בין המצרים

פרטים

"בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים" [איכה א].

 

דבר אחר, בלילה, ליל של בכיית המרגלים בתשעה באב היה. אמר להן הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, אקבע לכם בכיה של דורות [סנהדרין קד].

אמר רבה אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ ל- ע [באותיות ה-א-ב], בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם [שם].

 

הכוונה היא, אומר הרב אזרחי שמה שראו המרגלים לא היה ב'עיניהם'.

עיניים אחרות היו.

 

עיניהם כפי שנבראו על ידי בורא העולם, עיניהם כפי כח ראייתם, לא היו רואים את מה שתיארו בפיהם.

היו רואים אחרת.

 

נמצאו המרגלים מקדימים בפיהם את מה שלא ראו ב'עיניהם'.

 

וכי לא ראו 'ערים בצורות'? וכי לא ראו 'בני ענק'? אמנם כן, אבל אילו היתה ראייתם נכוחה, הרי אז אדרבה היו רואים, את "כי לחמנו הם", ואת "סר צילם מעליהם" [במדבר יד].

האדם רואה את מה שהוא חפץ לראות. אם ילטש האדם את מידותיו אם ישפץ את האובייקטיביות שבו, אם ידע ויבין את עקרונות ומהלכי ההשגחה או אז יבין אחרת, ירגיש אחרת, ויראה אחרת.

וכל העם בכה בלילה ההוא. מדוע  בכה? משום שסמכו על ראייתם המזוייפת של המרגלים.

 

וזהי 'בכיה של חינם'.

 

אילו היתה שמיעתם שמיעה אובייקטיבית, היו שומעים את יהושע וכלב, לא את המרגלים. משום שהמרגלים הסתמכו על ראייה מזוייפת הם לא ראו 'בעיניהם'.

 

יהושע וכלב גם כן סמכו על ראייתם. אלא שראייתם היתה ב'עיניהם' הקדושות הנבונות, הנכונות והמכוונות. צריך להבין להבין כי ככל שהראייה נדמית בהירה יותר, הרי זיופה גדול יותר.

 

אם הביאה ראייתם של המרגלים עד לבכי, משמע בטוחים היו כל כך ב'ראייתם' עד לכדי בכי. נמצאת הראייה בשיאים של זיוף, שיאים של חינם.

אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות. הינו שבכלל כל העונש והזוועה של החורבן, נלקחה בחשבון גם 'המידה כנגד מידה'.

בכייה על ראייה, שאין למעלה הימנה בבהירותה. הלא היא, ראיית החורבן.

 

ראייה זו תהיה בהירה כל כך אמיתית כל כך עד לכדי מכאוב, לבכי לדורות.

 

ללמדך כי בטרם כל בחינה בכור הראייה יש לבחון את עצם הראייה, האם אמיתית היא, אובייקטיבית. האם יש לו לאדם את כל הנתונים הידיעות, ההבנות, האמונות, כדי להיותו סומך על מה שעיניו רואות.

 

כדי שיהיו אלו עיניו, כפי שנבראו על ידי בורא עולם. משוחררים מנגיעה מהנחות קודמות מרצונות ומידות.

 

ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. 

פרטים

 שעות צהרי הקיץ, מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מס' 1 בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, בגלל התשובה המסכמת 5 שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, לא שווה כלום" חוזרת ואומרת האישה. 5 שנים, והעיסוק בנושא אחד, רוצים ילדים!

"היכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים.
 
"אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק".
 
 פניהם חפו.
 
 האישה הבטיחה, שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא!
 
12 שנים לאחר מכן.
 הרבה סיבובים בעולם, הרבה כסף, הרבה דמעות.

- חדר לידה –

דמעות התרגשותה, זולגות ללא הרף, הוא, עומד קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ. 
האב ללא ניסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד.
 
- "להטיס לחדר ניתוח" – הוא שומע את אחד הרופאים צועק.
- "צוות חרום" – צועקת המיילדת במערכת הכריזה.
 
תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבטי אשתו המוצאת בחופזה על מיטת גלגלים. הם לא מצליחים לדבר, האישה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן".
 
בקומה השנייה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אוירה רגועה, ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם, לצאת מהחדר, ורק הם נשארים. בני הזוג, בוכים, לחוצים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה, זה, או היא, או הוא, שניהם יחד, לא יצאו חיים מהסיפור הזה.
 
האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפייה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה! תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות".
 
"ברית מילה"
 המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית,  אבל הבכי חונק, רק היום הוא קם מה"שבעה". 
 
רב העיר ישב כסנדק, ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך, הצופה ועוקבת ממרומים. 
ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"אירוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים.
 
הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, ולא חוסך שום מאמץ, חוגים והעשרות.
 הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מתחיל לזלזל בלימודים, לזלזל באבא, הוא נמשך לכיוונים מפוקפקים.
 
מגיע אירוע "בר המצווה".
היה זה אירוע מוזר.
 
היום התחיל בתור אזכרה, לאמא המסורה, והמשיך כחגיגת בר מצווה. הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. כל שנה, זה היה היום המצער ביותר, עבור בעלה, יום של בכי, ומכאוב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה בשבילו. "עזוב" "שטויות" הוא ענה לו.
 
כנראה, שהאמא הצטערה עוד יותר. 17 שנה חיפשה אחר החינוך הטוב ביותר בחייה, 13 שנה, מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, מתפללת ודואגת.
אקטואליה.
 
היום שלנו גדוש במטלות, כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו, אנו עובדים קשה. רגעי הנחת רוח, מתחזקים אותנו ונותנים לנו דלק לכל היום. זה יכול להיות סיפוק בעבודה, כשגילינו שעמדנו במטלות שקבענו לעצמנו, זה אולי הפסקת הצהריים עם הסנדוויץ' המפנק מהבית, או אולי הישיבה על כוס נס בערב, בפינה השמאלית של הספה מול החלון, תוך כדי קריאה של העיתון המועדף.
 
פעם, בזמן קיומו של בית המקדש בירושלים, המצב היה שונה לגמרי. כן, היו זמנים, בהם לא היו חששות ודאגות, "דיכי", ומצבי רוח רעים. היה זמן כל כך טוב, כל כך נפלא, כל כך שליו. לא היו בעיות פרנסה, ובעיות בטחון פנים, וחוץ. המאזן האקולוגי לא איים, ולא היו סיבות להפגנות, ולמחאות. זה לא היה עולם עם "רגעי נחת רוח", אלא זה היה עולם מאושר. שגרת ניסים, שגרת אושר.
 
קשה לנו היום, להבין עולם מושגים אוטופי, מושלם לגמרי. המצב הכללי, עשה אותנו מאוד צרי אופקים. אפילו מקסימום ריגוש בשבילנו, כהצלחת הילד וכדומה, היה פעם דבר שגרתי בסיסי וברור, הריגושים היו הרבה הרבה יותר עצומים.
 
אז אם נצליח להבין, שפעם היה הרבה יותר טוב, ושיכול להיות הרבה יותר טוב בעתיד, עם בנית בית המקדש חזרה, התקדמנו. אם נצליח להוציא את הראש מהענן הכבד, ולהפסיק לחשוב כ"עבד", שגם נולד כזה, וכל משאלתו היא להפסקה קצרה של "רגעי נחת רוח", הרווחנו.
 
בבית המקדש היו מוקרבים קורבנות, הקורבנות היו מכפרים על עבירות העם. בית המקדש היה האמא שהגנה על העם מעברותיו, בגופה.  מי שכל פעם כיפרה עלינו, נפטרה במקומנו. הגדשנו אז את הסאה ושברנו את גרף העבירות. צריך לבנות את הגרף מחדש. האמא הזו, תלויה עכשיו ברצוננו הטוב! מה כבר אנו יכולים לעשות??? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - זה המתכון שכתוב בתורה. זו עבודה פנימית שלנו עם עצמנו.   
 
כל אבר בגוף, מסבירים חז"ל, הוא כנגד חלק מסוים בבית המקדש. 248 אברים בגוף האדם כנגד 248 חלקי בית המקדש. מוח האדם, הינו כנגד "בית קודש הקודשים".

ביום הכי גדול בשנה – יום כיפור, היה נכנס היהודי הכי קדוש – "כהן גדול" למקום הכי קדוש – "בית קודש הקודשים". הכהן הגדול נשא במקום תפילה מיוחדת לבורא עולם, תפילה שעוררה רחמים על העם. הוא היה צריך להיזהר עד מאד בעבודה זו. שם, אפילו מחשבה לא טובה, הייתה הורסת.
 
לנו, יש גישה חופשית לבית קודש הקודשים שבתוכנו - המחשבות במוחנו זורמות ומפליגות. אם נשמור על בית קודש הקודשים הפרטי שלנו ממחשבות שליליות על הזולת ומהדמיונות והפנטזיות השליליות, כך, נשמור שלא "לפגום" אותו, והגשר הישיר בינינו לבין אלוקינו, יהיה חזק ואיתן. כך, נבנה את בית קודש הקודשים שבתוכנו וכך יבנה בית המקדש שבירושלים. כך, גם נגמול לאמא שמסרה נפש בשבילנו.
 
 

פרטים

בספר 'שמחת תורה' מובא המעשה הבא.

בתל אביב הכה אדם מסויים אדם אחר, ואחרי שהמשטרה הגיע ופיזרה את האלימות, ניסה אדם מבוגר להציל מפיו של ילד קטן פרטים על מה שאירע.

ראית את המכות?

כן זה היה נורא.

ספר לי מה קרה.

הוא קרא הצילו הצילו, ואף אחד לא ניגש להפריד.

אני מתכוון לא מה הוא קרא, אלא מה קרה.

אה, הוא קרע לו את החולצה, קרע לו את המכנסיים, והכניס לו מכות חזקות.

וכך המשיך שיח החרשים עוד ועוד.

אגב, למילה 'קרה' משמעויות שונות. הנה משפט יפה שהובא בספר הנ"ל:

הדבר קרה ביום של קרה. אדם כרה בור בחצר ביתו וקרע את שרוך נעלו. הוא כרע על ברכיו לתקן את השרוך וקרא למכרה: תקראי מה קרה. אמרה המכרה תתיחס לזה כרע במיעוטו כולה שרוך אשכרה.

 

ואיך כל זה קשור לימי בין המצרים?

אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חינם. מה היא שנאת חינם? כאשר איש לא מקשיב לרעהו, כל אחד מדבר בשפה אחרת.

אומר האחד לחבירו, אני חושב שהפעולה הזו אינה נכונה. השני שומע משהו אחר לגמרי: אני חושב שאתה אדם שלילי. הוא משיב לו כגמולו וכך מתפתחת מריבה.

 

בהקשר זה ראוי להזכיר סיפור שסיפר הרב אלתר פרידמן: רב מסוים הגיע לחתונה עם הגבאי שלו. כשהוא ניגש לומר 'מזל טוב' לבעל השמחה, אמר לו בעל השמחה: "קיינר האט דיך נישט געריפען" (אף אחד לא קרא לך). הגבאי היה בטוח שכשרבו ישמע את התייחסותו המעליבה של בעל השמחה יסוב על עקביו ויצא מהארוע. כך מתייחסים לאורח?

 

אבל אותו רב עשה עצמו כלא משים לב ונשאר בחתונה. לאחר שיצאו השנים מהחתונה החליט הגבאי כי לא ניתן לעבור על כך בשתיקה. הלך והזמין אסיפה דחופה את חברי הקהילה וסיפר להם את אשר אירע. לאחר דין ודברים הוחלט להוציא כתב מחאה נגד בעל השמחה על כי ביזה את הרב, ולפני שהודפסו המחאות החליטו ליידע את הרב במהלך.

 

תמה הרב "למה להוציא מחאה?" ענו לו "הוא ביזה אותך!" "אותי הוא ביזה?" שאל הרב.

 

קם הגבאי והזכיר לרב את אירועי אותו לילה. ענה להם הרב: שמעו מה היה, אותו בעל השמחה הגיע מחו"ל לחתן את בנו בארה"ק ולא היה לו מכשיר נייד, אז אני נתתי לו את המכשיר שלי ואמרתי לו שהיות ובכל מקרה הפלאפון שלי לא בשימוש הרבה יכול להשאיל את המכשיר, ואם יהיו שיחות חשובות שידווח לי, וכאשר נפגשנו בחתונה הוא אמר לי ש"אף אחד לא התקשר אליך!"

 

זו היא דוגמא לשיח של חרשים.

 

האחד שומע משהו, השני שומע משהו אחר לגמרי. אילו לא היה ניגש הגבאי לרבו קודם פרסום המחאה, מתפרצת היתה שנאת חינם רק בגלל שהאחד לא הקשיב לרעהו.

 

הגבאי וחברי הקהילה היו מתנצלים, אבל הנזק כבר נעשה. המשקעים היו נותרים, ובפעם הבאה אין לדעת לאן היתה מתגלגלת המריבה.

 

בימים אלו של בין המצרים כדאי להתחזק בדבר אחד חשוב עליו פחות מתריעים: הקשבה.

 

לנסות ולהבין מה אמר השני ולא לחפש או לחלץ משם בהכרח את הדברים הפוגעניים. ואם אפשר לעשות יותר מזה – לחלץ משם דווקא את הדברים החיוביים ולחפש בכח את צדדי הזכות שבדברים – אדרבה. 

פרטים

האם מישהו פה באמת עצוב? והאם הצום 'מגרד' לנו בנפש, או במלים אחרות זה שבית יפה ככל שיהיה נחרב באמת מדאיב אותנו? למישהו בכלל אכפת?

פרטים

השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם [איכה ה, כא]

על הפסוק השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, עליו חוזרים פעמיים בסוף קריאת של איכה נאמרו כמה דעות בחז"ל. יש אומרים כי הכוונה היא לימי שלמה. יש אומרים לימי דוד. יש אומרים לימי משה. יש אומרים לימי נח, ויש אומרים לימי אדם הראשון.

 

הדבר פלא מקשה הרב אזרחי: הלא עדיין ידיהם באזיקים, הנה הם יושבים על נהרות בבל ובוכים, הנה הם מתנפלים על נודות נפוחים למצוץ טיפה של מים, ולא נכנסת אל קרבם אלא הרוח הרעה, הנוטלת את נשמתם.

כלום אין זה מן הישרות לבקש ואף להסתפק בכך, כי יסירו את האזיקים מידיהם, כי ישקו אותם מים להרוות צמאונם?

או כלום אין די בכך כי יבקשו להחזירם לארצם, או להחזיר להם את בית המקדש החרב?

וכי כך היא המידה, באותה שעה קשה לבקש לא פחות מאשר ימות אדם הראשון?

 

נזכרנו בדבריו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל על הפסוק באיוב, מי יתנני כירחי קדם, והגמרא בנדה אומרת שזאת היתה תפלתו של איוב, להחזירו לימים שברחם, שאין לך ימים שאדם שרוי בהם בטובה יותר מהם כאשר נר דלוק מעל לראשו, והעובר רואה מסוף העולם ועד סופו, ומלאך מלמדו את כל התורה כולה.

 

הלא יסוריו של איוב הפכו משל ושנינה, כלום לא מידה טובה היא להסתפק בבקשת סילוקם של יסורים או להחזירו לימיו טרם באו עליו היסורים?

ואילו איוב בשלו: מי יתנני כירחי קדם...

 

נזכרנו בתפילתו של כל מברך בברכת המזון כי הקב"ה יתן לו ברחמים, "בכל מכל כל כאשר נתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב"

והלא הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת כי רק שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, ואלו הן - אברהם יצחק ויעקב, שרק בהם נאמרו לשונות אלו 'בכל מכל כל', ואילו אתה כשהנך אוכל כזית פת גם אתה רוצה לא פחות ממה שניתן בינתיים רק לאברהם יצחק ויעקב... היתכן??

 

זכרנו את מה שאמר מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצוקללה"ה בסוף ימי מלחמת העולם השניה, כאשר הגיעו בשורות האימים מהקרמטוריומים, והגטאות, והבונקרים, והמוזלמנים.

 

וראש הישיבה לפני התקיעות בקול נוגה ומעורר שואל, מה דעתכם, מה שואלים המה אותם הקבורים בבונקרים החשוכים כשמעליהם שועטים מגפיהם המסומרים של הקלגסים הנאציים, מה שואלים המה, מה מבקשים המה ברגע זה ממש?

 

שאל ראש הישיבה והשיב: יודעים אתם מה המה שואלים ברגע זה:

"ידבר עמים תחתינו, ולאומים תחת רגלינו", שהקב"ה בזה הרגע ובזה המצב, ובאלו הנתונים, יהפוך את הגלגל עד כדי כך, עד כי אותם עריצים נוראים יהיו מודברים תחתינו, כלומר מתחת לאותם עלובים מסכנים שלשונותיהם דבקים לחיכיהם, ורגליהם אינן נושאות אותם.

כלומר מבקשים המה, כי אלו השוכנים בחושך, יהיו מדביריהם של אותם אלו שלמעלה.

 

כך השיב ראש הישיבה והכה את כולנו, הגדולים והקטנים, בהלם נורא.

ללמדך, שהתגמדותנו הגמידה גם את כל ישותנו, כולל הרגשותינו, חושינו, וכמובן את שאיפותינו.

לעולם אין להפסיק לשאוף. לעולם.

 

אם רק קיימת מציאות כזאת, של ירחי קדם, המשך ושאף בן אדם, שאף!

אם רק קיימת מציאות כזאת של 'מעין העולם הבא' בעולם הזה שאף בן אדם, שאף!

אם רק קיימת מציאות כזאת של 'ידבר עמים תחתינו' שאף בן אדם, שאף!

ואם רק קיימת היתה מציאות כזאת, של ימות אדם הראשון, נח, משה, דוד, ושלמה, שאף בן אדם, שאף!

 

שאף ושאף עד שתגיע אל ישומה, בעזרת השם.

פרטים

לכל דבר גשמי ישנו כח רוחני המחיה אותו ולפיכך משנחרב בית המקדש, נפסק הקשר האמיץ בין העולמות העליונים לעולמינו, וממילא הפסיק השפע וחדלה הברכה.

פרטים

הגמרא מספרת על רוכל שהגיע לרחובה של עיר והכריז 'מאן בעי חיי'? מי רוצה לחיות? רבי חייא פונה אליו, ואומר: אני רוצה לקנות חיים.

הרוכל מכיר את רבי חייא ואומר לו: אתה לא צריך את המרכולת שלי. מה שלי יש להציע, אתה לא זקוק לקנות.

רבי חייא מבקש ממנו לבא בכל זאת והרוכל אומר לו: "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע ושפתיך מידבר מרמה".

 

אמר רבי חייא, עד כה לא הייתי מודע לעובדה שהפסוק הזה כה פשוט, שהעצה כל כך פשוטה כדי לזכות בחיים.

הרב הראשי לתל אביב, ישראל לאו מעיר: מה החידוש? מה הוסיף הרוכל שרבי חייא לא ידע עד כה?

מסביר הרב לאו כי כאשר אנו קוראים את הפסוק הזה בתהילים אנו משוכנעים שמדובר על עולם הבא, על עולם שכולו טוב, על עולם מטאפיסי, על הישארות הנפש, פתאם הרוכל הפך את זה לסם חיים פרקטי.

הוא מוכר משחת נעליים, משחת שיניים, מסרקים,חוטים, מחטים וכו', ובין היתר הוא מוכר פסוק. הוא אומר דבר פשוט: זו לא סגולה לעתיד לבא, זו לא מעלה במעלות הצדיקים, זו תרופה, זה ויטמין ממשי, כי שלמה המלך אומר בקוהלת: שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו.

 

אין זה עולם הבא, או מעלה של צדקות, אלא זו בריאות הגוף והנפש.

מדרש זה מתאים במיוחד לתשעה באב, שכן כל חורבן בית המקדש הגיע בגלל נושא של שנאת חינם. ישנם סיבות רבות המוזכרות בגמרא, אך כולם מזכירים בעיקר את נושא אהבת חינם.

 

תשעה באב לא החל בחורבן הבית אלא החל לפני 3300 שנים.

כאשר בני ישראל היו במדבר פארן, ומשה רבינו שלח 12 מרגלים כדי לראות את הארץ. עלו זה בנגב וראיתם את ההר, וראיתם את הארץ מה היא, הטובה היא אם רעה וכו'.

והמרגלים שבו, מתי? בליל תשעה באב.

 

באותה שנה היו אמורים בני ישראל לארץ כנען, אך המרגלים חטאו בשמירת הלשון. הם אמרו דברים נכונים – הארץ טובה וכו' אבל אז הוסיפו את המילה 'אפס' והפכו לפרשנים.

מדיווח מודיעיני קורקטי הם החלו לדבר במושגים של 'יצליח ולא יצליח'. מדכאים את המורל, שוברים את בני ישראל ואומרים: 'לא נוכל לעלות'.

הם הפכו מעיתונאים לפרשנים. הם מעלו בשליחות אליה נשלחו. הם דיברו לשון הרע על הארץ.

והעם עומד פתח אהלו, משפחה משפחה ובוכים.

ועל כך מובא בגמרא שאמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם את הלילה הזה בכיה לדורות.

 

בית ראשון, בית שני, ועוד צרות רבות אירעו בלילה זה. גם גירוש ספרד שהתרחש לפני 522 שנים [1492] ארע ביום זה.

זה התרחש בליל תשעה באב. וכדי שיבנה בית המקדש, עלינו להתחזק בנושא זה של שמירת הלשון.  

פרטים

במליצת השירה יצייר המשורר ברוחו כאילו הציפור והדרור המנעימים קולותיהם, כאילו שהם לויים שעומדים על הדוכן ומנעימים זמירות לקונם

פרטים

מספרת הגמרא במסכת יומא:

מקדש ראשון מפני נחרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם [ידעו לחשב מתי תסתיים הגלות].אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם [לא ידעו לחשב זאת].אמר רבי יוחנן, טובה ציפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים.

 

למה מתכוונת הגמרא שאחרונים – כלומר בימי בית שני, לא נתגלה עוונם? ומדוע הראשונים – כלומר ימי בית ראשון עדיפים מהם? ובכלל מהו השימוש בלשון 'טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים', ולא פשוט יותר: 'עדיפים הראשונים על השניים'?

 

הרב דיין מסביר [בשם הספר אמירה יפה משמו של הגאון מווילנא] את העניין על רקע ההלכה לפיה שני סימני טהרה נאמרו בתורה בבהמה וחיה.

 

הראשון: מפרסת פרסה, והשני: מעלה גירה.

מה ההבדל בין שני הסימנים? הראשון נראה לעין, כולם יכולים לראות את הפרסה של הבהמה, ואילו השני הוא נסתר יותר, פנימי. הבהמה מעלה גרה בתוך גופה.

 

מכאן מובן ההבדל בין שני בתי המקדש.

 

הראשונים עשו חטאים גלויים, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולכן 'חטאם היה גלוי', ולכן הוא דומה 'לצפורנם' המשול לפרסת הבהמה.

 

השניים עשו חטאים נסתרים, שנאת חינם שהיא בלב, ועל כן הם משולים ל'כריסם' שהוא דבר נסתר ומזכיר את העלאת הגירה הנעשית בתוך הכרס בדרכי האכילה.

 

זוהי גם הסיבה שהראשונים עדיפים שכן עוונם עם כל החומרה שבדבר היה גלוי. הם לא הסתירו זאת. האחרונים לעומת זאת הרשיעו בסתר, שנאו בלב, אך כלפי חוץ עשו עצמם כאוהבים האחד את זולתו.

 

הערה נוספת הקיימת בגמרא זו הוא מה שכתבה הגמרא שבמקדש שני עסקו בגמילות חסדים וכו', אבל היתה שנאת חינם. כיצד הדברים מסתדרים? האם אין גמילות חסדים היפוכה של שנאת חינם?

 

ללמדך, שייתכן שאדם יגמול חסדים מן השפה ולחוץ.

 

אדם מקים גמ"ח, מסייע לשני, עוזר לזולת במסגרת של עמותה, אך בליבו פנימה הוא אכול שנאה. רוצה הוא ברעתו של חבירו.

אז למה הוא מקים את אותה גמ"ח? בגלל אילוצי חברה, כדי להשקיט את המצפון, ואולי בשביל להשיג תועלת כל שהיא [תקציבים], וייתכן שהוא גם עושה זאת לשם המצווה.

 

רק מה? הוא עושה זאת כרובוט, כחוק ממנו אינו יכול להתחמק. לא משתתף בעשיית החסד גם רגש של אהבה לחבר.

 

וזוהי שנאת חינם. 

פרטים

חמשה דברים ארעו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות הראשונות, ברדת משה מן ההר וראה את העגל והמחולות, כמפורש בתורה; וזה היה בי"ז בתמוז; ב. בוטל התמיד מלהקריב בבית ראשון (שכבר לא מצאו הכהנים כבשים להקריב, מפני המצור); ג. הובקעה העיר, בחורבן בית שני; ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה; ה. הועמד צלם בהיכל.

פרטים
ימי בין המצרים הם פרק זמן של התבוננות במצבו של עם ישראל בכלל, ושל כל יחיד בפרט.
 
בימים הללו יש לנו לעסוק בשאלות:
 
א.     מה הפסדנו בחורבן בית המקדש?
ב.     מה הם הגורמים שהביאו לחורבן?
ג.      האם יש בידינו לעשות משהו כדי לתקנם?
ד.     מה צריכים אנו לקוות ולהתפלל בימים אלו?
 
ראשית דבר, עלינו לדעת עד כמה הקב"ה אוהב אותנו, וכי רק מחמת האהבה העזה שלו אלינו הוא בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו.  
 
אך לא רק את תורתו נתן לנו הקב"ה מחמת אהבתו אותנו, אלא הוא גם קבע את מקום שכינתו בתוכינו, שתהיה שכינתו קרובה אלינו, בבית המקדש.
 
יש קשר הדוק בין לימוד תורת ה' ובין היות שכינתו שרויה בבית המקדש, לפי שאינה דומה היכולת שלנו להגיע לעומק דברי התורה כאשר בית המקדש קיים ושכינתו של הקב"ה קרובה אלינו, למצבנו כיום, שבית המקדש חרב, ושכינת עוזו אינה נמצאת בקרבנו.
 
יחד עם זאת, עלינו גם לדעת: מה היא הסיבה לחיבה הגדולה של הקב"ה כלפינו? כי כאשר נדע את שורש החיבה, גם נבין מה רוצה הקב"ה מאתנו, ומה הוא מצפה שנעשה.
 
רש"י בפרשת בהעלותך [פרק יח פסוק יט] מביא את דברי חז"ל על הפסוק שבו הוזכרו חמש פעמים המילים "בני ישראל" - להודיע את חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד, כמנין חמשת חומשי תורה.
 
מהו הקשר בין חמשת חומשי תורה ובין הבעת חיבתם של בני ישראל חמש פעמים באותו הפסוק? והתשובה היא, שכל חיבתם של ישראל נובעת מהיותם של בני ישראל ראויים לקבל את התורה וללמוד אותה משום המעלה הרוחנית המיוחדת שיש רק להם, ואין לשום עם אחר. מעלה רוחנית זו "נרכשה" עבורנו על ידי האבות הקדושים לדורות עולם, והיא זאת שהכשירה אותנו לקבל את התורה, ורק מכוחה הקב"ה מחבב אותנו.
 
לשיא המעלה הרוחנית, הגיע משה רבינו, עקב הביטול העצמי המוחלט שלו כלפי הקב"ה, באומרו "ונחנו מה", כאילו אינו כלום [בעוד שאברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר", שיש בו בחינת משהו, אם כי כמו עפר ואפר].
 
ולכן, לדברי חז"ל, זכה משה רבינו שהתורה תיקרא על שמו "תורת משה", כי מידת הענווה העליונה של משה רבינו [שהיה "ענו מכל אדם אשר על פני האדמה"] העמידה אותו במעלה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע, ומכוחה הוא זכה להיות "מקבל התורה" מהקב"ה, ולהמשיך ו"למסור" אותה לבני ישראל.     
 
ואילו אנו, גם אם אין אנו יכולים להגיע לדרגת הביטול של משה רבינו, בכל זאת, יכולים אנו מכח המעלה הרוחנית שיש בקרבנו להגיע למדרגות מסויימות של ביטול כלפי הקב"ה, ולחיות בהכרה שאין אנו הקובעים את גורלנו ואת מהלך חיינו, אלא הקב"ה בלבד הוא הקובע זאת.   
 
גם את בית המקדש קבע הקב"ה בתוכינו מכח אהבתו אותנו משום מעלתנו הרוחנית המיוחדת, ועשה זאת כדי שנהיה קשורים אליו בקירבה גדולה מאד.
 
ונמצינו למדים, כי מעלתנו הרוחנית היא זאת שעשתה אותנו להיות העם האהוב על הקב"ה, להיות העם היחידי הראוי ללמוד את תורת ה', ולהיות קרובים אל הקב"ה, על ידי השראת שכינתנו בתוכנו, בבית המקדש.   
 
ולכן, לימוד התורה וקיומו של בית המקדש הם שני דברים הקשורים וצמודים זה לזה, וכאשר חסרנו את בית המקדש, חסרנו הרבה מדרגות בלימוד התורה.
 
ולפי זה, יכולים אנו להבין מדוע בסיומה של תפילת שמונה עשרה, אנו חוזרים ומבקשים על שני דברים שכבר ביקשנום בתפילה עצמה: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקינו בתורתך. כי שני הדברים הללו, בית המקדש ותורת ה', שייכים אלינו מאותה הסיבה, בהיותנו העם היחיד שיש לו מעלה רוחנית אשר מכוחה אנו ראויים ללמוד את התורה, ומכוחה ראויים אנו שתשרה השכינה בקרבנו, בבית המקדש.
 
 
בבית המקדש היו בני ישראל "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". כתלי המקדש מסביב לא התרחבו, ובכל זאת יכלו העומדים שם בצפיפות להשתחוות ברווחה, כי מקומו של המקדש אינו מקום גשמי גרידא אלא יש לו את מעלת הקדושה הרוחנית, שהיא אינה מוגבלת, ומכח המעלה הזאת היו יכולים בני ישראל, אשר גם להם יש מעלה רוחנית, להשתחוות ברחבות, על אף שעמידתם היתה בצפיפות.
 
הרחבות הזאת נוצרה דוקא בשעת ההשתחואה, בשעה שהגיעו לפסגת מעלתם, בביטול העצמי המוחלט כלפי הקב"ה, ביטול שבא לידי ביטוי במעשה ההשתחואה.
 
דבר דומה מוצאים אנו בדברי חז"ל [בראשית רבה פרשה י"א], המתארים את בקשת השבת שיהיה לה בן זוג כמו לשאר הימים, ואמר לה הקב"ה שכנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו בני ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת – כנסת ישראל הוא בן זוגך!היינו דבור [שמות כ] זכור את יום השבת לקדשו.
 
יום השבת, למרות היותו דומה לשאר ימות השבוע מצד מסגרת הזמן של עשרים וארבע שעות, מציאותו הינה רוחנית ובעלת משמעות רוחנית, ולכן ראויים הם ישראל, משעה שקיבלו את התורה בסיני, ונהיו בעלי מדריגה רוחנית גבוהה יותר, להיות בני זוגה של השבת.
 
וביאור הדברים, שהרי לתורה אין גבול, כי לדבר רוחני אין גבול. גם השבת הינה רוחנית, ולכך היא "נחלה בלי מצרים". אין גבול להתעלות הרוחנית שאפשר להתעלות בשבת. ולכן, ראויים הם ישראל משעה שקיבלו את התורה ונעשו בעלי מדריגה רוחנית ללא גבול, להיות בן זוגה של השבת.       
 
חז"ל מבארים את גורמי החורבן, בכך שעם ישראל ירד ממעלתו הרוחנית, אך הם מחלקים בין הירידה שהביאה לחורבן הבית הראשון ובין הירידה שגרמה לחורבן הבית השני.
 
לגבי חורבן הבית הראשון נאמרו בדברי חז"ל שני טעמים: האחד, שעברו על שלשת העבירות החמורות, של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. והשני, שלא ברכו בתורה תחילה, ולפי הסברם של הראשונים, הם אכן למדו תורה, אלא שהם לא החשיבו את ערך לימוד התורה, ולכן זלזלו בברכות שלפניה.
 
ונראה לומר, שאין סתירה בין שני הטעמים אלא הם משלימים זה את זה.
 
כי לפי מעלת ישראל על פי התורה שניתנה להם, הם לא היו מסוגלים להגיע לרמה רוחנית כה ירודה, לעבור על שלשת העבירות החמורות. אלא, כיון שלא העריכו את לימוד התורה והתייחסו אליו כלימוד של חכמה גרידא ולא כלימוד של תורה, שמשמעותו הוראה לדרך חיים [ומבואר בהרחבה במהר"ל], והרי אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שרק באמצעות הוראתה של התורה לדרך חיים יכול האדם להתגבר על יצרו. לכן, הפסידו בכך את המעלה הרוחנית של לומדי תורה, ויכלו להתדרדר עד לעבירה על שלשת העבירות החמורות.      
 
ואפשר אף לומר, כי הקב"ה סילק מהם את מעלתם הרוחנית בכך שהחריב את בית המקדש והוריד בכך אותם ממעלתם המיוחדת שהיתה בהיותם בקשר קרוב אליו בבית המקדש, כדי שלא יהיה עוונם כה חמור. כי אין דומה מעשה עבירה של אדם בעל מדריגה, למעשה עבירה של אדם שאינו בעל מדריגה.
 
ואילו הגורם לחורבן הבית השני היה - שנאת חינם שהיתה ביניהם [מסכת יומא ט א], ומוסיפה הגמרא ואומרת: רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא.
 
התביעה על כלל ישראל שהביאה לחורבן הבית היתה עקב מעלתם הרוחנית המיוחדת. עם שהקב"ה אוהב אותו ושוכן בקרבו אסור לו להתדרדר ממעלתו, ואם בכל זאת הוא יורד, מונע הקב"ה את המשך מעלתו בקשר המיוחד עמו בבית המקדש, ומחריב את ביתו, את מקום שכינתו בתוכם.
 
הבנה לעומק של סיבות החורבן היא המפתח לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.
 
תפקידנו בימי בכל ימות השנה, ובפרט בימי בין המצרים, הוא לעשות כל שבידינו כדי לתקן את הפגם במעלת ישראל שהביא לחורבן הבית. 
 
דבר זה יכול כל אחד ואחד מאתנו לעשות בעצמו, בכמה אופנים:
 
האופן האחד:בן תורה היושב והוגה בתורת ה', צריך לחוש שאין הוא עוסק בחכמת התורה גרידא, אלא הוא לומד את דבר ה' כהוראה לדרך חייו. העיסוק בתורת ה' ביכולתו לרומם את נפש האדם ולהדריכו בדרך ה' גם כאשר הוא עוסק בסוגיות שאינן הלכה למעשה, ובתנאי שבשעת הלימוד יחוש הלומד כי הוא עוסק בדבר ה'.
 
ברכות התורה שמברכים בימים אלו, צריכות להאמר בכוונה מרובה ובהבנה מעמיקה על גודל הזכות שנפל בידינו, שהקב"ה בחר בנו בלבד לתת לנו את תורתו.
 
האופן השני:בחורבן בית המקדש הפסדנו את הקשר הישיר והקרוב שהיה לנו עם הקב"ה במקום המקדש.
 
ניתוק הקשר הישיר והקרוב אל הקב"ה עקב הירידה הרוחנית שהביאה לחורבן הבית, הביא בעקבותיו ירידה בבהירות המחשבה, ובאפשרויות של לימוד התורה מתוך הרחבת הדעת.
 
כי, כאמור, יש קשר בין ההשגות בלימוד התורה ובין הקירבה לשכינתו של הקב"ה בבית המקדש, שמסלקת את המחיצות ומשפיעה סייעתא דשמיא שנצרכת מאד ללימוד התורה.
 
לכן, התיקון שביכולתנו לתקן, הוא להשתדל ולעמול עתה בהשגת מעלות רוחניות, שהן הגורמות ליצירת קשר קרוב עם הקב"ה. ואז נזכה גם לסייעתא דשמיא שתביא אותנו למדריגה יותר גבוהה של בהירות הדעת בלימוד התורה.
 
את אחת המעלות הרוחניות מבטאת התורה במילים הללו, "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ויש לנו לשים לב לביטוי "ה' א-לקיך", שמשמעותו היא שהקב"ה מייחס את שמו עלינו במיוחד בכל צעד וצעד של חיינו. ולכן, כמה שיחוש האדם בנפשו כי כל כשלונותיו וכל הצלחותיו אינן בגלל מעשיו אלא בגלל שכך רצה ועשה ה' א-לקיו, הוא יהיה בדרגת תמימות יותר גבוהה.
 
האופן השלישי: רגשות השמחה והאבלות – שהן חשובות ביותר בעבודת ה'.
 
כל מצבינו הנוכחי, כאשר בית המקדש עדיין חרב, וכאשר עם ישראל נמצא בגלות, גשמית או רוחנית, כל זה נובע מהאמור בפרשת התוכחה [דברים כח מז]:
 
תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב!
 
דהיינו, מעבר לחטאים הגדולים והבגידה בה' שגרמו לחורבן, נתבע עם ישראל על חוסר השמחה בעבודת ה'. ולכן, תיקון העונש על העדר השמחה בעבודת ה', צריך להעשות על ידינו בשני כיוונים.
 
מצד אחד, להגיע למדריגה של עבודת ה' מתוך שמחה.
 
ומצד שני, לחוש את גודל האבלות על חורבן בית המקדש.
 
כי רגשי האבלות על החסרון של עבודת ה' בבית המקדש, הם עצמם מהווים עבודת ה' גדולה וחשובה, משום שביכולתם של רגשי האבלות והצער לרומם את האדם ולקרבו לעבודת בוראו, לא פחות מרגשי השמחה שיש לו בעבודת ה'.
 
הבנת הענין, כיצד רגשות השמחה והאבלות פועלים בנפש האדם לרוממו, נעוצה בהבנת התכלית בעבודת ה'.
 
פסגת עבודת ה' היא, כאשר מבטל האדם את עצמו לגמרי כלפי בוראו. אך גם אם לא הגיע האדם לביטול עצמי מוחלט, הרי כל מדריגה ומדריגה של ביטול עצמי כלפי הקב"ה מעמידה את האדם במדריגה רוחנית, שהיא לפי ביטולו העצמי כלפי הקב"ה.
 
הביטול העצמי גורם לאדם שני דברים חשובים ביותר בעבודת ה':
 
האחד, הוא זוכה לבהירות הדעת, שהוא היסוד העיקרי המאפשר את עבודת ה', הן בלימוד תורה, הן בתפילה, והן בהשגת דרגות רוחניות.     
 
והשני, לבו מתמלא בשמחה של סיפוק, וטרדות העולם אינן מפריעות לו, אלא אדרבה, כל מעשה של מצוה, של עמל בתורה, ושל מאמץ להתקדמות רוחנית  משפרות יותר ויותר את מצב רוחו השמח.
 
נמצינו למדים, שהשמחה בעבודת ה' היא הביטוי של נפש האדם, כאשר הוא מכיר בגודל ההזדמנות שלו להיות בטל לבוראו, ולעשות את רצונו בלב שלם. ואילו מצד שני, הרגשת השמחה בלב היא היא הגורמת לו להוסיף ולהתקדם עוד ועוד במדרגות רוחניות, לעמול בתורה ולעבוד את ה' בכל לבבו,  
 
ביטוי מעשי לביטול האדם כלפי בוראו מצינו במצות ההשתחואה במקדש. כי כאשר משתחוה האדם לפני הקב"ה בכל גופו, הוא מכניע לפניו את כל גופו, ומבטלו לגמרי כלפי הקב"ה, ופעולת הביטול הזאת מטביעה את רישומה העמוק בנפש האדם.
 
ולכן, מוצאים אנו שבשעת הבאת הביכורים למקדש, שהיתה שעת שמחה גדולה, וכדברי הכתוב  [דברים כו יא]  "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ", היה צורך להקדים לשמחה הגדולה את ההשתחואה, וכדברי הכתוב לפני כן, "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לקיךָ".כי רק לאחרי ההשתחואה, שהיא הביטול העצמי, יכולה לבוא השמחה האמיתית בעבודת ה'!
 
ובמקביל לעבודת ה' מתוך שמחה, גם הצער והאבלות שמביע אדם מישראל על חורבן בית המקדש, הם ביטוי של ביטול העצמי שלו כלפי הקב"ה. כי בכך הוא מראה שהעיקר בחייו אינו רצונו להצלחתו האישית אלא איכפת לו בעיקר מהחסרון בעבודת ה' ומהקשר הישיר עם הקב"ה שהיה בבית המקדש.
 
יסוד דומה לדברים הללו אנו מוצאים בדברי חז"ל על הפסוק בדברי התוכחה, "ואם לא תשמעו לי" [ויקרא כו יד]:
 
רש"י מבאר, לפי דברי חז"ל, כך: "ואם לא תשמעו" – להיות עמלים בתורה.
 
ומה תלמוד לומר "לי"? אין "לי", אלא זה המכיר את רבונו, ומתכוון למרוד בו. כמו נמרוד שנאמר בו "גבור ציד לפני ה'", שמכירו, ומתכוין למרוד בו. וכן אנשי סדום, שנאמר בהם "רעים וחטאים לה' מאד", שהיו מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו.
 
ויש לדייק מסמיכות הענין, כי גם מי שמכיר את בוראו ואינו עמל בתורה, גם הוא נחשב כמי שמתכוין למרוד בו.
 
ויש לעיין, מדוע אדם המקיים מצוות אך אינו עמל בתורה, נחשב כמי שמכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו, ודרגתו הרוחנית נחשבת כל כך ירודה עד שהוא נמשל כמו נמרוד ואנשי סדום!? 
 
כמו כן, יש לעיין, מנין יש לנו ללמוד מדברי הכתוב הללו דבר חמור שכזה?
 
ונראה לומר, שכאן מגלים לנו חז"ל יסוד נפלא באופי האדם, שהרי דבר ידוע הוא, שכל דבר שאדם מחשיב אותו והוא רוצה בו, הוא משתדל להגיע אליו, ולהשיגו.
 
טבע האדם אינו מתנגד לעמל ולמאמץ כדי להשיג דבר נכסף, אלא אדרבה, הוא ממריץ אותו להשקיע את כל מרצו, ככל יכולתו, כדי להגיע למטרה הנכספת.
 
ומאידך, כאשר האדם אינו מכיר בחשיבות הדבר ובתועלתו, ואינו נכסף אליו, הרי באופן טבעי הוא מתעצל, ואינו משתדל מלעסוק בו.
 
ולכן, אדם המכיר את בורא העולם, אך אינו עמל בתורת ה', אות הוא כי תורת ה' אינה חשובה בעיניו. כי אם הוא היה מכיר בערכה, הוא היה מתמסר בכל מאודו לעמול ולעסוק בה!
 
מי שמתהלך עם הרגשה שהוא בן חורין מלעסוק בתורה ולהעביר את חייו בדברים בטלים, הרי עצם הרגשת ה"חירות" הזאת היא היא המרידה במלכות שמים. אדם שכזה, המאמין בבורא ומקיים מצוותיו, אך יחד עם זה הוא אינו עמל בתורה, הרי הוא מכיר את בוראו, ובמקביל הוא גם מורד במלכותו.
 
ויסוד הדברים נמצא בביטוי של חז"ל בפרקי אבות [ב טז] "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". בדברים אלו גילו חז"ל כי הרגשת בן החורין האמיתית שיש לו לאדם, היא רק ההרגשה כשהוא עוסק בתורה, שאז הוא בן חורין, כאשר הוא מנותק מכל הסביבה וההשפעה הגשמית של העולם. ולעומתה, כל הרגשת "בן חורין" אחרת, הרי לא רק שהיא הרגשה מוטעית מעיקרה, אלא שעצם ההרגשה הזאת היא ביטוי של מרידה!
 
ולאור האמור, אפשר להבין את דברי התורה בפרשת התוכחה [פרשת כי תבוא], שכל העונש הבא על עם ישראל הוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".
 
ולכאורה יש לשאול, מהו הביאור של הכתוב הזה? וכי אדם צדיק המקיים מצוות ונמנע מעבירות ["צדיק" יכול להיות אפילו עם הארץ, כי רק "חסיד" הוא אינו יכול להיות, וכפי שמבאר רבינו יונה בפירושו לפרקי אבות], יכול להתבע ולהענש בענשים החמורים שבתוכחה רק בגלל שלא היה שמח וטוב לב בעבודתה!?
 
אך לפי היסוד שביארנו אין מקום לשאלה הזאת. כי הטעם היחידי לקיום המצוה בלא הרגשת שמחה, הוא משום שהאדם עושה אותה כהכרח לעשות את רצון ה', ורק מתוך חוסר ברירה. כי אם היה האדם רוצה בקיום המצוה, הרי באופן טבעי הוא היה שמח כשהיא מזדמנת לידו.
 
אדם שכזה, הרי הוא מכיר בבוראו, ויודע את החיוב ואת הערך של המצוה. ואם בכל זאת הוא אינו שמח בעבודת ה', הרי אות הוא כי ברוחו הוא מורד בה', וכל עשיית המצוות שלו היא מתוך הכרח וכפיה, ולכן הוא ראוי שיחולו עליו כל הדברים האמורים בתוכחה.   
 
בהירות הדעת כבסיס לעבודת ה'
 
הגמרא במסכת תענית [כט א] אומרת: כתיב [במדבר י"ד] "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה, ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
 
והדברים צריכים ביאור: הרי הבכיה שנקבעה לדורות היתה עקב חטאי בני ישראל, כי בית ראשון חרב בגלל שלשת העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב בגלל שנאת חינם, וזוהי סיבת הבכי, על הירידה הרוחנית שהביאה לחורבן, ועל החסרון שיש לנו בהעדר בית המקדש, ואין זו בכיה על מה שאירע בפרשת המרגלים!?
 
אך כשנעמיק בענין נווכח, ששורש החטאים שגרמו לחורבן נעוץ באותה בכיה בפרשת המרגלים.
 
בני ישראל היו באותה תקופה בבהירות הדעת שזכו לה בעקבות מעמד הר סיני. אילו לא היו מבני ישראל נשמעים לעצת המרגלים, הם היו נשארים במדריגה הגבוהה של בהירות הדעת, ולא היו באים לידי אותם כשלונות וחטאים שגרמו לחורבן בית המקדש.  היה בכח בהירות הדעת שהיתה להם באותה עת כדי לדחות את דעת המרגלים, וללכת אחרי משה רבינו.
 
אך משלא עמדו בבהירות הדעת שהיתה להם, ובכו בכי חינם שסותר למציאות של בהירות הדעת, כנגד זה הם איבדו את דרגתם הרוחנית הגבוהה בבהירות הדעת, ומכאן ואילך הם היו מסוגלים לחטוא את החטאים הנוראים שהביאו לחורבן בית המקדש.
 
היה זה חסד הבורא שנטל מהם את דרגתם הרוחנית כדי להפחית את חומרת אשמתם מכאן ואילך, כי לאדם שנתן לו הקב"ה דרגה רוחנית ואינו משתמש בה, הרי חטאו חמור פי כמה ממי שלא נתן לו הקב"ה דרגה רוחנית כזו.
 
וחסד שכזה עשה הקב"ה עם עמו ישראל גם בשעת החורבן, כאשר הקדים את צאתם לגלות בשנתיים, לפני שיתקיים בהם הכתוב "ונושנתם בארץ", כי אז היה מתקיים בהם חס וחלילה סופו של הפסוק "כי אבד תאבדון מהר". הפסד השנתיים בארץ היה חסד כדי שלא נאבד לגמרי אם היינו נשארים בארץ.  
 
וכתב הספורנו על הפסוק "ומל ה' את לבבך", דהיינו, שבאחרית הימים ימול ה' את ערלת לבנו, והכונה היא, שיתן ה' לנו בהירות הדעת, וזו היא הברכה הגדולה שתתקיים לעתיד לבוא.
 
בפתיחה לאיכה רבהדורש המדרש את דברי הכתוב בספר דניאל [פרק ח] "וצבא תנתן על התמיד בפשע", כך –
 
אין "צבא" אלא מלכיות.
 
"התמיד", אלו ישראל, דכתיב [יהושע א] "והגית בו יומם ולילה".
 
"בפשע", בפשעה של תורה.
 
כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת, שנאמר [דניאל ח] "ותשלך אמת ארצה", ואין אמת אלא תורה, שנאמר (משלי כ"ג) "אמת קנה ואל תמכור".
 
אם השלכת דברי תורה לארץ - מיד הצליחה המלכות!
 
הדא הוא דכתיב (דניאל ח') "ועשתה, והצליחה".
 
אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.
 
אמרו להם [שאלו אותם אומות העולם, האם] יכולין אנו להזדווג לאומה זו!?
 
אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן, אי אתם יכולין להם. ואם לאו, אתם יכולין להם, שכן הבטיחם אביהם ואמר להם (בראשית כ"ז) "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו", כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו. וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות - הידים ידי עשו!
 
משמעות הדברים היא, שהמציאות של ישראל היא תמיד, שהיא שם התואר שלהם, וזה מה שמחייב אותם להיות שקועים ולהגות בתורה תמיד.
 
כי המציאות של עם ישראל תלויה אך ורק בעיסוקם בתורה, שעליה נאמר "והגית בה יומם ולילה", לפי שהיא תפקיד היהודי, והיא מקיימת אותנו בכל רגע ורגע, ומכוחה אנו רוחניים.
 
ולכן, אומר המדרש, שבשעה שישראל משליכים את התורה, אזי גזירת המלכות הרשעה לגבינו, מצלחת.
 
עם ישראל שונה מאומות העולם שוני מהותי. "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", כדברי הגמרא במסכת יבמות.
 
ביאור הדברים הוא, שבחינת "אדם" היא בכח הדיבור שלו, וכמבואר בפרשת בראשית, "ויהי האדם לנפש חיה", ואומר על כך התרגום "לרוח ממללא". אך אין כוונת הכתוב לדיבור הפה גרידא, אלא לדברי תורה, שהם תכלית הדיבור של האדם. אילו לא היה האדם הראשון חוטא באכילת עץ הדעת, הוא היה מדבר תמיד בדברי תורה, וכמאמר חז"ל, "אדם לעמל יולד", לעמל פה, לעמל פה של תורה. וכך גם היו נוהגים כל צאצאיו.
 
וכך שנינו במסכת סנהדרין [צט ב]:
 
אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר [איוב ה] "כי אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא!?  - כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו", הוי אומר, לעמל פה נברא.
 
ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר [יהושע א] "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" - הוי אומר לעמל תורה נברא.
 
אבל, משחטא האדם הראשון, הוא איבד את מעלת היות האדם ל"רוח ממללא", וזכו במעלה הזאת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שכל דיבורם היה בדברי תורה. ומכח האבות זכו הבנים, להיות עם ישראל, ולכן הם לבדם "קרויים אדם", כיון שהם עוסקים ומדברים בדברי תורה, שדבר זה הוא מהות האדם ותכליתו.
 
העיסוק בתורה הוא המגן עליהם מכל הגזירות הרעות שגוזרים עליהם שונאיהם הגויים, ובאם חס וחלילה הם נוטשים את התורה, יכולות הגזירות לחול עליהם, וכדברי בלעם, שכל זמן שקולם של  ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין אדם יכול להם.
 
המהות של עשו היא מהות גשמית, ומהות גשמית אינה יכולה להתגבר ולהשתלט על מהות רוחנית. "קולו של יעקב" הנשמע במקומות התורה, הוא הביטוי למהות הרוחנית של עם ישראל, המונע את כוחו הגשמי של עשו מלפעול נגדו. אבל, אם מאבדים ישראל את מהותם הרוחנית, ונעשים גשמיים כעשו, ואין קולו של יעקב נשמע מהם, אזי יכול כוח ידיו של עשו להתגבר עליהם.
 
וכך גם מבואר בפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'", שכאשר מבחינה הבהמה בצלם הרוחני של האדם, היא נרתעת ממנו ואינה תוקפת אותו, אבל כאשר מאבד האדם את הצלם האנושי שלו, תוקפת אותו הבהמה כאילו הוא היה בהמה.
 
הגר"ח מוולוזין, מבאר בספרו רוח חיים, את שלשת הענינים  של נפש, רוח ונשמה.
 
הנפש היא כח התנועה של האדם, והיא נמצאת גם אצל בעלי חיים. הרוח, היא כח הדיבור של האדם, ואילו הנשמה היא כח החשיבה שלו.
 
אברהם אבינו היה ה"נפש של כלל ישראל", שהוא היה עמוד החסד, ומעשי חסד נעשים על ידי תנועה, שמקורה הוא מהנפש.
 
יצחק אבינו, שהיה עולה תמימה, היה ה"נשמה של כלל ישראל". המחשבה היא על ידי ה"נשמה" [ולכן מחשבת פיגול, שהיא בנשמה, פוסלת את הקרבן].
 
ויעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים, באהלה של תורה, ודיבורו היה בתורה, היה ה"רוח של כלל ישראל".
 
ולאור זאת, אפשר לבאר את דברי הילקוט בתחילת פרשת תרומה, על הפסוק "זהב וכסף ונחושת", שזהב הוא משכנו שעשה משה, שהיה חביב להקב"ה כזהב, כסף זה מקדש ראשון שבנה שלמה, שבזמנו אין כסף נחשב מאומה. ואילו נחשת זה בית שני, שהיה חסר חמשה דברים [ונחושת לשון חסרון הוא].
 
משכנו של משה היה בדרגה הגבוהה ביותר, "זהב", משום שהוא היה תיקון ב"נשמה של כלל ישראל", וכדברי חז"ל, הרי הוא קיים לעד, גם לאחר שהסתיים תפקידו, לפי שתקון המשכן היה לתקן נשמת ישראל.
 
בית ראשון נחשב כ"כסף", היה תיקון ב"רוח של כלל ישראל", כמו שרואים שהוא נחרב משום שלא בירכו בתורה תחילה, שלא העריכו את לימוד התורה ואת הדיבור בדברי תורה, שזהו מהות הרוח של כלל ישראל. וכאשר הבית ראשון לא מילא עוד את תפקידו לתקן הרוח, לכן הוא נחרב
 
ואילו הבית השני, שהיה חסר חמשה דברים, היה תפקידו לעשות תיקון בנפש. והוא נחרב משום שנאת חינם, שהיא ההיפך הגמור לנפש של כלל ישראל. ומפני שלא מילא תפקידו, נחרב.
 
משה רבינו, מכוון כנגד הנשמה של כלל ישראל, ובזכותו ירד המן, שהוא מזון רוחני מהשמים.
 
אהרן הכהן היה מכוון כנגד הרוח של כלל ישראל, ובזכותו היו ענני הכבוד.
 
מרים הנביאה היתה כנגד הנפש של כלל ישראל, ובזכותה היתה הבאר, שהמים נובעים ממנה בכח התנועה, שהיא כח הנפש.
 
והדברים מאירים מאד לפי דברי רבינו בחיי, המבאר שיש בקרבן שלשה דברים: הבאת הקרבן והסמיכה עליו, הוידוי, ושריפת האימורים, שבכללם הכליות.
 
אדם חוטא בשלשה שלבים, במחשבה, בדיבור ובמעשה.
 
ומבאר רבינו בחיי, שהסמיכה על הקרבן בכל כובד כוחו באה לכפר על מעשה העבירה, הוידוי בא לכפר על הדיבור שקדם לעבירה. ואילו שריפת הכליות באה לכפר על המחשבה שקודם החטא, לפי שמקור מחשבת החטא הוא בכליות [שהן מקור העצה].
 
ולדברינו, הרי הוידוי שהוא בדיבור, בא לכפר על הרוח שנפגם דקרך החטא, והוא תיקון הדיבור, שמקורו ברוח.
 
שריפת הכליות שהיא כנגד מחשבת החטא, היא תיקון הנשמה, הנפגמת ממחשבת החטא.
 
ואילו הבאת הקרבן והסמיכה עליו, שהיא בכח התנועה, באה לתקן את פגם החטא שבנפש.
 
והדברים הללו מאירים גם את ענין שלשת השותפים ביצירת האדם, הקב"ה, אביו ואמו.
 
הקב"ה מעניק לאדם נשמת חיים משלו, וכמאמר חז"ל על הפסוק "ויפח באפו נשמת חיים", מאן דנפח מדיליה נפח. האבא מעניק לאדם את הרוח, וחייב ללמדו לדבר בדברי תורה, שהיא מהות הרוח של אדם מישראל, ואילו האמא, שהעובר מתגדל בקרבה, מעניקה לו את הנפש, את כח התנועה, וזו היא זכותה של האמא, שמוליכה [בכח התנועה] את ילדיה לתלמוד תורה, וכדברי הגמרא, נשים במאי זכיין? [איזו זכות של תורה יש לנשים?]– ועונה הגמרא: בזכות הולכת בניהם לתלמוד הורה.         
 
 
המשנה במסכת תענית [פרק ד משנה ו] מונה את חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב:
 
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר [ירושלים, לאחר החורבן].
 
וצריך ביאור, כיצד נכללה הצרה של חרישת העיר, שהיתה כבר לאחר החורבן, לחורבן עצמו. והרי החרישה הזאת אינה אלא דבר סימלי מול האסון הגדול של חורבן הבית.
 
ונראה לומר, שכוונת הרומאים בחרישת העיר והמקדש היתה לעקור כל זכר מהעבר של ירושלים ומקום המקדש. כי כל עוד קיים שריד מהעבר, יש לעם ישראל תקוה לעתיד טוב, עתיד שיהיה במתכונת העבר. וכוונתם בחרישת העיר היתה לעקור את כל עברם של ישראל, כדי ששוב לא יהיה להם עתיד טוב.
 
ולכן, דומה חומרת הצרה של חרישת העיר לחומרת הצרה של חורבן הבית.
 
מי שיש לו עבר, יש לו סיכוי לעתיד. אדם שראה גדולי תורה, יש לו סיכוי לעלות, כי מחמת הראייה הזאת יש לו השגה בגדלות של תורה. אבל מי שאינו קשור לעבר של תורה, ומי שחסרה לו ראיית צורה של אדם גדול, קשה לו מאד לגדול בעצמו בתורה. וכך גם אמר רבי  [במסכת עירובין דף יג עמוד ב]: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב [ישעיהו ל] "והיו עיניך רואות את מוריך".
 
דהיינו, הראיה של אדם גדול, אפילו ראיית אחוריו בלבד, משפיעה על דמותו של האדם, והיא אף מחייבת אותו לנהוג בהתאם, שהרי יש לו מעתה מושג מהי גדולת בתורה.
 
 
 
לסיכום: עבודת ה' בימי בין המצרים
 
א.     בימים אלו צריכים להראות את מידת האיכפתיות שלנו על חורבן בית המקדש. ולכן, את מנהגי האבלות עלינו לנהוג מתוך צער עמוק בלב ולא כמצות אנשים מלומדה. ככל שהצער נובע מהכרה ברורה עד כמה חסרים את הקשר הישיר אל הקב"ה בהעדר בית המקדש, כך אנו מתקנים את הגורמים לחורבן הבית, ויוצרים קשר של קירבה אל הקב"ה.
ב.     עלינו להצטער במיוחד על כי חסרים אנו את הדעת הבהירה בהבנת דברי התורה עקב חורבן הבית, ולבקש על בנין בית המקדש כדי שנגיע להבנה יותר מעמיקה בדברי תורה שאנו לומדים.
ג.      הצפייה לגאולה אינה רק מצוה גרידא אלא יש בה משום עבודת ה' גדולה. כי כאשר חש האדם שחייו אינם החיים הרצויים והמצליחים כיון שרק בזמן הגאולה יהיו החיים האמיתיים, הרי בכך הוא מעמיד את כל חייו תחת המסגרת של ציפייה להתגלות כבוד ה', ואין לך דבר המקרב את האדם לבוראו יותר מהעמדת החיים כולם בצפייה אליו.
  

 

פרטים

איך מצפים לישועה? מה היא אותה ישועה שאנו מצווין לצפות לה? ואיך מגיעים לזה? מאמר של תקווה גם בימים עצובים  

פרטים
בתוככי הים הגדול, הרחק מן הישוב האנושי, ללא מגע עם העולם הרחב, התקיימה מדינת החיות. היא היתה דומה להפליא לכל מדינה אחרת, עם משטר מסודר, ממשלה, משטרה, שופטים, כיאות למדינה המכבדת את עצמה. אלא שבמקום בני אדם, ניהלו את המדינה הזאת אזרחים מסוג אחר: קופים, חמורים וכדומה.
 
ביום בהיר אחד, הגיעו אורחים למדינה בני אדם, שספינתם נטרפה בים, מצאו מקלט באי הקטן. מיד עם הוודע הידיעה על בואם, נאסרו הפליטים על ידי המשטרה, והושמו במעצר כדי לדון בגורלם. האם יורשו להתגורר במדינה, האם יורשו לחזור אל מקום מוצאם, והאם יוכלו לקיים קשר עם אחיהם בני המין האנושי. ויצא פסק הדין: עליהם להשאר באי, להשתלב בחיי המדינה, לעבוד ולהתפרנס כמו כולם. אולם, פעם אחת בחודש יורשו לקיים קשר עם קרוביהם ביבשת הרחוקה.
 
וכך הפכו האנשים לתושבי מדינת החיות.
 
הם עבדו יחד עם החמורים, אכלו יחד עם הפרות, וישנו במעונם של כלבים. לא היה חסר להם דבר. אדרבה, הכל היה בשפע: אוכל, עבודה, בילויים. ובכל זאת, כשהגיע המועד שבו הורשו להתקשר הביתה, בכו ללא הרף. "אין אומללים כמונו בעולם כולו", אמרו, "אנו מושפלים ומדוכאים".
 
לא ארך הזמן, עד שנימת דיבורם השתנה. בתום חצי שנה לשהותם באי, כבר לא ניכר בהם כל זכר למצב הנפשי הקשה, שבו היו בשבועות הראשונים. וכשדיברו עם קרוביהם, אף ניסו לשכנע אותם שיצטרפו גם הם אליהם. "יש כאן כל טוב, אנו מנהלים כאן חיים ללא דאגות", אמרו.
 
אם בתחילה היו הם אלה שבכו, הרי עתה קרוביהם מבכים אותם. בתחילה, כאשר בכו על גורלם המר, עדיין היו בני אדם. עכשיו, כיון ששוב לא הרגישו כל אי-נוחות מסביבתם הבהמית, הרי הם עצמם הפכו לבעלי חיים ...
 
כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. כל עוד שבית המקדש היה קיים, והשכינה שרתה בתוכנו, הרי בכל נשימה ונשימה שאפנו אויר של קדושה, חיי הפרט והכלל היו מושתתים על אדני התורה, ויום יום ראינו בחוש את הנהגתו והשגחתו הפרטית של השי"ת עם עם ישראל. משחרב הבית, וגלינו מארצנו, עברנו לעולם מסוג אחר. המהפכה הזאת, המעבר מחיים רוחניים לחיים של "עולם הזה", הוא חד לא פחות מהמעבר ממדינה של בני אדם למדינה של בעלי חיים.
 
מי שכואב לו, מי שבוכה על מצבו. ברגע שאנו מרוצים, מאושרים, הרי הפכנו לאזרחים במדינת בעלי החיים, הפכנו לבעלי חיים. 
מי מסוגל לשרוד במצב כזה, ולא ליהפך לבעל חיים?
 
אמת, אי אפשר לבכות ללא הרף. אי אפשר לחיות כך, חייבים להשלים. אבל לפחות פעם בשנה, עלינו להזכר שעדיין אין אנו חמורים, גם אם אנו נאלצים לחיות ביניהם . 
 
מי שיכול לבכות לפחות פעם אחת בשנה מעומק הלב, נשאר בן אדם במשך כל השנה כולה. מי שגם לזה אינו מסוגל, לא יזכה לשמוח גם כאשר תבא הגאולה .
 
(ע"פ משנת רבי אהרן)

פרטים

בעוד ימים מספר יחול 'צום תשעה באב'. ביום זה אין אנו אוכלים לא מתרחצים ולובשים נעלי בד כדי להביא אל לבנו את מאורעות החורבן, את קריסתו של בית המקדש ואת גלות עם ישראל מארצו. -קונספט של יום עצוב. הענין הוא שלרבים מאתנו הענין נראה סוריאליסטי משהו, כלומר נכון שבית המקדש הוא חשוב ואנו מייחלים לראותו בבנינו וכו', אבל בעצם מה אלו כל הקרבנות הללו, מה הם בגדי הלבן ומה בכלל יהיה כשיבנה בית המקדש? או במלים אחרות: מישהו באמת מרגיש שמשהו מזה חסר לו? מישהו 'ממש' עצוב?

 

אחרית הימים
אנו נמצאים כעת בתקופה של חורבן, של גלות, בעתיד [הקרוב אנו מצפים] יגיעו ימי אחרית הימים, מה יקרה באחרית הימים? הנביא ישעיהו מתאר זאת בפרק ב', פסוקים א-ד,

 

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'

בראש ההרים

ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים...

 

כלומר בית המקדש שיתנוסס על הר בית ה' יהיה גבוה מכל מקום, ובעקבות כך ינהרו אליו כל הגויים וכל העמים. למה ינהרו? כי בית המקדש יהיה גבוה פיזית מכל אתר והוא יהווה אטרקציה תירותית מענינת? לא מסתבר.

 

רוחניות מוכרחת

יש כיום 17,000 דתות רשומות בעולם, או במילים: שבע עשרה אלף דתות. רובם הגדול אינו ידוע אבל אין זה אומר שהם לא קיימים, לכל אחד מאותם שבע עשרה אלף דתות או לפחות לרובם, יש בן אדם חכם אחד שטורח להסביר למתענינים מבחוץ את עקרונות הדת שלו ומדוע היא הדת האמיתית, חלק מהם אמנם נראים לנו אנשים מטורפים אבל לאט לאט הם נוגסים לנו בתרבות שלנו ומצליחים, לא לקעקע את אושיותיה אמנם, אבל ליצור דבר חדש: היהדות נהפכה לעוד דת, מובילה אולי, חשובה, אבל עוד דת. יעידו על כך אלפי הצעירים היוצאים ל'טרקים' במזרח הרחוק, ההתענינות המשונה בקבלה מעשית, וחוסר האיכפתיות של רבים מתורה ומצוות. אפשר, שגם יהודים שכן מאמינים בבורא עולם ובתורתו, עושים זאת מכח איזשהו הרגל, מעובדת היותם בנים לעם היהודי ותו לא.

כשבית המקדש היה ויהיה קיים, הר בת ה' יהיה נישא בראש ההרים, כלומר גבוה מכל מבחינה תרבותית- רוחנית, הדת היחידה תהיה הדת היהודית והיא תתן מענה הולם לכל פרט, כאשר לא ניתן יהיה לראות או להאמין במשהו אחר שכן יופיה של היהדות יאיר באור יקרות כל חלקה וכל פינה בעולם. ההתרוצצויות כמו גם החיבוטים הנפשיים האין סופיים יעלמו, הדכדוך וחוסר הסיפוק הנפשי לא יהיו, ותחושה נהדרת של אושר וכמיהה לרוחניות גבוהה תמלא כל לב כמו שממשיך הנביא ישעיהו:
 

והלכו עמים רבים ואמרו:

לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוה-י יעקב

ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו,

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

פרטים
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה , והעמיד צלם בהיכל (תענית כו .)
 
אין זה מקרה שמאורעות החורבן של כלל ישראל התרחשו מאז ומתמיד בתקופה זו . יש כאן מסר: הכל מתחיל מהשורש. שרשרת החורבנות והגלויות לא תיפסק, עד שנעקור את שורש כל הרע מתוכנו, עד שלא תישאר ממנו אפילו כמלוא נימה. ואכן, ימי הזכרון המציינים את שלבי החורבן במשך השנה כולה אינם ימי אבל, אלא ימי צום, המעוררים להתבוננות ותשובה . "וביום פקדי, ופקדתי" – נאמר למשה רבנו לאחר חטא העגל. כל האסונות שאירעו בתולדות עמנו, מקורם בחטא העגל, ובשבירת הלוחות שנגזרה מחטא זה.
 
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ... 
שבירת הלוחות לא היה מאורע חד-פעמי. שברי הלוחות לא נקברו ונגנזו באדמה, כדרך שקוברים ספר תורה פסול; גנוזים הם בארון, כדי שנתבונן בהם: " לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" .
 
מה הוא המסר הגנוז בשני הלוחות? הם היו "לוחות אבן, כתובים באצבע אלקים" – ללמדנו, מה הוא תפקידנו בעולם: לקחת את ה"אבן", את החומר הארצי, ולהטביע בו את הרוח האלקי, להפוך אותו לנושא רצון ה',  כדרך שהכתב האלקי חרות על האבן. כל גופנו כל , חיינו, מהותנו והוויתנו לא יהיו אלא עדות המעידה על בורא העולם. 
 
 
ועוד: "לוחות כתובים משני עבריהם , מזה ומזה הם כתובים". התורה לא תהיה חרותה בנו באופן חד-צדדי ושטחי בלבד. בכל צדדי החיים, בכל עיסוקיו ובכל מחשבותיו, יהיה היהודי חדור ברוח האלוקי, ברוח התורה. אין בתורה "עיקר וטפל", "עיקר" שבו יש לשמור על עקרונות היהדות, ו"טפל" שבו תשלוט רוח העולם החיצוני", בלית ברירה. רצון ה' חייב לקבוע בכל מעשיך, ובכל החלטותיך, חשובות ככל שיהיו, וקטנות ככל שיהיו . בבית – וברחוב; בבית המדרש – ובבית; בנסיעה ובנופש – היהודי אינו פושט את מדיו לעולם. 
 
 והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות -
"אל תקרי חרות אלא חירות!" הכתב האלוקי חודר לחומר, הוא גובר עליו ומשחרר אותו מכל זיקה לטבע. ם ו-ס שבלוחות בנס היו עומדים". זוהי העדות שהלוחות מעידים. כשעם ישראל חדור בדבר ה', כשהם מתמסרים לה ללא סייג, כשאין להם יעוד ומטרה בעולם מלבד קיום התורה, אזי הם משוחררים מכבלי העולם: "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המוות ואומה ולשון שולטת בהם – חרות מן המלכיות, חרות ממלאך המוות, חרות מן היסורים". 
 
עם ישראל לא עמד במבחן זה. כשנדמה להם שמשה רבנו נעלם, בא עליהם השבר. הם לא היו חדורים ברוח החירות של קבלת התורה, הם הראו שעדיין "איוו לאלהות הרבה". עגל הזהב הוכיח, שאינם מסוגלים להתנתק מהקשר לכוחות הטבע, ואינם ראויים למלאות את שליחותם כעם הנושא את דבר ה' ללא סייג, ללא שמץ של "אלהות הרבה". גם לאחר שקיבלו את התורה, עדיין היו זקוקים למנהיגים ולמלכים שילכו לפניהם. היה להם מקדש – לעבודת ה'. היו להם ישיבות וחכמים שלימדו את התורה. אבל את החיים, את הרכוש, את המדינה – לא היו מוכנים למסור להנהגת התורה. כאן לא היה מקום לדבר ה', כאן ביקשו "אלהות הרבה ". 
 
ואז, פסק גם "מכתב האלקים" להיות "חרות על הלוחות"... הכתב האלקי התנתק מהאבן: "אותיות פורחות באויר" - והחומר, לוחות האבן, נשבר לרסיסים.
 
בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר – המדינה היהודית נחרבה עד היסוד. וב ו ביום, החלה התורה במסע ניצחון! צאו וראו – כיצד צעד עם ישראל דרך ההיסטוריה, עם ללא אחיזה טבעית, ללא מדינה, ללא אדמה משלו, מנודה על ידי כל אומות העולם – והוא מתקיים בכח התורה בלבד. כאן מגשים עם ישראל את העדות החרות על הלוחות – לוחות האבן כתובים באצבע אלוקים. 
 
מפעם לפעם מנסה אותו ה', לראות אם אנו מסוגלים להגשים את השליחות הנצחית שלנו לא רק בנסיון העוני, לא רק בתנאי הגלות, אלא גם מתוך מעמד של עושר, מתוך מעמד של עצמאות גשמית ומדינית. משכשל הנסיון, חזרנו למצב החורבן. אם נכין את עצמנו כראוי, אם נקבל על עצמנו את יעודנו ללא סייג, נמסור את כל חיינו, את כל ישותנו לה' ולתורתו בלבד, נוכל לקוות לגאולה השלמה שתבא כהרף עין .
 
(עפ"י כתבי הרש"ר הירש)

פרטים

במעגל השנה נקבעו לנו הצומות שייהפכו ברוב לששון ולשמחה – ימי האבל בעשרה בטבת, יום תחילת המצור י"ז בתמוז בו הובקעה העיר והעולה על כולנה תשעה באב יום חורבן מקדשינו.

 

בכל תפילה אנו מבקשים "רחם נא... על בית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". בשולחן שבת אנו שרים יבנה המקדש, עיר ציון תמלא, ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה".

 

אם אנו מתפללים על כך יום ולילה, מקוננים על חורבן ומייחלים לבנין המקדש, כנראה שהדבר נוגע בנפשנו. וחשוב לנו מאוד, מטריד את מנוחתנו, האם כן הוא? האם אנחנו יודעים באמת עד כמה בית המקדש חסר לנו? האם אנו יודעים מהו בית המקדש?

 

אם נבחן את עצמנו, אולי נגלה שבקשת בנין בית המקדש נהפכה ל"מס שפתים", טוב לנו גם כך, אנחנו חושבים שטוב לנו.

 

מספרים על יהודי שבא הביתה מבית הכנסת, חיוור ומבוהל "מה קרה?" שאלה אשתו בחרדה. "תשמעי מה שהרב אמר", סיפר הבעל "הרב אמר שעוד מעט יבא המשיח, והוא ייקח את כולנו לארץ הקודש. מה יהיה על העסק שלי, איך נעזוב את הבית שלנו מה נעשה בארץ זרה?"האישה שמעה את הדברים ונבהלה גם היא אבל היא הייתה צדקת ואמרה לו: "אל תבכה, יש לנו אלוקים גדול בשמים הוא לא יעזוב אותנו גם כשהמשיח יבא הוא יעזור לנו להסתדר..." "את צודקת" מלמל הבעל, אבל בשביל מה אנחנו צריכים את זה בכלל..." זוהי אכן שאלה, וכדאי לדעת את התשובה!

 

שנינו במדרש (בראשית רבה יג, ב ) "כל שיחתן של הבריות, אינה אלא על הארץ: יש בצורת? התבואה עלתה יפה? ריבונו של עולם שהיבול יצליח. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש: ריבונו של עולם, יבנה המקדש! ריבונו של עולם מתי יבנה המקדש?!"

 

הבה נתבונן בדברים האומנם "כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ". והרי הם משוחחים על נושאים רבים. ביגוד ודיור, בריות ורפואה, מניות ואינפלציה, משפחה וחברה. אלא מה כוונת המדרש לומר, שמאחורי כל שיחה על כל נושא, מסתתר למעשה מצב היבול! אם יש בריאות, והחיים שלווים ואפשר לשוחח בנחת על כל הנושאים. אבל אם חלילה תהיה בצורת ויהיה רעב, הרי כל נושאי השיחות ישתנו, ואנשים יהלכו קודרים כצללים... לכן, מאחורי כל תפילה על כל נושא מסתתרת בקשה שקודם כל יהיה לחם לשובע, כי זה העיקר...

 

כך נבין את המשך המדרש: "כל תפילתן של ישראל על בית המקדש!" ומדוע? משום שבית המקדש היה צינור השפע, שממנו ירדה רוב טובה וברכו לעולם גם טובה רוחנית, השראת שכינה וקדושה וטהרה, וגם טובה גשמית. "משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, וניטל שומן הפירות ואין לך יום שאין קללתו גדולה מחברו!" (סוף מסכת סוטה) בית המקדש היה המקום ממנו ירדו לעולם חיים ושובע ושלום, וממנו עלו השמימה התפילות והבקשות "והתפללו אליך דרך הבית הזה" כמשל היינו אומרים בלשוננו שהוא היה כעין "מרכזיה" שקישרה בין שמים לארץ! ואומנם חז"ל במדרש פירשו את הכתוב: צווארך כמגדל השן" – זה בית המקדש. כמו שהצוואר מחבר בין הראש לגוף – כך בית המקדש חיבר בין השמים והארץ!

 

כעת נבין עד כמה חסר לנו בית המקדש, ועד כמה כל תפילתנו היא למעשה על חורבן בית המקדש! אם מתפללים על פרנסה לקויה, חלילה. או על כל צרה אחר – למעשה מקננים על החורבן שהרי אילו היה בית המקדש בנוי היה רק אור וטוב, ושפע וברכה!

 

"ריבונו של עולם, מתי יבנה המקדש?!"

 

 

פרטים

 'בית המקדש'? גדול עלי...

בית המקדש נחרב. זה קרה לפני אלפיים שנה. רק לפני כמה ימים, צמנו צום מדלל קלוריות, אך מעורר תאים רדומים ומחשבה שנייה: למה?

 

אומרים חז"ל: כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.

 

שום ארגון איננו יכול ליטול על עצמו את האחריות, אף איננו יכולים להסתפק בגינוי רשמי של אנשי 'דור החורבן'. אחריות לחורבן המתמשך, מוטלת על כל אחד מאיתנו, אנשי ה'מילניום הציביליזציוני'. כולנו נדרשים לצום, לעשות pause , לעצור רגע את אינסטינקט האכילה ולנער את המוח מהשגרה; מה החלק שלי בהקדמת בניינו של בית המקדש, או שמא; מהו חלקי בהנצחת תקופת הגלות והשפל של עמנו. 

 

חוויה חוץ אטמוספרית

מה זה 'גלות'?

גלות, זהו שם המתאר את מצבנו האומלל; העקרונות, עליהם השתית בורא עולם את קיום עולמו, נחשבים מבוזים בעיני ההמון. מצד שני, הרעיונות שהם ההפך מרוחניות, נחשבים מוערצים ונחשקים ולהם שמורות מרכזי הבמות וה'פריים טיים'.

 

מגלה לנו ה'מכתב מאליהו' רבי אליהו דסלר זצ"ל, שגם בזמננו, ישנה אפשרות להיות מחוץ לאטמוספרת הגלות.

 

אדם המבין, שכל המשיכה העוצמתית בימינו - לדברים כמו כסף, אופנה, קידום בעבודה, יופי והישגיות - באה לשרת את ה'מבחן האחרון' לפני ביאת המשיח, ואכן, במעשיו הוא משתדל להתעלם מתכתיבי הנורמות הללו, לטובת השיקול הרוחני, הרי שהוא כבר עכשיו 'גאול'.

 

על זה אמרו חז"ל ש"הגלות היא בדעת" – בפרשנות שאנו נותנים למאורעות סביבנו.

 

כשאנו נכנעים לחיי החיצוניות, זה בגלל שאיננו מבינים שזהו קטע ב'הצגה' המלווה את חיינו – כדי לבחון באיזה צד אנחנו. אותו מלאך המכונה 'יצר הרע' הוא גם הבימאי בדיוני המוצלח ביותר.

 

"אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (ברכות-לג.)

 

בינינו של בית המקדש השלישי, הינו פרי עבודה אישית של יחידים – של כל אחד מאיתנו. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם"

 

מקדש = סדר עדיפויות מחודש...

פרטים

לאחרונה נשאלתי על ידי יהודי צעיר, בחור מדור ההיי-טק שהזדמן לי לפגוש ב"ימי בין המצרים" (אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב), שאלה אמיתית.

 

"תגיד לי," הוא שאל, "מה הסיפור שלנו עם חורבן בית המקדש? אני לא מזלזל חס ושלום באבלות על חורבן הבית ועל היציאה לגלות. אני מבין שהיה אז שבר גדול, אישי ולאומי. אבל באמת..." - הוא אומר לי. "מאז הספקנו לחזור מהגלות, הספקנו לשוב לארץ, להקים פה מדינה, צה"ל, כור גרעיני..." הוא היה ממשיך וממשיך...

 

"אז מה השאלה?" שאלתי.

 

"אני שואל מה חסר לנו "בית המקדש"!?

ביקשתי ממנו להקשיב לי לסיפור קטן.

 

זוג התחתנו. הם נישאו ברוב פאר והדר עם המון מוזמנים, משפחה ואורחים מכל קצוות תבל. זוג נהדר, גם הכלה וגם החתן פשוט זהב. הם התחילו את החיים עם רגל ימין. עם ברכות של כל העולם, בית חדש, אוטו חדש, הכל היה נפלא וטוב.

 

אלא... שעוברת שנה מאושרת, הם רוצים ילד, והוא לא בא.

 

 לא נורא, הם לא דואגים. אנחנו צעירים, החיים לפנינו.
 

וכך עוברת לה עוד שנה ונוספת עוד אחת ואז... הם מבינים שיש פה איזו שהיא בעיה. הם פונים לרופא שלא מוצא שום בעיה, הולכים לרופא שני ושלישי ואט אט מתבהרת להם התמונה במלוא קדרותה. האישה סובלת מבעיה שהרפואה המודרנית עדיין לא מצאה לה פיתרון. הם פונים לרבנים, מקובלים, ולכל מי שהם רק חושבים שיכול לעזור... ואין.

 

וכך עוברות להם השנים, הבית שקט, והם מתבגרים שניהם. ואז... לפתע שומע הבעל מאיזה חבר שיש רופא בחו"ל, שמומחה בדיוק לבעיה שלהם. "יש גם סיפורים על הצלחות..." לוחשים באוזניו.

 

השניים למודי אכזבות, מרימים טלפונים לכל העולם בנסיון לברר. מסתבר שהטיפול יקר מאוד. יש תור ארוך מאוד של כמה שנים... בקיצור, עבודה קשה מחכה להם. "אבל," אומרים כולם, "הרופא הזה מטפל ספציפית בבעיה שלכם! אם לא תלכו אליו, לא תוכלו לומר לעצמכם שעשיתם הכל. הכל."

 

המילים האחרונות עושות להם משהו. הם מחליטים להוציא את כל חסכונותיהם בשביל הטיפול היקר. כדי לקצר את התור הם נדרשים לשלם סכום של מאות אלפים שדורש מהם למכור גם את הבית... ו... ההצלחה אינה מובטחת!

"אבל מה יש לנו להפסיד?" אומרת האישה."הרי זה כל שאיפתנו, ילד!"

הם מוכרים הכל ומתקבלים אצל הרופא.

 

הם יודעים שהטיפול כרוך גם בכאבים רבים, אבל מי מתייחס לזה כשהחלום עומד להתגשם?

 

אבל כשהטיפול מתחיל והבעל רואה את אישתו סובלת הוא בוכה איתה יחד.

 

ואכן... הטיפול הצליח והזוג חזר לארץ, לדירה שכורה, ללא רכב, האישה עזבה את עבודתה, אבל... הם לא שמים לב לכל זה וסופרים את הזמן ללידה.

 

והתאריך המיועד מתקרב....

 

מספר שבועות לפני תום ההריון, האישה מעירה את בעלה באמצע הלילה, אני מרגישה לא טוב! חייבים לנסוע לבית החולים!

 הם נוסעים, ומיד האישה מתאשפזת... ההריון הסתבך.
 
הבעל יושב בחוץ ואומר תהילים, כאשר לפתע ניגש אליו רופא ומבקש ממנו להתלוות אליו לחדרו. הוא נכנס, סוגר את הדלת, ושומע את הבשורה המרה: "ההריון של אישתך הסתבך מאוד. אין לנו הרבה ברירה. אנחנו יודעים את מצבכם הרגיש אבל עליכם להבין: זה או האישה או התינוק! אם לא נעשה כלום שניהם ימותו. אם תחליטו להציל את אישתך אז התינוק 100% אבד. אם תחליטו שאתם רוצים את התינוק... האישה לא תעמוד בלידה."
 

הבעל אובד עצות ואומר לרופא: הבן אדם היחיד שיכול להכריע מה עושים... זו אישתי. אני אשאל אותה.

 

פונה הבעל לאישתו ובכאב מסביר לה את המצב.
 

האישה שותקת במשך דקה, היא מעכלת את המצב, וכשדמעות חונקות את גרונה היא אומרת לבעל: "תראה בעלי היקר, אם אני ממשיכה לחיות בלי התינוק הזה, אין לי חיים. אין לי סיבה לקום בבוקר בלעדיו. עדיף שאני אמות ואני סומכת עליך שתגדל אותו במסירות ובאהבה."

 

הבעל ההמום מוסר את תשובתה הנחרצת לרופא.

 

הרופא באמת מנסה להחזיק את האישה בחיים אך כעבור כמה שעות מדרדר מצבה והיא נפטרת לבית עולמה.

 

ו... התינוק הקטן נולד לאב העצוב והמאושר גם יחד.

 

האב לא חסך מבנו כלום. הוא הגיש לו הכל על מגש של זהב... וכל יום, עוד בטרם הוא התחיל לדבר, ישב האב על הילד הקט וסיפר לו על אמא... הוא שם למולו תמונה, וסיפר לו תמיד על מסירות נפשה, כמה אהבה אותו וכמה ויתרה בשבילו.

 

הגיע יום הבר מצוה של הילד. יום הבר מצוה הוא בדיוק יום הפטירה של האם. האב אירגן לבנו היחיד מסיבה ענקית שלא נראתה כמוה מעולם.

 

ואז, קרא האב לבן לשיחה. הוא הציב את הבן אל מול תמונתה של האם וסיפר לו שוב את שקרה לפני 13 שנים בדיוק.

 

"אני מבקש ממך," פונה האב לבנו. "ביום הבר מצוה שלך בטרם תתחיל החגיגה הגדולה, תגיד קדיש על אימא בפעם הראשונה. תגיד אותו לאט ותחשוב על אמא שרצתה אותך כל כך, אהבה אותך כל כך, וויתרה על חייה בשבילך. אחר כך תתחיל המסיבה, ינגנו מוזיקה, ירקדו, יהיה שמח. ובמרכז החגיגה, תעלה לומר דרשה. אני מבקש ממך שתזכיר, רק בכמה מילים את אימא. היא כל כך ראויה לזה..."

 

הבן שומע ומהנהן לאביו.

 

 והנה, הולכים לקבר האם, האב מחכה בכליון עיניים לקדיש של הבן. הוא מגיש לו את הסידור בעיניים זולגות דמעות. כל הקהל נרגש.
 

הבן נעמד ומתחיל לקרוא את הקדיש. אבל איך הוא קורא אותו...?! במהירות, באדישות. הוא אפילו קורץ בעיניו באמצע לאחד החברים...

 

האב מאוכזב כולו מהבן. אבל שנות הסבל לימדו אותו לשתוק. הוא כובש את צערו מחכה... הוא לא יכול להתאפק עד הדרשה של הבן. הוא מחכה כבר לשמוע את הבן מזכיר את האם בפני כל הקהל. ובעיקר בפניה. היא יושבת שם בשמים ומחכה גם כן לראות את הבן האהוב ביום שמחתו.

 

והנה מגיע רגע הדרשה. הס מושלך באולם. הבן עולה לבמה ומתחיל לקרוא את הדרשה. האב מקשיב... כולו התרגשות. והנה הבן מתחיל לדבר לאימו. נשמת האב נעצרת... אך לאחר שהבן מגמגם מספר מילים הוא יורד מהבמה. לא לזה ציפה האב. לא לכאלו מילים רפות.

 

האב מואס כבר בכל החגיגה. אין לו חשק לכלום. הוא לא יהרוס לבן היקר את יום שמחתו אבל הוא כבר אינו שותף לשמחה.

החגיגה נגמרת והם נוסעים הביתה.

 

כשהם מגיעים לביתם, האב כבר אינו יכול להתאפק הוא מוליך את הבן אל מול תמונת האם. "למה?" הוא שואל בכאב. "למה לא התייחסת ברצינות לאימא היום? הרי סיפרתי לך כמה אמא סבלה ועשתה בשבילך!"

 

"אבא," עונה לו הבן. "שמעתי ממך הרבה סיפורים על האישה הזאת בתמונה. אבל אתה חייב להבין, בשבילי זו לא אימא. אני לא הכרתי אותה אף פעם. בשבילי זו תמונת אישה בלבד. אני מאמין לכל הסיפורים שלך, אבל אני לא הכרתי אותה אף פעם ואין לי שום קשר לאישה שבתמונה!!!

 

"אתה מבין את הנמשל?" שאלתי את הבחור הנחמד. "אנחנו בדיוק כמו אותו הבן. עומדים כרגע בשנת 2007 ומביטים באיזו תמונה שהיא לא יותר מתמונה..."

 

"נכון, אנו מתאבלים על בית המקדש כל שנה, אנו עומדים בתשעה באב ומתפללים לאלוקים שיבנה אותו שוב, אבל האם אנו יודעים מה מסמל עבורנו בית המקדש?! אנו כאותו ילד שרואה תמונה מולו. הוא לא הכיר את האישה הזו ולא אוהב אותה."

 

כאשר הכעסנו את הקב"ה הוא רצה להעניש אותנו! את עם ישראל! לא בית המקדש חטא! אך לא! אלוקים שפך את חמתו על עצים ואבנים ...רק לא לפגוע בבן יקיר לי אפרים. הוא החליט להרוג את האמא, את בית המקדש, ולא את הבן – עם ישראל.

 

אם נדע זאת, נוכל לבקש ביתר כוונה את בניית בית המקדש ומובטח לנו שתפילה היוצאת מן הלב תתקבל בסוף! וכמו שאנו מבקשים בסוף איכה: חדש ימינו כקדם

 

 

פרטים

בפרשת האזינו, באחד מהפסוקים המדברים על העתיד לבא ועל הפורענות הבאה בעקבות התנהגותם של בני ישראל נאמר "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחולליך".

 

כדי להבין את הפסוק נקרא את הסיפור הבא:

ראובן היה חייב סכום גדול לשמעון ולא היה לו במה לשלם לו. הלך ראובן אצל ידידו לוי וביקש ממנו עצה כיצד להיפטר משמעון, שדוחק בו לשלם את החוב. אמר לו לוי: יש לי רעיון מצויין – עשה עצמך כשוטה, כמשוגע, וראובן ירחם עליך ויוותר לך על החוב.

 

ואכן כך היה. כאשר הופיע ראובן בביתו של שמעון כדי לדרוש את החוב הוא ראה את שמעון עומד על ראשו, משמיע קולות משונים וריר נוזל לו משפתיו. הוא ניסה לדבר אתו, אבל שמעון בתגובה פצח בריקוד סוער והמשיך להשמיע קולות מוזרים. אמר ראובן לעצמו: בוודאי נסתרה עליו דעתו מרוב חובות וצרות. מה אדרוש מאומלל זה. עזב אותו וחזר לביתו.

 

כעבור ימים ספורים ביקש שמעון הלוואה מידידו לוי. נענה לו לוי והלווה לו סכום כסף גדול. גם במקרה הזה לא החזיר שמעון את חובו בזמן. לוי הופיע בביתו של שמעון לדרוש את החוב והנה הוא רואה את שמעון מעמיד פני משוגע, רוקד ומפיק הברות משונות מגרונו. כעס לוי מאד ואמר: נבל שכמותך, הרי אני בעצמי נתתי לך את העצה להתנהג כמשוגע וכעת אתה משתמש בה כנגדי??

 

הקדוש ברוך הוא נתן באדם את כח השכחה. הסיבה לכך שאילו לא היה אדם שוכח, סבלו היה גדול מאד. הוא היה זוכר את כל הצרות שלו, את קרוביו שנפטרו וכן הלאה. הקב"ה נתן את הכח הזה כדי להיטיב לאדם, ומה עושה האדם? משתמש עם כח זה כנגד הקדוש ברוך הוא בעצמו.

 

זוהי כוונת הפסוק: צור ילדך תשי – האלוקים הוליד בך את הכח לשכוח, ותשכח אל מחוללך – ואילו אתה משתמש בזה כדי לשכוח את אל מחוללך...

 

[על פי דברי הרב אהרן זכאי].

פרטים

"במסתרים"

הגאון הקדוש רבי שמואל שמלקא הורביץ זצ"ל, רבה של ניקלשבורג, ישב ולמד. נכנס אל הבית עני, והושיט יד לנדבה. נשא הרב את עיניו, ואמר: לפני שעה קלה באה אלי הרבנית וביקשה מעט כסף לקניות. חיפשתי ולא מצאתי, ולו פרוטה אחת! צר לי מאוד, אחי, אך במה אוכל לעזרך?"

 

נתכרכמו פני העני, ואמר: "בת בוגרת לי ואני עומד להשיאה, ואין בידי מאומה. יראה הרב, אולי ימצא דבר מה"

 

קם הרב וחיפש, ומצא גליל אריג שהכינה הרבנית לנדוניית בתם. אמר: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". נטל את האריג הנאה והמובחר ונתנו בצירוף שפע ברכות. נטלו העני, ויצא בפנים קורנות.

 

ראתה אותו הרבנית בצאתו, והאריג שתחת בית שחיו נראה לה מוכר... מיהרה לחדר הרב, שסיפר לה דברים כהווייתם. חוורו פני הרבנית, וספקה כפיים בחרדה.

 

שאל הרב: "מה יש, מה אירע? אין להצטער על מעשה טוב, וה' יזמין לנו אריג אחר לנדונייה!"

 

"לא על כך אני מקוננת", קראה הרבנית, "אבל את כל הדינרים שצברתי לנדוניה משך נים, שחסכתי פרוטה לפרוטה, הטמנתי בין קפלי האריג – ועתה אינם!"

 

שמע הרב ונרעש, מיהר, סגר את הגמרא, ורץ לחפש את העני. ראה העני שהרב רודף אחריו, והבין שמתחרט הוא על הנתינה. הרחיב את צעדיו. "חכה, עמוד!" קרא אחריו הרב, והתושבים הביטו בתימהון אחר המרדף המוזר. לא היתה בניו ברירה, ועצר. הרב הגיע אליו, חסר נשימה, ואמר: "נתתי לך את האריג היקר אבל חוששני שתפנה לסוחר אריגים ותמכרנו בגליל בד. לפיכך מיהרתי אחריך להזהירך. לומר לך, שהאריג אמנם מרהיב ואיכותו מעולה – אבל בתוכו מסתתר אוצר, נדוניה שלימה!"

 

סיפור נפלא הוא. מעשה שהיה, הובא בספר "שמן הטוב". אבל לענייננו, יכול הוא לשמש כמשל נוקב. על חורבן בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא, כביכול: "במסתרים תבכה נפשי". ופירשו חז"ל: "מקום יש לקדוש ברוך הוא, ומסתרים שמו", ושם הוא מצטער על חורבן בית המקדש. ודאי שהדברים נוגעים בחביון תורת הקבלה, אך בכללות, נבינם בסיפור שסירנו! כי אנו, כשאנו מצטערים על חורבן בית המקדש, על מה אנו מאבלים? משווים אנו לנגד עיננו את הבית הגדול והקדוש המתנשא לגובה מאה אמות, מחופה שיש בוהק בגווני אדוות גלי הים, ירוק כחול ולבן. מחופה בפנים זהב, והוא חטיבה של כבוד שמים וקידוש שמו יתברך. על עשרה הניסים שנעשו בו, על הכהנים הקדושים בעבודתם, הלויים בשירם ובזמרם, וכל ישראל באים שעריו בחרדת קודש, בקדושה ובטהרה!

 

מי שלמד יותר, וידע יותר, מבין שבית המקדש היה האמצעי להשראת השכינה בארץ, לאור פני ה' לעמו אהובו. ואנו, "אין לנו אלא אור פניך" כי באור ניך נתת לנו תורת חיים, אהבה וחסד. כל טוב, רוחני וגשמי! ומיום שחרב בית המקדש, מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, פסק חלילה מאור הפנים, פסקה טובה וברכה, רוחנית וגם גשמית: ניטל טעם הפירות, ניל שומן הפירות, ואין לך יום שאין קיללתו מרובה מחברו.

 

הבאים בסוד ה', רבותינו המקובלים, יודעים שבית המקדש היה הרבה יותר מכך. היה בחינת הלב, הנקודה הפנימית של עם ישראל. ובאמצעותו היה ליבם שלל ישראל פתוח לעבודה תמה, לקבלת שפע קדושה, לרוח הקודש ולנבואה.

 

ועדין, כל ההבנות וההשגות שלנו הן בבחינת "האריג", הנפלא והמשובח – אבל רק הקדוש ברוך הוא יודע מה היה מה באמת צפון ברוממות בית המקדש, עד היכן שגבה מעלתו – ומה הפסדנו בחורבנו. "במסתרים תבכה נפשי".

 

ורק הוא היודע כמה נרוויח בבניינו – בגאולה הקרובה, במהרה בימינו, אמן

 

מהספר "מעין השבוע"

פרטים

 מספרת הגמרא במסכת גיטין

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים [כדי לבחון אותו]. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? [רבי יהושע ציטט תחילית של פסוק מישעיהו פרק מב].  ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" [התינוק סיים את הפסוק עד תומו]. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה [נשבע אני]: שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.
 
סיפור מוכר זה ואקטואלי זה מתאר את מצבם הנורא של ישראל מיד אחרי החורבן. לא מעט יהודים, גברים, נשים, נוער ואף ילדים מצאו את עצמם בשבי הרומאים. לא את כולם יכלו להציל כמובן. הרומאים סחרו בשבוייהם כסחורה חולפת וביקשו עבורם טבין ותקילין. לא פלא מדוע כשרבי יהושע שומע על ילד מיוחד, נדיר, שעשוי להפוך ברבות הימים לאחד ממורי וממנהיגי העם הוא ממהר אל בית האסורים כדי לבחון האם אכן מדובר בילד כה מחונן ומיוחד.
 
שיטת המבחן של רבי יהושע פשוטה ביותר. הוא מתחיל לצטט את חלקו הראשון של פסוק מספר ישעיהו והוא ממתין לראות כיצד יגיב הילד. ואכן התינוק, מיד, בשטף וללא טעות משלים את הפסוק עד תומו. רבי יהושע מתרגש, ונשבע כי הוא לא ינוח עד שהילד ישוחרר. כפי שאכן קרה. גם נבואתו של רבי יהושע מתגשמת והילד מתגלה מאוחר יותר כאחד מגדולי הרבנים הלא הוא אבי ישמעאל בן אלישע.
 
אלא שלמרות יפיו של הסיפור וסופו האידילי והמוצלח עולה שאלה מתבקשת אחת: כיצד הצליח רבי יהושע לזהות כי לפניו ילד כה מחונן? הלא הילד בסך הכל השלים פסוק אותו התחיל רבי יהושע לצטט. ייתכן שהוא למד אותו בעל פה, ייתכן שהוא היה אפילו תלמיד חרוץ בבית הספר, אך מכאן ועד ניבוי אבסולוטי של מובטחני 'שיהיה מורה הוראה בישראל' הדרך, קצת נדמה, עוד רחוקה?
 
כדי להבין את התנהגותו של רבי יהושע נצרכים אנו לתאר את הסיטואציה ששלטה באותה עת. ירושלים הנצורה תיחזקה מחסני מזון בכמות כזו שעשויה היתה להחזיק ל- 22 שנות מצור או במלים אחרות לעולם. שכן לא קיים צבא שפוי שיצור על עיר 22 שנים. רק שבירושלים של אותם ימים, התנהל וויכוח מר בין שני מחנות: הצדוקים והפרושים. הצדוקים, שכונו ה'בריונים', טענו כי יש לצאת ולהילחם ברומאים. הם הבטיחו כי ברשותם נשק רב ולוחמים עזי נפש שיגרשו את הרומאים בקלות מן הארץ. הפרושים לעומת זאת לא ראו ענין בלוחמה מיותרת שמבוססת על תחושת גאווה או חוסן לאומי ריק מתוכן. הוויכוח הזה שנשמע מוכר ואקטאולי גם בימינו אלה פילג את העם והוביל את אנשי 'העיר העליונה' הצדוקים למעשה נורא. הם החליטו לשרוף את כל מחסני המזון, כך שהעם כולו ייאלץ לצאת למלחמה שהפכה כעת למלחמת קיום והישרדות. סופה של המלחמה כידוע היה נורא. בית המקדש נחרב מיליוני יהודים נהרגו ונשחטו, ואחרים נלקחו לגלות.
 
בין האנשים שנותרו מהחורבן הנורא היו חלוקות הדעות לפשרו של החורבן. היו שתלו את האסון בשריפת המחסנים, היו שהסבירו את אסטרטגיות הלחימה הכושלות, היו שתלו זאת במלחמת האחים, הצד השווה לכולם היה פרשנויות שהתבססו על גורמים טבעיים וסביבתיים.
 
אך היתה קבוצה נוספת. קבוצה שהבינה כי החורבן והשואה הנוראה הגיעה כעונש על חטאי בני ישראל. גמול על הזלזול בדברי הנביאים, ומידה כנגד מידה כנגד העבירות הקשות שפשו בעם באותה עת.
 
כשרבי יהושע מגיע לכניסה של בית האסורים, שם ישבו לא מעט אסירים ממורמרים, הוא פותח בשאלה פילוסופית קשה הלקוחה מספר ישעיהו: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'? מדוע נמצא העם בסיטואציה כה נוראה? מי אשם בכך? התינוק לא מהסס והוא משיב לרבי יהושע את התשובה אותה ביקש לשמוע 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו' וגו'.
 
במלים אחרות, הילד הקטן, על אף גילו הרך קלט את מה שמבוגרים רבים אחרים לא תפסו: העם הוא שאשם במצבו. החטאים והעוונות האיומים כלפי ה' וכלפי הבריות הם שהובילו את ישראל לשעתו הקשה ביותר. רבי יהושע ששומע ילד כה קטן מצדיק עליו את הדין, ולא מאשים את כל העולם בכאביו, מבין כי לפניו אכן ניצב ילד מיוחד, ילד שעתיד יהיה להתפתח כאחד ממורי העם, הוא פודה אותו, והילד מגשים את ציפיותיו והופך לרבי ישמעאל בן אלישע.
 
[בעקבות דברי הרב סולוביצ'יק, הרב מבריסק].