פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת במדבר

1. עם ישראל ......על מצבו במדבר
2. המצורע שערותיו הלבינו ו......
3. נשיא ארצות הברית ( ש"מ)
4. מטפל בחולים

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 חידת הגיון

אין איסור, בבטן האשה ( 3,3,)

 פירמידה

1. לא יותר

2. לא חם

3. מפסיע ברגליו

4. מחוטא

5. תהום (4, 2 )

6. והיה ............(3,4,) לפתח תקוה מההפטרה.

הכין:  דר אמיר שורץ

רבוע קסם  תשעז  פתרונות

פרשת במדבר

1. עם ישראל ......על מצבו במדבר
2. המצורע שערותיו הלבינו ו......
3. נשיא ארצות הברית ( ש"מ)
4. מטפל בחולים

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 חידת הגיון

אין איסור, בבטן האשה ( 3,3,)

תשבץ פירמידה פרשת במדבר

1. לא יותר

2. לא חם

3. מפסיע ברגליו

4. מחוטא

5. תהום (4, 2 )

6. והיה ............(3,4,) לפתח תקוה מההפטרה.

הכין:  דר אמיר שורץ

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם (במדבר א, ב)

ספר במדבר נקרא בלשון חז"ל: "חומש הפקודים". בכך מובלטת החשיבות הגדולה, הניתנת לפרשה שבה פותח ספר זה: ספירתם של בני ישראל. ובאמת, מלבד האריכות הבלתי רגילה שהתורה מקדישה לענין זה, הרי עצם העובדה שדוקא פרשה זו נבחרה כפתיחה לספר כולו, מדברת בעד עצמה.

לנו קשה להבין, מדוע ספירה זו היא חשובה כל כך? הלא מטבע הדברים אין הספירה יותר מענין "ארגוני", ומה ביכולתה להוסיף לבנינו הרוחני של העם?

בספר ויקרא, שאותו סיימנו זה עתה, למדנו והכרנו את תורת הקרבנות, ועמה את כל מה שדרוש להשכנת השכינה בעם ישראל, את קדושת הפרט וקדושת הכלל. עתה, הגיע זמן יישום הדברים הלכה למעשה. בספר זה מלמדת אותנו התורה, כיצד מבצעים את המשימה הזו, כיצד בונים את כלל ישראל, וכיצד מתמודדים עם הקשיים והכשלונות העומדים בדרך.

כצעד ראשון בתהליך זה, משמשת הספירה, המכונה מיד בתחילת הפרשה כ"נשיאות ראש". בכך מודגש, שעיקרה של ספירה זו הוא ענין של עלייה רוחנית. ננסה להסביר, איזו תועלת רוחנית נמצאת בספירה זו.

"לספור", פירושו: להפריד, להחשיב את כל אחד ואחד מבין הנפקדים כיחידה נפרדת ועצמאית. וזה היה תפקידה של "פקידה זו": להחדיר לתודעתו של כל אחד ואחד מבני ישראל, ששמור לו תפקיד מוגדר בתוך הכלל, תפקיד שרק הוא מסוגל למלא בהצלחה. ולכן, לא נמנו אלא הגברים שמגיל עשרים ולמעלה, שהם הנושאים בעול העיקרי של בנייה רוחנית. , הם ורק הם, נקראים "עדה": כי עדה, פירושו קבוצה של אנשים, השואפים להגיע ליעד משותף, והמקדישים את כל ישותם להשגת יעד זה.

במובן זה יש להבין את הביטוי "במספר שמות". שם מבטא מהות, ואם הציווי היה לספור שמות, הכוונה היתה: להעמיד כל אחד ואחד במקומו הראוי, שימלא את אותו התפקיד המתאים לתכונותיו ולאישיותו.

מאידך, אין כאן ספירה של בודדים בלבד. הספירה חייבת להתבצע במסגרת המשפחה, ה"בית אב". וכאן חייבים אנו להבין - מה פשר התופעה הזאת? מצד אחד, נקראים כולם "בני ישראל". ומאידך, מדגישה התורה את חשיבותה של חלוקת העם לשבטים ולמשפחות. לכאורה, יש בכך ניגוד פנימי: "אם בני איש אחד אנחנו", וכולנו שואפים לאותו יעד, מדוע להקים מחיצות מבדילות?

מכאן יש לעמוד על יסוד חשוב בהשקפת התורה. אמנם נכון, היעד אחד הוא. כולנו לומדים אותה תורה, וכולנו מקיימים את אותן המצוות. אותו "שולחן ערוך" מחייב את כולנו.

אבל הדרך המובילה אל היעד, הדרך כיצד לנצח במלחמת היצר, הדרך איך להלהיב את הגוף ואת הנפש, הדרך איך לקנות יראת ה', חייבת להיות שונה. מדוע?

"כשם שפרצופיהם אינם דומים... ", תכונות ואופי הם דברים, המשתנים מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה, ומשבט לשבט. יש תכונות אופייניות לכל שבט, ויש תכונות שבהן מתייחדת כל משפחה כשלעצמה, ושוב, בתוך המשפחה, משתנות תכונות אלה מיחיד ליחיד. ברור, שהגישה למלחמת היצר, לעבודת ה', חייבת להתאים את עצמה לתכונות אלה.

ניקח לדוגמא, שני חברים. ראובן הוא זריז, בעוד ששמעון מתון. ראובן יכול לנצל את זריזותו הטבעית לקיום המצוות, אך צריך להלחם ביצרו כדי שזה לא יכשיל אותו בפזיזות יתירה. לעומת זאת, הרי שמעון המתון יקל עליו להזהר מן העבירה, אך הוא זקוק לתמריץ מיוחד, כדי שיצליח לקום בבוקר בזמן, וכדי שלא יתרשל בקיום המצוות. כל אחד חייב לטפל בנקודות התורפה שלו, וכל אחד חייב לטפח את כשרונותיו שלו. ומה שנכון לגבי היחיד, נכון גם לגבי הכלל: כל שבט ושבט, כל עדה ועדה, כל משפחה ומשפחה, זכאים וחייבים למצא את דרכם המיוחדת, שהיא המתאימה ביותר לאופי המשותף שלהם.

זה סוד הספירה - היא נועדה להראות לכל אחד ואחד, שהוא מהווה יחידה עם תפקיד מוגדר. היא באה להראות גם שתפקיד זה ניתן לו במסגרת של משפחה, של שבט, שבהם הוא יסתייע במילוי תפקידו.

וזהו גם סוד אחדותו הנצחית של כלל ישראל! אין בעם ישראל "אחדות" סתמית, ללא מטרה וללא צורה. אחדות מעין זו, היא אחדות למראית העין בלבד, משום שאינה מסוגלת להתקיים לאורך ימים. אחדותו של עם ישראל קיימת לעד, משום שהיא מבוססת על שני גורמים: היעד הנצחי המשותף, המאחד את כולם בשוה, ומאידך הכרת השוני של חלקי העם השונים, וטיפוחו של שוני זה, בהתחשבות עם אופיו המיוחד של כל חלק בעם וכל יחיד ויחיד. הבנת המפריד, תוך טיפוחו וניצולו למען הכלל, ולא ההתעלמות ממנו - מבטיחה את אחדותו של עם ישראל לנצח נצחים.

ע"פ רש"ר הירש

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

"פקד את בני לוי לבית אבתם למשפחותם, כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם"

שלא כבמנין שנמנו שאר השבטים, שבו נמנו רק יוצאי צבא מבן עשרים ומעלה, נמנו כאן הלויים מבן חודש ומעלה. אין זה ששרות הלויים התחיל מגיל מוקדם, שהרי להלן כאשר נמנו לצורך הכניסה לעבודה, נמנו רק מגיל שלשים ומעלה, שהוא גיל הראוי לשרות. יש לבאר אפוא, מדוע כאן היה צורך למנות גם את התינוקות מבן חודש ומעלה.

בקטע הקודם לזה נאמר:

"ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוים. כי לי, כל בכור, ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה, לי יהיו, אני ה'".

הבכור הוא נציג המשפחה כלפי שמים, הוא האחראי על קיום מצות ה' במסגרת המשפחה. תפקיד הבכורים הוא לדאוג לכך שדבר ה' יחייב ויקיף לא רק את הפרט, אלא את הכלל כולו.

לכן נתמנו הבכורים בראשית התהוותו של עם ישראל לתפקיד של שומרי משמרת ה', האחראים על עבודת ה' של הכלל, על עבודת הקרבנות.

כשאירע מעשה העגל, נכשלו הבכורים בתפקידם. הם לא הצליחו לעצור ביד המחטיאים שגררו אחריהם את הציבור, הם ישבו באפס מעשה כאשר מעשה שטן הצליח. בכך איבדו את מעמדם כשומרי משמרת הקודש, והיה צורך במי שימלא את מקומם. הלויים שנענו לקריאת "מי לה' אלי", הוכיחו את עצמם כמי שראויים לאיצטלא זו, ולכן  הם נבחרו לשמש מעתה כנושאי המטען הרוחני של עם ישראל, המכוונים את עניני עבודת ה'.

עבודת הלויים נחלקת לשני חלקים: עבודת השמירה מסביב למשכן , ועבודת השירה בתוך המשכן. את השמירה על המשכן  עליהם לעשות כשלוחי דידן , כנציגי הכלל, העושים את אשר מוטל על כולם; ואילו בעבודת השירה הם משמשים כשלוחי דרחמנא, כנציגיו של הקב"ה. את הפסוק "ושרת בשם ה' אלהיו"  דרשו חז"ל (ערכין  יא.)  "איזהו שירות שבשם, הוי אומר זו שירה". המשורר נושא את שם ה' על שפתיו, והוא אומר שירה בשליחותו של הקב"ה. כאשר הוא שר את שירי דוד ואסף ובני קרח שנאמרו מתוך רוח הקודש, הוא מדבר בשם ה'.

לתפקיד זה יש להתכונן  כראוי. לא די בכך שיעסקו בהלכות עבודה ויהיו בקיאים בכל דיני קדושת המקדש והקרבנות, כי לא בכך מצטמצם התפקיד. החל מן הלידה, חייבים הם להתחנך לקראת מילוי תפקידם. המדות והדרך ארץ שהילד קונה בביתו מגיל ינקות, הם המכשירים את הלוי לשמש בתפקידו המורם מעם. החינוך ליראת שמים אינו מתחיל בגיל בר מצוה, ואינו נקנה בבית הספר. רק הבית החדור במדות טובות וביראת שמים, מסוגל ליצור ולבנות את האישיות המוכשרת לשאת בעול הרוחני של הכלל כולו.

(ע"פ רש"ר הירש)

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

וידבר ה' אל משה וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו' [במדבר א].

א"ר פנחס בר אידי: מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל? רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן, כך נתן רמז למה שאו את ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה, כמו שנאמר בבראשית "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך", אם לא יזכו - ימותו כולם כמו שנאמר "ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ" [במדבר רבה].  

הדבר פלא, תמה הרב אזרחי, מה מקום יש במעמד מיוחד ומרומם זה להזכיר או אפילו רק לרמוז ל'ישא פרעה את ראשך מעליך', לשם מה זה חשוב?

הלא ודאי כי המצופה הוא לשאת, לרומם, להגביה, מדוע איפוא יש לאמר את ה'שאו את ראש' כשברקע קורץ ה'ישאו את ראשך מעליך'?

ללמדך, כי לא מדובר כאן אודות ספירה בעלמא. את מנין האנשים אפשר היה לדעת גם ללא הספירה הזאת.

את מנינם של הבן חודש ומעלה של הלויים, בלאו הכי ידעו, שהרי נאמר שהיה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם והשכינה מקרבת ואומר לו ה' תינוקים יש בבית הזה וכו', מדוע לא היה כן גם כלפי מניינם של כל ישראל?

משום שאין זאת ספירה בעלמא.

אלא התפקדות.

התייצבות.

ברור איפוא שכשההתייצבות היא לפני מלכו של עולם, היא צריכה להיערך במלא שיעור קומתו האיכותית של האדם.

כולו ללא שיור, עומד מתפקד ומתייצב לפני ריבונו של עולם. לאמור, הנה הנני כאן לפניך ריבונו של עולם. כולי. כולי לשירותך.

הנה כי כן עצם ההתייצבות היא היא נשיאות הראש. היא היא הרוממות.

זהו "שאו את ראש".

ולכן דווקא כאן הוא המקום להציב ברקע את 'ישא את ראשך של שר המשקים', לעומת 'ישא את ראשך מעליך' של שר האופים.

כדי שברגע מרומם זה לא תזוח הדעת לחשוב כי זכינו לו למעמד זה, אולי כפרס, אולי כהזדמנות חד פעמית.

לא.

אין זה לוקסוס. זו היא משימה תמידית מינימלית, לעמוד תמיד בהתייצבות ובהתפקדות לפני השם. כשם שנאמר בתהלים "שויתי השם לנגדי תמיד", כך לא פחות צריך לדעת להכיר ולבצע – "הנני לפניך בוראי תמיד".

ולמעשה, שני ההיגדים הללו אחד הם.

כי אין שויתי ה' לנגדי תמיד, ללא הנני לפניך בוראי תמיד.

רק המציב עצמו כל כולו מתפקד לפני בוראו, רק זה הוא אשר יוכל גם לומר שויתי השם לנגדי תמיד .

המשך הפסוק הוא – ''כי מימיני בל אמוט'', לאמור, ה'שויתי' איננו 'מעלה' למעלה מן הנדרש. זהו מינימום. שכן אם לא כן, ח"ו – 'אמוט'. רק אם ה'שויתי' יתקיים במלואו תמיד, רק אז – 'בל אמוט'.

אף כאן תוך כדי ה'שאו את ראש' יש לחזור עוד ועוד ולהחדיר את יסוד כל היסודות, כי האלטרנטיבה ל'נשא את ראש' במובן הנעלה של המילה כמרומם, נעלה, מתפקד ומתייצב, היא אך ה'ישא את ראשך מעליך' חלילה.

הלא כה אמר הכתוב, 'אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה' [משלי טו].

וכך פירש הגאון:

אם אי אתה עולה מעלה מעלה, על כרחך אתה יורד מטה מטה.

אין תריס מפני המטה מטה - אלא למעלה למשכיל, ההעפלה אל הפסגות היא היא התריס מפני התהום.

אין אלטרנטיבה אלא זאת: "שאו את ראש". 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

בכך עלה מספר הנמנים בעשרים ושנים אלף נפשות מסכום ההתפקדות בשנה הקודמת * שלא כמו במנין הקודם, לא השתתפו שבט לוי בתהליך ההתפקדות * אוכלוסיות נוספות שנעדרו מן המנין: נשים, וילדים מתחת לגיל עשרים * עם תום הספירה עולה כי השבט בעל מספר הפרטים הגדול ביותר הוא – יהודה, השבט ה'קטן' ביותר מלבד לוי - מנשה   

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

וידבר ה' אל משה במדבר סיני

אומר המדרש: לעיל כתוב 'אלה המצוות' וסמוך אליהם 'במדבר', לומר לך, אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצוות.

בירמיה כתוב: "מי יתנני במדבר מלון אורחים". והמשילו על כך חז"ל, את אותו נשיא שאינו אוהב לבקר את מדינותיו מאחר שתושביהם בורחים מפניו. אבל כשהוא מגיע לעיר המפגרת בהתפתחותה מקבלים אותו תושביה בחפץ לב ובכבוד. במדינות כאלה אוהב הנשיא לבקר.

הקב"ה אוהב לבקר את בניו במדבר, שם מקבלים אותו יפה. אולם כשהוא מגיע לעיר מיושבת ותחת הגפן והתאנה הוא פחות אוהב לבקר...

עד כאן המשל של חז"ל. הבה ונעמיק בו בעקבות דברי הרב אזרחי.

ביקורו של הנשיא במקומות נחשלים מבשר מפנה, לבניין וליצירה. לכן הכל שמחים. מאידך ביקורו של הנשיא במקומות מפותחים ושבעים מעורר חשש ותהייה. מי יודע, האם נושא אתו הנשיא גזרות חדשות? מיסים? או שמא דורש הוא כבוד פריצים?

מוטב לברוח.

זאת ועוד. לתושבי המדינות המפותחות יש מה להסתיר. יש ממה לחשוש. לתושבי המדינות הפרימיטיביות אין ממה לחשוש אין מה להסתיר. אדרבה, יבא הנשיא ואולי יעלה מלפניו הרצון לבנותינו.

על האדם לחוש כמדבר, המצפה לצאת משממונו 'ועיר פרא  אדם יולד' אומר  איוב, או אז ירגיש היטיב את טיב הבניין.

אדם ללא תורה הוא מדבר. אם יחוש את האמת היסודית הזאת, ישמח לקראת  הנשיא אשר ביכולתו לישבו לבנותו ולהשלים את בניינו הנפשי.

נקודה נוספת להעמקה.

כל מהות 'היש' כל הרגשת ה'אני' חוצצות היא, ומבריחה מביקורו של הנשיא.

על האדם לדעת כי לא קיים 'יש' ללא חיי תורה ומצוות. התחושות של 'אני' ושל 'היש' לופתות את הנפש ומנעות חדירה אל תוכה ופנימיותה.

רק אדם אשר מרגיש עצמו פנוי, נכון למילוי [כמדבר] והמפנה עצמו לקראת נסיכת תכנו הנפשי האמיתי, אשר ימלא כל פינה וכל קמט, רק זה אמנם יתמלא תוכן. התורה תמלאהו ותבנהו בקומתו ובצביונו הרצויים.

זו הסיבה שכל הספר קרוי 'במדבר'. לא רק כדי לתת מידע אינפורמטיבי היכן ניתנה תורה ברמה הגיאוגרפית, אלא כדי ללמד כי הרגשת 'המדבר'  חיונית היא למקבלי תורה.

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

בפרשתנו, פרשת במדבר, מתאר המדרש שהתורה נמשלה לאש מים ומדבר. כשם ששלושת אלו ניתנים חינם, אף התורה ניתנת חינם. נשאלת השאלה, מפני מה זקוקים אנו לשלושה משלים בכדי להמחיש רעיון אחד?

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד