פרשת וירא
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום... באלוני ממרא...
המקום שבו הופיע הקב"ה – אלוני ממרא, באלונים של ממרא שהיה חבירו של אברהם. בזוהר כתוב שהמקום היה יבש חרוך והנח שבמקום היה אכזב.
עם הופעתה של השכינה החל המקום לשקוק חיים, המים התחילו לזרום והמקום הפך לירוק. ומה קרה כאשר עזבה השכינה את המקום? האם חזר השטח למצב הקודם שלו? התשובה שלילית.
מסביר הרב מאיר אליהו שליט"א כי ישנה מציאות שנקראת 'רשימו' המופיעה בקבלה. כל אורות שהיו במקום מסויים, גם כשהסתלקו הם משאירים רושם באותו מקום.
ראייה: תינוק הלומד בבטן אימו עם המלאך את כל התורה.
ונשאלת השאלה? מדוע לומד התינוק את התורה אם המלאך אחר כך משכיח אותו ממנה? מסבירים המקובלים שאם הילד לא היה לומד את התורה בבטן של התינוק – את אותם שבעים הפנים של התורה כולה – כדי שהאורות שקיבל מן המלאך ישארו אצלו.
הילד מקבל 'מוחין' מהיניקה הרוחנית הזו והיא נותרת בו גם אחרי שהמלאך סותר על פניו ומשכיח ממנו את תלמודו.
הגאון מוילנא כותב שאין לך דבר יותר רוחני מאשר נשמה ואין לך דבר יותר גשמי מאשר גוף. איך הדברים האלו מסתדרים ביחד? איך יכולה הנשמה לקלוט את התורה דרך המסכים הגשמיים של הגוף?
לשם כך יש את הצורך באותו רושם שנותר לתינוק מן הלימוד עם המלאך. הרושם הזה מיקל עליו ומאפשר לו ללמוד את התורה הקדושה.
לכן אומרים בסיומה של מסכת 'הדרך עלך מסכת ברכות'. חוזרים עליך מסכת ברכות. מפני שכבר למדנו אותה בבטן האם וכעת רק חוזרים עליה.
[בהזדמנות זו מספר הרב, כי בנתניה גר יהודי תלמיד חכם עצום שהתינוק לא סתר לו על פניו וכבר שהיה ילד ציטט גמרות בבלי וירושלמי ראשונים ואחרונים בעל פה. לקחו את הילד לאדמו"ר מבעלז שהכה אותו על אפו כדי שישכח את הלימוד. ומוסיף הרב על הסיפור כי מה שנתפרסם שהילד שכח תלמודו אינו נכון, אלא האדמו"ר עשה זאת רק כדי להצילו מעין הרע והכה אותו על אפו ולא על פיו, אך למעשה האיש המשיך לזכור והוא תלמיד חכם עצום ומוכר מן העיר נתניה].
ראייה נוספת. בזוהר בפרשת פנחס כתוב בזוהר שאם צדיק היה באיזה מקום, גם כאשר הוא עוזב נשאר הרושם שלו.
כתוב שנפטר רבי מאיר הושיבו ישיבה על קברו. למה דווקא על קברו? מפני ששם היה בית המדרש שלו, ושם קברו אותו. הנשמה של הצדיק מגיעה לאותו מקום ונשאר רושם. מקומות שהיו שם צדיקים קדושים אדירי ארץ - הנשמה שלהם חוזרת לאותו מקום כיוון שהשאירה שם רושם.
אם כן נשאר רושם באלוני ממרא והמקום צמח והפך לפינת גן עדן מפכה.
ומפני מה זכה ממרא? אומר רש"י, לפי שנתן לו עצה על המילה ולפיכך נתגלה לו בחלקו.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בשעת בוקר מוקדמת הפך המלאך גבריאל בפקודת האלוקים את העיר סדום * מלבד סדום נכחדו גם הערים עמורה, אדמה, וצבויים * איש לא שרד את השואה האלוקית מלבד שלושה אנשים: לוט ושתי בנותיו שהוברחו אל העיר צוער
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
וישכם אברהם בבקר, ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע במדבר באר שבע. (כא, יד)
ולא [נתן לו] כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה (רש"י)
מדברי רש"י עולה, שישמעאל גורש מבית אביו בבושה, בעירום ובחוסר כל; אברהם אבינו התייחס אליו כבן סורר וניתק את קשריו עמו, לאחר שיצא לתרבות רעה. מפתיע, אם כן, לראות בהמשך הפרשה על הפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", את דברי רש"י שם: "אמר לו [הקב"ה] אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב". כיצד ניתן ליישב את דברי רש"י בשני המקומות, כיצד יתכן שאברהם אהב ושנא את ישמעאל בבת אחת?
"שנאה" ו"אהבה" הם מושגים שנתפסים אצלנו כענין של רגש. אהבה היא רגש חיובי, ושנאה היא רגש שלילי, ולכן האוהב הוא אדם בעל מדות טובות, ואילו השנאה היא תוצאה של מדות רעות. כך הם פני הדברים אצל רוב בני אדם, ובאמת לא יתכן שהאהבה והשנאה ידורו בכפיפה אחת, כאשר מקורם ברגש, כי הרגש אינו מסוגל לעשות אבחנות ולהשליט לסירוגין מדות המנוגדות זו לזו בתכלית הניגוד.
אך יש אהבה ושנאה, שאינם תולדת הרגש. מצינו אהבה ושנאה אצל הקב"ה: "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו", "שש הנה שנאה", "אהבתי אתכם אמר ה'", "'ועוז מלך משפט אהב". אצל הקב"ה לא שייך מושג של "רגש" חייבים איפוא לומר שקיימת גם אהבה - שנאה שכלית, שפירושם "מצב של קירוב" ו"מצב של ריחוק".
גם אצל האדם קיים מושג זה, כאשר אינו קשור לדבר מבחינה רגשית, והתייחסותו היא שכלית בלבד. במצב זה
יכולים האהבה והשנאה להופיע יחד; יכול אדם "לאהוב" מאכל מסוים בשל טעמו הטוב, ובכל זאת "לשנוא" אותו בשל הנזק שהוא גורם לבריאותו.
אברהם אבינו היה דבוק בבוראו ובמדותיו, ולכן לא היתה קיימת אצלו שנאה רגשית, ואף לא אהבה רגשית. מקור
האהבה היה בהכרה שכלית של רצון לקרב, ומקור השנאה היה בהכרה שיש הכרח לרחק; הרגש היה קיים, אך כגורם
משני, הוא בא כתוצאה של החלטה שכלית, ולא כגורם עצמאי. לכן היתה אפשרות שישכנו בלבו האהבה והשנאה
בכפיפה אחת. הוא היה מסוגל להשליט את האהבה רק במדה שהיא מוצדקת, ובמדת הצורך להחליף אותה בשנאה.
הוא אהב את ישמעאל משום שהיה בנו, והוא שנא אותו על מה שיצא לתרבות רעה, ואין כאן כל סתירה.
יתירה מזו: שנאה אמיתית, שאין בה תערובת של נגיעה אישית, שכולה לשם שמים, זקוקה לאהבה.
חז"ל אמרו שבשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. כבר הקשה המהרש"א ממה שאמרו שבשעה שעושין רצונו של מקום "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שאין עושין רצונו של מקום "פניהם אל הבית", והרי בשעת החורבן בודאי היה מצב של "אין עושין רצונו של מקום", כיצד אם כן מצאו אותם "מעורים זה בזה"?
כוונה עמוקה היתה כאן. בשעת החורבן שהצרות היו למעלה ממושגי אנוש, היה מקום לחשוב שזהו "מצב של שנאה",
כאדם המתנקם משונאו ומבקש להביא עליו יסורים ללא גבול, ככל שיעלה בידו. בשעה זו היה הכרח להראות, שגם
כאשר רואים שנאה מצד הקב"ה, אין זה משום שנעלמה האהבה. אדרבה, האהבה חיה וקיימת, הכרובים מעורים
זה בזה, וכל העונשים אינם באים עלינו אלא משום שיש הכרח וצורך בכך. רק אחרי שיש שפע של אהבה, יכולה
השנאה לעשות את שלה, משום ששנאה זו אינה סותרת את האהבה אלא משלימה אותה.
בשעה שלוט ומשפחתו ברחו מסדום, הוזהרו שלא יביטו אחריהם, כדי שלא יראו את הפיכתה של סדום. אשתו של
לוט הביטה אחריה ומיד הפכה לנציב מלח. הרמב"ן מבאר בשם חז"ל, שסיבת הדבר היה משום שבשעה שהמטיר
הקב"ה על סדום גפרית ומלח, היתה השכינה שרויה שם, ומי שמביט במקום גילוי השכינה נאמר עליו "לא יראני
האדם וחי". נמצא שבשעת העונש והחורבן זכו אנשי סדום לגילוי שכינה, להתקרבות להקב"ה. בודאי שלא היו ראויים לכך, ובכל זאת היה הכרח להראות להם חיבה אהבה, כדי שהעונש יקבל את המימד הנכון, כדי שיהיה ברור שאין כאן
"מלחמה אישית" אלא תיקון העולם כולו.
ע"פ שיחות הגר"ח שמואלביץ
- פרטים
- נכתב על ידי דוד הוד
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם [אבות פרק ה, משנה ג].
בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ובכולם עמד, להודיע כמה חיבתו, מבקשת המשנה שבמסכת אבות, להדגיש, והיא מוסיפה שבכך נודעת חיבתו לפני הקדוש ברוך הוא.
במאמר זה נבקש להתמקד בניסיון הראשון והניסיון האחרון של אברהם אבינו.
הניסיון הראשון, לך לך מארצך וכו' מזכיר גם את הניסיון האחרון של עקידת יצחק. מדוע? מציין הרב ישראל לאו, כי בשניהם מופיע המוטיב 'לך לך'.
לך לך מארצך ממולדתך וכו', הניסיון בו נתבקש אברהם אבינו כידוע לנטוש את ארצו ואת מולדתו וכו', ובניסיון העקידה הקשה מכולם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך לארץ המוריה והעלהו שם לעולה.
האישיות של אברהם אבינו הורכבה בעשרה אבני דרך, ובכל זאת הן הניסיון הראשון והן האחרון נפתחים באותו ביטוי.
אולם בכל זאת הבדל יש ביניהם:
בניסיון הראשון, התבקש אברהם ללכת מארצו וממולדתך וכו', הקב"ה ביקש ממנו להתנתק מן העבר שלו, מן הקל אל הכבד: ארץ, ובהמשך עולה בדרגה– מולדת, והקשה ביותר מבית אביך ערש ילדותך.
אבל הניסיון האחרון הרבה יותר קשה.
קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך לארץ המוריה והעלהו שם לעולה – פה אברהם מתבקש להתנתק מהעתיד.
יצחק הוא ממשיכו של אברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע".
אברהם אבינו לא ממרה את פיו של הקדוש ברוך הוא, הגם שהדבר היה קשה לו בוודאי, ומכאן "ועתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
זה ייחודו של אברהם אבינו שלא עומד במקום, לא שוקד על השמרים, לא נח על זרי דפנה. ראשיתו וסופו 'לך לך', תמיד קדימה מחיל אל חיל.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
הכל שואלים, מציין הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', מה בין אברהם אבינו ללוט בן אחיו, הלא לכאורה בהכנסת אורחים של לוט מצאנו יותר מסירות נפש מאשר אצל אברהם?
ורגילים לתרץ כי אף על פי כן דברים הרבה מצאנו אצל אברהם שלא מצאנו אצל לוט. אברהם חיפש ותר אחר אורחים בשלישי למילתו, ולא מצאנו כן אצל לוט.
"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... ואל הבקר רץ אברהם... והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו... [בראשית יח, ד, ח] כל זה וכדומה לזה, לא מצאנו כן אצל לוט.
אמת היא, הכל נכון. אך נראה כי ההבדל אינו רק במעשים או בפרטים, אלא הבדלי מהות יש בין אברהם לבין לוט.
יש ויש. יש בעל מעשים, ויש בעל מהות.
המכוון העיקרי הוא שיבנה האדם את בנינו הנפשי, שיהא בנינו, מהות של תורה, מהות של מעשים.
לא די בכך שהאדם הוא בעל מעשים. המטרה היא שהמעשים יבנו אדם.
בפרשת בחוקותי נאמר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוות תשמרו, ועשיתם אותם".
דרשו חז"ל: "ועשיתם אתם" - כאילו עשיתם עצמכם [ילק"ש בחקותי].
איזה 'כאילו' הוא זה? האם שבח הוא לאדם ש'יעשה את עצמו'? כלום מסוגל הוא לכך? ומה יש לו לאדם מכך כשאומרים לו 'כאילו' עשה את עצמו?
כשהמדובר הוא בעניני גשם, אין לו לאדם שום שייכות, לא לקנינו לא להצלחתו לא לשום עשייה, הכל מן השמים.
אבל כשהמדובר הוא בבנינו הרוחני - הכל בידי האדם בלבד.
זו היא חובתו של האדם כי יבנה את עצמו וזהו "כאילו עשיתם עצמכם" – כלומר כאילו יצרתם את עצמכם הרוחני – האידיאלי.
הבה וניקח דוגמא:
מצאנו בחז"ל במסכת ברכות: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו.
וברבינו יונה שערי תשובה שער א הרבה להסביר כי דרגות יש בכך. יש בושה, אבל יש דבר גדול הימנה – הכלימה, כפי שהסביר רבינו יונה שהכלימה היא השתנות זיו פניו וכדומה. זה קורה כשהבושה אופפת וחודרת אל כל פינה שבגוף ובנפש.
אך כל כך למה, מדוע הדבר כך? מדוע מוחלין לו על כל עוונותיו?
דווקא משום שהבושה היא הרגשה גופנית, דווקא משום כך, הדבר מראה כי נוצרה כאן מהות אחרת משום שכל ישותו גופנית ורוחנית כאחת, הכל מתקומם ומתרחק מן המצב המביש ההוא, וכשהבושה השיגה את מטרתה, באה אל פסגתה על ידי כלימה, הרי אז הלא 'אחר' הוא. הגיע אל מטרתו, ומוחלין לו על כל עוונותיו.
זהו "עשיתם עצמכם".
לוט עשה מעשים כבירים. גם כאלו שהיו גדולים אולי כשל דודו אברהם.
אבל הוא לחוד ומעשיו לחוד. לוט נשאר על עמדו גם אם מעשיו המריאו אל על.
אברהם המריא על גבי מעשיו, והשאיר את הכל - גם את הגדולים שבהם, גם את לוט, קטנים, הרחק הרחק למטה.
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
ואם אברהם כן היה מצליח להציל את סדום, הם היו מרגישים חייבים לו?
- פרטים
- נכתב על ידי ספר נחושתן
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.
ציור: ספר נחושתן