פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם [ויקרא כו].

א"ר חנינא בר פפי: אמר להם, אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם [ויק"ר לה ז].

מכאן, אומר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', שהאדם צריך 'לעשות את עצמו'. זוהי המטרה, ולמטרה זאת צריכה להיות מכוונת השאיפה.

אין כאן משחקי מילים, אלא שמסוגל האדם להגיע לדרגא של 'כאילו עשיתם עצמכם'.

צריך האדם לבנות את עצמו, ולכך נברא עיר פרא אדם [איוב יא יב], כדי שיבנה את עצמו בנין שלם.

אמנם סוף כל סוף יהיה הדבר רק כאילו, שכן האדם מורכב מחומר, מגוף. אבל המבנה הרוחני שלו נתון בידו לגמרי, רק ביד עצמו.

כיצד בונה האדם את עצמו כיצד נשלמת דמותו הרוחנית?

עמלים בתורה - עמלות דייקא! העמל כשלעצמו הוא המשפשף והמשייף, הבונה המדביק, המחבר המייפה המעצב והמשלים.

לעמל כשלעצמו - מכוונים הדברים.

אין העמל רק מכשיר רב תנופה להשיג 'ידיעות' או הישגים אחרים, העמל כשלעצמו הוא הבונה.

ואם יש את נפשך לדעת, כיצד יתכן שגם כל 'הליכותיך' של יום יום, יהיו חדורים 'בחוקותי'. שכל מעשיך הגיגיך תכניותיך מגעך משאך ומתנך הכל חדור 'בחוקותי', שהכל נעשה בדעת תורה אמיתית, שמעשים של יום יום - מהאלמנטריים ביותר, עד המורכבים ביותר, מעשים הנוגעים לפרט והנוגעים לכלל, הכל יהיה חדור דעת תורה?

רק על ידי העמלות. שכל ישותך שכל טפה וחלק מכוון ועמל בתורה.

העמל בונה אדם חדש, ישות חדשה, כאילו עשיתם עצמכם.

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. א"ל רב פפא לאביי: דירי ודידך מאי [שלי ושלך מהו]? א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא [שבת קיט].

היתכן שדווקא תורתן של תינוקות שאין בה אלא הבל אין בה קיום מצוות תלמוד תורה, דווקא היא המקיימת את העולם, ואילו תורתם של ברי חיובא, של גדולי הדורות, של אמוראים, של תורה שבעל פה, תורה זאת אינה מקיימת את העולם?

צא ולמד: המקיים את העולם אינו המצוה של תלמוד תורה, אלא התורה עצמה. לתינוקות של בית רבן אין מצוות, אבל יש להם 'תורה'.

לתורה תנאים משלה. והחטא, פרט לכך שהוא מום מצד עצמו, שהוא רע ומושחת, פרט לכך, הוא מקלקל את מהותה של תורה. ואם גם תהא התורה בדרגה העילאית ביותר, דרגתם של אמוראים, מעתיקי שמועת תורה שבעל פה, אף על פי כן אם רק ניתן להגדיר את תורתן [ומי מאתנו יעז...]  כהבל שיש בו חטא, אין זאת תורה המקיימת את העולם.

מדהים: זהו כוחה של תורה, ואלו הם תנאיה גם אם תנאיה. גם אם התורה רק הבל תינוקות של בית רבן, זהו המקיים את העולם.

ואילו שפע ברכות וכל טוב ממה הוא נובע? מעמלות בתורה.

עמלות של התמדה, עמלות של מסירות של הקרבה, עמלות של התרכזות, של עיון, של הפניית כל המשאבים, כל היש, כל טפה של מוח ושל לב אל עבר העיון והלימוד.

זהו מקור הטובה, הברכה, השפע וכל טוב.

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם: ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו: 

אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

מדוע מדגיש הפסוק שהגשמים יהיו "בעתם"? משמע, שיש קשר מיוחד בין עמל התורה שלנו לבין עיתוי הגשמים - גם אם לא נעמול בתורה ירדו גשמים, אבל לא "בעתם".

כל בר דעת מבין, שאותם דברים טובים שהעמיד הבורא לרשותנו בעולם הזה : כגון, אוכל, שינה, רכוש וסתם נוחיות, כל זה הוא טוב ומועיל - אך ורק בתנאי שנייצר ונצרוך אותם במינון הנכון. ידוע מאמר חז"ל: "טוב - זה מלאך החיים, טוב מאד - זה מלאך המות"... כלומר, כל דבר טוב הופך לסם המוות, כשמגזימים להשתמש באותו מצרך.

מה שידוע פחות הוא, שלא רק בעניני "העולם הזה", אלא גם בענינים רוחניים, במצוות ובמעשים טובים, יש לשמור על איזון נכון. לכל מצוה יש גדרים וסייגים, יש מקום וזמן שהיא נוהגת, ויש שאינה נוהגת. יתרה מזו, ישנם מקרים שבהם היא הופכת לעבירה!

ניקח לדוגמה, מצות "ואהבת לרעך כמוך" - מצוה חשובה שאין כמוה, "כל התורה כולה על רגל אחת", כדברי הלל הזקן. ברם, מי שמקיים מצוה זו שלא במקומה, אם למשל מתוך "אהבת הזולת" ירחם על עבריינים, יגן עליהם ויתן להם מחסה במקום לנהוג בהם ביד חזקה ולהחזירם למוטב, הרי לא זו בלבד שלא קיים את המצוה, אלא הפך אותה לעבירה.

או להיפך, יש מצוה לשנוא את הרשעים. גם כאן, עלינו לדעת ולהכיר את גדרי המצוה, כדי שננהג בה בצורה נכונה. יש רשעים שחובה להתרחק מהם ויש, שמצוה לקרב אותם. יש עת לרחק, ויש עת לקרב. וגם כשהשנאה היא צו השעה, עליה להיות מדודה לפי אמות המדה של התורה; אסור שהיא תגלוש לתחום של שנאה אישית.

ועוד זאת עלינו לדעת: לכל מצוה יש את המשקל הראוי לה; בין התרי"ג מצות שבתורה קיים איזון, שהוא חיוני לשמירת התורה. על ידי הפרתו, וניפוח חשיבותה של מצוה מסויימת שלא כהלכה, אפשר לעוות את כל המבנה הרוחני של כלל ישראל.

לדוגמה: לימוד תורה היא מצוה חשובה עד מאד, שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם". גמילות חסד אף היא מצוה שאין לשער את ערכה, בהיותה אחד משלשת עמודי העולם; ושומה עלינו לשמור על האיזון הנכון ביניהן. יש לדעת, מתי ובאיזו מדה זו דוחה את זו; לא כל אדם, לא כל זמן ולא כל מקום שוים הם בזה. מי שיזניח את הענין של גמילות חסדים מעל למותר, או להיפך, מי שיחליש את לימוד התורה מעל להכרחי, יחריב את העולם...

מי, אם כן, מוסמך לקבוע את הגדרים של כל מצוה ומצוה, מי הוא זה שבסמכותו ליצור סולם עדיפויות, לשקול בפלס את חשיבות המצות זו כנגד זו? הלא בלתי אפשרי לקבוע בזה כללים קבועים, והאם תורת כל אחד ואחד בידו הוא?

זוהי תורה בפני עצמה, והוא מה שנקרא בפי הבריות "החלק החמישי של השולחן ערוך". כדי להיות בקי בחלק זה, אין די להיות בקי בש"ס ופוסקים; כאן דרוש אדם שכל כולו .תורה תחום זה נמסר אך ורק לחכמי התורה האמיתיים - אלה העמלים בתורה, הממיתים עצמם באהלה של תורה כל חייהם. רק להם ניתן המפתח לחלק זה של התורה, ועל פיו הם מנהלים את חיי האומה.

אם ח"ו לא יהיו עמלים בתורה, אזי גם אם נקיים את כל התרי"ג מצוות, ואולי לא נעבור אפילו עבירה אחת - לא יהיה בידינו מפתח המאזן את משקלם של המצוות. ואז, נהיה כפועלי בנין הבונים בחומרים מעולים, אבל ללא תוכנית, ללא אדריכל - והתוצאה תהיה בהתאם.

דומה הוא המצב בירידת הגשמים. כל חקלאי יודע, שהגורם המכריע בהצלחת היבול אינו תלוי בכמות הגשמים, אלא בעיתויים, בחלוקתם הנכונה. מעט גשם בזמנו עדיף על גשם רב שלא בעתו. עודף של גשמים אינו מביא ברכה, ולעתים קרובות אף מביא נזק. איך זוכים לגשמים בעתם? על ידי קיום המצות בזמנן ובמשקלן הראוי - מדה כנגד מדה. ולכן אותם "עמלים בתורה , " שרק הם יודעים לשקול בפלס את המצות זו כנגד , זו לתחום את תחומיהן לבל יבטלו זו את זו, הם המזכים את עם ישראל - בגשמי ברכה!

ע"פ אהל יעקב

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם

הרב גלינסקי זצ"ל פירש את הפסוק באמצעות משל.

במאהל במדבר הרחק מכל עיר מודרנית גרו בדואים חיים פשוטים כמו שחיו מאות שנים. אין צורך לומר כי לאותם בדואים היה מקור המים היחיד - הבאר שנבעה במרחק של מאות מטרים ממקום היישוב. בכל יום נאלצו האנשים והנשים ללכת עד לבאר עם דליים ולמלא אותם במים לשתיה, לניקוי, ולרחצה.

המטלה הזו היתה קשה מאד, אך הבדואים לא התלוננו מאחר שלכך הורגלו, וכך המשיכה נשיאת פחי המים במשך שנים רבות. ויהי היום וקבוצת נכבדים מן העדה הגיעה אל הכרך הגדול ונדהמה לראות כי מן הקירות יוצאים חתיכות מתכת מעוצבות להם קראו העירונים ברזים, ומהם יוצאים מים קרירים בשפע.

הקבוצה החליטה לא להשתהות ורכשה מיד עשרות ברזים כדי להעניק לכל הקהילה את אותה פריווילגיה המצויה אצל אנשי העיר.

עם הגיעם בחזרה למדבר מיהרו האנשים להתקין את הברזים על מקומות קשיחים באהלים ובטקס רב רושם ניסו לפתוח את הברז הראשון. כמובן שמלבד אוויר לא זרם מן הברזים מאומה. לאחר שגם שאר הברזים לא הפיקו מים, חזרו האנשים ותבעו מן מוכרי הברזים את כספם בחזרה. הללו התלוו אליהם כדי להבין מה התקלה וכשהגיעו אל האהלים פרצו בצחוק גדול.

בוודאי שהברזים לא מוציאים מים, אמרו להם, שכן הברז אינו מסוגל להוציא מים מכוחו הוא אל הוא רק קצה של צינור ארוך המחובר למקור מים שמשאבה מזרימה אותם אליו. הברזים שלכם מחוברים למקורות יבשים ואין בהם כלום.

הגשמים היורדים מן השמים אינם מגיעים לבד. הם קצה של צינור המחובר אל באר של מים – הלא היא התורה הקדושה, המצוות ומעשים טובים. אם לא מחברים את איתני הטבע אל המקורות האלוקיים הרי שהם פשוט לא יפעלו,  בדיוק כמו אותם בדואים תמימים...