פרשת כי תבא
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
ויהי שם לגוי גדול [דברים כו], מלמד שהיו ישראל מצויינים שם [ספרי כי תבא].
ובמה היו מצויינים? שלא שינו את שמם שלא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם [פרקי דרבי אליעזר].
ממש להפליא, משועבדים למצרים גופות ונפשות, עומדים כבר על התהום של שער החמישים, טובעים בתוך מ"ט שערי טומאה כפי שנאמר בזוהר, עובדים עבודה זרה מדורדרים נואשות.
ובשמים מתחשבים עם השטריימל שלהם....
הלא עובדי עבודה זרה המה, מלאכים סברו שאין להבדיל ביניהם לבין המצרים. "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" [זוהר ח"ב קע].
אבל, מסביר הרב אזרחי שליט"א, בשמים לא רק שמבחינים אלא שמצאו בכך את הסיבה לגאולתם.
נכון אמנם עובדי עבודה זרה המה, אבל הלא מגבעתם, מגבעת אחרת היא.
אמנם משועבדים טוטאלית אל המצרים אבל הלא מדברים הם בינם לבין עצמם, בלשון משלהם.
אמנם התמכרו לגמרי גופנית ונפשית למצרים, אבל לא נמצא אף אחד מן העבריים ששמו יהיה פרעה, רעמסס וכדו'.
ללמדך שבשמים מבדילים בין מעשים לבין מהות. יש והאדם נתון בגרוע ובחמור ביותר, אבל מהותו אחרת היא.
אמנם עובדי עבודה זרה ואף על פי כן צא ולמד, מדוע הקפידו כל כך על לבושם או על שמם או על לשונם.
הלא כל אחד משלושת אלו ראשון הוא להיגררות. הלא כל אחד משלושת אלו ראשון הוא לאידיאולוגיה של 'אדם בצאתך ויהודי באהלך'...
ומנין נטלו את הכח והעוז לתת דעתם על כך, הלא תינוקותיהם עדיין צועקים מתוך הקירות של פיתום ורעמסס הפרך גובר יותר ויותר. משח עוד יותר את גוום הכפוף.
איך נותרה בקרבם ולו פינה אחת כדי לחשוב על כך?
כל ראשם כבר מכור הוא ומשועבד, לכאורה. לא נותר בהם שום שמץ של עצמאות, שום שמץ של בן חורין, עבריותם נבלעה בתוך לועו המאיים של הפרך האין זאת?
לא ולא.
מתוך שחור בוץ התלכלכותם המגעילה, מבהיקה בלובן טהרתה יחודיותם הנפלאה, שלא שינו את שמם ואת לבושם ואת לשונם.
כשעורכים את מערכות הגאולה בשמים ומטילים על כף המאונים זה מול זה, כדי לקחת גוי מקרב גוי [דברים ד], יתכן וכך כנראה יערוך אדם את חישובו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה... אך בשמים מבחינים היטב את "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם"
אין זה נכון כי נבלעו בתוך ים התהומיות המצרית.
אמנם מעשיהם חמורים המה מאד מאד. אבל מהותם אחרת היא. עבריים המה.
העבריות על משמעותה העמוקה. כל העולם כולו מעבר אחד והוא אברהם מעבר אחד [בר"ר מב] מושרשת היטב, ועל רקע השחור התהומי מבהיק לובן יחודיותם המהותית.
מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
"כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירישתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי".
- פרטים
- נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ
פרשת כי תבוא תשעז ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
הגדרות |
|
1 |
|
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
|
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
צמודה לקרקע |
הישווה |
חרדה (כ"ח) |
איש |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
2 |
הגדרה |
גרעין פורה |
זד |
נע ומש |
נוכרי |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
3 |
הגדרה |
משרת בקודש |
רבות גוף שלשי |
מילת חיוב |
.... וכה |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
חידת הגיון
חידת הגיון מתכת קשה מחוברת לסבתא רבא של דוד
|
|
|
|
|
|
|
פירמידת ההפרשה
|
1 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||||||||||||||||||||||||
|
2 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
3 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
4 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
5 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
6 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||||||||||||||||||||||||||||
- השישי
- אות ביוונית
- חלמיש
- נימוק ( כ"ח )
- גורמת לכויה
- ערים מוקפות במגן
|
הגדרה |
הוא |
היא |
הגדרה |
|
עוף מים |
|
|
מחלה מדבקת |
|
אדמה דקיקה |
|
|
ישוב ההנימין |
|
נהר הגדול בארץ |
|
|
שם אשה |
|
זבת... ודבש |
|
|
מאכל מתוק |
הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
פרשת כי תבוא תשעז ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
הגדרות |
|
1 |
מ |
ז |
ב |
ח |
1.כלי פולחני ביהדות |
|
2 |
ז |
כ |
ר |
י |
2.לא ניקבי |
|
3 |
ב |
ר |
ז |
ל |
3.אסור להרים על 1 את זה |
|
4 |
ח |
י |
ל |
ץ |
4.הציל מסכנה |
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
צמודה לקרקע |
הישווה |
חרדה (כ"ח) |
איש |
|
|
הפתרון |
אדמה |
דמה |
אמה |
אדם |
|
2 |
הגדרה |
גרעין |
זד |
נע ומש |
נוכרי |
|
|
הפתרון |
זרע |
רע |
זע |
זר |
|
3 |
הגדרה |
משרת בקודש |
רבות גוף שלשי |
מילת חיוב |
.... וכה |
|
|
הפתרון |
כהן |
הן |
כן |
כה |
חידת הגיון
חידת הגיון = מתכת קשה מחוברת לסבתא רבא של דוד
|
ע |
ש |
ת |
ר |
ו |
ת |
פירמידת ההפרשה
|
1 |
ו |
|
2. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||||||||||||||||||||||||
|
2 |
ר |
ו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
3 |
צ |
ו |
ר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
4 |
ת |
ר |
ו |
צ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||
|
5 |
צ |
ו |
ר |
ב |
ת |
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
6 |
ב |
צ |
ו |
ר |
ו |
ת |
|
|
|
|
|
||||||||||||||||||||||||||||
5.השישי
6.אות ביוונית
7.חלמיש
8.נימוק ( כ"ח )
9.גורמת לכויה
10.ערים מוקפות במגן
הוא והיא
|
הגדרה |
הוא |
היא |
הגדרה |
|
עוף מים |
שחף |
שחפת |
מחלה מדבקת |
|
אדמה דקיקה |
עפר |
עפרה |
ישוב ההנימין |
|
נהר הגדול בארץ |
ירדן |
ירדנה |
שם אשה |
|
זבת... ודבש |
חלב |
חלבה |
מאכל מתוק |
הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בין הר גריזים להר עיבל עמדו זקני הכהנים והלויים כשמולם על ההרים עומדים כל בית ישראל * לאחר כל ברכת 'ברוך אשר וכו' שהופנתה להר גריזים על מצוות והימנעות מעבירות סובבו הלויים והכהנים את פניהם להר עיבל והזהירו את העם בקללת 'ארור' על עברות ומעשים אסורים
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע עד היום הזה [דברים כט ג].
שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: היום הזה נהיית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום [רש"י].
דברי רש"י על הפסוק הזה מפליאים, אומר הרב אזרחי:
ארבעים שנה על כל מאורעותיהם, כולל מעמד הר סיני, "מי יתן והיה לבבם זה להם" [דברים ה כו], כל זה לא הסיר פקפוק מלבו של משה רבינו.
עדיין אינו בטוח אם אמנם דבקים הם במקום אם לאו, ורק 'היום הזה' כשבאו עם טענותיהם הנראות לכאורה קטנוניות כל כך, רק היום הזה הוסרה דאגה מליבו של משה. לא קיימים עוד פקפוקים. קיימת מעתה ואילך ודאות בדבקותם של ישראל למקום...
כלום יש ממש בטענתם? הכי יש חשש כל שהוא להשתלטותם של בני לוי. האם אמנם חרדו לקראת הבאות שמא יאמרו רק לבני לוי ניתנה תורה ולא לכל כלל ישראל? כלום דווקא חרדתם זאת היא שבכוחה להסיר דאגה, ולהבטיח את דבקותם המסורה של כלל ישראל להקב"ה?
אם רוצה הנך לעמוד על טיבו האיכותי של היחיד או הציבור, על מסירותו, נאמנותו, דביקותו, ובעיקר היכן עצמיותו קיימת.
לעולם אל תסמוך על אותן שעות גבוהות של התרוממות. אלו לפעמים חיצוניות המה, על אף רוממותן.
כמו כן לעולם אל תמדדהו על פי חולשותיו, כי לפעמים אך חולשות המה, אשר אינן מגדירות את מהותו.
תחת זאת, צא ובדוק מה קיים או נמצא במרכזי מעיינותיו, לאן מופנות חולשותיו, אף שטויותיו. אם אך שטויותיו וחולשותיו שיחו ושיגו סביב המרומם המה, אם מה שאיכפת לו מה שכואב לו - דברים של 'למעלה מן השמש' המה, לו יהא, שהדרך האופן דרך ואופן של שטות וחולשה, נמוך 'למטה מן השמש' המה, אבל עצמיותו ואיכותו קיימות באותו נושא ששטותו מופנית אליו.
אל תעריך אדם רק לפי איכותו בשעת תפילת נעילה.
הכר אותו בשעת שכרות של פורים.
היו להם לכלל ישראל הרבה שעות, ימים ותקופות מרוממות. קיבלו את התורה, מעמד הר סיני, האמינו בה' בשעת בקיעת ים סוף.
אך עדיין ליבו של אבינו רוענו, רבינו משה דואג, עדיין מפקפק. הנאמנים המה, הדבקים המה, האם מציאותם מציאות של דבקות של נאמנות היא?
משנוכח כי אף טענות של שטות, אף מריבות של שווקים, גם אלו מופנים אל עבר הנושא של דבקות במקום.
משראה כי הדבקות והתורה כל כך תופסות את מעיינם, איכפתיות להם עד כי אף טענות שאין להם ערך, אף אלו מופנות אל עברם -
או אז הוסרה דאגה מליבו ובפה מלא הכריז הכרזה של תורה:
היום הזה נהיית לעם.
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
במידה וידע האדם שהוא נשא חן בעיני המלך וכי דבריו זכו להערכה רבה ואף נכתבו כלשונם בספר הזיכרונות הרי שלא יהיה אדם מאושר ממנו, מרוב שמחה הוא ישכח את הצרות הקטנות ויספר לכל מי שרק מוכן לשמוע וכן יתאר בפרוטרוט בספר הביוגרפיה האישי את הפגישה ודבריו החשובים.
בתפילות ראש השנה אנו אומרים "אתה זוכר מעשה עולם וחוקר כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית כי אין שכחה לפני כסא כבודך. כל מעשינו בספר נכתבים כנאמר "וייכתב ספר זיכרון לפניו" ועוד שפעולות האדם מתפרסמות מידי לילה ע"י מלאך גבריאל שמכריז במרומים בפני אין ספור מלאכים" פלוני קיים מצווה פלונית פלוני למד תורה כך וכך זמן וכו', כשיהודי עומד בתפילה ומתפלל לה' הרי שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו ומדבר עמו האופן ישיר ובגוף שני, היש שמחה ואושר גדולים מזה?
והוסיף המגיד משנה על דבריו שעיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשיתן.
האר"י הקדוש העיד על עצמו שזכה לרוח הקודש משום שהיה שמח בשמחת המצוות יותר משמחת גן עדן. תלמידו רבי חיים ויטאל מוסיף דע כי העושה מצווה אחת אין מספיק לו בזה שעשה אותה, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו "כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו, ועוד ועוד אמרות חז"ל בדבר גודל השכר...
אחים יקרים!
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך, כי באתי אל הארץ…" (כו ג)
וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אבד אבי" (כו, ה)
ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה. וענית - לשון הרמת קול. (רש"י)
מצוות הבאת ביכורים היא מהמצוות המעטות בתורה, שבהן קשור קיום המצוה בהגדת דברים. כנראה, שחשיבותה של מצוה זו היא לא בעצם קיומה בלבד, אלא גם בלימוד שעלינו להפיק ממנה, בשעה שאנו עוסקים בקיום המצוה. גם בעל ההגדה של ליל הסדר בחר דוקא בפסוקים אלה, בבואו לספר על יציאת מצרים. חובה מיוחדת מוטלת אפוא גם עלינו, להתעמק ולהבן את המסר שבהגדה זו.
התורה מחלקת את ההגדה הזו לשני חלקים: קודם כל "הגדתי היום … כי באתי אל הארץ", ואחר כך "ארמי אבד אבי". החלק הראשון מתייחס אל ההוהואל העתיד, ובו אנו מצהירים שה' הוא שנתן לנו את הארץ, ושאנו מכירים לו טובה על כך. ואילו החלק השני, מתייחס אל העבר, הוא מסכם בקיצור נמרץ את התהוותו של עם ישראל. תפקידו של החלק הראשון הוא ברור: להזכיר לעצמנו מי הוא בעל הבית. אבל לשן מה בא החלק השני?מדוע דוקא בהזדמנות זו חייבים לספר לא רק על יציאת מצרים, אלא גם על מה שקדם לזה, החל מ"ארמי אבד אבי"?
כאן עלינו להבהיר קודם כל, מה פירושו של המושג "הודאה". לכאורה, אין זה אלא ענין "פורמלי", אמירה בעלמא: "אני מודה לך מאוד". מדוע אם כן התורה מייחסת חשיבות גדולה כל כך לענין של הודאה? וכי צריך אדם לכוחות נפש מיוחדים, כדי להכיר טובה למי שהעניק לו מתנה? הלא זהו דבר המובן מאליו!
אכן, למרות שהדבר נראה קל, אין זה כך. אם נתבונן מה מסתתר מאחורי המלים "תודה רבה", נמצא שמעבר לעניין הנימוס, טמונה בתוכו גם משמעות מחייבת. אדם שאומר "תודה רבה", כאילו אומר: "עשית לי טובה, מגיע לך גמול עבורה,ואני מכיר בכך". איזה גמול? החשבון נשאר פתוח… הגמול כמובן נמדד לפי ערך הטובה. אבל קודם כל חשובה עצם העובדה, שקיים חוב, ושבזמן מן הזמנים הוא יוגש לפירעון.
טבעו של אדם, שאינו אוהב להיות כבול או חייב למישהו. אדם נזהר שלא להזדקק לפלוני, למרות שפלוני מסוגל לעזור לו, להלוות לו, לסדר לו עבודה. מדוע? "אינני רוצה להיות חייב לו. מי יודע מה יבקש ממני ביום מן הימים, ולא אוכל לסרב לו". אך לא תמיד אפשר לוותר על העזרה. כיצד מסתדרים עם ההרגשה הלא נעימה?
כאן בא היצר הרע, ומציע דרך משלו כיצד להסתדר. "פלוני עושה לך טובה? אל תהיה טיפש; הוא מנסה לעזור לעצמו.הוא מלווה לך משום שאין לו מה לעשות עם הכסף. אדרבה, אולי אתה עושה לו טובה כשאתה שומר על כספו?"... "בשבילו זה דבר של מה בכך.הוא מרים טלפון וזהו". "בטח הוא מרויח דמי תיווך". "בלאו הכי הוא נסע לכיוון שלך". כך הוא מרגיע את האדם, שבעצם אין הוא חייב לזולת כלום. בודאי, צריך לומר "תודה", אבל עכשיו, כבר אין לכך שום משמעות. זהו צ'ק ללא כיסוי…
כיצד בכל זאת, קורה לפעמים שאדם מרגיש הכרת הטוב אמתית, מחייבת?
הכל תלוי בנסיבות. מי שמעולם לא נזקק לגמ"ח, אינו מעריך את הטובה שבסידור הלואה. אבל מי שרגיל להתרוצץ בחיפוש אחר ערבים, להמתין שעות בתור לגמ"ח, ולחזור על זה מדי לילה, כדי "לגלגל" חובות, יודע להכיר טובה למי שמוכן להלוות לו את הסכום הנדרש בבת אחת, ובתנאים נוחים לקופה ארוכה… מי שזכה לקנות את ביתו בלי בעיות, רוטן על המתווך ה"מרויח הון תועפות" ללא טרחה, אבל מי שזוכה לכך רק לאחר חיפושים מייגעים, לאחר אכזבות אין ספור, אינו יודע כיצד להודות. הסכום הנדרש נראה לו פעוט…
כלומר: לפי גודל הבעיה, וכפי גודל הרגשת המרירות, כך גודל הכרת הטוב למי שבא ועוזר, למי שמוצא את הפתרון. במצב שכזה ההודאה באה מעומק הלב. אלא מאי? גם לזה יש גבול. בגרע הראשון, הרגשת התודה מציפה את האדם. הוא מוכן לגמול למיטיבו עולם ומלואו. אבל ככל שעובר הזמן, הרגשה זו הולכת ונעלמת. בודאי, הוא זוכר, הוא לא שכח. אבל הרגש נעלם. הכרת הטוב הופכת למשהו יבש, לחובה שצריך לקיימה, ללא התלהבות.
מה ניתן לעשות, כדי להחיות את הרגש? כיצד נוכל לקיים את חובתנו כראוי? ישנה רק דרך אחת: צריך לחזור אל העבר. צריך לחיות שוב את כל התהליך מראשיתו. להזכר בכל הפרטים, לחיות את הפחד, את הדאגות, את היאוש שהיה מנת חלקו, ואחר כך את הרגשת ההקלה בבוא הישועה. ברגע שכל זה יעמוד לפני עיניו, כתמונה חיה, יוכל האדם לחזור אל אותה הרגשה של הכרת הטוב מעומק הלב. עכשיו, יקבל הגמול שהוא משיב למיטיבו את המימד הנכון, הוא לא יעשה כמילוי חובה, אלא כזכות שנפלה בחלקו.
עכשיו מובן, מדוע בליל הסדר אנו מתחילים בגנות, מדוע אנו חוזרים אל תרח ואל נחור. כל זה בא כדי המחיש לנו את מה שעברנו, עד שזכינו לצאת ממצרים ולהכנס תחת כנפי השכינה. ללא מרור, איין טעם לפסח ולמצה. רק מי שאמר את "ארמי אבד אבי" בכל הלב, יכול להגיע להרגשה אמיתית של "לפיכך חייבים אנו להודות". ואין אנו מודים "לה'", אלא "למי שעשה לנו את כל הניסים האלה". הנסים הם שעומדם לנגד עינינו כשאנו באים להודות למי שעשאם.
וכך גפ בהבאת ביכורים. הקריאה של "ארמי אבד אבי", אינה אמירה בלבד. "וענית ואמרת" - בהרמת קול. לשם מה דרוש כאן הקול? מי צריך לשמוע את הקריאה הזו? אתה בעצמך! מי שממלמל, אינו מסוגל להתרגש. וזה מה שנדרש כאן - הודאה מתוך רגש, הודאה של אדם, שהצרה עומדת לנגד עיניו כאילו זה עתה נגאל ממנה.
(ע"פ חכמה ומוסר)