חודש אדר- עם לבדד | מאמר אורח

חודש אדר ראוי לתואר חודש הזכרון. בחודש זה אנו שבים זוכרים ומזכירים את האירוע הקשה שחווינו בצאתנו ממצרים: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ה, י"ז). את הזכרון הזה אנו נושאים עמנו בכל דור ולכל הדורות. וכל כך למה? מדוע אין מצוה לזכור את העינוי במצרים? (הדגש מושם תמיד על היציאה מבית העבדים, ולא על עצם העינוי המצרי).

* * *


דומה והימים הללו מטיבים להשיב תשובה על השאלה. רק לפני ששים וחמש שנה פגשנו שוב את עמלק, והפעם שלא כבמלחמת יהושע, היה הנצחון לצידו במשך כשש שנים, ולנו נגרמו מליוני אבדות. השנאה התהומית וההתנהגות השטנית שאין לה תאור בלשון אנוש, מוכיחים עד כמה כוונת התורה אקטואלית עד ימינו אנו.

אך הפעם ברצוננו לעמוד על פן נוסף שהתגלה ברבים לאחרונה. אין ספק בכך כי המצב הנוראי הזה לא יכול היה לקרות ללא שיתוף פעולה כה הדוק בין הרוצחים הארורים לבין האוכלוסיות בקרבן פעלו. העמים שהיהודים חיו ביניהם במשך מאות שנים, ויצרו עמהם יחסי שכנות וידידות לא עמדו להם בעת צרתם. ולא רק האומות בארצות אירופה הכבושה ע"י הגרמנים שכדי לעזור לסייע ולהציל היו צריכים לסכן את חייהם ושלטון הפחד אולי הרתיע מלעזור, אבל לסייע להסגיר, להשתתף בפועל ברציחות ובהריגות, על כך אין ולא יכולה להיות שום סיבה. אין תירוץ שיסביר זאת מלבד השנאה העמוקה שגם אם לא היתה גלויה במשך שנים, עכשיו פרצה לאור היום.

אך לבן דורנו יש כאן תמרור נוסף. עמי החופש, אלו שלא היתה צפויה להם סכנה מצד הגרמנים ובחיי היום-יום, אלו שיצאו למלחמה בגלל אינטרסים אחרים לא התחשבו כלל בסבלם של היהודים. הם לא נקפו אצבע כדי לשבש את מלאכת ההשמדה: לא פגעו במתקני ההשמדה, תאי הגזים או הקרמטוריום, ולא ברכבות שהובילו את היהודים אל המות.

הרב ויסמנדל זכר צדיק וקדוש לברכה כתב על כך בדם ליבו, כאשר שלח את הרישומים של המחנה כפי שמסרו לו פליטים שברחו (והעביר לנציגויות של בעלות הברית בשוויץ שרטוטים מדוייקים). אך איש לא פנה ולא שם אל לב. לא היה כאן חוסר יכולת, אלא חוסר רצון וענין. ואף כאן רואים עמידה על הדם.

כן, עצרות זכרון, וכינוסים מיוחדים הם תמיד יעשו, אך עזרה, הושטת יד – רק בודדים בודדים יוצאי דופן עזרו ואף סיכנו את חייהם, ויש שאף שילמו על כך בחייהם.

וכך אומר המדרש על הפסוק: "ויבוא עמלק להלחם עם ישראל". מהיכן בא? ועונה המדרש: "חמש אומות פסע עמלק", כלומר, כדי להגיע אל מקומם של עם ישראל היה עמלק צריך לעבור חמש אומות, לחצות את ארצם כאשר הכוונה והמטרה, להלחם עם ישראל. אף אומה לא עצרה בדרך. איש לא אמר לו: "נא שב בבית. דרכי לא תעבור להלחם". כולם היו משתפי פעולה פסיביים. כמה דומים, כמה כואבים, וכמה אמת אלוקית מוכחת.

וכך רואים גם במגילת אסתר. למרות שלכאורה נוצר מצב חדש: אסתר מלכה מזרע היהודים, מרדכי מתמנה על בית המן, עדיין הגזירה לא מתבטלת מאליה. הרי כל הסיבות שהביאו את המלך לחתום על הגזירה הוכחו כשקריות. התברר, שמרדכי הציל את המלך ממוות בטוח, אם כן הוא אזרח נאמן. למה ההאשמה של: "את דתי המלך אינם עושים", עדיין תלויה ועומדת? "ולמלך אין שוה להניחם" – מדוע? הרי אסתר ומרדכי שניהם יהודים, והתועלת שלהם למלכות כל כך גדולה. אך כל זה לא משנה. אילולי הפתרון היצירתי של מרדכי לא היתה תקומה. והרי אנו עוסקים בגזירה במאה עשרים ושבע מדינות, ולדעה אחת כל העולם כולו היה תחת שלטון אחשורוש, ובכל מקום היה להם להתקומם ולמחות על הגזירה הנוראה.

ועל כן, חודש זה ילמד אותנו כי אנו "עם לבדד ישכון", עם ה', אנו חלקו וחבל נחלתו. גם אם בפרק זמן מחייכים אלינו ומאירים פנים, אל לנו לשכוח את האמת הגדולה הזאת. אל תבטחו בנדיבים, אלא: "ישראל נושע בה' עזרם ומגינם הוא", והוא בלבד!

Image