חנוכה
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
כשאני התחלתי ללמוד על חנוכה הייתי כבר ילד לא קטן, מספר הרב ישראל לאו.
נכנסתי לכיתה א' לאחר השואה, התחלתי ללמוד עברית והיה זה בדיוק בתקופת החגים. הכל היה בשבילי א' ב'.
אז התחילו בבית הספר שהיה בקרית שמואל ליד חיפה פרשת השבוע. אז שמעתי לראשונה על אברהם אבינו, יצחק, יעקב ועשיו. הכל היה בשבילי חדש.
זמן קצר לאחר סוכות החלו להתכונן להצגת חנוכה. זה היה דבר חדש ומלהיב, מתתיהו, החשמונאים, יהודה המכבי.
עם כל ההתפעלות מהחנוכה והשירים ימי החנוכה, מי ימלל, סביבון סוב סוב, נר לי דקיק, הכל היה גילוי חדש מלהיב יפה ומושך, אבל ילד בדרך כלל שוחר צדק מטבעו. אם לא מקלקלים אותו מטבעו בחברה הוא שוחר צדק.
ואני הרגשתי עוול, חוסר צדק, הרגשתי דיס פרופורציה.
בעיני, הדלקת הנרות שמונת הימים וההוספה בתפילה – בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכו', והדליקו נרות בחצרות קדשך וכו', כלומר מזכירים את זכרו של מתתיהו ובניו במשך שמונה ימים.
באותם ימים אמרתי קדיש על הורי שנרצחו בשואה, וחיי סבבו סביב האזכרות. לא רק אני כך גם עם ישראל כולו. ואני חשתי חוסר צדק, למה על ההורים יש יארצייט יום אחד בשנה ועל מתתיהו ובניו יש שמונה ימים? ולא רק זה מדליקים נרות שמונה ימים, מי יודע את היארצייט של אברהם אבינו, של יצחק, של יעקב?
הסבא של הסבא של מתתיהו היה לוי בנו של יעקב, מי יודע מה היארצייט שלו? את אהרן הכהן אגב, אנו יודעים כי הוא נפטר ביום הראשון בחודש החמישי בהור ההר כלומר בא' בחודש אב. כך גם משה רבינו בז' באדר, אך ככלל אנו לא יודעים. כילד הרגשתי שיש כאן חוסר פרופורציה.
כשהתבגרתי הבנתי שיש משהו מיוחד אצל מתתיהו.
כהנים גדולים היו בשיעור קומתו של מתתיהו. כך גם מצביאים גדולים.
מתתיהו חי בתקופה של תרבות הלניסטית, שתרמה תרומה אדירה לעולם כולו כולל לעם היהודי בישראל. כך למשל המילה מוסיקה, פיזיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, תיאטרון, קומדיה, איצטדיון, טרגדיה, כימיה, איך היה העולם בלי זה?
חמשת בניו של מתתיהו שהיו אנשים מיוחדים וגדולים שמסרו את נפשם במלחמה מול היוונים.
בדור כזה, שהיוונים לא רצו להשמיד אותם, הם לא היו נאצים, זה היה מאבק רוחני ותרבותי.
משכך, היה מאד הגיוני שאחד מבניו של מתתיהו היה מגיע לאב הזקן והיה אומר לו: אבא, אתה שייך לדור ישן, לדור של דף יומי מנחה ומעריב. אנחנו שייכים לדור חדש. אנחנו רוצים לעשות קריירה, של מדינאים מצביאים מנהיגים. חיה ותן לחיות. תחיה את חייך במושב זקנים ותן לעשות חיים.
והזקן הזה מכריז מי לה' אלי, והחמישיה הזו הופכת לאגרוף קמוץ מתאחדת סביב האב ויוצאת למערכה ששלשה מהם ממפלו בה – יהודה, אלעזר ויוחנן נפלו במערכה ונותרו שמעון ויונתן שהקימו את מלכות בית חשמואני – וטיהרו את מקדשך. כאלה כהנים גדולים לא היו לנו הרבה.
בעיני מילת המפתח היא: "בימי מתתיהו בן יונן כהן גדול חשמונאי ובניו". אנחנו מכירים מנהיגים שהבנים שלהם לא תמיד המשיכו את דרכם. שוב, זה דור קשה שלא קל לצעיר לחיות בו ולשמור על עמונתו ודתו. אבל בניו של מתתיהו ממשיכים בדרכו ולא סוטים ממנה כמלא נימה.
- פרטים
- נכתב על ידי בעז מלט
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
ידועים הם דברי הרמב"ן בפרשת ויחי, שמלכות בית חשמונאי נענשה בעונש חמור, ולא נשאר מהם שריד ופליט, משום שעברו על צוואתו של יעקב אבינו שציוה לבניו "לא יסור שבט מיהודה", שהמלכות שייכת לבני יהודה בלבד. שומה עלינו להבין כיצד יתכן שאותם צדיקים שלחמו במסירות נפש ללא אח ורע נגד היוונים וזכו לנצחון שהציל את כלל ישראל לדורות, נכשלו בעוון זה.
תחילה נבהיר מה פירושו של "נס", וכיצד הוא מתרחש.
מלבד המובן של "אירוע על-טבעי", יש למלה " נס" מובן נוסף: "עשה לך שרף ושים אותו על נס", כלומר מוט גבוה, וכן "ושא נס לקבץ גלויותינו" - להרים את הדגל. יתכן שגם לשון "נס" על-טבעי נגזר משורש זה. כל דבר שבטבע מוגבל על ידי שלשה מימדים: אורך, רוחב וגובה. כאשר יוצא הדבר מתחומי הטבע, הוא נעשה מורם מעל גבולות הטבע, לגבולות הטבע אין יותר שליטה עליו.
זו גם הסיבה, שהשמן דלק יותר מיום אחד. הקב"ה הוציא את השמן מתוך גבולות הטבע, וברגע שאיבד את גבולותיו שוב לא היתה קיימת כל מגבלה לזמן בעירתו. גם בתום שמנה ימים, לא פסק השמן מלבעור משום שהנס היה מוגבל למספר ימים, אלא משום שברגע שלא היה צורך בנס, חזר השמן למצבו הטבעי. כל עוד היה השמן במצב של נס, לא היתה כל סיבה שיכבה לעולם.
בכך ניתן גם ליישב את קושית הבית יוסף הידועה, מדוע חוגגים שמנה ימי חנוכה, הלא הנס לא היה אלא ז' ימים בלבד; כי כבר מהרגע הראשון נכנס השמן למצב של "נס", ואכן המצב של " נס" נמשך במשך שמנה ימים.
לא בכדי זכו החשמונאים לנס זה. על ידי מסירות נפשם חסרת הגבולות להשי"ת ולתורתו, ביטלו את גבולות הטבע מגופם; הם יצאו מגדרי הגשמיות, ונעשו כל כולם רוחניים, בדרגת המלאכים הקדושים. משום שלא היו מוגבלים על ידי מעצורים טבעיים, היו מסוגלים לחולל את הנצחון של רבים ביד מעטים. "טמאים ביד טהורים" - הביא ל"רבים ביד מעטים".
מדוע הקפיד יעקב אבינו להפקיד את המלוכה ביד שבט יהודה דוקא? יעקב הכיר את השורש הנפשי של כל אחד מבניו, הוא היטיב לדעת את מדותיו של כל אחד ואחד. הוא ידע שרק יהודה מסוגל, מכח תכונותיו ומדותיו, למלאות בהצלחה את התפקיד הגורלי של המלכות בישראל, רק הוא ינחיל את התכונות הללו לצאצאיו אחריו, ואילו אחרים ייכשלו ויגררו את עם ישראל לאבדון.
במה דברים אמורים? באנשים החיים חיים של בשר ודם, שהם בעלי גוף, בעלי תכונות חיוביות ושליליות. אבל אנשים שזכו להתנתק מגופם, שאין לגשמיות כל השפעה עליהם, לאנשים כאלה לא התכוון יעקב אבינו כלל וכלל. גם משה רבינו היה מלך כמו, שפירשו חז"ל את הפסוק "ויהי בישורון מלך" על משה, ולא עבר בכך על אזהרתו של יעקב "לא יסור שבט מיהודה".
החשמונאים הקדושים היו כל כך מנותקים מחיי העולם הזה, שלא הייתה למידות האנושיות כל השפעה עליהם, ולא הייתה כל מניעה שלא יזכו לכתר המלוכה.
רק בדורות שבאו אחריהם, נעשתה השגיאה. צאצאי המכבים היו אנשים רגילים, בשר ודם, שעליהם נאמר "לא יסור שבט מיהודה". עליהם היה להחזיר עטרה ליושנה. משלא מילאו את חובתם נגזר עליהם העונש, שבסופו של דבר הביא עליהם כליה. הם לקחו על עצמם תפקיד שלא היו מסוגלים למלאות אותו; בעל כרחם, נאלצו להחזיר את המלוכה לידי שבט יהודה, לגואל צדק שיבוא במהרה בימינו.
ע"פ שם משמואל
- פרטים
- נכתב על ידי הרב אפרים שטיינקולר
- פרטים
- נכתב על ידי עלון בית דוד
חגי ישראל מצטיינים בכך, שהם נחגגים בשני מישורים: מישור הכלל ומישור הפרט. קרבן פסח, לדוגמה, שילב את עבודת הכלל עם עבודת הפרט. הקרבת הקרבן נעשתה בציבור, כאשר בדרך נס התקבצו מאות אלפים בתוך העזרה בבת אחת; ואילו אכילת הקרבן היתה ענינו של הפרט, במסגרת המשפחה המצומצמת או המורחבת. כך אנו מוצאים גם ביתר החגים, מצד אחד העבודה בציבור, הן במקדש והן בתפלת הציבור, ומאידך מצוות החג השייכים לפרט. יוצא מכלל זה הם ימי החנוכה. כאן אין כל זכר לעבודת הכלל, ומצוות החג נמסרו ל י ח י ד י ם ב ל ב ד , נר איש וביתו ומצות הלל שאף היא שייכת ליחיד.
מאז ומתמיד, נאבק עם ישראל נגד ההשפעות השליליות שיש לאומות העולם על הכלל ועל הפרט. אך שונה היתה המלחמה בין תורת ישראל לתרבות יוון מכל המלחמות שקדמו לה.
עד תקופה זו היתה המלחמה נטושה עם בניו של חם, מצרים, כנען ואשור. חם היה זה שגילה את ערות אביו; הוא היה עבד לתאוותיו הבהמיות, הוא לא הכיר כלל את הצד הרוחני שבאדם. ההתנצחות עם בני חם היתה מאבק הרוח נגד הבהמיות.
היוונים, לעומת זאת, היו מבני בניו של יפת. "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", במילים אלה ביטא נח את מהותם של שם ויפת. אמנם השכינה שורה רק באהלי שם, אך גם ליפת יש חלק ברוחניות. יפת מצטיין ב"יפיפיותו של יפת"; הוא מטפח את היופי, את כל מה שמעורר את הרגש האנושי. תורת יוון רואה באדם את מרכז הבריאה, מעוררת את הכבוד ואת ההערכה העצמית, מראה לאדם את האפשרויות הגלומות בו, ובכך היא שיפרה את מעמד האדם ללא היכר לעומת מעמדו בתקופות הקודמות, שבהן לא היה לפרט כל ערך, ודומה היה האדם לבהמה בלבד .
היוונים קיימו את שליחותם בכך שהביאו לעולם את "יפיפיותו של יפת"; אולם לא השתמשו ביפיפיות זו לתכלית הרצויה. במקום לשכון באהלי שם, במקום שגדלות האדם תשמש לו כמכשיר לעבודת הבורא, הם בנו במה לעצמם. הם ראו באדם את חזות הכל, הם הפכו את האדם לאליל.
המאבק עם יוון היה מאבק רוחני. תורת יוון הצליחה לכבוש את העולם ללא כפייה, משום שגאלה את האנושות מכבלי הבהמיות, והביאה לעולם את האור של הרוחניות, את בשורתה של גדלות הא . דם רק במקום אחד גילו היוונים התנגדות, כאשר נפגשו עם תורת ישראל. כאן מצאו תורה שהכירה את ערך האדם לפני שהם גילו אותו, ובכל זאת היתה תורה זו שונה בתכלית. גדלות האדם לא נועדה לקדם את מילוי רצונותיו, אלא כדי לעבוד את בוראו .
אי אפשר לנצח במאבק זה בעזרת כלי נשק. אפשר לערוך כנסים מרשימים, להפיץ תעמולה בצורה מתוחכמת ומקצועית, אך כל זה אינו מביא אלא תוצאות שטחיות ורגעיות. דרושה כאן השפעה רוחנית שתוכל לחדור לתוך הלבבות, וככל שהשפעה זו תחדור עמוק יותר, תהיה קבועה ונצחית יותר.
השפעה אמיתית לא תושג אלא על ידי לב טהור, המלא וגדוש ביראת ה' טהורה ואינו נגוע בנטיה לחומריות. חז"ל אמרו במסכת אבות :
אמר רבי יוסי בן קסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי , רבי: רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב, ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו , בני: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה.
ידועה השאלה, הלא בכסף הרב שבידו היה אפשר להקים מקום תורה באותו מקום, ומדוע סירב ר' יוסי בן קיסמא?
עונה על כך ר' חיים מוולוזין :
אדם המתרחק ממקום תורה אי אפשר שלא יושפע מעט מאוירת החולין השוררת באותו מקום; הישיבה שהוא עתיד להקים במקום זה, גם היא תהא נתונה להשפעה זו, והתורה לא תפרח כדרך שהיא פורחת במקומו הראשון. מי שמבקש
להשפיע, עליו לדאוג קודם כל שהוא עצמו יהא מעוגן היטב במקום תורה, ומשם תצא ההשפעה בטהרתה ותחדור לעומק הלבבות בכל מקום שתגיע .
את נס החנוכה חולל אדם אחד, בודד. מתתיהו הכהן הגדול הוא זה שהכריז: "אני ומשפחתי לא נסור ימין ושמאל מתורת אבותינו". בטוהר לבו ומסירות נפשו לה' ולתורתו השפיע על בניו ומשפחתו, ומכאן הלכה וחלחלה לכל הסביבה, והתפשטה המרידה ביוונים עד הנצחון. לא את יהודה המכבי ואחיו הגבורים אנו מזכירים בחנוכה, אלא את מתתיהו הישיש, משום שהוא זה שהדליק את הנר, את פך השמן הטהור.
בחנוכה נצטוינו במצות "נר איש וביתו". על כל אחד להדליק את הנר הרוחני שבביתו ולשמור על טהרתו.
השמירה על שלימותו הרוחנית של עם ישראל אינה ענין של המוניות ושל תעמולה. הרחוב, גם אם הוא חרדי לחלוטין, אינו תחליף או מורה דרך לחינוך של הבית. הבית היהודי שניצח את היוונים, ינצח גם במאבק נגד יורשיהם
הרוחניים.
(ע"פ מעגל השנה לרש"ר הירש ומכתב מאליהו)
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אסולין
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
אחת השאלות המפורסמות ביותר בהלכות החנוכה היא זו של ה'בית יוסף' המעיר כי נס החנוכה ראוי היה להיות נחוג שבעה ימים, ולא שמונה, שהרי עם מציאת פח השמן התברר כי היה בו כדי להדליק יום אחד, ונעשה נס ודלק השמן שבעה ימים נוספים, מדוע אם כן חוגגים גם את היום הראשון?
מאות תשובות, בלי גוזמא, נאמרו על שאלה זו כאשר המפורסמות שבהם הם כי השמן חולק לשמונה שמיניות הכד, ובכל יום שפכו לבזיך שמינית שהספיקה בדרך נס ליום שלם, ונמצא כי גם ביום הראשון היה נס. תשובה נוספת מציינת כי עצם מציאת פח השמן גם היא נס, ועל כן חוגגים את היום הראשון, ויש שמזכירים כי מלבד נס השמן גם נצחו המכבים את היוונים וכמו שנאמר רבים ביד מעטים, גבורים ביד חלשים, כך שהיום הראשון נחגג על נס נצחון המלחמה.
לסבא מקלם יש תשובה נוספת מופלאה בפשטותה.
במסכת ברכות נאמר: רבי יוחנן אומר, כל המברך על החודש בזמנו, כאילו הוא מקבל פני שכינה. ומסביר רבנו יונה: מפני שהקב"ה אף על פי שאינו נראה לעין, נראה הוא על ידי גבורותיו ונפלאותיו.
דבר שאדם מורגל בו אינו מביא אותו לידי התפעלות. אדם רואה את השמש כל יום ואינו שם לב כי מדובר בלא פחות מנס. בחלק אחד של כדור הארץ היא מאירה ואילו בחלק השני כעת חושך. האם דבר של מה בכך הוא?
כך גם בעניינינו אומר הסבא מקלם. למעשה אין כל חידוש בכך שהשמן דלק שמונה ימים. שהרי מי שאמר לשמן שילק כדרכו הוא גם זה שאומר לו שידלק שלא כדרכו. הכל בסופו של דבר יצירה של האלוקים אלא שאנחנו לא מבחינים בנס מחמת ההרגל שלנו.
מתי אנשים מתחילים להתפעל? כאשר הם רואים דבר חדש. שמן שדולק שמונה ימים למרות שהוא היה אמור לדלוק יום אחד בלבד. אז מבין האדם את מה שאמרו חז"ל: מי שאמר לשמן שידלק, יאמר לחומץ שידלק.
נמצא אם כן לאור הבנה חדשה זו, כי גם השמן ביום הראשון היה נס. שהרי הכל נס. הקב"ה הוא זה שעושה ניסים בכל יום, בכל שעה, ערב ובוקר וצהריים כמו שנאמר בתפילה. אלא שהנס הזה התגלה בזכות שאר הימים, ולכן הכניסו אותו במנין הימים המצטרפים כולם לנס אחד גדול.
[על פי 'לקח טוב']
- פרטים
- נכתב על ידי משה לוין
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בחנוכה נוהגים לקרא את פרשת קרבנות הנשיאים – בכל יום פרשת קרבנו של נשיא אחד במשכן, מתוך 12 נשיאי ישראל.
האם היה הפרש בין הקרבנות? התשובה כידוע שלילית. לא היה כל שינוי בין קרבן לקרבן. מדוע בכל זאת פירטה התורה את הקרבנות בנפרד?
אומרים רבותינו:
"רבנן אמרין: אף אל פי שקרבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריב לפי דעתו. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה, כמו שהמליכו אביו על אחיו... בא נשיא יששכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים".
כלומר, אומר הרב גולדוויכט בספרו אסופת מערכות, שעל אף שבצורתם החיצונית היו הקרבנות שווים לגמרי, אבל מבחינת הצביון הרוחני הפנימי, והתיקונים הרוחניים שפעל כל נשיא, היו קרבנותיהם חלוקים בתכלית.
משל למה הדבר דומה?
אנו מתפללים בכל יום את תפילת המנחה, וגם האר"י הקדוש התפלל תפילה זו.
מבחינה חיצונית, אין בין תפילתינו לתפילתו ולא כלום, שהרי גם הוא כמונו מתפלל את אותו נוסח שתיקנו לו אנשי כנסת הגדול. לא מחסיר אות אחת ולא מוסיף אות אחת.
ואף על פי כן, מה רחוקה תפילתו מתפילתינו.
גם האר"י הקדוש ורבו רבי משה קורדובירו התפללו שניהם מתוך אותו סידור, ובכל זאת אין ספק שיש הבדל בין תפילותיהם. כך גם בקרבנות הנשיאים. כולם הקריבו את אותו האיל ואת אותו הפר, ומכל מקום היו קרבנותיהם חלוקים לגמרי בצביונם הפנימי.
זו הסיבה שראתה התורה לפרט את סדר הקרבתו של כל אחד, וגם אנו קוראים בימי החנוכה בכל יום, את קרבנו של נשיא אחר, שכן שינוי הכוונה מחלק בין הקרבנות יותר מאשר שינוי המעשה.
- פרטים
- נכתב על ידי משה לוין
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בתפילת על הניסים אנו אומרים בין היתר: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים". תיאור זה מיטיב לבטא את הנס הגדול שארע לחשמונאים, כיצד האימפריה היוונית הובסה בידי קומץ יהודים הדבקים בה' ובתורתו.
אולם נשאלת השאלה, איך מלכתחילה הלכו אותם מעט יהודים להילחם נגד ממלכה כה גדולה, איך הם חשבו לנצח? שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר נזכרים בהלכה הקובעת כי 'אין לסמוך על הנס', ואם כן על מה סמכו כן החשמונאים? נתאר נא לעצמינו אומה קטנה [בלגיה או לוקסמבורג] מבקשת להילחם בארצות הברית ופותחת בהתגרות מכוונת כנגדה, האם יהיה אי מי שיחשוב אותם לברי דעת? הלא זו התאבדות כמעט וודאית?
מסביר הרב אליהו שלזינגר רב שכונת גילה בירושלים: בפרשת וישב הנקראת לפני חנוכה כתוב 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. פסוק זה נסמך לסוף הפרשה הקודמת בה כתוב "אלה אלופי בני עשו וכו'". דורשים חז"ל, שיעקב ראה את אלופי עשיו ונתיירא כיצד ניתן לעמוד בפני אלה? משל למה הדבר דומה לגמלים הטעונים בפשתן רב והנפח תמה כיצד ניתן להכניס את כל הפשתן הזה לחנות. עמד שם פיקח אחד ואמר לו 'ניצוץ אחד יוצא מן המפוח שלך ומכלה את כל הפשתן', כך גם אמר הקב"ה ליעקב: גץ אחד שלך, ישרוף את כל אלופי עשיו כשהכוונה היא ליוסף הצדיק.
הרעיון העומד מאחורי מדרש זה הוא, שהכח הפיסי עשוי לימס ולהתכלות אל מול כח רוחני אדיר. כאשר באה קבוצה עם רעיון, עם אידיאה בלתי מתפשרת, עם היסטוריה מוצקה, אין כל כח בעולם שיכול לה. בהיסטוריה של המין האנושי אנו עדים ללא מעט מלחמות בין עמים בהם התקוממות קטנה של אנשים חדורי אמביציה ורעיון הביסה צבאות חזקים ומודרניים. האש שבערה בקבוצה הקטנה שמוכנה היתה למסור את נפשה עבור הרעיון, חזק היה יותר מכל טקטיקה מלחמתית, או כלי נשק מודרני להשמדה המונית.
החשמונאים יצאו להילחם ביוונים לא כדי להשיג עוד פיסת אדמה, או כדי לשמור על כבודם. הם נלחמו עבור רעיון שעבורו היו מוכנים למסור את נפשם. תורת ישראל, עם ישראל, ונצח ישראל פיעמו בקרבם והם לא יכלו לקבל את העובדה כי התרבות ההלניסטית תכחיד את התרבות היהודית. כאשר יוצאים להילחם על בסיס רעיון כזה, אין זה נחשב בגדר 'נס' שעליו אסור לסמוך, אלא להיפך, כהנהגה אותה טבע הבורא בעולם.
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אסולין
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
מספר הרב זוין ז"ל: אצל הצדיק רבי דוד ממטלנא היתה תכונה רבה לקראת הדלקת נרות החנוכה. מנורת החנוכה היתה עשויה זהב טהור, ועשויה מעשה אומן במלאכת מחשבת ואמנות נפלאה. החסידים היו מתאספים בחגיגיות מיוחדת לבית הרבי ושרים זמירות ושירות שמילאו את לילות החנוכה.
בליל חנוכה אחד כאשר עמדו כולם צפופים וממתינים להדלקת החנוכיה שאל הרבי לפתע: כאשר מדבר אדם עם אשתו והיא גוצה [נמוכה], האם הוא מרכין את ראשו אליה או שהיא מגביה את עצמה אליו? מיד אחרי שאמר את הדברים הללו ניגש הרבי והדליק את הנרות.
תמהו החסידים לפשר הדברים הסתומים, ובעיקר המוזרים בשעה זו. באותה שעה התארח בביתו של הרבי נכד אחיו, הצדיק רבי מרדכי דוב מהרנייסטופול, וגם הוא שמע את הדברים והבחין כי החסדים תמהים לפשרם. אמר להם רבי מרדכי אני אפרש לכם את דברי דודי זקני: בגמרא אמרו "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", כלומר השכינה לא שורה על מקומות נמוכים [למטה מ- 80 ס"מ].
אולם יש יוצא מן הכלל אחד: נר החנוכה. את החנוכיה כידוע מניחים דווקא למטה מעשה טפחים, בסמוך לקרקע. והזכינה השורה על החנוכיה יורדת אז למטה מעשרה טפחים. ועוד אגלה לכם אמר רבי מרדכי, כי בכתבי האר"י ז"ל כתוב שזהו בסוד "איתתך גוצא גחין ולחיש לה" – אשתך גוצה תגחון ותלחש לה [משפט הלקוח מגמ' במסכת בבא מציעא דף נט]. זה הוא פשר דבריו של הרבי.
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אסולין
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
כל יום חנוכה
- פרטים
- נכתב על ידי מערכת האתר
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בניצחון החשמונאים ונס החנוכה רואים בעלי המוסר דרך חשובה בהנהגת ה': על האדם לעשות השתדלות מצידו, ומובטח הוא כי הקדוש ברוך הוא יסייע בידו וישלים את המלאכה. ניצחון המלחמה, ונס פח השמן, הם הסימבול המובהק להתנהגות זו. המכבים גייסו את כל מה שיכלו הם בכוחותיהם הדלים להשיג, וה' סייע להם מן השמים הן בחומר והן ברוח.
- פרטים
- נכתב על ידי עת לחשוב
- פרטים
- נכתב על ידי אבי קלנר
- פרטים
- נכתב על ידי שמואל שניצר
לפנים היה כל ענינו של נס חנוכה פשוט מאד, וגם מוחוור מאד. ברור היה בצד מי אנחנו עומדים במאבק הדרמטי של המעטים נגד הרבים: תכונה נפלאה היא באדם, שגם כאשר אין העניין נוגע לו במישרין, הוא תמיד מצדד בחלש במלחמתו נגד החזק, ותמיד נתונה אהדתו לדוידים שבעולם בשעה שהם מתייצבים נגד הגליתים. על אחת כמה וכמה במלחמה זו, של צדיקים נגד רשעים וטהורים נגד טמאים – כל עוד היה ברור לנו, ונעלה מכל ספק, מי הם הטהורים ומי – הטמאים.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
