פרשת מצורע

פרטים

קל בינוני

 

  1. זאת ...... המצרע
  2. מילת הסיום של התנ"ך
  3. מי שחוטא בצרעת  עולה על סולם....
  4. הכהן והמטהר לוקחים....

 

1

2

3

4

1

 

 

 

 

2

 

 

 

 

3

 

 

 

 

4

 

 

 

 
 

 

בינוני  קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 

ההנחיה

 

קפד ראשו

קפד בטנו

קפד זנבו

1

הגדרה

 

 

 

 

 

הפתרון

אצבעו

צבעו

או

אצבע

2

הגדרה

 

 

 

 

 

הפתרון

שמן

מן

שן

שם

3

הגדרה

 

 

 

 

 

הפתרון

צפרים

פרים

צפים

צפרי
 

 

 

 קשה

מילת  הגיון

נקש בדלתו וטבע במים עמוקים

 

 

 

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מצורע

 

 פתרונות

 

קל בינוני

 

  1. זאת ...... המצרע
  2. מילת הסיום של התנ"ך
  3. מי שחוטא בצרעת  עולה על סולם....
  4. הכהן והמטהר לוקחים....

 

1

2

3

4

1

ת

ן

ר

ת

2

ו

י

ע

ל

3

ר

ע

ו

ע

4

ת

ל

ע

ת
 

 

בינוני  קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 

ההנחיה

 

קפד ראשו

קפד בטנו

קפד זנבו

1

הגדרה

מאברי גופו שלו

נתנו גוונים

אם X3

אחת  מ10

 

הפתרון

אצבעו

צבעו

או

אצבע

2

הגדרה

יצהר

ירד במדבר

בפה X24

לא פה

 

הפתרון

שמן

מן

שן

שם

3

הגדרה

עפים בשמים

... ורבים

לא טובעים

עיר בגליל בימי התלמוד( כ"ח)

 

הפתרון

צפרים

פרים

צפים

צפרי
 

 

 

 קשה

מילת  הגיון

נקש בדלתו וטבע במים עמוקים

פ

ע

מ

י

מ
 

 

 

 

 

 

פרטים
מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר "מאן בעי למיזבן סם חיים", אודקין עליה (נדחקו מסביבו).
ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה (בטרקלינו) שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, אמר ליה תא סק להכא (בא ותעלה אלי) זבון לי (תמכור לי) ... הוציא ספר תהילים הראה לו הפסוק מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה, נצור לשונ ך מרע ... סור מרע ועשה טוב. "א"ר ינאי, אף שלמה המלך מכריז ואומר "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו".
א"ר ינאי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע. (מדרש)
 
כאשר מפרסמים תרופה כלשהי, נהוג לציין: "זוהי תרופה למחלה פלונית". מדוע הכריז הרוכל שיש לו "סם חיים", הלא עדיף היה לומר "מי רוצה סם נגד המוות", כדרך שאמר שלמה המלך "צדקה תציל ממוות"!
 
ובכלל, מדוע התפעל ר' ינאי כל כך מחידושו של הרוכל? מה התחדש לו כאן שלא ידע עד עכשיו ?
 
שמירת הדיבור שייך לחלק של "סור מרע". תפקידה למנוע מן האדם עבירות חמורות, מוות וגיהנום; אולם לא די בכך. מי שנוקט בדרך השלילה בלבד, מכניס את עצמו למלחמה קשה ותמידית, לנסיונות בלתי פוסקים, שקשה מאד לאדם להתמודד עמם בהצלחה. על מנת לבסס את שמירת הדיבור שלו על יסודות איתנים, חייב האדם לצרף לחלק ה"סור מרע" גם את העבודה של "עשה טוב". 
 
מהו "עשה טוב"? במה הוא מתבטא?
 
דבר זה אנו למדים מדבריו של ר' אלכסנדרי במסכת עבודה זרה (יט:), ויתכן שאותו רוכל המוזכר במדרש אכן לא היה אחר אלא הוא :
"מכריז רבי אלכסנדרי "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי", כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר "סור מרע ועשה טוב" אין טוב אלא תורה, שנאמר כי" לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". 
 
עקרון זה – שאין "סור מרע" ללא "עשה טוב" - נכון ואמת בכל תחומי התורה, שהרי אמרו "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"; אולם בשמירת הלשון יש בכך ענין מיוחד .
 
הנסיונות והפתיונות האורבים לאדם בתחום זה קיימים בכל עת ובכל שעות היממה; הם הולכים עמו לכל מקום ואינם עוזבים אותו לרגע. כאשר הוא עלול להכשל בלשונו, עליו להפעיל את כלי מלחמתו תוך שבריר של שניה, כדי לנצור את הלשון בעוד מועד.
 
זקוק האדם איפוא ל"שומר ראש" שילווה אותו באופן תמידי, ונשקו דרוך ללא הרף על מנת לקדם את פני הרעה. אדם שראשו שקוע בתורה, מרגיל את עצמו בכך שכל מחשבה וכל פעולה תהא נתונה לביקורת התורה, ויש ברשותו מנגנון שמירה העונה על הצרכים. 
 
יתירה מזו: לעתים קרובות יש מילים תמימות, שבאמת הן הרות אסון, כגון תוכחה שאינה במקום, או גערה הנאמרת מתוך מניעים שליליים, או מתוך אי הבנת הזולת. דרושה מדה מרובה של תבונה כדי לגלות את הסכנה, ותבונה זו נרכשת מתוך התעמקות בדברי חז"ל, שבאמצעותם יכול האדם לטהר את שכלו ואת מדותיו.
 
הגדר הטוב יותר והחזק ביותר בשמירת הדיבור היא ההתעסקות בטובת הזולת, מתוך כוונה טהורה להיטיב עם הבריות. השורש שממנו צומחים לשון הרע ורכילות, הוא צרות העין והקנאה בזולת. מי שמתרגל לראות את השלילה, ולדון את כל אדם לכף חובה, יכשל ללא ספק בחטא הלשון. "רק עשה טוב", העין הטובה שאדם משליט במחשבתו ובמעשיו, הם התרופה האמיתית למחלה אנושה זו .
 
דבר זה למד ר' ינאי מדברי הרוכל. 
 
 
"כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן פשוט", כלומר: לא ידעתי עד היכן מתפשט תחילת הפסוק, לא ידעתי שהמילים "סור מרע ועשה טוב" גם הם שייכים לנושא של "נצור לשונך", כי חשבתי שדי ב"סור מרע" בלבד. אך משהכריז הרוכל "מאן בעי חיי", הבנתי ששמירת הלשון אינו ענין של "מניעת המוות" בלבד; יש כאן דרך חיים חדשה, הגורם למהפך בגישת האדם אל החיים, גישה חיובית יותר, וחיים שכל רגע ורגע הם מכוונים על ידי התורה.
 
"לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע", אם ברצוננו לרפא את המצורע לחלוטין ולעקור מתוכו את שורש המחלה, יש להביאו אל הכהן על מנת שילמד אותו תורה, ודרכי התורה.
 
"כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו" 
 
(ע"פ באר משה)

פרטים

זאת תהיה תורת המצורע [ויקרא יד ב].

לפי שהנגעים באים על לשון הרע [ערכין טו].

 

אמר ר"ל מאי דכתיב, "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם ואין יתרון לבעל הלשון [תענית ח].

כל בהמה חיה ועוף כולם אינם מבינים את הנחש, והנחש אינו מסוגל להסביר את עצמו אלא במשל.  והמשל אינו בנמצא אלא אצל 'בעל הלשון' אצל אדם...

התוספות במסכת בבא קמא הוכיחו משאלה זו שנשאל הנחש על ידי כל החיות, שעקיצתו של נחש אינה הזקה הנכנסת תחת הקטגוריה ההלכתית של "שן" [סוג של מזיק מתוך 4 אבות נזיקין בו נהנה המזיק מהיזקו] אלא תחת הקטגוריה של "רגל" [שאין הנאה בהיזקו], כיון שדרכו בכך.

מוכרח מכאן, אומר הרב אזרחי בספרו ברכת מרדכי, שאף לאחר תשובתו של הנחש אין הכוונה להביא דוגמא או משל להנאה מסוג זה, אלא אך כי קיימת עקיצה ונשיכה גם ללא הנאה.

היינו שגם נשיכתו של הנחש וגם לשונו של בעל הלשון אינם בכלל הנאה, אלא אך בכלל 'דרכו בכך' ולכן הקטגוריה המתאימה לו היא היזק 'רגל'.

אבל זה פלא, כלום הנאה זאת של הנחש או של בעל הלשון גרועה מדין של 'נתחככה בכותל להנאתה', כלומר אין כאן הנאה כל שהיא?

הלא עינינו הרואות שבעל הלשון ממש מתמוגג בדבר, ממש טובל בשמן לשונו הנוטפת מרה באחרים, ומור לעצמו?

ללמדך כי בכל אדם מקונן נחש. זהו טיבו וטבעו של נחש, שהוא נושך ומכאיב והורג ונהנה מנשיכתו מהכאבתו ומהריגתו. כזה הוא טיבו וטבעו של האדם והנחש שבקרבו, שהוא נושך ומכאיב והורג ונהנה מנשיכתו מהכאבתו ומהריגתו.

אף על פי כן איך מבינים זאת? מדוע בכל זאת לא יהיו אלו בכלל "הנהנין", מדוע לא הבינו זאת כל בהמה חיה ועוף? ואיך התיישבה דעתם על ידי המשל?

נראה שהדין ודברים בין כל החי אשר על פני האדמה לבין הנחש אינה אלא כדלהלן:

כל הבהמה והחיה והעוף כולל כל העוקצים למיניהם, גם דבורים גם יתושים גם עקרבים, כולם עומדים משתאים ותמהים על הלהט העצום, על הדחף הדוחף את הנחש לעקוץ להכאיב להרוג להזיק. דחף זה מהו?

לכל החי אשר על האדמה קיימים דחפים חייתיים, אך הדחף הוא מכורח הקיום, מכורח המציאות, מכורח ההכרח לחיות לאכול, להתפרנס. 'הנאת החיים' היא היא הדוחפת והמלהטת את כולם לטרוף לרמוס לדרוס.

אבל אתה הנחש, מה דוחף אותך מה מלהיטך, כלום הנאה יש לך, מהי ההנאה הזאת הדוחפת ומלהטת אותך? ואם הנאה אין, התלהטות ולהט מנין?

גילה להם הנחש את סוד להיטותו: הנה כך, המשיל והדגים, בהצביעו על עוד בריאה אחת על פני היקום, אמנם רק אחת אבל די בכך כדי להווכח כי ישנו עוד דחף ולהט נוסף ללהיטות של 'הנאה יש לך'?

"הרע" שבקרבו. אף אצל בעל הלשון לא תמצא את ''ההנאה יש לך'', אף על פי כן, נדחף הוא ומתלהט, לדבר לשון הרע. מהו זה שדוחף אותו לכל זה ומלהיטו, אם לא הרע שבאדם...

כך אומר ומלמד הנחש, הצד השוה שבין השנים, בין הנחש לבין האדם, שיש בו באדם נחש. כך נברא הוא עם צדדיו האפלים, עם 'רע' וזהו טיבו וטבעו של ה'רע', שהוא דוחף שהוא מלהט. הוא הוא המשל לנחש. אדרבא כך נברא האדם שיש בו רע, והרע עוקץ נושך מזיק הורג מחבל מכאיב... כך האדם וכמוהו הנחש.

לכן אין הנחש אלא 'רגל' [כלומר בקטגוריית ההיזק של 'רגל'], כי זהו דרכו. לא 'שן'. אין הנחש ולא האדם מכניסים הנאה אל גופם, לא בנשיכתם ולא בלשונם. אבל זהו טבעם הרע.

מה שמוטל עלינו הוא, לגרש את הרע שבקרבנו, לרצוץ את ראשו של הנחש שבתוכנו, להזרים אל תוכנו טובה וברכה, עדי יהיה לבנו רחום, עינינו טובה ולשוננו טהורה.

פרטים

 מעשה בשני יהודים ישבו זה בסמוך לזה ברכבת הנוסעת לראדין: האחד מהם ידוע ומפורסם בקרב העולם היהודי היה זה מרן ה"חפץ חיים", אשר שב אל ביתו שבראדין. ואולם, היהודי שישב לצידו, כלל לא הכיר את מראה פניו של ה"חפץ חיים", כיוון שהתגורר בעיר מרוחקת.

פרטים
זוג הצעירים, הביט בהפתעה מוחלטת בקשיש שעמד מולם והסביר להם, כשהוא בעצמו מופתע לא פחות, כי הם בעצם עשירים, ותלאותיהם הסתיימו. הם יכולים לחזור לבית שכעת מתברר כי הוא שייך להם, ולחיות את חייהם בשלווה ובנחת. 
 
* * *
 
שלשה חדשים קודם לכן.
 
בבית האחוזה הגדול שבכפר זאליפי שבדרום פולין שררה התרגשות בין המשרתים. הנס וכריסטין, שני צעירים יתומים מסגל המשרתים, באו בברית האירוסין, וכעת הם עומדים לפני חתונתם. המשרתים בירכו בחום את הנס, והמשרתות את כריסטינה, וכעת חיכו הכל לפגישה של הזוג הצעיר עם אדון הבית, שיתן להם דירה קטנה בשטח האחוזה.
 
הנס וכריסטין נכנסו לאדונם וסיפרו לו בהתרגשות על שמחתם. להפתעתם, פניו של האיש האדימו  והוא החל לצעוק ולהשתולל כי הוא אינו מוכן לכך, והוא אוסר עליהם להינשא. השנים ידעו שאופיו של האיש קשה וחסר רגישות, אך לא הבינו מה פסול מצא באירוסיהם. הפתעתם גדלה עוד יותר כאשר הודיע להם בעל הבית כי הם מפוטרים והוא דורש מהם לעזוב את בית האחוזה לאלתר, ולחפש לעצמם מקום אחר. 
 
השנים היו המומים. כל חייהם עברו בבית האחוזה. הוריהם שהיו גם כן משרתים בבית, מתו כאשר הם היו זאטוטים, ובית האחוזה היה ביתם הטבעי. הם ניסו להתחנן לפניו כי ירחם עליהם אך הלה לא שעה לבקשתם ודרש מהם לאסוף את חפציהם ולהסתלק עד סוף היום מהמבנה. 
 
השנים, מיואשים ונפולי פנים, נפרדו מהמשרתים שרק נדו להם בראשם בצער ובהשתתפות, אספו את חפציהם והחלו לשרך את רגליהם אל מחוץ לאזור. אלא שאז נזכר הנס במעטפה ישנה, מצהיבה, אותו הפקידה אמו שאותה בקושי זכר בין חפציו לפני מותה עם הכיתוב "לפתוח לפני החתונה". 
 
"אני חושב שזה הזמן לפתוח את המעטפה הזו", אמר הנס, "אולי יש בה קצת כסף שיסייע לנו בחודשים הראשונים". אלא שבמעטפה לא היה כל כסף. במקום שטרות הכילה המעטפה דף נייר קטן, עם כתובת של אדם בשם רוברטו המתגורר באיטליה הרחוקה. הנס לא שמע מעולם את שמו של רוברטו, וגם קריסטין לא ידעה במה מדובר, אך השנים החליטו לנסוע אל הכתובה העלומה ולנסות את מזלם. ככלות הכל, מה נותר להם בארץ בה גדלו. 
 
לאחר חודשים ארוכים של נסיעה מפרכת הגיעו השנים לאיטליה, ובתום שלשה ימים נוספים של חיפושים מצאו את עצמם לפני טירה גדולה בה התגורר אותו רוברטו שהוזכר במעטפה. השנים צלצלו בפעמון הדלת, והמשרת הוביל אותם אל הטרקלין – שם ישב אדם קשיש שהציג את עצמו כרוברטו ושאל בנימוס למבוקשם. 
 
השנים, הביטו בקשיש נבוכים וסיפרו לו את סיפורם. הם הראו לו את המעטפה עם הכתובת ושאלו אותו אם הוא יודע מדוע רשמה אמו של הנס, משרתת בבית אחוזה מרוחק, את שמו? רוברטו התבנן שוב ושוב בכתובת, ונד בראשו בצער: הוא לא מכיר שום משרתת מהארץ בו הגיעו השנים, והוא לא יכול לסייע להם. "הקשר היחידי שלי לאותו אזור ממנו הגעתם, הוא שלפני עשרים ושנים שנים מכרתי את אחד המשרתים שלי, לבעלי אחוזה מהאזור שלכם. 
'איך קראו לאותו עבד'? שאל הנס
 
'זיגפריד', ענה רוברטו. 'הוא היה עובד גרוע, חצוף, ולא יכולתי להעסיק אותו יותר. זו הסיבה שמכרתי אותו'. 
 
הנס וכריסטין נרעדו. לאדון הבית בו עבדו עד אותו יום קראו זיגפריד. האם ייתכן שהוא אותו עבד שנמכר לפני עשרים ושנים שנים? רוברטו הקשיב ללבטיהם ומצוקתם נגעה לליבו. הוא החליט לשלוח בלש פרטי שיחקור אחרי הארועים. כעבור שלשה שבועות חזר הבלש והציג לפני השנים את הסיפור המדהים הבא:
 
לפני כשמונה עשרה שנים השתוללה מגיפה באזור בו התגוררו הילדים עם הוריהם. ארבעת ההורים של שני הילדים החזיקו בשותפות בית אחוזה גדול, ולאחד מן המשרתים קראו זיגפריד. המגיפה הרגה אלפי אנשים מן האזור וביניהם גם את הורי הזאטוטים. זיגפריד המשרת נותר עם שני הזאטוטים והבין שהזדמנות פז נקרתה לפניו. הוא פנה אל הרשויות, וסיפר להם כי בעלי הבית העניקו לו עם מותם את האחוזה. במצב המבולבל ששרר אז התקבלה טענתו, במיוחד לאור העובדה כי כל טוען אחר לבית לא הופיע. הוא סיפר גם, כי הילדים שנותרו הם בנים של שני זוגות משרתים שמתו גם כן, וכך גדלו הילדים במשך כשמונה עשרה שנים עם הידיעה כי הם בנים של שני זוגות משרתים שמתו, כאשר למעשה הם היו בניהם של אדוני הבית!!
 
כאשר שמע זיגפריד כי השנים החליטו להתחתן, צצו בו כל פחדיו מחדש, והאיחוד בין שני הצעירים השייכים לשני המשפחות שלהם שייך הבית הכניס אותו לחרדה. אולי הם יגלו באחד הימים שהם בעלי הבית?! הוא החליט לגרש אותם מן האחוזה ולא לראות את פניהם יותר. אלא שאמו של הנס, הכירה את אופיו של המשרת המושחת והחליטה למצא דרך בה תוכל לסייע לילדה גם אחרי מותה. היא כתבה את כתובתו של רוברטו באיטליה וקיוותה שהוא יוכל לספר לילדיה את השתלשלות הארועים. 
 
הבלש סיים את סיפורו, ורוברטו נכנס לחדר עבודתו וחזר עם שטר מכירה ישן בו נרשם בבירור כי המשרת זיגפריד, נמכר בתאריך הנקוב, למשפחות הורי הנס וכריסטין. רוברטו הגיש להם את השטר בידיים רועדות, ואיחל להם בהצלחה. 
 
שלשה חודשים מאוחר יותר, ובתום מאבק משפטי שארך חודש נוסף, מצא את עצמו זיגפריד מאחורי סורג ובריח, והזוג הצעיר חזר לביתו – ביתו האמיתי. כעת הם הבינו כי דווקא גירושם מבית האחוזה על ידי אדונם-משרתם הקודם גרמה להם לנסוע לאיטליה ורק משם הגיעה הישועה.
 
* * *
 
בפרשת השבוע - פרשת מצורע מתוארת פרשיית 'נגעי בתים'. כאשר מופיע נגע בבית צריך אדם לקרא אל הכהן ובקונסטלציה מסויימת עליו גם לנתץ את הבית. מדוע מגיע אדם למצב כזה? חז"ל מסבירים כי זהו חסד של הקב"ה, מאחר שכאשר יגיעו ישראל אל הארץ המובטחת, ינחלו את בתיהם של הכנענים, ולאחר שייאלצו לנתץ אותם בגין הנגעים הם יגלו שם מטמונות רבים אותם החביאו אותם כנענים. כלומר, מה שנדמה היה כצרה יתגלה בסוף כאמצעי לקראת גאולה גדולה. על האדם להודות גם על הצרה שהגיעה אליו מאת ה' מאחר שבסופו של דבר היא הגיעה לטובתו של האדם. לא תמיד הוא מבין זאת ברגע הראשון, אולם בסופו של יום מתברר כי הכל לטובה.