פרשת בהר

פרטים

וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו ...

אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלקיך

 

איסור רבית שהתורה הטילה עלינו, אינו מן הדברים שקל "לעכל" אותם. אם התורה היתה אוסרת לקיחת רבית רק מן העניים, כפי שמשתמע לכאורה מפרשה זו, היינו יכולים להסביר זאת מטעמים "סוציאליים". אבל בפרשת ראה נאמר במפורש: "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך", הרי כל מי שנקרא "אחיך" הוא בכלל האיסור, גם אם הוא עשיר כקורח. הדבר אף נראה לנו כעוול: הלווה עובד עם הכסף, מרויח הון, ולמלוה לא מגיע כלום! היכן כאן ההגיון?

 

אך באמת, עצם הצגת המלוה כמי שמקופח על ידי התורה - אינה אלא אחיזת עינים. אף אחד אינו מוכרח להלוות את כספו לבעל עסק. מי שברצונו להרוויח, פתוחה לפניו דרך פשוטה: במקום להלוות לו את הכסף, תשקיע אותו כשותף! ממה נפשך: אם אתה סבור, שהעסק יצליח, מדוע לא להשקיע? ואם לאו, מדוע אתה מלווה לו?

 

מדוע מעדיפים באמת אנשים רבים להלוות בריבית, במקום להשקיע בעסקים? התשובה היא ברורה: מי שנעשה שותף, לוקח סיכון. לא זו בלבד, שהרווח אינו בטוח; יתכן שגם הקרן ירד לטמיון. המלווה, לעומת זאת, בטוח בקרן וברווח גם יחד. אמנם הרווח קטן יותר, אבל אנשים מעדיפים להיות בטוחים בכספם.

 

כאן טמונה הנקודה, שתתן לנו את ההבנה הנכונה באיסור ריבית.

 

מי בוטח בה'? מטבע הדברים, בה במדה שאדם זקוק לעזרה מן השמים, גובר גם בטחונו בה'. "ספנים רובם צדיקים", אמרו חז"ל, ומדוע? משום שבלב ים הם תלויים בכל רגע ורגע בחסדי שמים.

אדם העובד את האדמה, יודע שעם כל העמל והיזע שהוא משקיע בעבודה, הרי התוצאה תלויה בחסדי שמים. אם לא ירד הגשם, אם יהיה חם או קר מדי, הכל ירד לטמיון. גם מי שעוסק בייצור ובמסחר, מודע לכך שעליו לבטוח בה', כדי שיצליח בעסקיו. ואפילו השכיר, המקבל את משכורתו מדי חודש בחדשו, יודע שביד המעביד לפטר אותו כל אימת שירצה. כולם, נשואות עיניהם בתפלה תמידית לאביהם שבשמים, זה פחות וזה יותר.

 

מי שמלווה את כספו ונהנה מהריבית, מצבו שונה. "עבד לוה לאיש מלוה", הלווה חייב להחזיר את החוב בכל מקרה, ולשלם מדי חודש בחדשו או מדי שנה את הריבית. ביד המלווה מצויה גם היכולת לדאוג לכך, שלא תהיינה הפתעות. הוא רשאי לדרוש ערבות, משכונות, ובטחונות. נמצא, שאדם זה תלוש לגמרי ממדת הבטחון, אין לו כל סיבה המאלצת אותו לשים את בטחונו בה', הוא בוטח אך ורק בכספו. גם אם יצהיר מן השפה ולחוץ על גודל החיוב לבטוח בה', אין לכך כיסוי... מי שיש לו פת בסלו, אינו מסוגל לחוש את 

 

זו הסיבה, שהתורה מואסת בעסקי הריבית, גם אם מבחינת ההגיון הכלכלי אין בהם כל פגם. ואם תאמר, כיצד התירה התורה לגבות ריבית מן הגוי?

הלא מאותה סיבה, שהריבית מונעת את הצורך של בטחון בה', יש לאסור כל צורה של ריבית, בין שהיא באה מיהודי ובין שהיא באה מגוי?

 

התשובה אינה רחוקה: אינו דומה מי שמלוה לגוי למי שמלוה ליהודי. אם ביהודי נאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה , " הרי על הגוי נאמר: "אשר פיהם דיבר שוא, וימינם ימין שקר". אצל גוי, שום  דבר אינו בטוח...

 

ומדה כנגד מדה: "כל המלוה בריבית, נכסיו מתמוטטים". אם נדמה לך שמצאת את הדרך לעקוף את יד ההשגחה, שאינך זקוק לחסדי שמים, אזי מראים לך מן השמים שטעית, ותלמד את מדת הבטחון בדרך הקשה, דרך היסורין. ולכן אוסרת התורה לקיחת הריבית כאן, בהמשך לפרשת השמיטה. כי שתי הפרשיות ללמדנו ענין אחד באו:שלא נבטח בכוחנו, רכושנו וממוננו, אלא נדע ונחוש  שאך ורק "ברכת ה' היא תעשיר".

 

ע"פ כלי יקר

פרטים

באזהרה זו מורה התורה להיזהר גם מציעור החבר, ומשמעותה של המצווה היא 'אל תצערו איש את עמיתו".

 

כאשר היה קורא את הפסוק הזה הדרשן הצדיק רבי יעקב גלינסקי ז"ל היה מספר את סיפור ספרו של ראש ישיבת קמניץ רבי ברוך דוב ליבוביץ – ברכת שמואל. וכך היה המעשה.

 

באחד הימים קורא הרב ליבוביץ ראש הישיבה לאחד מתלמידיו ומבקש ממנו לשלוח מכתב לרבי יונה קרפילוב הלומד בישיבת מיר. מיה היה רבי יונה קרפילוב? רבי יונה נחשב היה ל'בחיר עולם הישיבות' באותם ימים. גאון מופלא, ששמעו ודברי תורתו התפרסמו בכל עולם התורה. מרבי יונה לא נותר מאומה מלבד ספר בשם 'יונת אלם' אותו הוציא אחיו לאחר השואה, מאחר שרבי יונה נשרף על ידי הנאצים וכל תורתו אבדה.

 

רבי יונה למד אצל רבי ברוך ליבוביץ בקמניץ, ומאוחר יותר נסע לישיבת מיר שם למד עם חבירו המפורסם רבי אריה ליב מאלין.

 

הרב ליבוביץ ידע כי אין כמו תלמידו זה לערוך את ספריו, שכן הרב ליבוביץ נשא את דבריו בשפת האידיש המדוברת, ושיעוריו היו עמוקים מאד, ולא כל אדם מסוגל היה להגדיר את דקות חידושיו ולהציגם באור נכון. היתה זו אמנות, שאחריות גדולה בצידה, שכן כיום נלמדים דבריו של הרב ליבוביץ בכל עולם הישיבות.

 

מכל מקום הרב ליבוביץ ביקש מן התלמיד לשלוח את המכתב, ולמחרת ניגש אליו ושאלו האם כתב את המכתב.

 

התלמיד ענה שהוא אכן כתב את המכתב אך מחמת טרדותיו לא הספיק עדיין לשלחו בדואר.

 

'טוב מאד' אמר ראש הישיבה, 'גנוז את המכתב ואל תשלח אותו'.

 

מדוע? תמה התלמיד

 

ענה ראש הישיבה: אכן אין כמו רבי יונה לערוך את השיעורים. אך תלמידי הישיבה שיראו אותו עורך את שיעורי ראש הישיבה יפגעו ויגידו לעצמם – האם אין מי מתלמידי הישיבה שיכול לערוך בעצמו את הישיבה עד שדרוש היה להזמין תלמיד לשעבר מישיבת מיר?

 

ועל כך נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו". 

פרטים

כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם [ויקרא כה, נה].

כי לי בני ישראל עבדים - שטרי קודם [רש"י].

 

אמר רב, פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכו', דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים [ב"ק קטז].

 

זהו המקור להלכה כי הפועל יכול לחזור בו בחצי היום, מציין הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי'.

היינו אף על פי שמצד חוזהו שטרו וקבלתו, מן הדין הוא שיעבוד כפי הבטחתו, שהרי זוהי ההלכה כי יעבוד כפי שהותנה ביניהם וכפי תנאי השכירות, אף על פי כן ישנו שטר מוקדם אשר מבטל כל התנאה אשר אינה תואמת את ההתחייבות החדשה הזאת, כלשונו של רש"י - שטרי קודם, כלומר שטרו של הקב"ה שלו בני ישראל עבדים קדם לשטרו של בעל הבית.

 

ובחז"ל [ילקוט שמעוני בהר] מובא המאמר הנ"ל, ונאמר שם עוד: "על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו".

ויש להבין, איזה תוקף של תנאי יש לדבר, מה שייך "על תנאי כך"? וכי אם לא יעמוד בתנאים יתבטל למפרע משהו אשר קרה לפני כן, וכי יש כאן איזה מעשה או איזה תנאי?

וראה דבר נפלא בתרגום יהונתן. התרגום מוסיף מילה אחת, עיין שם היטב": "משתעבדון לאורייתי" [משתעבדים לתורה].

 

לאמור קבלת התורה היא היא השטר המחייב, קבלת התורה אשר שעבדה את ישראל לקיים את התורה הזאת, היא היא אשר שוברת או אינה מרשה כל חוזה המתנגד לה. לכן גם אם מצד דיני החושן משפט - בדין הוא כי יעבוד כפי הבטחתו התנאתו וחוזהו, אבל עם קבלת התורה נחתם חוזה השובר כל חוזה המתנגד לו.

 

ואף על פי כן עדיין יש להעיר, היכן מצאו חז"ל בקבלת התורה משהו המתנגד לתנאיו של האדון שערך עם הפועל הזה, מדוע לא יתקיימו שניהם?

 

ללמדך כי תורה, פירושה השתעבדות גמורה. לא יתכן לקיים תורה או ללמוד תורה, כשישנה איזו שהיא פינה תפוסה. המהות של תורה לא תחול בשלמותה על נפש משועבדת.

ההבדל בין פועל שיכול לחזור בו בחצי היום לבין פועל שאינו יכול לחזור בו, אינו במדת העבודה או במדת המסירות.

 

ההבדל הוא רק בכך שהראשון אינו משועבד, בן חורין הוא, השני, גם אם עבודתו תהא קלה ככל שתהיה, אבל משועבד הוא, אינו בן חורין.

 

המשועבד אינו מסוגל להיות בן תורה.

התורה מעצם מהותה, תופסת כל מקום וכל פינה שבגוף ובנפש. זוהי דרכה של תורה ולימודה.

לכן אין ספק כי חייבים אנו להרחיק עצמנו מכל שיעבוד ועבדות, ולהפנות כל אשר בנו לתורה ולימודה.

מה לך ומי לך משועבד יותר, מהאדם אל רצונותיו ומדותיו.

 

מי לך משעבד גדול יותר מן האדם עצמו. והתורה עומדת וצווחת: "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים".

ומתוך רוח הדברים, עולה המשימה הגדולה לברוח מכל שיעבוד, להילפת בחרות, להשתחרר להיות בן חורין בהתאם לחוזה העצום והמחייב של קבלת התורה.

פרטים

הארץ אינה קנין פרטי אלא שייכת היא לאלוקים * כדי להבהיר ולהחצין קביעה זו נדרשים ישראל לשבות ממלאכת קרקע בשנה השביעית – היא שנת השמיטה * "ושבתה הארץ שבת לה'"

פרטים
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה' (כה, ב)
 
מלשון המקרא משמע, שמיד עם ביאתם לארץ עליה לשבות - אך מיד הוא ממשיך ואומר: שש שנים תזרע שדך... מדוע, אם כן, הקדים הפסוק לומר "כי תבואו אל הארץ - ושבתה הארץ?"
 
רבנו ה"משך חכמה" מבאר את הפסוק הזה כדרכו בביאור נפלא, וכדי להבין את דבריו, נקדים את המשל הבא :
 
ראובן בא לראות מחסן שהוצע לרכישה. המוכר הראה לו באדיבות את המקום, תיאר בפרוטרוט את כל מעלותיו, ואף נקב במחיר שנראה סביר. הקונה לא היסס, והציע לגמור את העיסקה במקום. אך המוכר ביקש ממנו לשבת לרגע; 
 
עליו להסביר לו כמה תנאים, הקשורים במכירה.
 
"ראשית כל, עליך לדעת, שאתה מוגבל כאן בשעות. אינך יכול לעבוד אחרי שמונה בלילה. חוץ מזה, לא תוכל להכניס כאן מכונות הגורמות לרעש מעל לרמה מסוימת. אסור לך להחזיק כאן חומרים דליקים, ועליך להכניס מיגון מפני פריצות ושריפות. אם אתה מוכן לכל זה, אחתום על החוזה ברצון, סיכם המוכר.
 
"אני חושב שיש כאן אי-הבנה", אמר ראובן, "הלא ברצוני לקנות את המחסן, אני רוצה שיהיה שלי, שאוכל להשתמש בו כטוב בעיני, ולא להיות מוגבל על ידי כל מיני תנאים. אני רוצה לקבל את המקום ללא כל תנאים!" "אתה טועה, ידידי" הרגיע אותו הלה. "גם אני, אין בכוונתי להגביל אותך, המקום אכן יהיה שלך לחלוטין. אבל אני מעונין, שתהיה מרוצה מן העסקה, אינני רוצה שאחר כך תבא אלי בטענות. ועל כן, עלי להבהיר לך את התנאים, שבהם תוכל להשתמש ברכוש שלך ללא סיבוכים. אני בטוח, שאינך רוצה לחיות כאן בסכסוכים תמידיים עם שכניך, אני בטוח עוד יותר, שאינך רוצה לראות כאן שריפות ופריצות. כל התנאים שהתניתי אתך, הם לא לטובתי, אלא לטובתך !"...
 
ה' נתן לעם ישראל את ארץ ישראל במתנה. אולם יחד עם זאת, התנה עמם, שלא יעבדו את שדותיהם בשנת השמיטה. 
 
לכאורה, היה ציווי זה עלול להתפרש כאילו אינו מוכן למסור לנו את ארץ ישראל בעין יפה, כאילו הטיל עלינו הגבלות כדי שלא תצא הארץ מרשותו לגמרי ...
 
כדי שלא נעלה על דעתנו מחשבה כזו, הקדים הפסוק ואמר: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם - הנתינה שאני נותן לכם את הארץ היא נתינה גמורה, נתינה ללא הגבלות, וללא תנאים; ובכל זאת עלי לומר לכם: "ושבתה הארץ" - הארץ היא זו שדורשת שישביתו אותה... הלא אינכם רוצים פיסת אדמה בלבד, הלא אתם רוצים לקבל את הארץ הקדושה, כדי לחיות בה בקדושה; ואם כן, חייבים אתם לכבד את קדושת הארץ, לתת לה לשבות בשנה השביעית, כדי שתתקדש בקדושת השבת ...!
 
(ע"פ משך חכמה)

פרטים

שתי פנים לאיסור ה"אונאה" בתורה: אונאת דברים, שעניינה גרימת צער או נזק לזולת ע"י דיבור פה, ואונאת ממון, שעניינה הסבת נזק בדרך מסחרית ע"י קניית או מכירת מצרך שלא בהתאם לערכו.

פרטים
ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך, כי אני ה' אלהיכם (כה, יז) 
 
במספר מקומות בתורה מצאנו את האזהרה "ויראת מאלהיך", אך רק כאן הוסיפה התורה את המילים "כי אני ה' אלהיכם" לשם חיזוק. כאן הזהירה התורה על אונאת דברים, שלא נפגע בזולתנו באמצעות הלשון, ועליה אמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו [מיום שנחרב בית המקדש] חוץ משערי אונאה"; הקב"ה שומע את צעקת הנפגע ומעניש את הפוגע בו. ננסה לבאר, מדוע מחמירים בשמים כל כך בענין זה.
 
בעולם קיימים סוגים רבים ומגוונים של נשק קטלני. אין זה דבר חדש; מאז ומעולם נעזר האדם בנשק לכל מיני מטרות. אך כיום מצויים בידי האדם סוגי נשק שאין בפניהם כל הגנה, נשק המסוגל לפגוע במיליוני אנשים בבת אחת, ולגרום לפגיעות הנוראות ביותר שקשה אפילו להעלות על הדעת. ויתירה מזו: נשק זה אינו גורם לפגיעה חד-פעמית בלבד, הוא משאיר עקבות למשך עשרות שנים, ופוגע גם בדורות הבאים על ידי פגיעה בתכונות תורשתיות.
 
נשק זה נקרא "נשק גרעיני ", " נשק כימי ", " נשק ביולוגי". על אף שהמחשבה אודות האפשרות שנשק כזה יופעל אי-פעם היא מפחידה, קיימת הגבלה אחת שבעזרתה יכולים אנו להרגיע את עצמנו מעט: ייצורו של נשק זה הוא ענין מסובך ויקר ביותר. רק מדינות גדולות מסוגלות לעסוק בכך, וההכרעה על הפעלתו של נשק כזה מצויה בידי מנהיגי המדינות האלה. קשה להניח שמנהיג מדינה כלשהי יכניס את עצמו להרפתקה כזו, וכידוע - "לב מלכים ושרים ביד ה' ". מלבד זאת קיים גם "משקל ההרתעה" - גם לאויב יש נשק דומה, אם הנשק יופעל נגדו גם הוא יגיב בנשק דומה, והמתקיף חשוף לפגיעה לא פחות חמורה.
 
יש סוג נוסף של נשק קטלני שלא הזכרנו אותו, שאף לו יש תכונות דומות. אף הוא אין בפניו כל הגנה, אף הוא מסוגל לפגוע באנשים רבים, ואף הוא יכול להזיק לדורי דורות. הוא פוגע בחלק העדין והיקר ביותר של האדם, פגיעתו אינה גופנית אלא נפשית, הוא פוגע בכבודו, ביוקרתו; הוא מסוגל להפוך את קרבנו לאומלל שאין כמוהו. שלא כשאר סוגי הנשק, לא נדרשת כל השקעה או מאמץ בייצורו, והוא מצוי בידי כל אדם! נשק זה הוא - הלשון. 
 
אין צורך בהכנה מוקדמת, אין צורך בהשקעה, בין רגע יכול אדם לשלוח את חיצי הלשון ולפגוע בזולתו, כשהלה חסר כל הגנה. "גם גורם ההרתעה" אינו קיים בנשק זה. בעל הלשון השנונה אינו צריך לחשוש מכך, שהאויב יגיב ויפגע בו בצורה דומה; בדרך כלל הוא נזהר ופוגע רק בבני אדם חסרי הגנה, שאינם מסוגלים לגמול לו כאוולתו. לפעמים מדובר בקרבן יחיד, ולפעמים בציבור שלם - נשק המוני!
 
אין פלא, איפוא, שהתורה מתייחסת בחומרה יתירה לאיסור של "אונאת דברים", שהיא הפגיעה בחלש, בחסר הגנה, באמצעות הלשון. אדם הקריב את כל אשר לו, עזב את עמו ואת משפחתו כדי להסתפח לעם ישראל, קשיים בגוף ובנפש לאין ספור נערמו בדרכו, ואת כולם עבר, מלא תקווה הוא נכנס לבית המדרש כדי ללמוד תורה בקדושה ובטהרה, והנה בא בעל הלשון ומטיח כנגדו: "פה שאכל נבילות וטריפות, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה " ? - ברגע אחד ירד הכל לטמיון... בעל תשובה, ללא משפחה תומכת, מצא את דרכו חזרה אל התורה, אך בעל הלשון מביט עליו מלמעלה ומפטיר ": זכור מעשיך הראשונים ... " והוא נרתע אחורה.
 
מי יגן עליהם? אל מי יפנו? כאן בא הקב"ה בכבודו ובעצמו ואומר: "אני ה' אלהיכם". גם כשעל פי דרכי ההנהגה השמימית ננעלו כל השערים, גם כשבעוונותינו הרבים "אין קבלת קהל", אך לאלה שהם חסרי הגנה אין כל הגבלה, הדלת פתוחה תמיד, והתגובה תבא באופן מיידי.
 
רק זה - יכול להרתיע, רק הפחד מפני עונשי שמים יכול לרסן את בעלי הלשון. עליהם לדעת, שהם מהמרים על הכל: על ידי פגיעה קטנה מסוג זה אפשר לאבד את הכל. "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא , " והמכנה שם לחברו - גם אם שם זה כבר מורגל בפי הבריות, הוא מאלה שיורדים לגיהנום ואינם עולים. טוב נעשה, אם נשמור על כח ההרתעה, אם נזכור שללשון יש רק מחסום אחד: "ויראת מאלהיך".

פרטים

במדרש מובא ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ר' יצחק נפחא אומר אלו שומרי שביעית.
מדוע נקראים שומרי השמיטה "גיבורי כח"? מהי עוצמתה וייחודה של מצוות שמיטה ?

פרטים
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר : דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': (ב-א,כה ) 
 
מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה  ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. (רש"י)
 
ועדיין אנו שואלים: מדוע זכתה מצוה זו דוקא, שיוזכר הר סיני על ידה? מה המיוחד שבה, הקושר אותה להר סיני יותר מכל מצוה אחרת?
 
תרי"ג מצוות ישנן בתורה, ואין אחת מהן דומה לרעותה; אך כל המצוות מהוות ביחד מכלול אחד גדול - עבודת ה'. באמצעות המצוות, אנו עובדים את ה'. ב"חובות הלבבות" ישנו שער מיוחד, שער עבודת ה', שבו הוא מבאר ומגדיר את  מהותה של עבודה זו: "...שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבים לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו".
 
מהותה של עבודת ה' בכלל היא, איפוא, כניעה: הנברא יכניע את עצמו לפני בוראו "כפי יכלתו", כלומר: הכנעה בכל נימי נפשו, בכל רמ"ח אבריו, בכל רגע ורגע. לא בכדי ניתנה התורה לעם ישראל על הר סיני, השפל והנמוך  שבהרים. הכנעה אינה "תוספת "ו" הידור" בעבודת ה', אלא עצם מהותה.
 
כמובן שמה שנכון לגבי עבודת ה' בכלל, נכון גם לגבי הפרט, דהיינו המצוות המרכיבות את הכלל. כל מצוה חייבת  להעשות מתוך הכנעה לבורא. בל נחשוב, שזה דבר קל; יכול אדם לבוא לבית הכנסת עם אתרוג מהודר שאין כמוהו - ודוקא בשל כך יחטיא את המטרה. יתכן, שהרגשה של "אני ואפסי עוד" תציף אותו בשעה שיברך עליו. יתכן שכלל לא ירגיש בכך, כי הרגשה זו תהיה עטופה היטב ב"רגשות של קדושה". אבל אם לא יבדוק אחריה היטב, אם לא ימשש את עצמו בחורים וסדקים על מנת לעקור אותה מלבו, בטוח שהיא מסתתרת אי שם... ואז קיים אמנם את המצוה, אבל הוא לא עבד את ה'...
 
לא באתרוג בלבד, אלא בכל מצוה ומצוה אורבת לנו הסכנה הזו. תמיד, תמיד חייבים לחשוב היטב, אולי הסיפוק העצמי, הגאוה שב"ה זכיתי, מתלווים למצוה שאנו מקיימים, כדי להפחית את ערכה ולנטרל את השפעתה על נפש האדם. אך ישנה מצוה, שבה הסכנה הזו כמעט ולא קיימת. מצוה, שכל כולה - השפלת האדם.
 
מצוה זו היא מצות השמיטה. במשך שש שנים הוא היה בעל הבית, המחלק מתנות לעניים, ועכשיו הוא הופך להיות קבצן; הוא בא לשדה "שלו" כדי לאסוף מן ההפקר, יחד עם כולם, יחד עם העני שרק אתמול עמד בפתחו וביקש נדבה, ויחד עם עבדו, קנין כספו. עכשיו, הם שותפים שווים בעסק. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך". ויותר מזה: אפילו בין חיה לאדם, לא הבדילה התורה. "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול". מותר לך להחזיק אוכל בבית, כל עוד שיש לחיה בשדה. כלה לחיה בשדה - תוציא את מה שיש לך בבית, ותתחלק עמה !
 
מי שכך נוהג, אין סכנה שירגיש גבהות הלב בקיום המצוה. כאן מובטח מראש, שתהיה זו מצוה שתשיג את מטרתה, עבודת ה' במלוא מובן המלה. אם ישנה מצוה שעליה ניתן לומר שהיא "ניתנה מסיני", מאותו הר סיני שהשפיל את עצמו יותר מכל ההרים, ובזכות זו זכה למתן תורה, הרי זו מצות השמיטה. ולכן דוקא במצוה זו בחרה התורה, כדי ללמד אותנו את הקשר של המצוות עם הר סיני: "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני ".
 
(ע"פ חתם סופר) 
 
 

פרטים

פרשת השבוע פותחת במצוות השמיטה, אבל לפני כן, בפתיחת הפרשה מזכירה לנו התורה, שפרשה זו נאמרה למשה בהר סיני. ומיד צצה השאלה, הלוא כל המצוות נאמרו בהר סיני, ומדוע ישנו דגש על מצוות השמיטה.