פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן, אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו' [דברים כה]. אם עשית כן יש לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. אמר הקב"ה: אני אמרתי לא תעשה איפה גדולה וקטנה ועשית, חייך שאפילו בקטנה אינו מספיק אותו האיש [ויקרא רבה טו].

מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי': מהי הכוונה בברכות מברכות או בקללות מקללות?

מה היה חסר אילו היה דורש כפשוטו אם תנהג מנהג אבן שלמה וצדק אז יהיה לך, אם ח"ו תנהג מנהג איפה גדולה וקטנה אז לא יהיה לך! מה נוסף בהגדרתו של רבי לוי? אתמהה.

להבנת העניין נעיין במדרש רבה נוסף הנמצא בקטע הקודם למדרש הנ"ל:

"מה כתיב למעלה מן הענין אשה כי תזריע וילדה זכר [ויקרא יב], מה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה אצל זה? אמר רבי תנחום בן רבי חנילאי משל וכו' כך מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בניה מצורעים וכו'.

ר' אבין בשם ר' יוחנן אמר כתיב וכו' אמר הקב"ה אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית כן חייך שאני מצריכך לבוא אל הכהן [שתהיה מצורע].

אמר רבי יוחנן למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה וכו' וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה וכו'.

אמר רבי אלעזר וכו' מי גרם לו שיכשל באש בזונה, ע"י שאכל ככרה שאינו מעושר.

אמר רבי שמעון בן לקיש וכו' אני אמרתי תן מתנתך לידן ולא עשית כן, חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן".

בכל אלו לא עלינו פרט לעונשי האיסורין והלאוין, רמזה כאן התורה ל'מידה כנגד מידה' נוראה, בכל אחד מן המפורטים.

כנגד אותה מדה שעבר עליה תבא עליו רחמנא ליצלן מדה שכנגדה.

אך רבי לוי מחדש שאבנים משקלות איפות והינים יש בהם עוד הרבה יותר מכך, משום שאבן שלמה וצדק מלבד שמצוה יש בהחזקתם הינם מהות של ברכה.

ואילו אבן ואבן איפה ואיפה, מלבד העבירה והאיסור החמור שיש בהם, הינם מהות של קללה.

לקללות וברכות טבע משלהם - הקללה עצמה חוזרת על בעליה, וכנגדה הברכה עצמה אף היא חוזרת על בעליה.

מנהג זה מיוחד הוא לקללות וברכות בלבד, לא מצד העבירות או המצוות שבדבר, אלא מחמת הקללה והברכה שבדבר. כי כאמור לברכה ולקללה טבע משלהם, באשר הם עצמם הופכים פניהם ובאים על בעליהן לשבט או לחסד, לקללה או לברכה.

ונפקא מינה עצומה נובעת מלימוד זה שלימדנו רבי לוי כי בעוד שבשאר הילפותות לימדתנו התורה ברמזיה את המדה כנגד מדה המסויימת, הן בעבירות המסויימות הן בענשים הבאים כנגדם רחמנא ליצלן, הרי גילויו של רבי לוי חושף בפנינו את טבען של קללות וברכות.

ולכן כל שבכלל קללה הוא לא עלינו, או כל שבכלל ברכה הוא.

יש להזהר מכל השייך לקטיגוריה זאת הקרוייה קללה, ויש לרוץ לקראת קטיגוריה זאת הקרויה ברכה.

ומהי הקטיגוריה לקללה או לברכה? כל אשר מעשהו מעשה רע הוא מרע מזיק מפסיד - קללה הוא. כל אשר מעשהו מעשה טוב הוא מטיב מתקן מרוויח - ברכה הוא.

ברח אדם מן הקללה רוץ ורדוף אחר הברכה, כי הקללה מקללת את בעליה והברכה מברכת את בעליה.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

הוצאת שם רע ולשון הרע לא משתלמים: צרעת שמכסה את גופו של החוטא שולחת אותו לבידוד מחוץ למחנה כל עוד לא נרפא הנגע * הצרעת עשויה להכות גם בבגדים,ואפילו בקירות בבתים*

הלשון הרע, גילוי עריות, גזל הרבים, גסות רוח, עבודת אלילים, הם רק חלק מהגורמים שבעטים מופיעה צרעת על האדם. שכן הצרעת איננה מחלה קונבנציונלית מוכרת כי אם עונש אלוהי המופיעה בעקבות חטא. למרות הרשימה האטיולוגית הארוכה העומדת מאחורי סינדרום הצרעת, מוסכם בקרב הפרשנים כי החטא שנחשב לגורם המרכזי להופעת המחלה הינו חטא לשום הרע על כל תתי סעיפיו, ויש שמצאו לכך רמז בשם המחלה: מצורע – מוציא שם רע. עוון לשום הרע לא גורר את המחלה באופן מיידי מאחר שראשית מתפתחת הצרעת על קירות ביתו של החוטא. הכתמים הלא טבעיים על הקירות באים לתת לאדם התראה מוקדמת כי עליו לשוב בתשובה על חטאיו ולתקן את דרכיו. אם שב מוטב, ואם לאו מופיעים הנגעים במעגל הקרוב יותר לאדם – בבגדיו. אם נרמז האדם ושב בתשובה עוצרת הצרעת וחדלה להכות, ואם לאו, מתפשטת היא על גופו של האדם עד שנזקק הוא לאותם ימי מחבוש עצובים מחוץ למחנה.

על אף הסדר הכרונולוגי בהופעת הצרעת מציין המקרא את הצרעת הראשונה בגוף האדם, ורק אחריה את צרעת הבגדים וכתלי הבתים. הטעם לסדר ההפוך נעוץ בסיבה לגמרי פרקטית: דיני הצרעת נמסרו במדבר כשהעם הישראלי עדיין לא נחל את ארצו וממילא את בתיו, ומכאן שצרעת הבתים לא הייתה רלוונטית. רק צרעת הגוף [והבגדים] שייכת הייתה גם במדבר ומפני כך צוינה ראשונה. קולות אחרים טוענים כי על אף הופעתה הפיסית הראשונה של צרעת הבתים רצה המקרא להדגיש כי בסופו של דבר הכול נובע מהאדם עצמו, כלומר גם צרעת הבתים והבגדים הם פונקציה של חטא האדם גופו ועל כן צוינה צרעת הגוף ראשונה על אף שבאופן פיסי הופיעה אחרונה. אגב, במקרים בהם הוכרזו הבגדים והבתים כנגועים בצרעת היה הכהן שורף את הבגדים ומנתץ את קירות הבתים בהם הופיעו כתמי הצרעת.

כיצד הופיעה הצרעת? לאחר שהופיעו הפצעים – כתמים על עורו של האדם "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" מובהל החולה אל הכהן לצורך אבחנת הפצע. מדוע דווקא אל הכהן ולא אל רופא עור למשל? כפי שכבר הובהר הצרעת אינה מחלה קונבנציונאלית ומכאן שגם ריפויה לא מופנה לרופא כזה, טעם נוסף טמון באופיו של אהרן הכהן שהיה רודף שלום ואוהב שלום שהם תכונות המהוות אנטיתזה מוחלטת לתכונות השליליות בהם נקט החוטא שהביא על עצמו את המחלה. מכל מקום, הכהן, בודק סדרה של סימפטומים סביב הפצע כמו גודלו, מראה הבשר ועומקו, צבע וכמות השיער שבו ועוד, ועל פי פרמטרים אלו מקבל את החלטה האם מדובר בנגע צרעת או בסתם פצע השייך אכן לרפואה הקונבנציונאלית. אם הכהן סקפטי, הוא שולח את האיש אל מחוץ למחנה כלומר אל מחוץ לשלש המחנות [מחנה כהונה לויה וישראל] למשך שבעה ימים. בתום השבוע בודק הכהן את החולה שוב, האם הנגע עמד בעיניו, כלומר לא השתנה, או שמא הוא התפתח והתפשט. אם גם כעת האבחנה אינה חד משמעית, נותן לו הכהן שבוע 'הסגר' נוסף כשבסופו הוא מקבל החלטה סופית האם אכן מדובר בצרעת או בפצע עורי או תת עורי בלבד.

במקרה המצער בו החליט הכהן כי מדובר בצרעת מוכרז האיש כ'מצורע מוחלט' והוא צריך לרצות את 'ימי נגעו' מחוץ למחנה כשהוא יושב בודד ואינו מצטרף לחברה גם לטמאים אחרים שנאלצו לעזוב את המחנה. מלבד זאת עליו לפרום את בגדיו, לא לגלח את שפמו ואת שערותיו כאבל, ולהכריז על עצמו בקול כי הוא טמא ולהרחיק עצמו מחברת בני אדם. הסיבה לקונספט המחמיר הזה היא פונקציה ישירה של חטאו של הטמא, שכן הוא בדברי הרכילות, המחלוקת, והרוע שלו ביקש להפריד בין איש ואשתו ובכך להחריב ולמוטט את שלמות משפחתם של חבריו ראוי הוא כעת לתגמול הולם שיזכיר לו את מעשיו החמורים ויגרום לו להרהר ולהתנתק מהם. 

ביום בו שב החוטא מחטאו והוא מזהה כי הצרעת נעלמה מגופו, יוצא הכהן אליו אל מחוץ למחנה ומאשר את ריפויו המוחלט של המצורע. אז הוא לוקח 2 ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב. הסיבה לבחירה בציפורים באה משום היותם סמל לפטפוט, פעולה שלילית ומיותרת בה נקט המצורע. גם עץ הארז הגבוה ועשב האזוב באים להזכיר למצורע המיטהר את נפילתו הדרסטית בעקבות התנהגותו הטיפשית, ממעמד רם ומכובד למצורע טמא ובודד מחוץ למחנה. אגב, יש הרואים בשתי הציפורים סימבול לשני היצרים המתרוצצים בנפש האדם – יצר טוב ויצר רע, ועל כן "ושחט את הציפור האחת", כלומר ישחוט האדם את יצר הרע שבו.

הכהן נוטל ציפור אחת ושוחט אותה כשאת דמה הוא מגיר אל כלי בו הוכנו מראש מים נקיים הראויים לשתיה. את הציפור הנותרת החיה, נוטל הכהן וטובל אותה ביחד עם עץ הארז, האזוב ושני התולעת בכלי בו עורבבו המים ודם הציפור השחוטה ומהם הוא מזה על המצורע המיטהר שבע פעמים. את הציפור הוא משלח על פני השדה. בנוסף לכך עורך המצורע טקס טהרה בן שבעה ימים שבסופו הוא מכבס את כל בגדיו, מתגלח, טובל, ומקריב קרבנות..

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג, ב)

מכל העונשים האמורים בתורה, לא מצאנו עונש פוגע כל כך בנקודה הרגישה ביותר של האדם: בכבודו. הרי גם על כבודו של מי שחייב מיתה חסה התורה: "לא תלין נבלתו על העץ". ואילו כאן אין גבול לבזיונות העוברים על החוטא: הגלייה, הרחקה, והוא בעצמו חייב להכריז: "טמא טמא יקרא"! מדוע לא חסה התורה עליו?

ידוע, שהנגעים באים על האדם כעונש על מה שחטא בלשון הרע וגסות הרוח, כמבואר בחז"ל. ואולם, אין העונש בא כגמול על העבירות שבעבר בלבד, אלא הוא משמש גם כהתרעה על העתיד, הוא בא להחזיר את האדם אל הדרך הישרה. ולכן אמרו חז"ל:

"קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, חזר בו יפה, ואם לאו מלקה בבגדו, חזר בו יפה, ואם לאו באין בגופו."

הוי אומר: אדם שבא לידי הפסד, או שיש בביתו צרה, אל יאמר לעצמו: אין זה נורא כל כך, אפשר לסבול... מי שמנסה להתעלם ממצבו ועובר עליו לסדר היום, הרי הוא "מבעט ביסורים". גם אם אין ההפסד גדול, עליו לדעת, ששלחו לו התרעה מן השמים, כלומר: פשפש במעשיך, תיטיב את דרכיך! ואם כך עשה - יפה, ואם לאו - מוכרחים לשלוח לו תזכורת נוספת, מכאיבה יותר, פוגעת יותר.

ולא זו בלבד. גם אירוע שהוא "כמעט אסון", מצב של סכנה, מהוה תזכורת מן השמים, גם אם הסכנה חלפה בסופו של דבר; ואם לא יטיב את מעשיו, עלולה הסכנה להפוך לאסון. "אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו", אמרו חז"ל. היסורים עדיין לא הגיעו, אלא הוא רואה אותם מרחוק, הם ממשמשים ובאים, ואזי הזמן לפשפש במעשים, כדי שלא יבואו עליו באמת.

נגעי בתים ונגעי בגדים משמשים, כאמור, כהתרעות מוקדמות. גם נגעי אדם, המשמשים כ"התרעה אחרונה", אינם באים על האדם בפתאומיות. כדי שאדם יהיה טמא בטומאת צרעת, יש צורך שיהיה "נגע", כלומר שהבשר יהפך ללבן, ובנוסף לכך "סימן טומאה": שער לבן או בשר חי בתוך הנגע. כשהנגע פוגע באדם, הוא מתהווה בשני שלבים. דבר זה מבואר בפסוק שלפנינו: בתחילת הפסוק נאמר, שהתהווה בבשרו "שאת או ספחת", כלומר שהבשר נהפך ללבן, ואחר כך "והיה בעור בשרו לנגע צרעת", שעל ידי הופעת סימן הטומאה, כגון השער הלבן, הוא הפך לצרעת.

ברגע שמגלה אדם שחלק מעור בשרו הפך ללבן, הוא עדיין אינו טמא, אבל הוא יודע שהוא נמצא במצב של סכנה. ברגע שיופיע סימן טומאה, הוא יוכרז כצרוע על כל המשתמע מכך: שילוח אל מחוץ לעיר לתקופה בלתי מוגבלת, "טמא טמא יקרא" על עצמו בלכתו בדרך, בושה וכלימה לו ולמשפחתו. מי שיש מעט שכל בקדקדו, יזדרז לחזור בתשובה. רק שוטה ירגיע את עצמו "יהיה בסדר "...

האם התורה לא חסה עליו? על חסר דעה שכמותו, אין מה לחוס! מי שרואה את התהום פעורה לפניו, ואינו מתרחק, אינו ראוי שירחמו עליו. וזו כוונת המדרש, המביא כאן את הפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע - ללמדך, שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה ... ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, וה' חפץ למען צדקו."

ע"פ שערי שמחה

פרטים

נכתב על ידי מוטי

אולי יש לשאול מי לא רוצה לקנות סם חיים? מעשה ברבי ינאי ששמע רוכל מכריז שבמרכולתו ישנו אותו סם חיים. לאחר שהפציר רבי ינאי הראה לו הרוכל את הסם. מה חידש הרוכל לרבי ינאי?

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם, אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, זהו שאמר הכתוב: זאת תורה הבהמה ואחר כך אשה כי תזריע..

והעיר בשפתי חכמים: מדוע אם כן היתה יצירתו של אדם לאחר יצירת בהמה חיה ועוף?

ותירץ שליצירתו המאוחרת של האדם ישנן כמה וכמה סיבות, כגון, שלא יהו המינים אומרים שהיה אדם שותף לקב"ה במעשה בראשית, וכן שאם תזוח עליו דעתו אומר לו 'יתוש קדמך', ועוד.

אלא שגם יישובים אלו צריכים עדיין תלמוד כמו שמעיר הרב אזרחי, מדוע סוף כל סוף לא התפרשה תורתו של האדם לפני תורתן של החיות. גם אם יש סיבות מוצדקות ליצירתו לאחר יצירת בעלי החיים, ניתן היה לא לעכב את תורתו לאחריהם!

ההסבר הוא, שהסיבה המשותפת ליצירתו של אדם ולתורתו של אדם היא הכוונה לאחר את האדם. כלומר  שהאיחור עצמו הוא המטרה. במילים אחרות, יש עניין בדווקא להקדים את בעלי החיים ולאחר את האדם.

זו הסיבה אם כן שגם תורתו מתאחרת לאחר תורת בעלי החיים. שכן האיחור לפי רבי שמלאי אינו רק עניין טכני אלא סדר יצירה הנובע מרצונו של ה'.

ומהו טעם האיחור?

רב שמלאי נקט את הטעם של 'יתוש קדמך' כלומר, שאם תזוח דעתו של אדם עליו, יאמרו לו: במה אתה מתגאה, הלא אף בריה פחותה כיתוש נבראה קודם לך. על פי טעם זה, האיחור אינו 'טכני' בלבד, אלא מכוון מטרה ומכאן שגם תורתו מתאחרת במתכוון.

ואמנם זהו שאומר המדרש בתהילים: 'אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, אך אם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך'.

ועדיין צריך להבין:

האם באמת חשוב היתוש מן האדם? הכי אין מכאן סתירה לכל המקובל והידוע כי האדם הוא נזר הבריאה? ואף אם אנו עוסקים באדם שלא זכה להגיע למדרגה גבוהה, כלום הוא פחות מן היתוש הזעיר?

ללמדך שבשמים נתונה הערכה לפי מידת מילוי המשימה. לכן גם אם בפועל מבדילה תהום בין דרגתו של האדם לדרגת בהמה חיה ועוף, אבל דבר אחד גדול יש בו, ביתוש, שאין בו באדם. והוא – שלמות ביצוע פקודתו.

כי לכל נברא פקודה ותעודה משלו. אף לאדם כמובן תעודה פקודה. אבל בעוד שהאדם קיים במצב של 'לא זכה' שאין הוא ממלא את שליחותו ותעודתו, בעל החיים מושלם הוא, ממלא פקודתו וייעודו בעצם מציאותו.

לכן 'יתוש קדמך' שכן באמת חשוב הוא ממך. שכן במצב של 'לא זכה' לא באת אל שלמותך, ומכאן שבדין לאחרך.

ולא זו בלבד אלא שאף כל מציאותך פחותה היא משל היתוש. לכן אין מפרשים את תורתך לפני פירוש תורתו של היתוש. שכן מדברים קודם כל אל החשוב ביותר. אין מקדימין את המאוחר.

לעולם עלינו לעמוד במצב של הערכה אמיתית של מציאותינו, שלא תזוח דעתינו עלינו. 

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

מובא במדרש, מפני מה נברא האדם אחרון? אם מעשיו ראויים אומרים לו אחרון אחרון חביב. ואם אין מעשיו ראויים אומרים לו "יתוש קדמך". ננסה להבין את דברי המדרש, מה היא אותה פחיתות בכך שהיתוש נברא קודם?

פרטים

נכתב על ידי בית דוד