פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

פרשת וארא לידת משה והשעבוד המצרים.  

כל המילים המתחרזות מהפרשה  חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

לשונות הגאולה

תשבץ פלא

1. חבל ארץ במצרים
2. פרשתינו
3. לאחר הסירנה במשרוקית
4. ושמעתי את .... בני ישראל

מה מילת הקשר (3) ומה לא שייך (1).

לכולם מכנה משותף חוץ מאחת

מילים סמויות

בקטע בתורני מסתתרות מילים המופיעות בפסוק הרשום מטה

למשל רועה יכול להסתתר במילים הילד היה שרוע הרבה לפני המיטה

וארא- עזרה לאחרים מביאה ישועה!

"סיפור לפרשת השבוע וארא". "סיפור עם החתם סופר" ואחד הסוחרים הגדולים שביקש את עזרתו. הרב מצא לו את הבעיה שהפריעה לו לקבל עזרה מאת ה' מפרשת השבוע שלנו פרשת וארא. בפרשת השבוע – אמר הרב – אומר הקב"ה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה פירוש המלה "וגם", וכי מי עוד שמע את נאקתם?!... ביאור נפלא!

עזרה לאחרים מביאה ישועה!

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם"

בספר: "וקראת לשבת עונג" מובא סיפור:

פעם אחת נכנס לחדרו של החת"ם סופר, אחד מגדולי הסוחרים בעיר ובקש את עזרת הרב. 

הרב משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג, 24 בספטמבר 1762 – כ"ה בתשרי ה'ת"ר, 3 באוקטובר 1839), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים).  ידוע ביכולתו אמר אדם אשתי חלתה אבוי דבר אליו וניוושע. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות, בנים נכדים צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים. החת"ם סופר לא השתייך לתנועת החסידות אך אהד אותה והושפע ממנה, כנראה בעקבות לימודיו אצל הרב פנחס הורוביץ, מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש. מהתורה לא מש הרבה פוסקים הלכו  לאורו. היה ישר אל עמו ואלוקיו. הייתה לו השפעה גדולה ובפרשבורג עדיין שם עומדים לזכרו.

כפי הידוע לרב – פתח העשיר ואמר – סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי ואצא מן המיצר. וביקש אם את נפשו גופו יכול אמונה תעזור להצלה 

אכן, ידוע לי שמצבך קשה – אמר הרב – אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה. למה את מתחמק צריך לעזור לו.

יסלח לי כבוד הרב – מלמל העשיר במבוכה – אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן המיצר בוודאי שאעזור לו...אולי אעזור לו עבודה אוכל לתת לו.

בפרשת השבוע – אמר הרב – אומר הקב"ה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה פירוש המלה "וגם", וכי מי עוד שמע את נאקתם?

אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנקת אחיו... 

למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע גם הקב"ה את אנחתם והושיעם...

עזור אף אתה לאחרים – סיים הרב – ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך!

 המשמעות ברורה אם את מבקש הרבה תוכל לסייע אם תעזור. חזל אמרו חכמת אדם תבנה ביתו. ואם ביכולתך לעזור אף אם אתה שם הרבה תלוי בך.

מבוסס על: http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1093

המילים: וידבר משה אל בני ישראל ולא שמעו את משה מקצר רוח ועבודה קשה

חיבר: אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פתרונות חידון חרוזים ומילים וארא תשע"ט

פרשת וארא לידת משה והשעבוד המצרים. 

כל המילים המתחרזות מהפרשה  חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

לשונות הגאולה

תשבץ פלא

5. חבל ארץ במצרים
6. פרשתינו
7. לאחר הסירנה במשרוקית
8. ושמעתי את .... בני ישראל

מה מילת הקשר (3) ומה לא שייך (1).

לכולם מכנה משותף חוץ מאחת

מילים סמויות

בקטע בתורני מסתתרות מילים המופיעות בפסוק הרשום מטה

למשל רועה יכול להסתתר במילים הילד היה שרוע הרבה לפני המיטה

וארא- עזרה לאחרים מביאה ישועה!

"סיפור לפרשת השבוע וארא". "סיפור עם החתם סופר" ואחד הסוחרים הגדולים שביקש את עזרתו. הרב מצא לו את הבעיה שהפריעה לו לקבל עזרה מאת ה' מפרשת השבוע שלנו פרשת וארא. בפרשת השבוע – אמר הרב – אומר הקב"ה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה פירוש המלה "וגם", וכי מי עוד שמע את נאקתם?!... ביאור נפלא!

עזרה לאחרים מביאה ישועה!

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם"

בספר: "וקראת לשבת עונג" מובא סיפור:

פעם אחת נכנס לחדרו של החת"ם סופר, אחד מגדולי הסוחרים בעיר ובקש את עזרת הרב. 

הרב משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג, 24 בספטמבר 1762 – כ"ה בתשרי ה'ת"ר, 3 באוקטובר 1839), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים).  ידוע ביכולתו אמר אדם אשתי חלתה אבוי דבר אליו וניוושע. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות, בנים נכדים צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים. החת"ם סופר לא השתייך לתנועת החסידות אך אהד אותה והושפע ממנה, כנראה בעקבות לימודיו אצל הרב פנחס הורוביץ, מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש. מהתורה לא מש הרבה פוסקים הלכו  לאורו. היה ישר אל עמו ואלוקיו. הייתה לו השפעה גדולה ובפרשבורג עדיין שם עומדים לזכרו.

כפי הידוע לרב – פתח העשיר ואמר – סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי ואצא מן המיצר. וביקש אם את נפשו גופו יכול אמונה תעזור להצלה 

אכן, ידוע לי שמצבך קשה – אמר הרב – אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה. למה את מתחמק צריך לעזור לו.

יסלח לי כבוד הרב – מלמל העשיר במבוכה – אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן המיצר בוודאי שאעזור לו...אולי אעזור לו עבודה אוכל לתת לו.

בפרשת השבוע – אמר הרב – אומר הקב"ה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה פירוש המלה "וגם", וכי מי עוד שמע את נאקתם?

אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנקת אחיו... 

למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע גם הקב"ה את אנחתם והושיעם...

עזור אף אתה לאחרים – סיים הרב – ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך!

 המשמעות ברורה אם את מבקש הרבה תוכל לסייע אם תעזור. חזל אמרו חכמת אדם תבנה ביתו. ואם ביכולתך לעזור אף אם אתה שם הרבה תלוי בך.

מבוסס על: http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1093

המילים: וידבר משה אל בני ישראל ולא שמעו את משה מקצר רוח ועבודה קשה

חיבר: אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" [שמות ו].

בספר ברכת מרדכי מביא את השאלה המפורסמת: מהו הקל וחומר הזה? הלא פירכא יש עליו כי בני ישראל לא שמעו מקוצר רוח ועבודה קשה ולפרעה אין לא קוצר רוח ולא עבודה קשה?

אמנם נכון הדבר כי אולי קל וחומר אחר הוא שהרי ישראל במצרים רדופי שיעבוד וגלות אין כמוהם שואפים לסיים את גלותם המרה ואם הם בכל זאת לא שמעו קל וחומר שלא ישמע פרעה.

אבל כמו כן נכון כי מפורש כתב בכתוב כי הסיבה היא קוצר רוח.

מלמדים אותנו כאן כי טרדותיהם של בני ישראל מחמת קוצר רוח ועבודה קשה כאין וכאפס הן לעומת טרדותיו של פרעה...

הקטן הוא בעינינו אדם אשר עסוק כל ימיו ולילותיו בהוכחת אלוהותו של עצמו.

להוכיח את 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט].

להוכיח כי הוא עשה את עצמו...

כי הוא הוא הבורא. ואם קיימות עובדות הסותרות אידיאולוגיה זאת המצביעות על אדם באשר הוא אדם, הלא חייבים לתכנן ולשחק את משחק התדמית עד הסוף.

הנה יוצא המימה [שמות ז],אין לך סוד שמור יותר מזה לא במצרים ולא בכל העולם.

חלילה כי אי מישהו ידעו את האמת כי הוא יוצא המימה... שכן פרעה בעצם אינו נזקק להמימה כי הלא בורא עולם הוא הפרעה הזה, היש לנו מושג איזה סבל סובל האיש, אלו יסורים, כמה עסוק הוא פרעה כמה מוטרד, אין לו רגע לא יום ולא לילה תמיד שרוי בפחד נורא שמא יתגלה כי בעצם הוא יוצא להמימה.

הקל וחומר איפוא במקומו עומד.

אם קוצר רוח של בני ישראל מונעת מהם לשמוע, מה ערך יש לקוצר רוח ועבודה קשה של כלל ישראל, לעומת קוצר רוח ועבודה קשה של פרעה.

ובעצם מי משוחרר לגמרי מטרדת התדמית?!

מי אינו קצר רוח מכך?

עדיין מתפלאים מדוע אין אוזניים לשמוע.. חייבים להיות פנויים לשמוע...

וכשהתדמית חיובית ורצויה אין עצה אלא להתרומם לקראת האדרת, להיות אמיתי תואם לתדמית. או אז לא תהא סיבה לא לטרדה ולא לקצרות רוח, והאזניים תהיינה כרויות לשמוע.

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אחד המוטיבים החוזרים בהתנהלותו של פרעה מול המכות הוא סירובו המוחלט להיענות לדרישתו של ה' באמצעות משה. אלא שהגורם לאטימותו המעט משונה של פרעה, נובע מצד שלישי, חיצוני לו: "ואני אקשה את לב פרעה... ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם... כי אני הכבדתי את ליבו [פרקים ז-י].

והשאלה המתבקשת, שנשאלה במשך דורות של פרשנים מבוטאת בדברי הרמב"ן: "בשאלה אשר ישאלו הכל, אם ה' הקשה את ליבו מה פשעו"?

לא מעט יישובים נאמרו על שאלה בסיסית זו, אחדים מהם מציינים בויריאציות שונות כי משמעות הביטוי 'חיזק ה' את לב פרעה' דומה למונח 'ה' סגר את רחמה', יש גורמים ביולוגיים ופיזיולוגיים, אולם לבריות נח לייחס את הכל לראשון בשרשרת הסיבות הלא הוא האל. פרעה איפא, הוא זה שהקשה את ליבו, אך מאחר ואנו מייחסים את כל מה שמתרחש כאן בעולם הזה לאלוקים, הרי שגם כאן פעילותו הבלתי רציונאלית של פרעה מיוחסת לאל.

ההסבר הזה, לא מתיישב היטיב עם נוסח הפסוקים, אין זה בוודאי פשוטו של מקרא. נקודה נוספת: במכות הראשונות הקשה פרעה את לבו - מרצונו הוא וכמו שנאמר: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם... והכבד את ליבו... ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם [פרקים ז-ח], רק במכות האחרונות מופיעה התערבותו של האל.

לבעל ספר העיקרים רבי יוסף אלבו, וכן לרבי עובדיה ספורנו יש מהלך אחר, שיורד אל נבכי נפשו של החוטא.

לדבריהם, אנשים חוטאים שסופגים עונשים ופגעים עשויים לחזור בהם לא מחמת הכרתם בחטאם ובמרים, אלא בשל מצוקת העונש והדחק שנלווה אליו. לשון אחר: חזרתם אינה הכרה בטעותם אלא ניסיון הימלטות מהצרה שנכפתה עליהם.

פרעה היה כזה.

המכות הקשות שניתכו עליו היו מובילים אותו להכריז כי הוא מקבל את דרישת האל, והוא משחרר את בני ישראל. ואמנם זכורות התבטאויותיו האינסטינקטיביות של פרעה 'חטאתי הפעם', 'ה' הצדיק'. האם היתה כאן הכרה ברוממותו של הקב"ה, בהנהגתו את העולם, ובבחירתו בישראל כעם? התשובה שלילית. פרעה ככל אדם שנדחק לפינה רק אמר את המצופה ממנו ובלבד שהפגעים יסורו ממנו.

מה עשה האל?

הכביד את ליבו, לא ברמת ההחלטה לא לשחרר את ישראל, אלא ברמת ההכרה כי המכות הגיעו אליו דרך מקרה, פונקציה אכזרית של סטטיסטיקה לא מוצלחת במזג האוויר במכת ברד, או מכה זיאולוגית נדירה אך אפשרית באירוע הארבה. כעת פרעה ניצב מול האירועים שפקדו את ארצו, כשבראשו מתרוצצת ההבנה כי ייתכן והכל פונקציה של סטטיסטיקה אך מאידך קיימת גם האפשרות כי יד מכוונת את הכל מלמעלה.

פרעה בשלב זה הגיע למקום האידיאלי ביותר בשאלת הבחירה החופשית. האם ייחס את המכות למופעי טבע רציונאליים גם אם בלתי ידועים, או יכיר בהימצאותו של האל כמכוון את הכל.

פרעה בחר כידוע למרוד בסמכותו של הקדוש ברוך הוא, וגם אל מול עבדיו שצעקו, גם כן ממקום של מצוקה, 'הטרם תדע כי אבדה מצרים', החליט להמשיך בקו אותו נקט. אין אלוקים. הכל סטטיסטיקה: 'מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה''. 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

הדרישה האלוקית שהועברה באמצעות משה הופיעה מיד בתום מכת הדם 'שייבשה' את מצרים * למרות האסון הלאומי מסרב פרעה לשחרר את העם - הסיבה: המכה האיומה פוסחת עליו ולא פוגעת בביתו * משה רבנו בתגובה האלוהית:  אם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך *

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הירא את דבר ה'

מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר, הטוב שבנחשים, רצוץ את מוחו. כתיב ויקח שש מאות רכב. מהיכן היו? ואם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך , ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו, משל מי היו? מהירא את דבר ה'. נמצינו למדים שמהן היה תקלה לישראל.

לכאורה בא רבי שמעון בר יוחאי ללמדינו כי על נחש אין לסמוך, אומר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', כי נחש נשאר נחש.  

גם אם הוכתר בתואר של ירא ה', ולכאורה אם ירא הוא את ה' יירא גם להמשיך בנחשיותו, שהרי קל וחומר הם הדברים, אם ירא הוא את ה' איך ימשיך לעשות את ההיפך הגמור, להמשיך להיות נחש?

אבל אין לצפות כן מהנחש. משום שזה טבעו ומהותו של נחש שהטוב שבו, גם אם ירא שמים הוא, לא יפסיק מנחשיותו, יען כי נחש הוא, ולכן, לטוב שבנחשים, אין שום עצה, מלד, לרצץ את מוחו.

אבל אין זה הכל, יש כאן עוד עומק לפנים מעומק.

רשב"י בא לאלפינו דעת, כל כל זמן שלא משנים מהות ממשיכים בנחשיות.

שהנחשיות בכוחה ומעצם מהותה, מסתתרת גם מאחורי מעטה, של יראת שמים.

יראת שמים אמיתית אינה חיצונית. יראת שמים אמיתית היא אך זאת הוחדת מהותית, המשנה את האדם, ובונה אדם חדש.

אם לא ישתנה האדם מהותית, גם אם יש בו יראת שמים, ישאר נחש.

והטוב שבנחשים רצוץ את מוחו. זה שמלמדנו רשב"י, שהטוב שבנחשים אם אך נחש הוא, רצוץ את מוחו. עצה אחרת אין. יש איפה להפסיק להיות נחש.

ויש להוסיף, עין בוחנת תיווכח, כי אותם יראי השם, שהניסו את מקניהם אל הבתים, היו באמת, כנראה בעלי יראת שמים אמיתית.

נתאר לעצמנו אותם אנשים כשעמדו בפני הדילמה להיות כמו כולם, להוציא את הכל החוצה, להראות עצמם כריאליים, כאנטי פנטיים, כבלתי פתיים, כנחושי דעת, כעקביים...

או כאנטי ריאליים, כמסכנים, כפתיים המאמינים לכל דבר, כבלתי נאמנים למלכות, ככת נאלחת, פנטית ושחורה...

כמה גבורה כמה כח, של שחיה כנגד הזרם, כמה יראת שמים, כמה אמונה וביטחון – במה שיקרה היו כל אלו צריכים לאגור.

ואלו שעשו כן עשו כן משום שהיה בהם העוז הכח, ועל הכל יראת שמים...

ואף על פי כן, מאחר שמהותם לא שונתה, מאחר שהינם נחש – רצוץ את מוחו. 

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם: (ו,ב)

רבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל ש' ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו, מה אומר אליהם. (רש"י)

גם אם לא היה מקום להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, הרי השאלה נותרה ללא מענה: אם הגיעה שעת הגאולה, שעה של התעוררות רחמי שמים, מה טעם עכשיו דוקא להתנהג עמם בהנהגה של מדת הדין?

 יתכן, שהתשובה נמצאת כאן בפסוק הראשון, בשתי מלים אלה: "אני ה'". אך כדי להבין אותה, עלינו להקדים הקדמה קצרה.

בנוהג שבעולם, כשקורה אסון, אנחנו מתבטאים: "פגעה בנו מדת הדין". כלומר: בעצם חייב העולם להתנהג על מי מנוחות, עולם כמנהגו נוהג; ובאיזו מדה? מדת הרחמים, כמובן. והנה - קרה דבר יוצא דופן. הקב"ה החליט, באופן "חריג", שיש צורך בהנהגה של מדת הדין, ולכן היא "פגעה בנו"... הדבר מצטייר בעינינו כמו "תאונת דרכים". במקום לנסוע ישר, סוטים מהמסלול, ואז קורה מה שלא היה צריך לקרות.

אך אין הדבר כן. אדרבה, העולם נברא במדת הדין. באופן טבעי, היינו צריכים להיות ללא הרף תחת שליטתה של מדת הדין. אלא מאי? ראה הקב"ה שאין העולם מסוגל להתקיים במדה זו, ולכן שיתף עמה את מדת הרחמים. בדרך כלל אמנם, מתנהל העולם במתכונת של מדת הרחמים, ומדת הדין אינה מופיעה לנגד עינינו אלא לעתים רחוקות; אך אין בכך לשנות את העובדה, שבעצם מדת הדין היא "לכתחילה", ומדת הרחמים אינה אלא "בדיעבד".

בודאי, עלינו להתפלל להקב"ה שיחסוך מאתנו את מדת הדין, ושיתנהג עמנו אך ורק במדת הרחמים. אבל אם בכל זאת נמתחת עלינו מדת הדין, האם יש לראות בזה מצב של "בדיעבד", שיש להצטער עליו? לא ולא. נהיה מודעים לכך, שמדת הדין היא עיקר תכלית הבריאה. נחשוב על כך, שרק במדת הדין יכול אדם להזדכך ולזכות לעולם הבא. מדת הדין היא התרופה המרה, שהיא מרפאת את חליינו, ומדת הרחמים אינה אלא עטיפת הסוכר שבה עוטפים לנו את הגלולה כדי שנוכל לבלוע אותה.

איוב בשעתו ביטא את האמת הזאת במלים קצרות, כשאמר לאשתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל?" כלומר, הלא הטוב לא ניתן לנו אלא כדי שנוכל לסבול את הרע, את מדת הדין, ואם כן כיצד לא נקבל את הרע ברצון, הרי למענו קיבלנו את הטוב!

זה מה שאמר הקב"ה למשה. אם אתה אומר "למה הרעותה", אתה רואה כאן "רעה", אבל דע לך: "אני ה'". גם מדת הדין היא בסופו של דבר אך ורק "ה'" - מדת הרחמים. כל הצרות לא נבראו אלא לטובת האדם, ורק על ידם יכולה לבא הגאולה. יודע הקב"ה שאי אפשר לעמוד בהן, אבל עכשיו, לקראת הקץ, הרי לזמן קצר ומוגבל ניתן לסבול, והרי הסבל היא התרופה המרפאת את החולי, ולכן נותן לנו הקב"ה את הצרות במינון גדול יותר, כדי להחיש את בוא הגאולה.

(ע"פ אהל יעקב)
 

פרטים

נכתב על ידי משה לוין

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בפרשת השבוע וארא התורה מספרת על המפגש שבו משה ואהרן באים לפרעה ועושים בפניו מופת:

"ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין".

בהמשך הפרשה כאשר מתוארות מכות מצרים אנו מוצאים שוב את המטה בהפעלת חלק מהמכות:
"קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים...", "נטה את ידך במטך על הנהרות...", "נטה את מטך והך את עפר הארץ...".

גם בשבוע שעבר קראנו שהקב"ה אומר למשה להשליך את המטה ויהי לנחש, וכן הוא מצוה עליו ללכת לפרעה ולא לשכוח את המטה: "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת".

כשבני ישראל יוצאים למלחמה בעמלק אומר משה אל יהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר, אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי". כך אנחנו מוצאים בעוד מקומות בתורה, כאשר משה הולך לעשות נס - מטה האלקים בידו. ננסה להבין את המשמעות והסמליות של המטה.

בהגדה של פסח אנחנו אומרים: "ובאותות זה המטה כמו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, ובמופתים זה הדם, שנאמר...".

המשנה במסכת אבות אומרת שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר לאחר שנברא העולם הבריאה כמעט נשלמה, ואז רגע לפני שנכנסת השבת שממנה והלאה אין בריאה חדשה, הקב"ה בורא עשרה דברים, שהמשותף להם שכולם חורגים מהבריאה, לא רק במובן שהם נסיים, אלא כשם שבין השמשות הוא זמן של דמדומים, אור וחושך יחד כך אותם הדברים במהותם הם דברים שמחברים את הטבעי והעל טבעי. למשל: לוחות הברית, הקשת, פי הארץ (של קרח), פי האתון (של בעלם).

בין הדברים שנבראו בין השמשות - המטה.

לשם מה צריך מטה?
אם כן נוכל להבין שכדי לקרוע את הים או לגבור על עמלק, להפוך מים לדם או להעלות את הצפרדע משה אינו זקוק לעזרה מהמטה, שהרי אין זה מטה קסמים שהופך מים לדם. אלא משה לוקח את המטה המיוחד הזה בידו בכדי להמחיש שגם כאשר רואים את הנס - נראה בו את כח הבריאה של הקב"ה בימי בראשית ונייחס אותו ישירות לקב"ה ולא למשה עצמו.

ובמובן עמוק יותר, לו היינו עומדים ליד ים סוף והיינו רואים את מימיו הופכים לדם, האינטואיציה שלנו רואה פה נס שקרה עכשיו, ומכך מתבקש שכאשר אנחנו רואים מישהו שמשנה את חוקי הטבע ממילא אנחנו מייחסים לו כוחות על טבעיים. משה מעביר לנו מסר אחר. הוא רוצה שנדע שאלו לא כוחותיו הוא אלא נייחס את הכל לקב"ה.
לכן משה מחזיק את המטה בידו, אותו מטה שנברא בערב שבת ומגלה בכך שהנס לא נעשה עכשיו, אלא מימי בראשית הקב"ה ברא את הכח שיוכל לשנות את הטבע.

אותות ומופתים
נחזור לדברי ההגדה של פסח. המטה מבטא את האותות, והמופתים זה הדם. ישנו הבדל מהותי בין אות לבין מופת. 'אות' מלשון סימן, 'מופת' פירושו הוכחה או ראיה. וביתר ביאור, כאשר ישנו אירוע שנרצה לזכור אותו, או הבטחה שנרצה לקבע אותה לדורות נשתמש באות. למשל הקשת בענן "זאת אות הברית" הברית כבר נעשתה, הקשת היא זיכרון לברית.

המופת הוא דבר פלא היוצא מגדר הרגיל, המפליא את עיני הרואים. כאשר ישנו מופת המשנה מסדרי הטבע, אז אותו מופת הוא הוכחה שמחזקת את האמונה במי שיש בכוחו לשנות סדרי בראשית. (בכל מופת כלול גם אות, כי פעולה שכזו הא בוודאי גם סימן, אבל לא כל אות הוא מופת).

נתבונן בעשרת המכות ונראה שתשע מכות אינן שינוי של חוקי הבריאה עצמם, אלא הם שינוי של סדרי הבריאה. הצפרדע העולה מן היאור אינה חידוש, רק שכשעולות כל כך הרבה ומשבשות את חיי המצרים זה שינוי של הסדר הקיים, כך הכנים קיימים בטבע, הערוב קיים וכן הלאה.

המכה היחידה שבאמת הראתה שינוי בדרגה של מופת היא מכת דם. אין בטבע מים שהופכים לדם. לכן נאמר בהגדה "ובמופתים זה הדם".

לעומת זאת מכת צפרדע למשל, שאינה באה מתוך שינוי הטבע, אלא שינוי באיזון של הסדר שנקבע בבריאה הופכת לאות כאשר בא משה מראש ומודיע שמחר תתרחש המכה. ואז ישנה הוכחה שמשה הוא נביא, שהרי מנין הוא יודע מה יקרה מחר. לכן שאר המכות הנם אותות.

בדומה לכך, שמואל הנביא אומר לעם: "הלא קציר חיטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה... ויקרא שמואל … ויתן ה' קולות ומטר ביום ההוא ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל". כלומר, שמואל משתמש בכך שהוא יכול לפעול בתפילתו שירד גשם בקיץ ובכך הוא מוכיח את העם.

אם כן, מה שהופך את המכות לאותות זה השליטה של משה במכה, אם בהתראה שהוא מודיע לפרעה מראש שתתרחש המכה, ובכמה מכות שאינו מתרה מראש, השליטה של משה במכה היא בכך שהוא מבצע פעולה פיזית שמתחילה את המכה. כך במכת כנים: "ויט אהרן את ידו במטהו, ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה, כל הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים".

הסמליות של המטה
כשהקב"ה מדבר עם משה בפרשה הקודמת, חושש משה שבני ישראל לא יאמינו לו שנגלה אליו ה', אומר לו הקב"ה "מזה בידך" עונה לו משה "מטה". אז הקב"ה אומר לו השליכהו ארצה, והמטה הופך לנחש. כאשר משה אוחז בזנבו חוזר הנחש להיות מטה.

הקב"ה שואל את משה מה בידו, לא מפני שאין הוא יודע, אלא הוא מבקש ממשה להתבונן במה שבידו, מה הוא רואה בו. הוא יכול לראות בו מקל של רועים שעשוי להגנה על הצאן, או מקל שמסייע לו בהליכה. משה אומר שמה שבידו הוא מטה, ישנה חשיבות לשם שבו משה מגדיר את מה שבידו. במקרא אנחנו מוצאים כמה שמות נרדפים למטה: מקל, משענת, שבט. ההבדל בין השמות שמקל משמש להכאה, משענת משמשת לחולים ולזקנים להשען. מטה הוא סמל לעצמתו של האדם, הוא מאפיין את הטבע הכבוש תחת ידו. הוא משמש גם כדי להישען עליו וגם כדי להושיט את היד להרחיב את תחום השליטה של האדם.

מראה לו הקב"ה, שדוקא הסמל הזה נהפך לנחש - אויבו של האדם. ברצון ה' - שום דבר לא בטוח. וברצות ה' גם הנחש יהפוך למטה בידו.

מעכשיו המטה הזה שמסמל יותר מכל את שלטון הקב"ה בטבע, באמצעותו יעשה משה את האותות, יתחיל את המכות, יכה בסלע וכן הלאה, כדי לבטא את האמונה הגדולה בה'.