.