פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול והנורא וכו', המוציא לך מים מצור חלמיש המאכילך מן במדבר, ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו' והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך וגו' [דברים ח].

רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד היי שפל רוח שתקוות אנוש רמה [אבות פ"ד].

איך יתגאה האדם כל עיקר וסוף הרמה חשובה יותר הימנו? ועל זה אמר מאד מאד הוי שפל רוח, להפליג בדבר ולומר כמה גדול עונשו של גסות הריח והוא מתגאה וכו'. אבל מדה זו של גסות הרוח צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, שאין לך מדה קשה ממנה. ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. ולא עוד אלא שמשכחת הבורא יתברך מליבו של אדם שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וזו היא ששנינו - שכל כך היא מדה רעה, שצריך להתרחק ממנה הרחק גמור, ולא יהיה בו ממנה כל עיקר כדעת ר' לויטס ומן הטעם שכתבנו, וכן הלכה. [פירוש רבינו יונה שם].

הנה כי כן פשט מחודש בפסוק.

"ושכחת את ה' אלקיך" הוא תוצאה מה"ורם לבבך", סבור בעל 'ברכת מרדכי'.

משום שכדברי הרבינו יונה ה"ורם לבבך" משכחת את הבורא יתברך מליבו של אדם.

נורא ואיום.

אבל לא הסביר רבינו יונה אם עונש, הוא או תוצאה נגרמת, נובעת, מה"ורם לבבך".

האיך מבינים זאת?

עלינו להבין כי לא מדובר כאן אודות נטילת כח הזכרון, במיוחד כאשר הדבר נוגע כלפי ה"ושכחת את ה' אלקיך" אין המדובר בנטילת כח הזכרון כלפי הבורא עולם.

מדובר כאן על נתק, על קרע, על יציאתו של כביכול הריבונו של עולם מתודעתו של גס הרוח.

אמר הכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" [משלי טז].

ואם, לא עלינו, הקדוש ברוך הוא מתעבו, הריהו מסתלק הימנו. הסילוק הזה הוא הוא ה"ושכחת".

אמר רבא: גס רוח אסור להכניסו לבית, דאמרי רבנן כל אדם שיש בו גסות הרוח נכשל באשת איש, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה רע.

ואפילו גדל כמשה רבנו לא ינקה מדינה של גיהנם. וכל מי שדעתו שפלה עליו הקדוש ברוך הוא מצילו מכל פורעניות שבעולם, שנאמר [ישעיה נז] כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [כלה רבתי פרק ט]

הנה כי כן - זו היא המדה כנגד מדה.

גבה לב הוא תועבה - הקב"ה מתעבו ומסתלק הימנו.

שפל רוח הוא הוא משכן להקב"ה - הקב"ה שוכן בקרבו.

"כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם. ( דברים ח ג)

פשט הדברים נראה שמשה בא לומר לישראל, אל תחשבו כי הלחם מצד עצמו מחיה את האדם שהרי ארבעים שנה אכלתם מן במדבר וחייתם. אלא מי שאמר ללחם שיחיה את האדם, אמר למן שיחיה את האדם. חיותנו מאת השם, אמנם האמצעי בדרך כלל הוא הלחם, אבל ריבונו של עולם יכול לשנות את מנהגו.

איזה מסר הוא רצה להעביר להם בזה?

אנו רואים בהמשך הפסוקים את כוונתו. השם מביאך אל ארץ טובה, אל ארץ חיטה ושעורה... ואז אתה עלול לחשוב שהשפע בא מכוח עבודתך או מדרך הטבע, אז חלילה תשכח את ה׳ אלוקיך, המוציאך מארץ מצרים. (דברים ח יד).

 אלא, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך...(דברים ח י-יא)

בהתבוננות יותר עמוקה, אומר רבי חיים ויטאל בליקוטי תורה (לפרשת עקב): כל הנבראים נבראו גוף ונפש, כך הצמחים והחיות וכך בני האדם. גם לתורה ולמצוות יש גוף ונפש. הגוף שלנו ניזון מגוף המאכלים, וממה ניזונה הנפש שלנו?

כאשר ברא השם את העולם, ברא הכל במאמרו. אותו מאמר אלוקי שמכוחו נבראו כל הברואים הוא החיות שלהם, הוא המגדל אותם, הוא הנשמה שלהם. אם כן אותו הדיבור שמכוחו נברא האוכל, הוא זן ומחיה את החלק הרוחני שבאדם. על ידי הברכה שהאדם מברך על מזונו, הוא מעורר את אותו חלק רוחני שבמזון, ובכך מחיה את נפשו. 

אמנם גם הרשעים מקבלים את חיותם מאותו חלק רוחני שבאוכל, אלא שלא דומה התועלת לנפש באכילה בלא ברכה לעומת אכילה עם ברכה. בהיותנו מברכים על האוכל, אנו מעלים למודעות שלנו את ההכרה שיש בורא אשר זן ומפרנס לכל, אשר כל השתדלותנו בענייני פרנסה רק מהוה כלי קיבול לשפע ממרום, אנו בונים את מידת הכרת הטוב בנפשנו 

 והוסיף ביאור על כך הבעש״ט שהקב"ה ברא העולם כך שניצוצות הקדושה נתפזרו בכל חלקי הבריאה, ותפקיד האדם להעלותם חזרה אל השם. כאשר האדם מתאוה לדבר מאכל הוא בעצם זיהה ניצוץ קדושה הטמון באותו מאכל, ועל ידי שאוכלו לשם שמים, הוא מחזיר את אותו ניצוץ למקורו. ובכך תורם לתיקון העולם. הניצוצות הם אותו חלק רוחני שבמאכל, אשר מקורו במאמרו של בורא עולם שברא כל הנבראים. 

אכילה לשם שמים משמעותה, אכילה שיש בה ברכה והודאה לבורא עולם על החיות שנותן לנו באמצעות המאכל. אכילה שבה התענוג הרוחני גובר על התענוג הגשמי. אכילה שבסופה אנו יותר קרובים אל השם מאשר לפניה. אכילה שבה אנו נבחר את המאכל הטוב ומזין את נפשנו ולאו דווקא הנעים לחיכנו.

 אכילה שיש עמה ברכה, גם בונה את מידת הכרת הטוב בליבנו. גם מחיה את נפשנו במילואה. גם מתקנת את העולם כפי אותה חיות הטמונה במאכלנו, אשר באה לתיקונה. אכלו ותחי נפשכם!

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת עקב תשעז  ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון      על הכסא בציווי יחד בחברותא

פירמידת הפרשות

הוא והיא

הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

מדוע אנו שנמצאים בארץ ישראל, אוכלים מפריה ושבעים מטובה, איננו מרגישים כל כך את גודל המעלה שיש לנו כאן בארץ?

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת עקב

1. סדק
2. רבי מנחם מנדל מ....
3. שמן מובחר
4. לא פוריה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון

 מתישב על חלק בגוף

תשבץ פירמידה פרשת עקב

הגדרות

1. מן הבקר

2. הביט ראה

3.  עושים אותו מאיל

4. יוקדת בוערת

5. נפרדות מהקהל

6. באש אותו תבעירו

הכין:  דר אמיר שוורץ

רבוע קסם

פרשת עקב

1. סדק
2. רבי מנחם מנדל מ....
3. שמן מובחר
4. לא פוריה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון

 מתישב על חלק בגוף

תשבץ פירמידה פרשת עקב

הגדרות

1. מן הבקר

2. הביט ראה

3.  עושים אותו מאיל

4. יוקדת בוערת

5. נפרדות מהקהל

6. באש אותו תבעירו

פרטים

נכתב על ידי משה לוין

פסוק בפרשת עקב שפותח לנו פתח להציץ דרכו לגדלות חז"ל

דוגמא נוספת: "וה' פקד את שרה" – גם כאן יכלה התורה לכתוב וה' פקד שרה. המילה "את" לכאורה מיותרת, אלא "את" לרבות שאף כל העקרות שבאותו דור נפקדו בזכות הברכה שלה!!!

הוא פורש מהפרוייקט ואומר לתלמידיו: הכלל שלי לא תקף. יש פעם אחת שכתוב "את" וה"את" הזה לא מרבה שום דבר! שהרי לא יתכן להשוות לא יתכן להשוות כבד של מישהו לכבודו של מלך מלכי המלכים... אין מה לרבות מפסוק זה, ולכן אני חוזר בי!!!

אמרו לו תלמידיו: רבי! כל "אתים" שדרשת מה תהא עליהן? אם ביטלנו את הכלל, אזי מתברר כעת למפרע כי סתם התייגעת לפרש כל "את" שבתורה.

אמר להם: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה!"

בדור שאחרי שמעון העמסוני בא ר"ע ולפתע דרש: "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים."

אומר רבי עקיבא: צריך להתיירא מתלמידי חכמים בדיוק כשם שצריך להתיירא מהקב"ה!

ממש אותו דבר!

נשאלת השאלה:

מה קרה פה בסיפור הזה? מה ראה רבי עקיבא ויכול היה לחדש את החידוש העצום הזה שלא ראה שמעון העמסוני?

ומסבירים את זה כך: נתאר לעצמנו שיושב אדם ענק בדורו, ועובד על פרוייקט חיים.

הוא מגלה כלל בתורה – כל מקום שנאמרה המילה "את" תפקידה לרבות עוד משמעות נסתרת בדברי התורה.

הוא מיישם את הכלל הזה בכל התורה כולה! "כבד את אביך ואת אימך..." וכו'. ובעוד המון מקומות.

אבל... פעם אחת יש לו ספק.

"את ה' אלוקיך תירא".

הוא גם כן חשב על האפשרות ש"את" זה בא לרבות תלמידי חכמים... אבל... הוא לא בטוח ומשוכנע שזה באמת כך.

הוא לא משוכנע שתלמידי חכמים הם כל כך חשובים שאפשר להצמיד אותם לריבונו של עולם בכבודו ובעצמו!!!

ולכן, הוא פורש!

הוא עושה "איקס" גדול על כל מה שהוא מתייגע עליו כבר שנים.

והכל למה? כיון שהוא לא בטוח בנקודה אחת שמפריכה את כל החידוש.

ננסה לתאר לעצמינו את שמעון פרס נוטש לפתע את רעיון ה"מזרח תיכון חדש"... או את כהנא יוצא ואומר שחייבים, אבל ממש חייבים להחזיר לפלשתינאים את מזרח ירושליים. זה בלתי אפשרי!

אבל לשמעון העמסוני לא מפריעה הידיעה שאת רוב חייו בזבז בלימוד לא מעשי. אדרבא הוא שמח בפרישה בדיוק כמו בדרישה! הוא מרגיש שבזה הוא עושה את המוטל עליו וממלא את חובתו.

מדוע???

כי האמת מדריכה אותו!

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם (יא, כ-כא)

המזוזה שומרת על הבית היהודי מפני חדירת מזיקים - נראים ובלתי נראים. כח הקדושה האצור בה מסוגל לעצור בעד שליחי כוחות הרע המבקשים להתנכל ליהודי כשהוא יושב בביתו. אך יחד עם זאת יש מקרים רבים שבהם ההלכה פוטרת את הבית - או חדר מסוים בתוך הבית - מחובת המזוזה, כגון חדר קטן ששטחו הוא קטן מד' על ד' אמות, או חדר שאין בכניסתו פתח מסודר. דבר זה מעורר את השאלה - מדוע אין כאן צורך במזוזה? וכי חדר קטן אינו זקוק לשמירה? וכי משום שהפתח פרוץ ולא מסודר, לא נשקפת לו סכנה?

שאלה זו מובילה אותנו להבנה מעמיקה יותר של טיב השמירה שהמזוזה מעניקה לבית היהודי.

כשמציבים חייל בפתח הבית על מנת שישמור עליו, הרי הוא שומר על ארבע קירות, ללא קשר עם תושבי הבית; יתכן שאין בו אלא סחורה או מכונות. אך המזוזה אינה שומרת על הבית במובן הפיזי. המזוזה שומרת על הבית באמצעות החיזוק הרוחני שהיא מעניקה לדיירי הבית.

בית מגוריו של אדם אינו מקום מוגן מפני חום וקור, רוח וגשם בלבד. כל בית יש לו אוירה, שבה הוא ניכר ומיוחד. האדם הוא זה שיוצר את האוירה; אם הוא בעל חסד - מקבל הבית אוירה של עשיית חסד, אם הוא מצטיין בעדינות הנפש, האוירה בבית היא בהתאם. גם להיפך, אם תושבי הבית מזלזלים במצוות, או מושחתים במידותיהם, משפיע הדבר על האווירה השוררת בבית. 

תפקידה של המזוזה להכניס קדושה באוירה זו. המזוזה קובעת את אופי הבית, כשם שהשלט המתנוסס על פתח המסעדה קובע את אופי המסעדה. בית שהקדושה היא חלק ממנו, הרי הוא שמור מן המזיקין. מיד עם כניסת האדם לביתו מזכירה לו המזוזה את מה שנאמר בה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". לכן קובעת ההלכה כתנאי בל יעבור, שהמזוזה תיקבע בצד ימינו של האדם הנכנס לבית; טבע האדם לפנות לצד ימין, ועליו לראות את המזוזה מיד עם כניסתו לבית.

עתה מובן שרק מקום מרווח דיו שיהא ניתן ליצור בו אוירה של בית, ורק מקום שיש לו צורת הפתח כתיקונה, המבדילה לפחות בצורה סמלית בינו לבין הרחוב, חייבים במזוזה. מקום קטן מדי, או מקום פרוץ מדי, גם אם מתגוררים בו, אך אין בו אוירה, אין כאן אפשרות ליצור רוח של קדושה.

המזוזה מלמדת אותנו יסוד חשוב בחיי היהודי. לא די בכך שכל אחד באופן אישי ידאג לקיים מצוות, להניח תפילין, להתפלל וללמוד תורה. יש חשיבות מיוחדת לאוירה השוררת בבית. בית שאין לו הגנה של קדושה, יכולים המזיקים להשתלט עליו הן , המזיקים את הגוף - וביותר אלה המזיקים את הנשמה. את המזיקים המאיימים על שלומנו הגופני, ניתן להרחיק על ידי קביעת המזוזה; אך על האדם לשמור על האוירה בביתו גם מבחינה רוחנית, ולהרחיק ממנו כל דבר המכניס בו רוח של הפקרות ופריקת עול ככל שקדושת הבית תהיה שמורה יותר, טהורה יותר מריחות רעים העולים מן הרחוב, תהיה ההצלחה בטוחה יותר .

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך".

הפסוק מתאר את משפט המפתח שצריך ללוות כל אדם יהודי באשר הוא, מה ה' רוצה ממני? לירא אותו, ללמוד מדרכי ה' וכשם שהוא חנון ורחום וכו' אף אני, לאהבה אותו, ולעבדו בלב שלם, לשמור ולקיים את תרי"ג המצוות. וה' מבטיח לי שיהיה לי טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

לכאורה מלשון הפסוק "כי אם" משמע שמבקשים ממני משהו קטן "ליראה את ה'", והרי יראת שמים אינה דבר קטן אלא מצב שדורש עבודה עצמית והתבוננות פנימית עמוקה ורצינית?

הגמרא (ברכות ל"ג) מביאה את מאמרו של רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא" (האם יראת שמים היא דבר קטן) והרי אמר רבי חנינא בשם רבי שמעון בר יוחאי שאין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו", מתרצת הגמרא נכון אך לגבי משה רבינו יראת שמים היא דבר קטן, והגמרא מוסיפה משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, וכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.

עלינו להבין את תירוץ הגמרא שכלפי משה יראת שמים היא דבר קטן, הרי הדברים נאמרו ע"י משה לכלל ישראל, זאת אומרת שכלפינו נאמרו הדברים. האם משה רבנו דיבר מנקודת מבטו האישית שכלפיו יראת שמים היא דבר קטן? או שמשה ידע שגם כלפינו יכולה להיות דבר קטן?

הרמב"ם בהלכות יסוד התורה (פרק ב') פותח בפנינו צוהר כיצד ניתן להשיג את יראת ואהבת ה' "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, ובדברי דוד המלך "צמאה נפשי לאלוקים לקל חי", וכשמחשב הדברים האל עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה ואפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות וכדברי דוד המלך "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".

כעת סלולה דרכנו בהבנת העניין, המשל שהזכירה הגמרא שכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול, יש רמז ברור שלזכות ביראת שמים הוא כלי קטן ואינו דורש מאמץ עילאי, על האדם להכין עצמו ככלי קיבול לקבלת והרגשת גדלות הבורא, הרמב"ם נתן לנו פטנט נפלא על פי דברי דוד המלך, להתבונן במורכבותו של כל חי צומח או דומם, לשאת עיניים אל על ולהביט על השמש הירח ושלל הכוכבים, שביל החלב וגלקסיות מרוחקות ולהתפעל...

אנו מרגישים התרוממות רוח, הנשמה מאותתת לנו ממעמקי הגוף שטוב ונעים לה ואנו רוצים להמשיך ולחוות את הרגע, מתמלאים באהבת ה' עד אין קץ.

כעת נעצום עיניים ונחשוב לרגע היכן אנו ממוקמים בתוך כל המרחב, באופן יחסי אנו קטנים לאין ערוך מחודה של מחט הנעוצה במרחבי מדבר סהרה, מי ומה אנו האנשים הקטנים כלפי היכל המורם, וכל היקום כולו הוא כאין וכאפס לעומת הודו והדרו של הקדוש ברוך הוא.

בגמרא (שבת ל"א) מובא משל למי שעושה ופועל ברוחניות אך ללא יראת שמים, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חיטין לעליה, הלך והעלה לו. אמר לו ערבת לי בהם קב חומטין (כמות קטנה של חומר המשמר את החיטין מלהתליע) אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ללא יראת שמים החומר המשמר - הרי שכל השאר לא מחזיק מעמד.

הגמרא מוסיפה שכל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות לחדרי הכספת הפנימיים, אולם לא מסרו לו את המפתחות החיצוניים לפתח המוביל לעבר תא הכספות וכיצד יכנס.

מבאר רש"י שאדם הלומד תורה הרי שיש לו כספת מלאה כל טוב, אם הוא ירא שמים הרי שנעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו אינו חש לתורתו.

אחים יקרים, רבים רבים חווים לעיתים את ההרגשה העילאית בהתבוננות ביפי ופלאי הבריאה המובילים לאהבת ה', זה הצעד הראשון, עלינו לבצע גם את הצעד השני לחשוב להתבונן ולהסיק מסקנות, כעת נזכה למדרגת "חרדים לדבר ה'" ונצליח לעמוד במשימה שמבקש מאתנו בורא העולם הקדוש ברוך הוא

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענתך לנסתך, לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא: ויענך וירעבך, ויאכלך את המן אשר לא ידעת, ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם: (ח, ב-ג)

ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך: (ח,י)

המבט השטחי על ברכת המזון, כמו כל הברכות שאנו מברכים מדי יום, אומר שהיא מהוה כעין "הבעת תודה ' לה" על מה שהעניק לנו. אך מתוך עיון בפרשה מתברר, שמבט זה אינו ממצה כלל וכלל את מה שגלום במצוה זו; לאמיתו של דבר, יש כאן מסר העשוי לחולל מהפך בחייו של האדם.

כהקדמה למצות ברכת המזון מתאר לנו הפסוק בפרוטרוט, כיצד דאג הקב"ה לצרכיהם של בני ישראל במדבר; לא ירידת המן בלבד גם , "שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה".

הקדמה זו היא חשובה, משום שלא היה כאן "גמילות חסד" בלבד; ירידת המן עם כל מה שנתלווה אליה, כל ההנהגה של סיפוק צרכיהם במדבר, נועדו לשמש כלימוד, כהוראה לדורות, כיצד עלינו להתייחס לעיסוק הבסיסי ביותר בחיי האדם, הדאגה למחיה ולפרנסה.

"למען ענתך לנסתך" - הקב"ה הביא אותך אז למצב של "עניות", של תלות מוחלטת בחסדיו, "לדעת את אשר בלבבך" - כדי שתדע אתה, ותכיר בעצמך את אשר עם לבבך, כדי שתגלה את הכוחות הגלומים בך, כיצד מסוגל אדם להגיע לדרגה של בטחון גמור בה', כיצד אפשר להתגבר על הרצון הטבעי כל כך של הדאגה לקיום.

המסקנה הסופית, התמצית של כל מה שנלמד במשך ארבעים שנות שהותם במדבר, זוהי המצוה של ברכת המזון.

בכל פעם שמברכים אנו את הברכה, מזכירים אנו לעצמנו: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"; מדי יום ביומו אנו לומדים מחדש: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"! איזה עומק טמון בברכה זו; לא שיעור אחד, אלא ארבעים שנה של עליה רצופה באמונה ובטחון, ארבעים שנה של עמידה בנסיון, מקופלים כאן במלים ספורות.

דומה, שאין לך עיסוק נטול כל סממן רוחני, כמו העיסוק באכילה. כל מה שקשור לנושא זה מזכיר לנו את הבהמי שבאדם. רק המן היה מזון רוחני, המזון שנבלע באיברים, ללא צורך בעיכול ובכל מה שקשור בו. אנחנו לא זכינו לקבל או לראות את המן; אך התורה נותנת לנו מכשיר פלא, שבעזרתו ניתן להפוך את הלחם הפשוט שלנו - למתנה מן השמים למן..., ברכת המזון הופכת את הארוחה היומית לחוויה רוחנית.

אך לא הארוחה בלבד; כל מה שקדם לה, כל העיסוק שאדם עוסק וטורח כדי להביא טרף לביתו, מקבל עכשיו מימד אחר.

אין לך דבר המעביר את האדם על דעתו, כמו דאגת הפרנסה.

אנשים שקטים ומנומסים הופכים למעין חיות טרף, כשנכנסים למעגל של מלחמת הקיום; "לחם" כשמו כן הוא - הוא גורם למלחמה בזעיר אנפין. אבל מי שמברך ברכת המזון - ויודע מה הוא מברך - יודע שאין זו המלחמה שלו; "הוא נותן לחם לכל בשר"! אנחנו בסך הכל עובדים שכירים בשרותו של מי שזן ומפרנס לכל.

ע"פ רש"ר הירש

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

ט"ו באב המכונה בציבור הישראלי כ"חג האהבה" נחוג בכל שנה בהידור רב.

יש המביאים זרי פרחים ויש המוסיפים בלונים ושאר מיני קישוטים כדובונים קטנים הנושאים בידם לב אדום בוהק שעליו נכתבים סיסמאות אמת, (אולי המסר הוא שחיבוק הדב הנורא הוא רק כלפי חוץ ואמנם בפנים מסתתר לב רך של גבר שבע מלחמות).

המהדרין מכינים סלסלת נצרים ובה מיני בשמים ותמרוקי סבא, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה וכל המוסיף מוסיפים לו באהבתו. המהדרין מן המהדרין חוגגים את שיאו של החג בדיוק בשעת חצות מתחת לכיפת השמים זרועי הכוכבים אל מול גלי הים המתנפצים או במדבר בנחל פרצים או נחל חווארים הבוהקים בלובנם לאור הלבנה המלאה. יש הנותנים קולם בסרנדה שהולחנה על ידם ויש המפזמים משירי ארץ ישראל הישנים, המהדרין חובקים בזרועם גיטרה קלאסית או מפוחית בפיהם וחליל רועים בידיהם, ויש הנזרקים בחופים נידחים כשכדור זעיר בפיהם והם מקפצים כאחוזי תזזית בשמיעת מוזיקה רועמת בעוצמה היכולה להרעיד פילים ולספק פרנסה לחברות המייצרות מכשירי שמיעה זעירים... אכן חג כהלכתו!

במשנה בסוף מסכת תענית נאמר: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי (בגדים נקראים כלים בלשון המשנה) לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" ואומר "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" וכן הוא אומר "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

מה הסיבות לשמחה?

הגמרא (תענית ל.) שואלת, שאמנם מובן מדוע יום הכיפורים הוא יום שמח במיוחד מכיון שיש בו סליחה ומחילת העוון ובו ביום ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל, אולם מה מייחד את ט"ו באב כיום שמח? מבארת הגמרא שיש מספר טעמים לשמחה הגדולה בט"ו באב:

1. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה.
2. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.
3. יום שפסקו בו מלחמות במדבר, וחזר הקב"ה לדבר עם משה בחיבה כדרך איש אל רעהו.
4. יום שביטל הושע בן אלה את השומרים שחסמו את הדרכים לירושלים כדי שישראל לא יעלו לרגל לבית המקדש.
5. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
6. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. והגמרא מוסיפה לסיום "מכאן ואילך המוסיף (לעסוק בתורה בלילות) יוסיף, ודלא מוסיף יאסף.

עלינו להבין מה הקשר בין יום הכיפורים לבין ט"ו באב, ומדוע בשניהם יוצאות בנות ישראל לחולל בכרמים? וכן האם ששת הסיבות לשמחה הגדולה בט"ו באב קשורות למאפיין זהה או ששה סיבות שונות במרוצת הדורות שאינן קשורות זו לזו?

השמחה ביום כיפור

למעשה הגמרא עצמה נותנת את ההסבר לשמחה הגדולה ביום הכיפורים. מכיון שיום זה נקבע לדורות כיום של סליחה מחילה וכפרה. השמחה החלה ביום הכיפורים הראשון לאחר היציאה ממצרים לאחר שהעם חטאו בחטא העגל ומשה נאלץ לשבור את הלוחות, לאחר מכן עלה משה להר סיני לארבעים ימי תחנונים שבסיומם קבל אישור לפסול לוחות שניות ולעלות שוב להר סיני. העם שחזרו בתשובה על חטא העגל המתינו לקבל את התורה,

ואכן משה יורד מהר סיני וכל העם פוצחים בריקודים ומחולות: "אבא שבשמים אוהב אותנו וסלח לנו על חטאינו", וכך בכל שנה ושנה בורא העולם סולח ופותח דף חדש לכל מי שחוזר בתשובה בכל לבו. זאת אכן סיבה טובה לשמוח ולעלוז. ואכן מי שניצב בהיכלי הישיבות במוצאי יום הכיפורים איך כהרף עין מרגע של שיאה של תפילת נעילה בקבלת עול מלכות שמים בבכי ותחנון תוך ניצול הרגע האחרון לפני נעילת שערים, ומיד לאחר תקיעת השופר השמחה פורצת גבולות על אנושיים, וממשיכה ללוות אותנו עד לשיאה ביום שמחת תורה, שמחה שאנו שואבים ממנה כח עד לשמחת פורים.

ט"ו באב הראשון, במדבר

בט"ו באב שנת 2487 לבריאת העולם, 1273 לפנה"ס היתה שמחה עצומה במחנה ישראל. השנה כבכל שנה בט' באב בשנות הנדודים במדבר חפרו הגברים קבר ונכנסו לתוכו לשנת לילה, אך הפעם לתדהמתם הם נשארו בחיים. כנראה טעינו בתאריך, חשבו לעצמם ובלילה הבא נכנסו שוב ללון בקבר, הבוקר אור וכולם נשארו בחיים, וכך חזר המחזה על עצמו עד לליל ט"ו באב שבו נראתה הלבנה במלואה וידעו כולם כי אין טעות בתאריך והגזרה על הגברים שימותו ולא יכנסו לארץ ישראל הסתיימה, ולרגל ביטול הגזרה ומחילת העוון פרצו כל העם בתרועות שמחה ריקודים ומחולות. ומה עוד שמאותו יום והלאה היה דיבור השכינה עם משה רבינו בסימן של אהבה בדיבור ישיר, וכן נאמר "פה אל פה אדבר בו".

הותרו השבטין להתחתן זה בזה

בט"ו באב בימי השופט הראשון עתניאל בן קנז שהנהיג את העם לאחר מות יהושע בן נון, לאחר מעשה פלגש בגבעה שבו נשבעו ישראל במצפה שאף אחד לא יתן את ביתו לשבט בנימין, שלחו חכמי ישראל את הבחורים משבט בנימין לקחת מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים ובאותו יום גם הותרו השבטים להתחתן זה בזה (מאחר שלפני כן נאסרה בת שירשה את נחלת אביה להנשא לבן שבט אחר מכיון שנחלת אביה תעבור לשבט אחר לעולם), ודרשו חכמים שהאיסור קיים כל זמן שכובשי הארץ שעליהם נאמר "ולא תבחר נחלה ממטה אל מטה" אולם לדור השני מותר להנשא זה בזה ולהסב את הנחלה.

השמחה הגדולה של מחילת העוון לבני בנימין והיתר הנישואין בין השבטים הצטרפה לשמחה שנהגה מיום ט"ו באב של סוף נדודי המדבר, וכנאמר (שופטים כ"א) "ויאמרו הנה חג ה' בשילה מימים ימימה".

בט"ו באב בימי המלך הושע בן אלה שהיה המלך האחרון מתוך תשעה עשר מלכי ישראל ובנימין גלו עשרת השבטים ע"י שלמנאסר מלך אשור, ביטל המלך את המשמרות שהקים למעלה ממאתיים שנה לפני כן המלך הראשון לישראל ירבעם בן נבט אשר חסמו אפשרות של עלית עולי הרגלים ממלכות ישראל לעבר בית המקדש אשר במלכות יהודה וחלק מהעם הלכו להקריב לעגלים שהקים ירבעם בדן בצפון ובבאר שבע בדרום, אמנם הושע בן אלה לא ניתץ את העגלים אך עצם האפשרות שניתנה ביד העם לבחור האם לעבוד חלילה לעגל או לעלות לבית המקדש גרמה לפרץ של שמחה ויום טוב לעם.

בט"ו באב שבע שנים לאחר ההרג הנורא שנערך ביושבי העיר ביתר שעמדה בעוז במצור במשך שלש וחצי שנים, בקש אדרינוס שיקיפו את כרמו שגודלו היה שמונה עשר על שמונה עשר מיל (מיל זוהי מידה שוות ערך לקילומטר) שבעים ושתיים קילומטר בגופות החללים הרוגי ביתר ויערמו אחד על השני לגובה גדר ולא יקברו, לאחר שבע שנים המלך שבא אחריו התיר לקבור את גופות החללים. ובאותו יום רבתה השמחה לאחר שנמחל עוונם והם הגיעו למנוחת עולמים. ואף תקנו ברכת הטוב והמטיב על כך שהגופות לא סרחו והובאו לקבורה.

ט"ו באב היה היום האחרון בכל שנה שבו הובאו עצים לבית המקדש. מכיון שלאחר ט"ו באב תשש כוחה של חמה ואין ביכולתה ליבש במהירות את העצים הכרותים ולכן חששו שמא יכנסו תולעים בעצים. בימי בית המקדש השני לאחר החורבן הנורא שהתרחש בארץ ישראל לא נותרו עצים בשפע ולכן מביאי העצים עשו זאת במהירות של ממש וממרחק רב, שמחה וכבוד רב היו חלקם של מביאי העצים לבית המקדש ושיאה של השמחה ביום ט"ו באב שבו פסקו מלהביא עצים עד הקיץ הבא ולמראה המחסנים המלאים בעצים שמחו כולם.

בנוסף רבתה השמחה על כי כעת שאין זקוקים להביא עצים נוספים נותר יותר זמן פנוי ללמד תורה, ובפרט במט"ו באב ואילך הלילות מתארכים על חשבון הימים והלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום.

אז למה "מחוללות בכרמים"?

בימים טובים כפסח שבועות וסוכות שקיים בהם התקבצות גדולה של אנשים החוגגים ושמחים, דאגו שליחי בית הדין להשגיח על הפרדה בין הגברים לנשים ע"י גדרות קש כלונסאות או כדים, כדי שח"ו מתוך השמחה הגדולה לא תהא חלילה תערובת המביאה לידי מכשול.

בשני ימים בלבד במהלך השנה ימים של קדושה וטהרה ושמחה גדולה על מחילת העוונות לא הוצרכו לגדור כיון שלא חששו שחומת הצניעות תיפרץ ולכן באותם ימים שהם יום הכיפורים וט"ו באב בנות ישראל יצאו אל מחוץ לעיר, אל הכרמים כדי לחולל במחולות וללא חשש לרדת חומת הצניעות.

בימינו שלדאבוננו אין בית מקדש בטלה השמחה הגדולה על המים הנזכרים ונפרצה חומת הצניעות, לכן עלינו להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לשמחה אמיתית ושלמה.

שמחה השלימה נותרה רק בנושא אחד והוא לימוד תורה וכנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וחז"ל לימדונו שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה.

כעת מובן מדוע הגמרא בסימה את נושא ט"ו באב, אומרת "מכאן ואילך המוסיף (לעסוק בתורה בלילות) יוסיף, ודלא מוסיף יאסף".
 

חג אהבת התורה שמח

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לד לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ [דברים י, א].

זה שאמר הכתוב [קהלת ג, ה] עת להשליך אבנים, בשעה ששבר משה את הלוחות היה הקב"ה מתרעם עליו. א"ל הקב"ה אילו חצבת הלוחות ויגעת בהן ונצטערת, לא היית משברן. אני חוצב להבות שנאמר "חוצב להבות אש", ואתה משברן? עכשיו תדע מה הוא כוחן, אתה פסל אותן. עת כנוס אבנים - פסל לך שני לוחות אבנים. [ילק"ש עקב].

פלא עצום מקשה הרב אזרחי, הלא הקב"ה אמר לו "יישר כח ששיברת", הלא הכתוב משבחו על כך, הרי זהו לשונו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים על פנים, לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל [דברים לד], ופירש רש"י:  "נשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר לעיל ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר, בשמות 'אשר שברת - יישר כח ששיברת".

האיך שבחים אלו המורעפים על משה רבינו בשל אותה שבירת הלוחות, מתאימים עם כך שהקב"ה מתרעם כביכול?

פלא עצום.

על כרחך שדווקא משום קדושתו של משה רבינו, נקלטה בחשבון שמים צרימה כל שהיא. כי יחד עם גדלותו, יחד עם נשיאות ליבו, יחד עם הכרתו שאין בשעה חמורה זאת של סגידה לעגל מקום לשני לוחות הברית אצל ישראל, יחד עם גבורתו העל אנושית על המחסום הכביר העומד בפני שבירת הלוחות, יחד עם כל אלו מן הדין להביע השתתפות בצערו של נותן התורה.

יחד עם כל הגבורות והנפלאות שהראה משה רבינו במעשה שבירת הלוחות, יחד עמם היה מקום להביע גם צער גבוה משהביע בפועל, על שבירת מעשי ידיו של הקב"ה.

על ההעדר הבלתי נראה הזה נתבע משה.

על כך התרעם הקב"ה.

ובשמים אמרו שהעדר השתתפות זאת בצערו של מקום בא לו משום שסוף כל סוף לא עמד משה רבינו על מלוא משמעות ה'יגעת והנצטערת' של הבורא עולם כביכול.

כנראה לא עמד משה רבינו כרום ערכו על 'נתייגעתי' של הקב"ה.

לכן 'פסל לך'.

ללמד אותך משה רבינו, כמה נתייגעתי יש בשני לוחות הברית.

עלינו להבין, כי נתייגעתי זה, אינו במושגים שלנו. שהרי מה מונע מן הקב"ה להיות חוצב להבות אש? אף על פי כן שומה עליך בן אדם, ובפרט משה רבינו להעריך ולהבין אל נכון, עד כמה שניתן, מה גדלו מעשי שמים.

גם מעשי ה'נתייגעתי' שהקב"ה משקיע כביכול עבור עמו ישראל.

'מה גדלו מעשיך ה' מאד, עמקו מחשבותיך, ואם ראויים הם ישראל ל'נתייגעתי', עושה זאת עבורם הקב"ה.

ועל משה רבינו שומה להעריך זאת, כך שגם אם 'יישר כח ששיברת', אבל כנראה האנחה היתה צריכה אולי להיות קצת יותר מורגשת.