פרק ב

פרטים

פרק ב, משנה יג.

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה.

וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב) "כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".

ואל תהי רשע בפני עצמך.

רק לא קבע

מצוות קריאת שמע ותפילה, הינם חלק ממצוות העשה מדאורייתא ומדרבנן, אולם רבי שמעון לא מבקש להסב את תשומת הלב לקיום המצווה, אלא לצורתה, לאופן בו היא נעשית ונחווית:

"אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים".

גם בשולחן ערוך נפסקה ההלכה כי "יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תיראה עליו כמשוי ליפטר ממנה" [אורח חיים, צח, ג]. ההקפדה על 'תפילת תחנונים' כה גדולה, עד שלפי חלק משיטות הפוסקים, "אם לא התפלל דרך תחנונים לא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד" [הלכה ברורה חלק ה, עמ' 350].

השאלה היא כמובן מדוע? מה יש בתפילה רוטינית וקבועה שכל כך לא מקובל בעיני חז"ל? מדוע אין היא נחשבת מצווה ככל המצוות שגם אם נעשית באופן ריטואלי אין בכל כל פגם?

אל תגנוב

בספרו של רבי נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן קצ"ו, מופיעה אבחנה מרתקת אודות המונח 'תפילת קבע' והיא בבחינת חידוש תיאולוגי, ואלו דבריו:

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְך קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים וְכוּ (אָבוֹת פֶּרֶק ב) כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה רַק צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר [בהתורה ט תיקונין סימן כ] וְזֶה: אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְך קֶבַע, מִלְּשׁוֹן גְּזֵלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ב) : "וְקָבַע אֶת קבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה בִּגְזֵלָה רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל.

רבי נחמן מסביר כי תפילת קבע היא צורה של 'לקיחת דבר בחזקה, בגזילה'. המונח 'קבע' משמש כאן במשמעות 'גזל' וכמו שמצינו במשלי 'וקבע את קבעיהם', ומפרש מצודת ציון במקום: ''וקבע – ענין גזל כמו שמצינו במלאכי ג – היקבע אדם אלוהים''.

תודעת האחריות

אז רבי נחמן הסביר לנו שמי שאינו מתפלל בתחנונים נראה הוא כגוזל וכנוטל בחזקה את המגיע לו. רק שלא ברור עדיין מדוע. מפני מה מי שלא השכיל להגיש את תפילתו בדרך של בקשה, מכונה בפי רבי נחמן בתואר כה חמור של גזלן?

נדמה כי בכל  אירוע גניבה ישנם שתי דמויות מרכזיות הניזוקות מפעולה זו: הנגנב, אך גם הגנב. הנגזל איבד מן הסתם רכוש, כסף, חפצים יקרים שהיו חושבים בעיניו – כלכלית ואולי גם סנטימנטלית, אך גם הגנב ניזוק, גם הוא איבד משהו: הוא פגע בנפש שלו. הוא איבד עוד מתודעת האחריות כלפי הזולת, כלפי עצמו, כלפי העולם. מאדם יצרני שתורם לקולקטיב האנושי, היהודי, הלאומי, הוא הפך את עצמו לטפיל, מזיק, מכשול במסלול הבריא של החיים החברתיים.

המתפלל בקבע, בחזקה ובשכנוע פנימי עמוק כי האל 'חייב' לתת לו את מבוקשו, הוא המקרה המובהק של האדם שמבקש להסיר אחריות מעצמו ולהטיל את עצמו על האחר, ובמקרה הזה – על האלוקים. הוא דורש פרנסה, הוא דורש ילדים, הוא דורש קריירה. הוא לא מודע לכך כי מה שמוטלת עליו היא רק חובת ההשתדלות ומכאן ואילך עליו לפעול לבד. הוא לא מבין כי התפילה לא חייבת להיות פונקציונלית וכמו שאומר רבי נחמן: אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו.

נכון, במקרה הזה הוא לא חיסר דבר מזולתו, שהרי מלא כל הארץ כבודו, אבל האלמנט השני, הפגיעה העצמית, האישית, קיימת גם קיימת. הוא אונס את ה' לתת לו את בקשתו, 'מתעקש' על כך כמו שכתוב רבי נחמן, ובכך הוא פוגע קודם כל פגיעה קשה בעצמו.

 

 

פרטים

רבי יוחנן בן זכאי מטיל על חמשת המובחרים שבתלמידיו משימה קשה: "צאו וראו איזו דרך ישרה שידבק בה האדם". מה הם השיבו?

פרטים

אמר להם רבי יוחנן בן זכאי: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם,

רבי אליעזר אומר עין טובה,

רבי יהושע אומר חבר טוב,

רבי יוסי אומר שכן טוב,

רבי שמעון אומר הרואה את הנולד,

רבי אלעזר אומר לב טוב.

אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם [ב, יג].

 

אז רבי יוחנן קובע כי המעלה בה מציע רבי אלעזר להידבק – לב טוב – היא הנעלה מכולם, שכן בקרבה 'מקופלים' המעלות האחרות שציינו החכמים האחרים.

 

אלא שדבריו של רבי יוחנן הגיוניים ביחס לשלשה מן החכמים שהציעו את 'שכן טוב', 'חבר טוב' ו'עין טובה'. ניתן בהחלט לקבל את ההנחה כי הם כולם פונקציות של 'לב טוב'. שכן ללא 'לב טוב', לא יצליח אדם לסגל לעצמו 'עין טובה', להוות 'חבר טוב' לרעהו, או  לנהוג ב'שכנות טובה'.

 

אך איך מעלת 'הרואה את הנולד' כרוכה ב'לב טוב'? וכי מי שאין לו לב טוב לא מסוגל לראות את הנולד? או להיפך: מי שהתברך בראיית הנולד מוכרח להיות אדם עם לב טוב, האם לא הכרנו אנשים שיכולת קבלת ההחלטות שלהם על סמך העתיד היתה גבוהה, אך אופים היה מושחת?

 

מחיר הטעות

עתידנות, או יכולת קבלת החלטות על סמך משתנים שונים כמו סטטיסטיקות, חישוב סיכונים, ובחינת האלטרנטיבה הינם תכונות, או יכולות חשובות ונדירות. הן מקבלות משנה חשיבות בעולם של המאה העשרים ואחת, בו שדה האפשרויות כמעט בלתי מוגבל. בתחום הדעת הזה פועלים היום אחדים מהאנשים החכמים בתבל, ביניהם זוכי פרס נובל, דוקטורים ופרופסורים הנותנים ייעוץ בקשת רחבה של נושאים.

 

ובכל זאת, 'ראיית הנולד' עליה מדבר רבי שמעון, הינה לטעמי, תכונה לגמרי שונה. רבי שמעון לא מדבר על כישורים או על יכולות, אלא על 'דרך ישרה', אותה הוא דורש מן האדם לאמץ. כלומר, ראיית הנולד הזו היא אלמנט ערכי, ולא יכולת או כישור בה ניחן האדם.

 

מה היא ראייה זו? כשנישאתי לרעייתי, ותהיות לא מאד חשובות עלו בהקשר לעריכת החתונה וכו', אמר לי חמי כי עלי לבחון כל התלבטות מעין זו ביחס ל'מחיר הטעות'. כלומר, מוטלת עלי החובה לבדוק טרם ההחלטה, מה ידרש ממני לשלם במידה והיא תתברר כמוטעית. אם לצורך העניין, התחבטתי באיזה אולם לערוך את חגיגת הנישואין, עלי לדעת מה יהיה התשלום שידרש ממני אם ארצה לשנות את המיקום עליו החלטתי: האם אדרש לתשלום כספי בלבד [מה יהיה גובהו], או שמא תהיה כרוכה בכך גם עגמת נפש?

חישוב מחיר הטעות וקבלת ההחלטה לפיה פועלים לכל כיוון. גם לזה השלילי. אדם עשוי בהחלט להתלבט האם לסייע לזולתו, שכן עזרה זו נתפסת פעמים רבות כניצול, כהרפתקה מסוכנת, כדרך ללא מוצא. מי לא מכיר את המשפט: "עזוב אותי מהדברים האלה, אני לא תורם בטלפון", או "למה שאתרום לו, זה רק יגרום לו להמשיך לא לעבוד", וכן הלאה. לעתים יש היגיון בהיגדים הללו, אבל לעתים הם מגיעים מחוסר הרצון לבחון את השלכת ההחלטה.

 

הרואה את הנולד, הוא אדם שמבין את תוצאות הפעולה של מעשהו, לוקח בחשבון את מחיר הטעות [למשל תרומת שוא], ובכל זאת, הוא דבק בהחלטה [תורם בטלפון למשל]. הוא מבין שייתכן שהוא מנוצל, הוא מודע לכך שזמנו היקר נלקח ממנו לטובת אדם אחר, אך הוא מצליח גם לחשב את מחירה של 'הטעות' הזו ולהבין שהיא היתה שווה לו.

למה? כי יש לו לב טוב. הוא לא חושש כל העת מניצול, מהשתלטות על לבו על זמנו ועל כספו, הוא מבין כי למרות הכל, 'שווה' לו לפעול בדרך בה פעל. זו אם כן הסיבה, שרבי יוחנן בן זכאי מוצא את מעלת 'ראיית הנולד' טמונה בתוך מעלת 'לב טוב'.  

פרטים

זה עלול לקרות. האדם, שכל העדה נושאת אליו את עיניה, העסקן המאמין שהוא "יחיד סגולה", עלולים להגיע למסקנה, שעצם מעמדם מקנה להם זכויות יתר. הלא אם לא היו חכמים ונבונים אף צדיקים, משאר הבריות, כלום היו נבחרים למעמדם המכובד.

פרטים

 פרק ב משנה יא: רבי יהושע אומר, עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם.

פרק ד משנה כא: רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה, והתאוה, והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.

מה ההבדל בין שתי המשניות הללו? בפרספקטיבה ראשונית נדמה שההיגדים של שני התנאים זהים: עין הרע שהיא סוג של קנאה, ויצר הרע שהוא הכניעה לתאווה, ושנאת הבריות המאפיינת את רודף הכבוד - שהכל שונאים לו והוא שונא הכל - כל אלו מוציאין את האדם מן העולם. אלא שאם כך עולה התהיה המתבקשת: מפני מה נאמרו שתי משניות אם המסר שלהן זהה? ובכלל מהו הלשון 'מוציאין את האדם מן העולם'?
 
פשוט מוצלח
לעמרי, צעיר בן 36, נשוי ואב לתינוקת חמודה שיחק המזל. דומה היה שאלת האושר עומדת לצידו והופכת את כל מה שעובר תחת ידו לזהב. אביו הוא סגן אלוף במיל', בעל חברת ייעוץ גדולה, והוא עצמו, לוחם לשעבר, ובעל תואר שני בתקשורת בהצטיינות. מלבד מכוניתו המפוארת, ביתו המרשים, ואשתו היפהפיה, הוא נהנה ממשכורת חדשית מתכנית הטלויזיה אותה הוא מנחה, הנעה סביב ה- 50 אלף שקלים. לא מכבר פרסם עמרי את הרומן הראשון שלו שהפך מיד לרב מכר, ובעיתונות המקומית החלו כתבי הרכילות ללחש, כי הוא מקבל הצעות מבטיחות מגורמים בפוליטיקה הארצית.
 
שני שכנים לעמרי. יותם, ושאול. שלשת הצעירים בני אותה שכבת גיל, ואף שירתו באותה יחידה בצבא, ולמדו באוניברסיטה אחת. רק שלהבדיל מעמרי, מסלול חייהם של השנים מינורי יותר. שאול נשוי באושר, והוא בעל חברת היי- טק קטנה, ממנה הוא מתפרנס באופן משביע רצון. יותם לעומתו, הוא רווק נצחי, עובד קשה כסוכן ביטוח, וגר און אנד אוף עם בנות זוג מתחלפות. כאשר נפגשים השנים הם משוחחים איך לא, על שכנם המצליח. ברק הקנאה מנצנץ בעיניהם, והשוואת מצבם לשכן האסרטיבי, הנמרץ, והמצליח עולה אינסטינקטיבית כמעט. למרות ששניהם בזים, שונאים, ומתקשים לסבול את נוכחותו, בולט ההבדל בין השנים.
 
שאול הוא בחור בעל שאיפות. הוא לא מפסיק לחלום על היום בו כשרונותיו הפיננסיים, הגנוזים לטעמו, יוכרו על ידי העולם הרחב, ויזכו בתגמול הולם. הוא מתקשה להבין מדוע שכינו, שלדעתו מוכשר פחות ממנו, כה מצליח ואילו הוא נותר הרחק מאחור. הוא מקנא בו, והוא היה חפץ שכל הטוב הפוקד את עמרי יפקוד גם אותו. יותם לעומתו, התייאש מראש. הוא אפילו לא מנסה לחשוב על יכולותיו. הוא מכיר במגבלותיו, ובסתר ליבו הוא נאלץ להודות כי הפער האינטלקטואלי בינו לבין עמרי עצום. אלא שהוא מתקשה לשאת את הצלחתו של האיש. הוא היה שמח אילו היה פוגע אסון בעמרי: אשתו תחלה, עסקיו יתמוטטו, או עיתונאי חרוץ יחשוף פרשה אפילה אותה הוא מסתיר. כשזה יקרה, תבא לליבו השלווה: 'הגיע לו, לא ייתכן שהוא מצליח, ורק 'נופל' כלפי מעלה - מחיל אל חיל'.
 
חלפו שנים, ושאול החליט שהוא לא מסוגל יותר להישאר באותו סטטוס. בליבו הוא הגיע להחלטה כי עליו לעשות מעשה שיוביל אותו אל היכל התהילה. לאחר בחינת האופציות השונות החליט לנקוט בהימור כלכלי עצום, שעשוי להפוך אותו לאחד מהאנשים העשירים בארץ. בצעד המסוכן הזה היו מעורבים, איך לא, לא מעט גורמים מפוקפקים, כספי שוחד ונדל"ן לא חוקי, ואנשי שלטון מושחתים. בתחילה הכל התנהל כשורה, ושאול הרגיש שהוא מגשים את שאיפת חייו. בליבו הוא כבר תכנן את התשובות המצטנעות אותן ישיב לכתב הגלובס, או הדה – מרקר, שירצה בוודאי לראיין אותו. אלא שכמו על פי כרוניקה ידועה מראש, החל בנין הקלפים להתמוטט שלב אחרי שלב. הפוליטיקאים הבכירים המעורבים בעיסקה הוקלטו והופללו ודבריהם פורסמו בתקשורת, הגורמים המתווכים מיהרו לחתום על עיסקת טיעון עם הפרקליטות, ורק שאול חסר הניסיון, נותר בגפו אל מול התובעים האכזריים של הפרקליטות שדרשו להחיל עליו את העונש החמור ביותר שמאפשר החוק. שאול, איש תם שמעולם לא ביקר אפילו, בבית משפט לתעבורה, נידון לעשר שנות מאסר, ולקנס כספי עצום. שנתיים מיוסרות לאחר מכן, הוא התאבד בתאו, והותיר את משפחתו ומכריו המומים, כואבים, ובעיקר לא מבינים.
 
בינתיים יותם, שהשקיף מהצד על כל מה שעובר על שכינו הבין שעליו להיזהר, ולא לנקוט בצעדים מסוכנים. התנהגות זו הלמה באופן עקרוני את אופיו הפאסיבי, והוא המשיך לחיות את חייו האפורים. אלא שהשנאה שלו לשכינו המצליח כמעט והעבירה אותו על דעתו. כל מעבר שלו על פני הווילה של עמרי גרמה לצביטה בלתי נשלטת בליבו, כמו גם כל איזכור שלו בתקשורת. הוא ניסה לדבר בגנותו של עמרי עם חבריו, אלא שאלו לא הצליחו להבין מהיכן נובעת האובססיה שלו, ואף היו אומרים לו בנונשלנטיות כי אכן מדובר בבחור חרוץ, שהרוויח את יוקרתו ביושר. אמירות כאלו העלו את כעסו של יותם לגבהים חדשים והוא החל להתרחק מסביבת חבריו ושכניו. הוא התכנס בתוך עצמו, והחליט בינו לבין עצמו, שהחברה כולה מורכבת מאנשים חנפנים, בינוניים, ושטחיים. את השנאה שלו לעמרי, הוא הרחיב לכל האנשים המצליחים באשר הם, הגונבים את כספיהם של הפועלים האומללים מן המעמד הבינוני, והוא חש שהוא חי בתוך חברה רקובה ומסואבת, מה שלא תרם כמובן לחיי החברה הפרטיים שלו. בגיל 50 מצא יותם את עצמו רווק, נטול משפחה, ממורמר ובודד.
 
בין סוציומט לנרקיסיסט
מה ההבדל בין שני הטיפוסים הבלתי מרשימים הללו אך המוכרים לנו כל כך מן ההמולה התקשורתית המתלווה לכל הצלחה של צעיר מבריק, או כוכב פוליטי שעולה לגדולה? הראשון הגיע למעמד מסויים. רק שבמקום לשמוח בחלקו הוא מביט בעצב באחרים, ומתקשה להבין מדוע הוא לא ממוקם אתם על אותה במה. השני לעומתו פשוט שונא אותם, ומאחל להם רק רע. במלים אחרות, הראשון נרקיסיסט שחושב רק על עצמו, ומונע מדחפיו ויצריו, המובילים אותו לפעולות הרסניות ובלתי הגיוניות, והשני הוא סוציומט, שונא אדם, המתקשה לראות בהצלחתו, מה שמוביל אותו לבדידות ובדלנות.
 
שני התנאים במשנה כיוונו את דבריהם לשני טיפוסים אלו, והזהירו אותם כי התנהגותם לא תוביל אותם למאום מלבד אבדון וחידלון. רבי יהושע מסביר לסוציומט, כי עינו הרעה, יצרו הטעון ברוע ומשטמה, ושנאת האדם הבוערת בו, תפגע רק בו, שכן הוא לעולם לא יצליח לחיות בחברת בני האדם, והוא ימצא את עצמו בסופו של יום בודד, ערירי וחסר טעם בחיים. 'מוציאין את האדם מן העולם' של רבי יהושע, הוא היפלטות מנטלית מן העולם החברתי, הסוציאלי, לתוך בדידות וחיים חסרי סיפוק.
 
רבי אלעזר הקפר מדבר על טיפוס אחר לגמרי. על המצליחן שמוכן לוותר על הכל כדי לספק את דחפיו שלא יודעים שובע. במקרה זה עלול האדם לאבד את חייו במובן הפיסי, שכן ההנעה הטרופה שלו לספק את אותם דחפים עלולה להוביל אותו אל עבר מעשים בלתי רציונאליים, מסוכנים וחסרי אחריות, שסופם הוא עברי פי פחת.
 
מקור
פירוש המשניות לרמב"ם, פרק ב משנה יא.
 

פרטים
פרק ב משנה א:

רבי אומר...דע מה למעלה ממך - עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

 
עין רואה. העין של מי? האוזן של מי שומעת?
 

האם הספר שבו נכתבים המעשים הוא מטאפורה לדין האלוקי העתיד לבא?

 


פליטת פה פרוידיאנית

 

האם יצא לכם לקרוא למישהו קרוב אליכם כמו, מורה או קרוב בטעות, אבא? או, האם אמרתם פעם למישהי משפט כמו איזו שמלה מכוערת... סתאאאם איזו שמלה יפהפיה יש לך.
 

המשותף לשתי הדוגמאות האלו הם המינוח הפסיכואנליטי: פליטת פה פרוידיאנית [או- טעות פרוידיאנית]. כפי שמרמז שמו - מקורו הוא בפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד. פרויד טען כי 'פליטות פה' כאלו אינם נפלטים סתם החוצה והם מפתח להבנת הדינמיקה של האישיות.

 

בכל אדם כידוע קיים המודע והתת מודע. בתת מודע נמצאים רגשות ומאוויים ובעיקר דחפים שאותם האדם מפחד או לא מסוגל להעלות אל פני השטח. דחפים אלו עולים רק כאשר מנגנוני ההגנה של האדם לא מצליחים לעצור בעדם להתפרץ החוצה. כך למשל קורה בתהליך של היפנוזה. או בחלומות. האדם לא מודע לעצמו ומשום כך מנגנוני ההגנה שלו חשופים ורבדים נסתרים ועמוקים צצים החוצה ומצביעים פעמים רבות על שורש הבעייה. כך בפליטת פה, הטעות הלשונית הזו שהגיעה ללא מחשבה, חושפת מבלי משים את רצונו האמיתי של האדם ואת דעתו ודחפיו שתמיד המשיכו לפעול בתוך הבלתי מודע.

 

הכל נמצא וקיים. גם אם אנחנו לא רואים אותם מחמת מנגנוני ההגנה הטובים שלנו, אין זה אומר שמתחת לפני השטח הם אינם קיימים.

 

הסופר שבך

 

דע מה למעלה ממך. כל מה שנקלט בחושים הסנסוריים למשל מעובד ומתוייק אצלך היכן שהוא. טעות לחשוב שמעשה טוב או רע שנעשה על ידינו לפני זמן רב נמחק ואינו יכול להשפיע יותר- הוא קיים ובשעת כושר נכונה הוא יצוף. זו הסיבה לדעת פרויד שכדי לטפל בפסיכוזה יש לבדוק את השורש את הילדות.

 

את המעשים שעשית ושנקלטו אצלך באוזן ובעין אתה כותב על ספר שחקוק בתוככי הנפש שלך. לעולם לא תוכל להתחמק מזה זה בך זה נובע ממך וזה עשוי [או עלול] לפרוץ ממך בעת פקודה.


 

אז אנא היזהר. דע מה למעלה ממך, או דע מה קיים בתת המודע - בנפש שלך.


 

מקורות

פסיקתא רבתי- פסקא והיה בעת ההיא
אישיות תיאוריה ומחקר. או"פ.

פרטים

 פרק ב משנה ד: הלל אומר, אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה:

 

בפשטות, כך גם הבינו מפרשי המשנה, הוראת 'אל תפרוש מן הציבור' פונה אל החלק החוויתי שבאדם, ומבקשת ממנו, להצטער עם הכלל בצרתם, ולחוש בסבלם. הם המליצו על כך את מימרת חז"ל המפורסמת 'כל הפורש מן הציבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הציבור'. אולם ייתכן שבאמירה הזו של הלל קיימת גם אמת פסיכולוגית חברתית גדולה על כוחו של הציבור, על חכמתו של ההמון.
 
תחרות משקל השור
פרנסיס גלטון, מדען בריטי, יצא מביתו שבעיר פלימית לעבר היריד שהתקיים בעיר באותו יום. עם בואו למקום נתקל גלטון בקבוצת אנשים שהצטופפו סביב דוכן שקיים תחרות של הערכת משקל. שור גדול נבחר והוצג לראווה, והקהל התייצב בתור כדי להמר על משקלו. כל כרטיס עלה שישה פני, והניחושים הקרובים ביותר למשקל האמיתי זכו בפרסים. שמונה מאות אנשים ניסו את מזלם, וגלטון תיאר אותם כ'הדיוטות, חסרי ידע מקצועי, שהימרו על פי דמיונם'. לאחר התחרות אסף החוקר את כרטיסי המשתתפים ובדק את ממוצע ההימורים. הוא היה משוכנע שממוצע הניחושים של הקבוצה יהיה רחוק מהמציאות. אחרי הכל, תערובת של קומץ אנשים חכמים עם מעט בינוניים ושפע של אנשים טיפשים וחסרי ידע מקצועי בתחום השוורים ומשקלם, תפיק מן הסתם תושבה טפשית.
 
אבל גלטון טעה.
 
ההמון ניחש שמשקל השור יהיה 542.9 קילוגרם. המשקל האמיתי היה 543.4 קילוגרם. שיפוט ההמון היה מושלם. המסקנא שעלתה מן המחקר הקטן הזה היתה מדהימה. כל אחד מהמשתתפים שמבקש היה להמר על משקלו של השור היה מציג מן הסתם תשובה הרחוקה מהמשקל האמיתי, אולם כאשר נבדקה תשובתם המשותפת של ההמון, הפכה התשובה ל'חכמה' ומדוייקת ביותר. השיפוטים הלא מושלמים מצטברים יחד לשיפוט נכון, והחכמה הקולקטיבית היא במקרים רבים מצויינת.
 
טיעון זה מהווה אנטיתיזה לטענות רבות של פסיכולוגיים חברתיים בדבר טפשותו של ההמון. ברנרד ברוך אמר פעם כי 'כל אדם בפני עצמו הוא הגיוני ושקול במידה סבירה, אבל כאדם בהמון הוא מיד נעשה מטומטם'. גם ההוגה לה בון קבע כי 'את ההמון קל להרשים. השיקול ההגיוני לא בא אצלו לידי ביטוי, ושיקול דעתו דומה לאדם ישן שהגיונו חדל מלפעול', ולבסוף ההוגה דיויד תורו הסביר כי 'המונים לעולם אינם מתעלים עד לסטנדרטים של החברים הטובים ביותר בקבוצה, אלא להיפך יורדים לרמה של החברים הנמוכים בותר'.
 
אולם לא מעט מקרים ומחקרים מוכיחים את ההיפך, ולא רק במקרים איזוטריים כמו תחרות 'הערכת משקל שור'. הנה הסיפור הבא
 
תעלומת אבדן הצוללת
במאי 1968 נאבדה הצוללת האמריקנית סקורפיון בדרכה חזרה לניופורט אחרי פעילות באוקיינוס האטלנטי. על אף שהצי ידע מה היה המיקום המדווח האחרון של הצוללת לא היו שום נתונים על מה שקרה לסקורפיון והיה רק מושג קלוש ביותר על המרחק שהיא עברה אחרי השידור האחרון שלה. כתוצאה מכך האזור שבו נערכו החיפושים עמד על קוטר של 32 קילומטים ובעומק מאות מטרים. במילים אחרות חיפוש כמעט חסר סיכוי.
 
הפיתרון האינסטינקטיבי היה לזמן שלשה או ארבעה מומחים בנושא צוללות וזרמי אוקיינוס, ולברר באמצעותם היכן לדעתם נמצאת הסקורפיון, אולם לג'ון קרייבן, קצין בצי היה רעיון אחר. הוא כינס צוות גדול של מומחים מטווח רחב של תחומים כמו מתמטיקאים, מומחי צוללות, אנשי חילוץ וכו', וביקש מכל אחד מהם לציר תרחיש שלדעתו אכן ארע לצוללת האבודה. קריבן אסף את דפי התרחישים [או הניחושים] הרבים ובעזרת נוסחא המכונה 'נוסחת ביי' שקלל את כל הנתונים והגיעה להערכה קולקטיבית גסה של מקום הצוללת.
 
חמישה חדשים לאחר היעלמה של הצוללת היא נמצאה על ידי ספינה של הצי במרחק של כמאתיים מטר מהמקום ש'קבוצת קרייבן' חזתה. החלק המדהים בסיפור הוא שלקבוצה לא היו כמעט נתונים להסתמך עליהם, להיפך הם קיבלו פירורי מידע. איש מהם לא יכל לנחש בכוחות עצמו לאן נסחפה הצוללת אך הקבוצה כגוף ידעה.
 
הסברים שונים נאמרו בהסבר התופעה וביניהם הטענה כי ריבוי האנשים מאפשר טווח רחב של זוויות ראייה שונות, כמו גם הסבר המבוסס על חישוב מתמטי לפיו לכל אדם יש חלקיק מידע הכרוך עם מידע אמיתי ואובייקטיבי, כך שבהחלטה קולקטיבית, ההמון מבטל זה את טעויותיו של זה, ומה שנותר  הוא המידע האמיתי. כך או כך, להמון, או לציבור כפי שהלל מכנה אותו יש כח, חכמה, ורציונאליות לא מבוטלים, והאדם מתבקש לדעת כי לא תמיד כדאי לו לפרוש ממנו בחסות התחושה כי הוא מבין יותר מכולם.
 
לפי תפיסה זו מובנים מאד המשך הוראותיו של הלל שסובבות כעת סביב ציר אחד: בכולן נדרש האדם לא לסמוך על חוות דעתו שעשויה להתגלות על פי רוב כמוטעית, סובייקטיבית, ובעיקר לא מדוייקת. מכאן הקביעה כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכך גם 'אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו'. כמו כן, אל תחשוב כי בכוחך לנצח את ההתנהגות האנושית החברתית, ולכן 'אל תאמר דבר שאי אשפר לשמוע  - שסופו להישמע' [אל תגלה סוד שאסור שייוודע ברבים, שכן אם תחשוף אותו אפילו לאדם אחד, סופו שיתפרסם] או בלשונינו 'סוד שידוע לשנים אנו סוד'. ולבסוף, 'אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תיפנה',  אל תסמוך על עצמך ותתחייב בינך לבין עצמך כי את המטלה המושתת עליך תעשה במועד אחר, שכן בסופו של יום, ייתכן מאד שלא תוכל להיפנות מטעמים אובייקטיביים או סובייקטיביים, וכבר החמצת את ההזדמנות שהיתה בידך.
 
 
תודה לד"ר שני קונה,  מרצה באוניברסיטת בר אילן על סיועה.
מקורות
סורוביציקי ג'יימס, חכמת ההמונים, הוצאת כתר.
 

פרטים

כאשר שואל רבי מהי הדרך הישרה שיבחר לו האדם מצפים היינו לתשובה קונקרטית יותר מ- תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, אולי משהו כמו עשה כך וכך, או אל תפעל באופן זה או אחר, במקום זה אנו מקבלים משהו מופשט כללי, הטעון עדיין הסבר.

פרטים

אדם תפקידו ומהותו לברר לחקור לדרוש ללמוד ולשאול. לכן אם אנו לא שואלים וחוקרים אנחנו חוטאים לעצם תפקידינו כאדם.

פרטים

הלל פוגש בגולגולת צפה על המים. הלל מתבונן בסיטואציה בהקשר הרחב. האקלים שיצרת - סופו שיפגע בך!

 

פרטים

גולגולת לא צפה לה סתם כך על פני המים. קיימת סיבה מדוע דווקא צורת מוות זו לאדם זה. והמרכיב החשוב ביותר בחוק זה הוא שבדרך כלל האדם עצמו הכתיב במו מעשיו והתנהגותו את התוצאות.

פרטים
מה פירושה של אמרה זו?  הוראת 'אל תהי רשע' הגיונית כמובן, אך מהו 'בפני עצמך'? הרב מברטנורה מביא שלשה פירושים שונים להסבר הענין, אך מקסים במיוחד הוא פירושו של הרמב"ם

כלומר לא תחזיק עצמך ברשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי