פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ידע שור קונהו: מה הוא טבעם של ישראל?

"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן" [ישעיה א, מתוך ההפטרה].

לכאורה, מעיר הרב אזרחי, מה קל וחומר הוא זה, הלא כל בעל חי נברא עם האינסטינקט שלו.

זהו טבעו של השור שהוא יודע את בעליו. זהו טבעו של החמור שאף אם את בעליו כנראה אינו יודע אבל את אבוס בעליו הוא מכיר.

מה שייכות יש איפוא בין טבעים אלו, לבין תביעה על כך שאין כלל ישראל יודע את אלקיו, או שאינו מתבונן, הכי יש להם לישראל ללמוד זאת מן השור והחמור?

ללמדנו כי כשם שזהו טבעו של השור או החמור לדעת ולהכיר את בעליהם ואבוסם, כך בדיוק היה על ישראל לדעת ולהכיר את בעליהם ואבוסם.

דברים אדונם של ישראל הוא אדון העולם. אבוסם של ישראל היא התורה ומצוותיה, לשמוע בקול ה' לעשות כתורה וכמצוותה.

כל זה מחייב את ישראל מצד האינסטינקט שלהם, מצד עצם טבעם ומהותם.

זהו שבא הנביא בטענה עצומה וחמורה מאד. שכן אילו לא היינו מחריבים וסותרים את עצם מהותנו, אילו לא היינו סוטים ומקלקלים את עצם טבענו, הלא אז היינו בקו הבריאות הרוחנית, השלמה, ולא היה בא עלינו החורבן הגדול הזה.

"הוי גוי חוטא עם כבד עוון" [ישעיה א]. וכל כך למה? משום שקלקלנו את מהותנו וטבענו.

הזהר הוזהר אדם הראשון: "תן דעתך שלא תחריב ותקלקל את עולמי" [קהלת רבה פרשה ז]. בכלל זה העולם המלא שבאדם עצמו.

רק לכשנחזור אל טבענו ומהותנו, לכשנחדש את האינסטינקטים הבריאים שבנו, לא תהא בנו סיבה לחטוא. כי מתוך עצמנו נלמד את רצונו של השם, משום שנכיר היטב את קוננו ואבוס בעלינו.

אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה [כך כל האבות]. שאלו חז"ל: "אב לא לימדו, רב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה"? [בר"ר פרשה סא], השיבו חז"ל - נעשו שתי כליותיו כשני רבנים שלימדוהו תורה.

המובן הפנימי הוא, שיש בכח כליותיו של אדם להנביעו תורה ויראה, משום שכך נברא האדם, וזהו עצם טבעו ומהותו.

אך גם אלו שלא הגיעו לדרגתו של אברהם אבינו ודאי שגם המה יתבעו על הסטייה מן הדרך ומן התורה. משום שגם מי שאינו אברהם, אבל עצם טבעו ומהותו מושכים אותו אל עבר קונם אדונם, ואל עבר אבוס בעליהם.

נקודה נוספת בהקשר זה:

הנה המחויב מלקות עבר בשאט נפש במזיד על לאו שבתורה, התירוהו עדים הביאוהו לבית דין, ופסקו להלקותו לעיני כל.

את המחויב הזה מלקים ברצועות של חמור, משום שנאמר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", לאמור: גם אתה אשר התדרדרת כל כך הגעת לתהום, מרדת בבורא ועברת עבירה אילו, היית לפחות לא גרוע מן החמור גם אז לא היית מגיע לידי כך...

נורא ואיום. דבר אלמנטרי כל כך, הטבוע בכל בעל חי לדעת את אבוס בעליו - אתה לא ידעת. אילו ידעת לא היית מוטל ומולקה כאן בפני כל.

מנפנפים ברצועות זנבו של החמור ללמדך, כי הנך מוטל מולקה ונקלה, רק משום שלא השכלת לא להיות גרוע מן הפחות שבבהמות...

גם החמור מתבייש בך. הנה הרצועות המתנופפות מול עיניך המה אשר אולי יאלפוך דעת. החמור לא היה עובר את העבירה הזאת, אתה כשעברת על הלאו היית גרוע הימנו.

התרומם בן אדם למד מן החמור. גם החמור יודע אבוס בעליו. עמי לא ידע. לא התבונן.

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת דברים תשעז ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון     הפך ליהודי בשמש

פירמידת הפרשות

1. מילת זירוז
2. ספרו
3. לא מסוגל
4. מגיבורות מגילת רות (כ"מ)
5. לא יכולים בארמית
6. מהעממים המופעים בפרשה ( 3, 4)

הוא והיא

הכין: ד"ר אמיר שורץ

פרשת דברים תשעז ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה) פתרונות

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון     הפך ליהודי בשמש

פירמידת הפרשות

7. מילת זירוז
8. ספרו
9. לא מסוגל
10. מגיבורות מגילת רות (כ"מ)
11. לא יכולים בארמית
12. מהעממים המופעים בפרשה ( 3, 4)

הוא והיא

הכין: ד"ר אמיר שורץ

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ויהי בארבעים שנה, בעשתי עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם: אחרי הכותו את סיחן מלך האמורי אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי: בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: (דברים א, ד-ה)

פסוקים אלה מהווים הקדמה למשנה תורה, ומטרתם לתאר לנו היכן ובאיזה זמן נאמרו דברי הספר הזה. הפסוק "אחרי הכותו" יוצר כאן, לכאורה, הפסקה שלא מן הענין. מדוע חשוב להדגיש שהדברים נאמרו לאחר מלחמת סיחון ועוג ?

ספר דברים הוא "משנה תורה", ובו חזר משה רבנו על מצוות התורה, בשימת דגש על יישומן בארץ. התורה בקשה להקדים ולבאר לנו את השקפתה על ארץ ישראל: לשם מה ניתן ארץ ישראל לעם ישראל, איזה תפקיד נועד לארץ זו ומהו סדר העדיפויות בהקצאת משאביה.

לאחר הנצחון על סיחון ועוג, באו בני גד ובני ראובן אל משה רבנו והציעו לקבל את ארצות עבר הירדן, מאחר שיש להם מקנה רב, וארץ זו מוכשרת כארץ מרעה הצאן. בתחילה דחה אותם משה בשתי ידיים, ולא רצה לשמוע על כך. למי היתה עבר הירדן מיועדת, לפי דעתו של משה רבנו? לדעת הרמב"ן חשב משה אז להניח את עבר הירדן כמות שהיא, ולא להכלילה כלל בחלוקת הארץ. כל השבטים יתיישבו בארץ ישראל עצמה, ואילו ארץ סיחון ועוג תישאר שממה.

האם לשם כך היה צורך במלחמה הגדולה עם סיחון ועוג, האם הנסים הגדולים והעצומים שאירעו במלחמה זו היו לריק, לפי דעתו? בשביל מה היה צורך שסיחון ועוג יכבשו חלק מארץ עמון ומואב, כמו שאמרו "עמון ומואב טיהרו בסיחון", אם בסופו של דבר לא תשמש ארץ זו לכלום?

האם לא צדקו בני גד ובני ראובן, כאשר טענו שבודאי ניתנה להם הארץ כדי לשמש לארץ מרעה?

משה רבנו ראה את ארץ ישראל באספקלריה אחרת. המטרה הראשונה והעיקרית של ארץ ישראל היא לשמש כתשתית רוחנית, כמקום שבו ניתן לגדול בתורה, כמקום שרק בו ניתן להגיע לדרגות רוחניות נעלות. "אוירא דארץ ישראל מחכים", אין זו מליצה, אין זה "בּונוּס" אלא לשם כך היא נוצרה ולשם כך קיבלנו אותה.

"אחרי הכותו את סיחון ... הואיל משה באר את התורה הזאת"...

משנה תורה שאנו מתחילים עתה לקרוא בה וללמוד אותה, נאמרה בערבות מואב, בעבר הירדן, לאחר שנתקדשה ארץ זו בקדושת ארץ ישראל. היתה זו כבר "תורת ארץ ישראל", תורה שנאמרה באוירא דארץ ישראל. לא ניתן לדמות תורה שנלמדת ונספגת כאן, לזו שנלמדת במקום אחר. חז"ל אמרו (כתובות עה.) "חד מינייהו [אחד מבני א"י] עדיף כתרי מינן [מעולה כשנים מבני בבל] ... חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו [כאשר בן בבל עולה לא"י, הוא עולה על בני א"י בכפליים]. בני ישראל שזה עתה הגיעו לארץ ישראל, היו בבחינת "עדיף כתרי מינייהו", שהיא המעולה שבדרגות, ובבחינה זו קיבלו את המשנה תורה מפי משה רבנו.

לשם כך, ולשם כך בלבד, נכבשה ארץ סיחון ועוג. לא כדי שיפַתחו בה תעשיה של גידול צאן, ולא כדי שיבנו בה ערים, אלא כדי שיעמוד בה משה רבנו יחד עם בני ישראל וילמד אותם את משנה התורה. עם סיום התורה, יכול היה להסתיים גם תפקידה של עבר הירדן, היא יכולה להשאר שממה.

בני ראובן ובני גד היו זכאים לקבל אותה, ואכן קיבלו אותה, אך הם טעו בהערכת התפקיד שנועד לארץ זו. לא בכדי הם הקדימו את גדרות הצאן לערים לטפם, לא בכדי אירעה להם פליטת פה כזאת; השקפתם היתה פגומה, משום שראו את המימד הרוחני כגורם משני, ומתוך ראייה זו הגיעו למסקנה ש"הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא" . ארץ ישראל היא ארץ התורה, ותו לא.

על פי תחם סופר על התורה

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

האם אדם שגדל בשכונת פשע יוכל להצטדק ולומר, אני הגעתי לאן שהגעתי, כי זו הדוגמא שראיתי בשכונה?

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל [א, א,].

מפרש רש"י, לפי שהן דברי תוכחה ומנה כאן כ להמקומות שהכעיסו לפני  המקום בהן. לפחכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן.

כאשר מוכיחים מישהו יש לעשות זאת בצורה עדינה, ברמז, באופן שהאיש שמקבל את התוכחה לא יכווה מן הדברים, שאם לא כן יצא השכר בהפסד, והסבירות כי התוכחה תיכנס אל ליבו – נמוכה. בהקשר זה ראוי להביא את המעשה [הובא ב'לקח טוב'] עם רבי ישראל מויז'ניצא המתאר כיצד צריך להוכיח בדרך מחוכמת ונעימה.

הרב הצדיק רבי ישראל מויז'ניצא ז"ל (נפטר בשנת תרצ"ו) היה נוהג בכל ערב ללכת לטייל כחצי שעה בלווית הגבאי שלו. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, לא היה מחסדי הרבי. שהגיע לשם דפק על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו. הדבר היה תמוה בעני הגבאי. הוא לא הבין כלל לשם מה נכנס הרבי לבית הגביר, אך לא העז לשאול לפשר הדבר.

כאשר ראה בעל הבית את הרבי באה לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי, כי היה מנומס ובעל הליכות. הגיש האיש לרבי כיסא לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי?" ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאל לפשר הביקור הזה. השיבו הגבאי כי גם הוא עצמו אינו יודע מהומה.

אחרי זמן מה של ישיבה בדומיה קם הרבי מכסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו. בעל הבית הלך, מפני הכבוד, ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו. משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי: "ימחל לי הרבי על שאלתי, הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סיבת הבקור".

השיב לו הרבי: "הלכתי לביתו כדי לקיים מצוה וברוך השם שקיימתיה". תמה הגביר: "איזו מצוה?" "רבותינו אמרו –השיב הרבי –כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ובכן אם אני ישב לי בביתי וכבודו בבית, איזו מצוה תהיה אז כשלא אומר את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לבית האיש שאינו שומע ושם לא לומר לו, ואז תהיה המצוה כתיקונה וכך עשיתי" 

"-אבל - אמר לו הגביר – ימחל לי הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע". "לא – אמר לו הרבי –מובטחני בך שלא תשמע". וככל שהרבי סרב מלהגיד לו, כן גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד ,והפציר הרבה ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר הרבי ואמר לו  "הנה אלמנה פלונית, והיא עניה מרודה, חייבת לבית הבנק של כבודו סכום כסף מסויים על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להמכר על ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודו שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי משום אותה "מצוה שלא לאמר".

אבל – אמר לו הגביר בתמהון – היאך אפשר דבר שכזה? הלא החוב אינו חוב פרטי שלי אלה של הבנק, ואני אינני אלא מנהל של הבנק, אבל עדיין לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאורת רייניש ואם כן..."  

"הלא הוא הדבר - הפסיקו הרבי- "אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע".

עם המילים אלו סיים הרבי את השיחה ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו. אבל, הדברים נכנסו כחץ אל לבו של הגביר ולא נתנו מנוח עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

במהלך 36 הימים האחרונים לחייו מתייצב משה לפני עם ישראל ומסכם באזניהם את השתלשלות הארועים בארבעים השנים האחרונות * בפתיחה: דברי כיבושין ותוכחה. בהמשך: מצוות ודברי חיבה * לראשונה מאז השימוש במסווה מסיר משה את הכיסוי מעל פניו ומדבר עם עמו באופן בלתי אמצעי*

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ותרגנו באהליכם ותאמרו, בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמרי להשמידנו: (א,כז)

מלים נוראות אלה, לא רק שהן מפתיעות בחריפותן, אלא גם אינן מובנות כלל ועיקר. היכן מצאו בני ישראל סמך או רמז ל"שנאה" זו שכביכול ה' שונא אותם? הלא, כפי שמשה רבנו אמר, אין קץ לגילויי האהבה להם זכו במשך ארבעים שנות שהותם במדבר! כיצד העלו מילים כאלה על דל שפתם?

הסבר קצר מצאנו בדברי הספורנו, בבחינת מועט המחזיק את המרובה: "בשנאת ה' אותנו" -על מה שעבדנו ע"ז במצרים. "לתת אותנו ביד האמורי" -שאע"פ שיש לאל ידו לכבוש את האמוריים ולהמיתם, יתן אותנו בידם להנקם.

לא חסרה להם אמונה ביכלתו של הקב"ה לחולל נסים, ולהוציא את ארץ כנען מידי "עם גדול ורם כענקים". ובאמת, אין זה מתקבל על הדעת שיפקפקו בכך, אחרי כל הנסים שראו במו עיניהם. אולם הם פחדו משנאה נסתרת, שתבוא לידי ביטוי בעתיד; למרות שלא היתה קיימת סיבה הגיונית להאמין, שה' שונא אותם, הם היו בטוחים בכך. הרי עבדו ע"ז במצרים במשך שנים רבות; ואם כי לא יצאה שנאה זו לפועל עד עתה, פחדו מן העתיד, כי לא יתכן -לפי השקפתם המוטעית -שה' לא יתנקם בהם בסופו של דבר.

מניין באה להם השקפה מעוותת זו, שהקב"ה "חייב" לשנוא אותם? הלא במשך ארבעים שנה הוכח שההיפך הוא הנכון, שה' אוהב אותם כאב את בנו! מדוע דוקא עכשיו, עם שובם של המרגלים, התעורר חשש זה? הלא גם לפני כן ידעו שעבדו ע"ז במצרים!

עם שוב המרגלים משליחותם, עשו לעצמם חשבון הנפש. כדי לכבוש את ארץ ישראל, יהיו זקוקים לנסים גדולים ועל טבעיים. בלבם התעוררה המחשבה: מה המחיר שנשלם על זה? וכי יתכן שהקב"ה יעשה לנו זאת בחנם, אך ורק מתוך אהבה לשמה? וכי אנחנו, שאך לפני שנות דור היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ראויים לחסדים כאלה? עד עכשיו, במדבר, זכינו לגילויי אהבה; האם מצב זה חייב להמשך ללא הגבלה?

רגשות האשמה שבלבם -שהם כשלעצמם היו חיוביים, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד" -לא הניחו להם להאמין, שהקב"ה אוהב את עם ישראל "אהבה שאינה תלויה בדבר". הם הגיעו למסקנה שיש כאן מכשול, מלכודת נסתרת, שעליה ישלמו בבוא העת. "בשנאת ה' אותנו" -הרי לא יתכן אחרת, לא יתכן שאותנו, שעבדנו ע"ז, יאהוב ה' אהבה אמיתית. "לתת אותנו ביד האמורי" -במוקדם או במאוחר יתברר, שאיננו מסוגלים לעמוד במבחן, ואז יבא העונש...

מה גרם להם לכל זה? מדוע באמת לא יכלו להאמין שה' אוהב אותם?

"והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עליה" (רש"י). אילו בלבם היתה יוקדת אהבת ה', אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, לא היה קשה להם להאמין שה' אוהב אותם. אבל כיון שלא אהבו את ה' אהבה שלמה, היה דבר כזה מעבר למושגים שלהם.

"אתם בכיתם בכיה של חנם" -רק שנאת חנם, ללא יסוד וללא סיבה, עמדה בדרכם. כשחסרה אהבה, תופסת את מקומה -שנאת חנם. והתוצאה -בכיה לדורות. בתקופת יציאת מצרים, במעמד הר סיני, היתה ההזדמנות לרכוש אהבת ה'. זו היתה "אהבת כלולותיך", האהבה שרק היא מחזיקה מעמד לנצח. אילו היו מגיעים לדרגה זו בשלמות, לא היו זקוקים עוד ללכת לגלות בעתיד. אבל כיון שלא השכילו לנצל הזדמנות זו עד תום, ואהבת ה' שבלבם נשארה פגומה, לא נותרה ברירה אלא ללמד אותם את אהבת ה' בדרך הקשה -בדרך של "בכיה לדורות".

שתי דרכים יש, להביע רגשי אהבה. אפשר לאהוב את ה"יש" ולהתענג עליו. אבל גם כשה"יש" איננו, ניתן לאהוב אותו. מי שמרגיש את ההעדר, את החסרון, הרי הוא מקושר בעבותות אהבה עם מה שחסר לו. הגעגועים -הם המקשרים ביניהם.

ה"בכיה לדורות" -אינה "בכיה של חנם". יש לה תפקיד נכבד מאד: שנרגיש את ה"שכינתא בגלותא", ובכך נעקור מלבנו את השנאת חנם להקב"ה, שהיא גרמה לגלות. עלינו לנטוע בלבנו אהבה שלימה לה', כדי שנזכה לגילוי אהבה של ה', שרק על ידה נזכה לגאולה שלמה.

(ע"פ ספורנו ומהרש"א תענית)

פרטים

נכתב על ידי משה לוין