הכח שבדיבור | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

פרק א משנה יז

שמעון בנו אומר:

שלשת הפסקאות שבמשנה תמוהות משהו: מה עניין הגוף לשתיקה, הקונוטציות המיידיות שעולות לשתיקה ודיבור הם רוחניות לאו דווקא גופניות - פיסיות. היה צריך לומר ולא מצאתי לאדם [=נפש] טוב אלא שתיקה?

מדוע המדרש אינו עיקר? מדוע המרבה בדברים מביא חטא? ואיך זה קשור לזה שהמדרש אינו עיקר? ואם זה אכן לא קשור, מדוע העצה של "כל המרבה דברים מביא חטא" אינה כתובה מיד בסמוך ל- "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", לשם מה מפרידה הפסקה - שלכאורה אינה קשורה- "לא המדרש עיקר אלא המעשה" בין שתי הפסקאות?

ייתכן כי הפתיח "כל ימי גדלתי בין החכמים" הוא המפתח לפתרון. לפי מה שאני רואה, המשנה בנויה כשני שלבים כשתי פזות. כאשר החלק הראשון מדבר על דיבור סתמי דיבור חול, והחלק השני מדבר על צורת הדיבור האמוני תורני ועל הסכנות שבו כאשר אינו נעשה כיאות וכפי שיבואר.

המרד הראשון בהיסטוריה של האנושות

 כמובן שסיפור המגדל הזה או כפי שהוא מכונה "דור הפלגה" תמוה מאד ופירושים רבים נאמרו בו, אולם נדמה שאחד המוטיבים המרכזיים התמוהים שבו הוא כביכול "חוסר הבררה" של הקב"ה "וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת", מדוע?

המאפיין המרכזי של בוני המגדל היה האיחוד שבהם, ויהי כל הארץ שפה אחת הדיבור ההומוגני האחיד הזה יצר כח שאותו אי אפשר לבטל. גם הקב"ה שברא את עולמו בכפוף לכוחות הטבע לא רצה כביכול להתנגד לאותו כח פיזי טבעי אדיר שיצא מבוני המגדל, ומכאן שלא נותרה לו בררה אלא לפרז את הדיבור המשותף הזה הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

עתה נשוב למשנתנו. כאשר שמעון [שלימים התפרסם כרבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל] אומר כי כל ימיו גדל הוא בין החכמים, והוא מספר שבחברה המעולה של החכמים שבה הוא חי הוא לא שמע דיבורים מיותרים או דיבורים שעלולים לייצר כח פיזי שמטרתו להזיק או לייצר דברים שליליים, ואשר לכן הוא השתמש במונחים פיזיים של לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה. מאידך משתמע מכאן שדיבורים חיוביים, של קדושה למשל, או שמיעתם, עשויים להועיל לגוף גם אם לא תמיד מבינים את הטקסט, שלדיבור כאמור יש כח פיזי לרע וגם לטוב. ומכאן משמעות נוספת ל"כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

היו ברוכים,