פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

פרקי אבות, פרק ג, משנה י:

רבי דוסא בן הרכינס אומר:
שינה של שחרית,
ויין של צהרים,
ושיחת הילדים,
וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, 
מוציאין את האדם מן העולם.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

רַבִּי דוֹסתָּאִי בְּרִבִּי ינאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
כָּל השוכח דָּבָר אֶחָד ממשנתו, מַעְלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מתחייב בְּנַפְשׁוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ד), רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וְשָׁמַר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
יָכוֹל אֲפִילוּ תקפה עָלָיו מִשְּׁנָתוֹ,
תַּלְמוּד לוֹמַר (שָׁם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ,
הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שישֵב ויסירם מִלִּבּוֹ

המימרה הזאת של רבי דוסתאי עם הביטויים –"מתחייב בנפשו", ו"עד שיסירם מליבו"- נתפסת כמשהו רוחני לא מוחשי, אבסטרקטי משהו. שכן, מה זה מתחייב בנפשו? איך אדם יכול לחייב את נפשו על ידי שהוא "מסירם מליבו"? דומה שדוגמא – המחשה, אלמנטריים כאן.

אבל קודם, קצת פיזיולוגיה

המח שלנו מורכב משני המיספירות- שני חצאי מח, השמאלית והימנית. לכל המיספירה יש ארבע אונות: אונת המצח, אונת הרקה, אונת הקדקוד, ואונת העורף. כל אונה מעבירה מקבלת ומוסרת מידע לאברים וחלקים שונים בגוף. אונת המצח למשל כוללת את הקורטקס [=קליפת המח] המוטורי הראשוני ואת הקורטקס המוטורי האסוציאטיבי. מה זה אומר? נוירונים כלומר תאי עצב שונים, באונת המצח מקושרים לשרירים בחלקים שונים של הגוף, הקשרים הללו הם כמו 'מפה' קטנה המשורטטת בקורטקס המוחי שבאונת המצח: לכל שריר יש נקודת ציון במפה הממוקמת במקום קבוע במח אצל כלנו. כמו מקלדת של פסנתר, כל קליד מקלידי ה'מפה' שולט על תנועה אחרת.כאשר אנו מבצעים פעולה מוטורית מסויימת הרי שגירינו את אותה נקודה-קליד שאחראי על אותו אזור במפת הקורטקס שבאונה הקדמית.

באונת הקדקוד הדברים דומים, רק ששם נמצא הקורטקס הסומטי- סנסורי כלומר התחושתי. כאשר אנו מרגישים- חשים משהו באחד מחושינו באבר מסויים הרי שאותו חלק ב'מפה' שבאונת הקדקוד האחראי לאותו חוש באותו אזור בגוף התעורר והוא פעיל כעת. גודל האזורים במח אינו פרופורציונלי לגודל האברים עליהם הם מופקדים, כפות הידיים למשל מקבלות שטח הרבה יותר גדול במפת המח מאשר הגב למשל, הסיבה: כפות הידיים פעילות יותר הן במימד התחושתי והן במימד המוטורי לעומת הגב.

כאשר אנו חפצים לגרות או להרוס אזור מסויים במח למטרת ריפוי או מחקר אנו משתמשים בתהליך המכונה ניתוח סטראוטקסי, במהלך הניתוח אנו מחדירים אלקטרודה [חוט ברזל או זכוכית דק במיוחד בעלי תכונות של מוליך חשמלי] ובאמצעות זרם חשמלי אנו מגרים את אותו אזור שאנו רוצים להרוס או לגרות. אפשרות נוספת היא הזרקת חומצה קאינית [חומצה מעוררת שהורסת את התאים שבאזור פגיעתה]דרך אותו 'צינור', ושוב, על ידי מיקום מדוייק של האלקטרודה אנו הורסים את אותו אזור בו אנו חפצים.

לאחר שהאזור המבוקש במח נפגע או מעורר, השרירים או התחושות שמקבלים את הפקודות מאותו מקום מגיבים בהתאם, כך שאם האזור האחראי על הפעילות המוטורית שבכף היד למשל, נפגע הרי שיופיע ליקוי מוטורי בכף היד כשבמקביל התחושה שבכף היד לא תשתנה וכן להיפך.

מפת הנפש

מפה דומה למפה הפיזיולוגית שתוארה היא מפת הנפש. מפה זו נמצאת ב'מרכז העצבים- במח של הנפש' וגם היא שולטת על חלקים שונים שבנפש שלנו. האברים שמרכיבים את מפת הנפש הם רגש, למידה, זכירה, עצב, ציפיה וכו', והם אחראים על פעולות יומיומיות התלויות באנרגיה הפסיכית. גם כאן, מסתבר, חשיבות האברים שבמפת הנפש פרופורציונלית למידת החשיבות של התהליכים עליהם הם מופקדים, כך שלמשל אבר הנפש המכונה 'זכירה' הנו בעל חשיבות ראשונה במעלה יותר מאברים 'נפשיים' אחרים, שכן הזכירה של הצרכים והדרישות החשובות בחיינו הנם אלמנטריים וחיוניים במיוחד לאורח חיים תקין ובריא. בדיוק כמו שגרעין הברך הצידי שבמח שאחראי על הראייה במח או תחושות כף היד שבמפה הפיזיולוגית הנם קריטיים לאורח חיים בריא

השוכח דבר אחד ממשנתו, כאשר הכוונה היא שהסירם מליבו הוא בעצם תהליך של 'ניתוח סטראוטקסי במח הנפשי'. כלומר המסיר מליבו דבר ממשנתו וגורם על ידי כך לשכחת אותו דבר, דומה הוא למי שביצע ניתוח במח הנפש, החדיר אלקטרודה או צינור זכוכית לאזור המסויים האחראי על הזכירה, ועל ידי העברת זרם חשמלי או שחרור חומצה מעוררת ניטרל את התאים שבאותו אזור.

האזור הזה של 'זכירת משנתו' הוא אזור חיוני בנפשו של האדם, שכן הוא מכתיב ומפעיל את אורח חייו הרוחני - יומיומי של האדם. פגיעה בתאים הרוחניים שבאותו אזור הוא אסון קיומי. מכאן שההורס את התאים שבאותו אזור מתחייב הוא בנפשו.

ובמלים אחרות מתחייב הוא אמנם נפשית, אך ההתחייבות היא נפשית - פיזית.

מקורות
הפיזיולוגיה של ההתנהגות
ניל קרלסון פרקים 3-5
תרגום עדנה כהן
הוצאת או"פ.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

וכבר מלאו חיינו בתקנונים. תקנון להתנהגות בשעת שמחה, חתונה, [הנהגת החתן, הנהגת הכלה ביום חופתם] ולהבדיל לוויה וניחום אבלים [האבל מדבר ראשון, סוגי ההספד וכו'] תקנון ברכות, תקנון סעודה [אין משיחים בסעודה, לא יביט בקדרת חברו] תקנון משפטי, תקנון לאומי [הנהגות ארץ ישראל והנהגות העם בארצו] עם סניף לתקנון הכותל [אין לתלוש עשבים מאבניו, קריעת הבגדים] ועוד ועוד.

תקנון כבוד הזולת

האם כבוד הזולת צריך להיות גם מעוגן בתקנון? אליבא דפירוש הרמב"ם למשנתנו התשובה היא, כן. גם את הכבוד לזולת יש לתקנֱן ולחלקו לקטגוריות. אין כבוד הזולת המבוגר ככבוד הצעיר הינוקא, ואין התנהגותך עם הזקן כהתנהגותך עם הצעיר. והכבוד הפחות לינוקא אינה כמן "קולא" בדיני כבוד הזולת, אלא להפך מיעוט הכבוד הוא חלק ממרכיבי התקנון המבקש להבחין בין כבוד ה'ראש' לכבוד 'התשחורת'.

הנה הרמב"ם:

ואמר בזאת הצוואה כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל, ושמש אותו ועמוד לפניו כאשר ירצה ואל תוקיר נפשך לו.

וכשתהיה עם שחור השער, רוצה לומר עם צעיר השנים, לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך ואל תשחק ואל תתגעגע עמו.

אחר כך אמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים. לא כן הכוונה- אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול, בן חורין ועבד, כל איש ממן האדם בשמחה.

תקנון יהודי

התקנון היהודי פועל מעבר לטרמנולוגיה של חוקים דתיים, קונסטיטוציוניים, התקנון הנו תיקנון של חיים שלמים לכבוד והדדיות, להנהגות פרטיות, הנהגות הציבור, התנהגויות והתייחסויות לאובייקטים.

קונספט התקנון: ראייתם וחשיבתם של מנהיגי הדורות שבכל דור –חז"ל.

מקורות

חיינו- אדם ברוך. הוצאת כתר

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון