פרשת מטות
- פרטים
- נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ
רבוע קסם תשעז פרשות מטות מסעי
- ישוב
- מהרי עבר הירדן הצפוני מרכזי
- מישובי עבר הירדן
- ראובן בגלל ...... נשארו שם.
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
מתכת יקרה לטהר |
תן |
ניגר |
כינוי לרומז |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
2 |
הגדרה |
מבני מנשה |
כן יהי רצון ( ר"ת) |
מודע |
הרש שלי |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
3 |
הגדרה |
והרגוהו ב.... |
צאצא |
להיכן |
ענף עבה |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
מילת הגיון
הביטו בילוד
|
|
|
|
|
|
פירמידת הפרשות
|
1 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
- שכל
- סמובר
- לא קרים
- עליצים
- מדברים לתומם
- אחוז מן.........( לא' ל')
הכין: ד"ר אמיר שורץ
רבוע קסם תשעז פרשות מטות מסעי
- ישוב
- מהרי עבר הירדן הצפוני מרכזי
- מישובי עבר הירדן
- ראובן בגלל ...... נשארו שם.
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
י |
ג |
י |
ע |
|
2 |
ג |
ל |
ע |
ד |
|
3 |
י |
ע |
ז |
ר |
|
4 |
ע |
ד |
ר |
ו |
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
|
דוגמא |
לא כהן |
אות נצחון |
עבורי |
עבורו |
|
|
|
לוי |
וי |
לי |
לו |
|
1 |
הגדרה |
מתכת יקרה לטהר |
תן |
ניגר |
כינוי לרומז |
|
|
הפתרון |
זהב |
הב |
זב |
זה |
|
2 |
הגדרה |
מבני מנשה |
כן יהי רצון ( ר"ת) |
מודע |
הרש שלי |
|
|
הפתרון |
מכיר |
כיר |
מכר |
מכי |
|
3 |
הגדרה |
והרגוהו ב.... |
צאצא |
להיכן |
ענף עבה |
|
|
הפתרון |
אבן |
בן |
אן |
אב |
מילת הגיון
הביטו בילוד
|
ר |
א |
ו |
ב |
ן |
פירמידת הפרשות
|
1 |
מ |
ח |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2 |
מ |
ח |
מ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3 |
ח |
מ |
י |
ם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4 |
ש |
מ |
ח |
י |
ם |
|
|
|
|
|
|
|
|
5 |
מ |
ש |
י |
ח |
י |
ם |
|
|
|
|
|
|
|
6 |
ה |
ח |
מ |
י |
ש |
י |
ם |
|
|
|
|
|
- שכל
- סמובר
- לא קרים
- עליצים
- מדברים לתומם
- אחוז מן.........( לא' ל')
הכין: ד"ר אמיר שורץ
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בפרשת השבוע נאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל, וגו'... ויאמר אליהם משה וגו'.
מדוע הוזכר שמו של משה פעמיים? ניתן היה לכתוב ויקצוף משה, ויאמר וכו'?
הרב אליהו לאפיאן מגדולי בעלי המוסר לא היה מוכיח את בני משפחתו או את תלמידיו כאשר ראה בקלקלתם אלא היה ממתין זמן מסויים, עד שהיה בטוח שאין בליבו כל כעס ורוגז על מי ששגה, ורק אז היה מוכיח אותו.
מסופר שפעם אחד מילדיו עשה עוולה גדולה והרב לאפיאן המתין במשך שבועיים ימים עד שחש כי אין בליבו עליו כל כעס, ורק אז הוכיח אותו.
סיפור דומה מסופר על הרב שמחה זיסל זיו מקלם שקיבל על עצמו כי הוא לא יכעס עד אשר ילבש בגד מסויים תחילה. מדוע? הרב ידע כי אם ימתין ללבישת הבגד ישכך בינתיים כעסו ויתפוגג.
פעם ארע ששני בעלי דין הגיעו לדין תורה לפני רבי מנחם מנדל מלינסק. פסק להם רבי מנחם מנדל את הפסק אלא שאחד מבעלי הדין סירב לציית.
אמר לו רבי מנחם מנדל: "כאשר נתמניתי כאן לרב הבאתי עמי קופסה אחת והיא מונחת כאן למעלה על ארון הספרים. בתוך הקופסה מונח כעס. כאשר אני צריך לכעוס לכבוד שמים אני מטפס במאמץ על למדף הגבוה בארון, פותח את הקופסה ומוציא משם מעט כעס. ובכן דע שאם אכעס עליך לא תהיה תרופה למכתך".
נפל פחד איום על אותו בעל דין ומיהר לקבל את הפסק.
על כך אמר קוהלת "אל תיבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח", כלומר אצל הכסילים הכעס נמצא בחיקם, ומוכן ומזומן להישלף בכל רגע. אצל החכמים לעומת זאת הוא נמצא בקופסה, סגור..
מכאן התשובה לשאלה מדוע נאמר פעמיים שמו של משה בתיאור הכעס. שכן משה לא כעס ומיד תירגם את הכעס לתוכחה. אלא כעס, המתין, ורק אז בפעולה חדשה ומנותקת - "ויאמר אליהם משה". כל זאת כדי שהתוכחה לא תגיע ממקום של כעס, אלא ממקום נקי.
[על פי הספר ילקוט לקח טוב].
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
"ויאמרו אם נא מצאת הן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" [במדבר לב].
"וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה" [בראשית ל].
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה [משלי כב], "יותן את הארץ הזאת לעבדיך וגו' [בראשית רבה].
אזכור התאריך של פרשת ראובן אומר דרשני, מעיר בעל 'ברכת מרדכי', לשם מה הודיעונו כי היה זה בימי קציר חיטים? מה אומר לנו ה'וימצא דודאים'? מה לי נפקא מינה בכך?
מדוע לא לומר רק את עצם העובדה כי ראובן נתן דודאים ללאה אמו, מה ניתוסף לנו בהזכרת עובדות אלו של התקופה, של המציאה?
והתשובה: כדי להדגיש ולקפל בתוך הדברים גם ביקורת נוקבת על ראובן.
איך זה מסתפקים במה שמוצאים, וכי לא כדאי היה או האם לא ראוי היה, לחפש יותר? ומה היה קורה אילו המציאה הייתה של איזה קוץ ודרדר אחר? איך מסתפקים בנמצא ללא מחשבה, ללא השקעה, סתם כך 'וימצא' רק משום שהזדמן?
ובעצם ה'וימצא' הזה רודף אותנו מאז ועד...
בעצם לא היינו נוסעים 'סתם כך' מן הישיבה או עוזבים את השיעור בבית הכנסת אלא שהזדמן לנו...
'וימצא'! הכי שווה הדבר בשביל הנוחות המפוקפקת הזאת, או הרווח הכספי הזה? האם שווה להפסיד יום יקר לימוד נפלא רק משום שהזדמן לנו?
והדברים מקיפים את כל שדרות חיינו והנהגתנו.
כיון שהזדמן שידוך זה לפנינו בינתיים ננסה...
החשבת היטב? השקעת עיון? האם מובטח חינוך ילדיך בקשר נישואין זה? האם רק משום שלפי שעה הזדמן שווה לנסות??
"וימצא דודאים בשדה".
אסור להשתחד ממציאות. אסור להתפתות מהזדמנויות. אסור להסתפק ב'וימצא'.
ולאחר הרבה דורות עמד שוב ראובן בפני הדילמה.
למה ללכת לקראת הנעלם הבלתי ידוע, מנין נדע כי בארץ ישראל המערבית מעבר לירדן גם כן יהיו גדרות צאן לצאננו וערים לטפינו, מי יודע?
למה להזניח את ההזדמנות הנוכחית? הלא עתה בינתיים ארץ רחבת ידיים לפנינו?
"וימצא" נתונים טובים לצאננו ולילדינו.
הנה מתחו חז"ל קו בין ה'ימצא דודאים' לבין ה'יותן ארץ זאת לעבדיך'.
אילו היה אז ראובן בולם את שוחד ה'וימצא' ולא היה מסתפק במציאות ובהזדמנויות, הרי גם כי יזקין ויעברו דורות על גבי דורות, לא היה סר החינוך ממנו. אילו לא היה מתפתה ל'וימצא דודאים' לא היה משתחד אף לא מן ה'יותן הארץ הזאת לעבדיך'.
בקלם היו מפרשים, "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" מאיזה דבר לא יסור? מן החינוך.
התרחק מה'וימצא'.
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
- פרטים
- נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ
קל בינוני
- חס
- חושב ומדבר ברור
- לחם....
- הפרשה שלנו וגם מקלות
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
בינוני קשה
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
1 |
הגדרה |
שבועה |
גר |
מקור אור |
זז מז |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
2 |
הגדרה |
שלל |
לו נותנים שירות |
לא מתוק |
ראשו ערפו |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
|
3 |
הגדרה |
סייגים |
שוהות |
ליד הנחל |
סגרו שטח |
|
|
הפתרון |
|
|
|
|
מילת הגיון
קשה
קלף גבוה עם תו נגינה
|
|
|
|
|
תשבץ פירמידה פרשת מטות
|
1 |
|
|
|
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
|
|
|
|
5 |
|
|
|
|
|
|
|
|
6 |
|
|
|
|
|
|
|
1.מילת תנאי
2.הביטו
3.לא שמרני
4.בכור האחים
5.עירוני
6.ריבוני
חידוני פרשת מטות
פתרונות
קל בינוני
- חס
- חושב ומדבר ברור
- לחם....
- הפרשה שלנו וגם מקלות
|
|
1 |
2 |
3 |
4 |
|
1 |
מ |
ר |
ח |
מ |
|
2 |
ר |
ה |
ו |
ט |
|
3 |
ח |
ו |
ק |
ו |
|
4 |
מ |
ט |
ו |
ת |
בינוני קשה
מילים קפד ראשו וזנבו בטנו
|
|
ההנחיה |
|
קפד ראשו |
קפד בטנו |
קפד זנבו |
|
1 |
הגדרה |
שבועה |
גר |
מקור אור |
זז מז |
|
|
הפתרון |
נדר |
דר |
נר |
נד |
|
2 |
הגדרה |
שלל |
לו נותנים שירות |
לא מתוק |
ראשו ערפו |
|
|
הפתרון |
מלקוח |
לקוח |
מלוח |
מלקו |
|
3 |
הגדרה |
סייגים |
שוהות |
ליד הנחל |
סגרו שטח |
|
|
הפתרון |
גדרות |
דרות |
גדות |
גדרו |
מילת הגיון
קשה
קלף גבוה עם תו נגינה
|
א |
ס |
ר |
ה |
תשבץ פירמידה פרשת מטות
|
1 |
א |
ו |
|
|
|
|
|
|
2 |
ר |
א |
ו |
|
|
|
|
|
3 |
נ |
א |
ו |
ר |
|
|
|
|
4 |
ר |
א |
ו |
ב |
ן |
|
|
|
5 |
א |
ו |
ר |
ב |
נ |
י |
|
|
6 |
ס |
ו |
ב |
ר |
א |
נ |
י |
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
- פרטים
- נכתב על ידי בעז מלט
יש במלחמה זו קווי דימיון למלחמת עמלק, אך יש גם שוני ביניהם.
המדינים התערבו בריב לא להם, ישראל לא עברו בסמיכותם ולא התיימרו לכבוש את ארצם, ובזה הם דומים לעמלק, אשר גם הוא נכנס למלחמה נגדנו על ריב לא לו. בשניהם מופיעה שנאה לא טבעית.
אבל אנו מבחינים בהבדל ביניהם. כלפי מדיין צווינו במלחמת נקמה חד פעמית אמנם אכזרית. לעומת זאת כלפי עמלק אנו מצווים לדורות ללחום בהם עד שנמחה אותם מתחת השמים.
במלחמת מדיין ישראל השאירו בחיים את הטף בנשים ואף לקחו הרבה שלל. לעומת זאת לגבי עמלק צווינו לא להחיות כל נשמה ולא לקחת שלל.
בהתבוננות מעמיקה נראה שמטרותיהם היו שונות ובהתאם להן גם התגובה שלנו. עמלק רצה למחוק אותנו פיזית מעל פני כדור הארץ, השמדה טוטאלית שלנו, כך בתורה וכך ניסה המן העמלקי בפורים וכך גם כמעט והצליח היטלר הגרמני.
לעומת זאת מדיין רצו להפיל אותנו מוסרית, ליצור נתק ביננו לבין אבינו שבשמים. הם פעלו באמצעות הזנות והעבודה זרה לקחת בשבי נצוצות של קדושה ולהאיר באמצעותם את הטומאה החשוכה.
המצוה המוטלת על ישראל היתה מידתית. כנגד הרוצים להשמידנו פיזית קיבלנו מצוה להשמיד אותם. כנגד הרוצים להפילנו לטומאה - משימתנו להכניעם ולהרים חזרה לקדושה את כל מה שניתן. לכן דוקא במלחמה זו יש עיסוק רב בשלל, ובדרכי הטהרה שלו. את המלחמה עשו אנשים צדיקים החפצים בקדוש השם. לא נהרג בה אף לוחם מישראל. בעקבות זאת באים ראשי הצבא ומבקשים להביא תרומה לבית המקדש משלל המלחמה. המעניין שהם מביאים בעיקר תכשיטי נשים. אולי היו אלו תכשיטים שאך קודם שימשו כלי עזר לפתות את בני ישראל. בין התכשיטים לדוגמא מוזכר אחד בשם כומז שהן היו לובשות אותו כנגד מקום הערווה. ודוקא אותם ראשי הצבא רצו להקדיש לגבוה. והשם קיבל את מתנתם. ובזה גם נוכל להבין מדוע הלוחמים לקחו שלל את נשות מדין.
אמנם משה ואלעזר קצפו עליהם. התברר שאין מקום להרים לקדושה אותן שכבר ידעו משכב זכר. אבל הקטנות הושארו בחיים ובעצם צורפו לעם ישראל.
גם במלחמות האדם הפרטי ישנם שני סוגים אלו של מלחמות:
בחינת עמלק היא הקרירות בעבודת השם, הספקנות והציניות. להם אין כלל מקום. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לכם.
אבל כלפי היצרים שמנסים למשוך אותנו אל הטומאה. אנו לאחר הכנעה שלהם באים לרתום אותם לעבודת השם.
האתגר שלנו להפוך תאוות לאהבות אמיתיות. להפוך יצרים לכוחות יצירה לרכב על החמור הלבן בדרך העולה לבית הבחירה. לתאות המין לדוגמא יש תפקיד חיובי בתוך בניית בית נאמן בישראל.
לכן אנו קוראים בקריאת שמע, ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך. שאלו חז"ל מה פרוש בכל לבבך? וענו בשני יצריך. האתגר לעבוד את ה' גם עם היצר הרע, עם כל כוחות החיים.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תיאסף אל עמך [לא, ב].
מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדיון ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה [ספרי].
למשה רבינו נאמר במפורש אומר הרב חסמן [הובא ב'לקח טוב'] שכל זמן שאינו מתנקם בשונאיהם של ישראל - אינו מת.
בגלל זה אומרים חז"ל נמנעו בני ישראל מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם – שנאמר 'וימסרו מאלפי ישראל'. אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר וממהר להוציא את העם למלחמה.
מדוע אכן עשה זאת? את התשובה לכך אנו מוצאים בספור הבא: 'וידבר משה אל העם לאמרה חלצו... לתת נקמת ה' במדין. המדרש מבחין כבר בהדגשה שיש בדברי משה רבינו: 'לתת נקמת ה' במדין', שלא כדברי ה' שאמר 'נקום נקמת בני ישראל'. משה ראה את החשיבות הגדולה במלחמה במדין מצד החובה לנקום את נקמת ה'.
ברור אם כן מדוע נזדרז כל כך לעשות זאת. אם בנקמת ה' מדובר כאן, אמר משה, אין לנו רשות לעכב את המצווה, ונזדרז בשמחה לכבוד קונו במסירות נפש – פשוטות כמשמעו.
תמיהה נוספת: אם כה חשובה היתה מצווה זו בעיני משה רבינו מדוע שלח משה את פנחס ואת אלעזר? מדוע לא הלך בעצמו לקיים מצווה חשובה זו, כפי שנצטווה 'נקום נקמת בני ישראל'?
אומרים חז"ל: וישלח אותם משה – הקב"ה אמר למשה נקום בעצמך והוא שולח אחרים? אלא על ידי שנתגדל במדין אמר: אינו בדין שאני מיצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר, בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.
למדים אנו אם כן עד כמה יקרה היא המידה של הכרת הטוב. באותה שעה שמסר חייו ממש עבור ההזדרזות במצווה באופן המושלם ביותר – נמנע מלעשת זאת בעצמו אף שנצטווה בפירוש 'נקום' – בעצמך, וכל כך למה? בגלל הכרת הטוב.
יותר מזה. מי הם אותם מדינים ומה משמעות הטובה שעשו לו אחר שהחטיאו את ישראל והרגו מהם 24 אלף שהוא עוול נורא לעומת 'הטובה' שעשו למשה?
למרות זאת עולה ההרגש של 'בור ששתית ממנו מים אל תידה בו אבן', הרגש עולה על כל החשבונות ולא מניח למשה לצאת בעצמו למלחמה נגד מיטיביו.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
אחרי שהתחיבו ל'היחלץ חושים' לפני המחנה במלחמות ישראל:
התנחלות חדשה בגלעד: חוות יאיר
נינו של מנשה – יאיר נחל בגלעד 23 ערים במסגרת הסדר חלוקת הארץ לשבטי גד ראובן וחצי המנשה * בני גד זכו בין היתר בערים דיבון עטרות וערוער * הערים: חשבון אלעלא וקרייתים ועוד נפלו בחלקו של השבט הראובני *
שבטי ראובן, גד, וחצי המנשה התחייבו בתנאי כפול לעמוד בראש גייסות ישראל במערכות הלחימה על הארץ המובטחת. התחייבות זו אושררה על ידי משה שאף מכריז עליה באזני המנהיג הבא, יהושע, ובפני הכהן הגדול וראשי המטות. בעקבות זאת מעניק להם משה את מבוקשם - הנחלה שממזרח לירדן, ממלכותיהם של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בני גד בונים בחלקם את דיבון, עטרות, ערוער, עטרות, שופן, יעזר, יגבהה, בית נמרה, ובית הרן. הראובניים מקימים את חשבון, עלעלא, קריתיים וכובשים גם את שבמה, נבו, ובעל מעון. את שמות שני האחרונים המירו בשמות חדשים מאחר שהיו אלו שמות שקרויים היו שמות עבודה זרה. יאיר, שהיה נינו של יהודה מצד אביו אך גם נינו של מנשה מצד אמו [בת מכיר] יצא למלחמה על הגלעד ובקרב גבורה זכה ב 23 ערים ביניהם את חוות [כפרי] הגלעדי אותם קרא בשמו 'חוות יאיר' מפני שלא זכה לילדים.
| פרשנות סמנטית |
|
הקריאה הראשונית בפרשיית בני גד ובני ראובן מעלה קונוטציות שליליות מיידיות: מה באמת חשבו בני גד ובני ראובן? האם הם אכן ציפו כי 'אחיהם יבאו למלחמה והם ישבו פה', או במלים בוטות יותר, האחרים יקיזו את דמם בשדה הקרב והם 'כפרזיטים' ינוחו בשלווה בארץ המקנה המשופעת בכל טוב? ומשה, העונה להם במלים ברורות עושה זאת דווקא בלשון רכה "ויאמר משה" כשהשימוש במינוח 'ויאמר' מלמד על לשון נוחה. גם בחז"ל לא מוזכר כי משה כעס על בקשתם הכל כך מקוממת לכאורה של שני השבטים. הכיצד? לשאלה הזו כך נדמה ניתן למצא תשובה בדמות הערה סמנטית מרתקת מתחילת הפרשה. הסיפור מתחיל כך: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... עטרות ודיבון ויעזר.. הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה". ובפסוק הבא: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה". חלוקת הפסוקים וחלוקת האמירות לא באה בכדי. אם ננסה לייצר סימולציה של מה שהרחש שם נדמה שזה התנהל כך. בני גד ובני ראובן הופיעו לפני משה אלעזר והזקנים ואמרו: הארץ אשר נתן לנו ה' היא ארץ מקנה. לנו, דרך אגב, יש מקנה. בשלב הזה נוצרה שתיקה ובני גד שהבינו כי הרמז שציינו לא מספיק פתחו באמירה שנייה ומפורשת יותר: אם מצאנו חן בעיניך הענק לנו את הארץ הזו. מפני מה נאמו הדברים בצורה מוזרה כזו? נדמה כי הסוד טמון בשלשה או ארבעה מלים בהיגד הראשון – "הארץ שר הכה ה'". כלומר זו יד ההשגחה. בני גד ובני ראובן האמינו בלב שלם כי לא לחנם הכה ה'את הארץ הזו המשופעת בתנאי מרעה אידיאליים כאשר גם להם –ראה זה פלא- מקנה עצום. אם בחר ה' להכות ולתת את הארץ הזו השוכנת מחוץ לגבולות הנחלה הראשוניים של ישראל אות הוא כי לכך מטרה ועל כן: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה". כיוון שראו שמשה לא מגיב לאינטרפטציה שלהם הם פונים באורח ישיר יותר "יתן את הארץ הזאת". למרות האינטרפטציה והראיה החיובית לכאורה של שני השבטים מבהיר להם משה בשלווה כי פירושים והתבוננויות רלגיוזיות כחן יפה כל עוד אין הן פוגעים ברוחו של העם. גם למרגלים, מזכיר משה, היתה ראיה ואינטרפטציה מסויימת שראתה את החיים בארץ כבלתי אפשריים. אלא שבדור המדבר הלמוד בנסים ובהנהגה על טבעית אין מקום לפרשנות או להיגדים אישיים. ולכן מבהיר משה, כל עוד לא ניתנה הוראה ברורה על כך מאת ה' הרי שמדובר כאן בבקשה הנמצאת בתחום הנוחות העסקית האישת בלבד. לא במרחב הרוחני האלוהי. לבקשות אישיות ולתכנונים עסקיים יש להתייחס כאל עסקים - Business. ומכאן אומר להם משה 'בעסקים כמו בעסקים' - התחייבו לי בתנאי כפול וברור כי תמלאו אחר חלקכם בהסכם ואז "והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'". |
תחילת הפרשה
עם סיום מלחמת מדין והניצחונות המזהירים על סיחון ועוג התברר כי לראובני ולגדי כמות מקנה עצומה על יתרת השבטים. ראשי הראובניים והגדיים הבחינו כי בין הערים שנכבשו היו שנים בשם יעזר וגלעד שתנאיהן הגאולוגיים היו אידיאליים לבעלי מרעה גדול והם פונים למשה בבקשה הנשמעת הגיונית: "ויבואו בני גד ובני ראובן.. ויאמרו אל משה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה... אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. אל תעבירנו את הירדן".
פרשנים מספרים האזכור של בני גד הקטן לפני בני ראובן הגדול נבע משתי סיבות: לבני גד היה מקנה רב יותר משל בני ראובן, ובנוסף היו הגדים גיבורים גדולים והם אלו שהכריזו ראשונה על רצונם להתיישב באזור מבודד מחוץ למרכז היהודי בארץ ישראל ללא חשש של התנכלות סביבה עוינת.
מכל מקום, הבקשה ונימוקיה הוגשו למשה, אלעזר הכהן, ונשיאי ישראל ובני גד וראובן סברו כי היא לא תיתקל בהתנגדות מיוחדת. אלא שמהר מאד מעמיד אותם משה על טעותם ובנימה קשה הוא מקשה: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? משה ממשיך ומזכיר להם מהעבר הלא רחוק התנהגות דומה של אבות העם הנכנס כעת לארץ כשהוא מתאר את נסיונם של המרגלים להניא את לב העם מלהיכנס אל הארץ, ניסיון שצלח כמובן, והביא לחורבן מוחלט ולכילויו של אותו דור במדבר שלא זכה –מלבד יהושע וכלב- להיכנס בשערי הארץ.
אחרי, לחזית
בני גד ובני ראובן שומעים את תוכחתו הקשה של המנהיג המבוגר והם ניגשים במהירות ומבקשים להבהיר: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונם אל מקומם". ובמלים אחרות: אנחנו נעמוד בראשי גייסות הצבא ונשתלב בלחימת כיבוש הארץ עד שאחרון הישראלים ישב בנחלתו לה זכה בחלוקה הארץ. בינתיים, הם מציעים, נבנה ערים בצורות לצאננו, לנשינו, ולילדינו כדי שיוכלו לשהות בהם בביטחון בזמן שאנו נהיה בחזית.
לתכנית הזו מסכים משה לא לפני שהוא מזכיר להם במרומז כי הניסוח בו נקטו "גדרון צאן למקננו וערים לטפינו" מוכיח כי ממונם חשוב להם מגופם ועל כן הוא מציין "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם" לאמור ראשית דאגו לנפש ורק אז לרכוש. דרישתו ההכרחית של משה לביצוע ה'עסקה' היתה להתחייב לתנאיה ב'תנאי כפול' כלומר התניה חיובית אם יקויימו ההתחיבויות והתניה שלילית במידה והם לא יקויימו. בנוסף מבקש משה מבני המנשה להצטרף אל המתיישבים החדשים מעבר הירדן. הסיבה למהלך האחרון טמונה בעובדה שבקרב בני מנשה היו אישים רבים בעלי מעלה וגבורה. משה שחפץ לשמור על אחדות העם וחשש מפני התרחקות רוחנית ומנטלית של הראובניים והגדיים ביקש לצרף אל שורותיהם דמויות מופת שהשפעתם הרוחנית, ידע, תשמור על שלמותם הרוחנית והפיסית של שני השבטים.
בני גד וראובן מתחייבים כמוסכם לפני משה שמכריז ומפרט את תנאי ההסכם לפני אלעזר הכהן, יהושע בן נון, וראשי המטות. בנוסף מבטיח להם משה כי אם ימלאו אחר התנאים בשלמותם הרי שמובטח להם כי בתום המלחמה ישובו כולם שלמים בגופם אל עריהם וימצאו את משפחותיהם ורכושם בדיוק כפי שהשאיר אותם קודם היציאה לקרב.
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
