פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך [דברים טז].

זה אמר הכתוב במשלי "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. רבנן אמרי, הנמלה הזו, שלשה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים למה? שמי שאין לו גידים ועצמות אינו חי אלא ששה חדשים.

וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא התכת ומכנסת בקיץ כל שמוצאה חטין ושעורין ועדשים. א"ר תנחומא וכל חייה אינה אלא חטה ומחצה והיא כונסת את אלו מה היא עושה כן? שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.

אמר רשב"י מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור, מה שמכנסת מן הקיץ לחורף לפיכך אמר שלמה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אף אתם התקינו לכם מצוות מן העוה"ז לעוה"ב. ומהו ראה דרכיה וחכם? רבנן אמרי ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל. אמר ר"ש בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה.

באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה וכו', אתם שמיניתי לכם שופטים ושוטרים, על אחת כמה וכמה שתשמעו להן. הוי שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך [דברים רבה].

מעיר הרב אזרחי, מה עניין כל זה לעצל דווקא, וכי רק עצלות אין בה בנמלה הלא מלאה היא בפקחות ובעוד מדות טובות ומתוקנות?

הנה במפור' גילו לנו חז"ל כי אוגרת היא אוצרות חינם ומה תועלת יש בכל זריזותה.

מה שמלמדים אותנו כאן חז"ל הוא בעצם שני דברים: כי חכמתה של הנמלה טבועה בעצם מהותה זהו טבעה.

אין לנמלה לא כשרונות לא מח חושב ולא לב מבין. אין נמלה חכמה יותר או חכמה פחות.

זוהי מהותה של הנמלה כשם שיש בה את עצם מציאותה, יש בה אף זאת שהיא יודעת להבחין ולתור אחר מחסן אמצעי בבית בן שלש קומות.

והדבר השני שמלמדים אותו חז"ל הוא כי מעצם טבעה של הנמלה הוא שהיא בטוחה בחייה הארוכים, היא משוכנעת כי עליה להכין שלש מאות כור חיטים...

וכל זה טבעי ענין של מהות כשם שחוש הריח שלה מבחין בגזל, כך כל הווייתה שואפת ומקווה לחיים ארוכים.

על האדם מוטל אפוא להפוך ערכים אלו לטבעיים, לעניין של מהות.

וכשהמהות היא כזאת אין מקום לעצלות. שכן מקורה של העצלות היא, בכך שחסרה ההכרה בחיוניות המעש והפועל.

כאשר המדובר הוא בעניין של חיים לא יתכן להתעצל.

ללמדך כי הנצח הוא מעצם טבעם של החיים. שכן מהות החיים היא מהות של נצח. ואם לא קיימת השאיפה לחיי נצח משמע גם חיי השעה אינם מיושמים.

וללמדך שאיפה כיצד היא נראית. שכן השאיפה היא מהות החיים.

הנמלה שואפת לחיות ולחיות ולחיות, וכשהיא חיה, לא יתכן כי ישלטו בה רגשות של חדלון.

יצור שקיימים בו רגשות של חדלון משמע אינו חי, אף לא חיי שעה.

זהו עמקה של התפילה 'וחיי עולם נטע בתוכנו', [קדושה דסדרא], שכן בעצם יש בו באדם חיי עולם, וחיי עולם אלו הם התורה הקיימת והמפעפעת בתוכו וקרבו של כל אחד מאתנו.

העצלות היא חדלון, הפך החיים. חיים אמתיים הינם שאיפה אחת עצומה לנצח ללא גבולות וללא שיור.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב את משנה התורה הזאת על ספר...
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו (דברים יז, יח-יט)

מלך בישראל הוזהר בתורה על כמה וכמה דברים: שלא ירבה לו נשים, שלא ירבה לו סוסים, כסף וזהב, שלא ירום לבבו ושיכתוב לעצמו שני ספרי תורה. חלק מצווים אלה שייכים למלך בלבד, אך חלק מהם שייכים לכל יהודי, מגדול ועד קטן, אלא שהאזהרה נאמרה למלך משום שהוא זקוק לה ביותר.

דוגמא לכך היא אזהרת "ולא ירום לבבו". אף על פי שהוזהר בה המלך, למדו ממנו בקל וחומר: אם התורה מצפה מן המלך, שמכח משרתו חייב הוא להתנהג בגינוני כבוד, וחייב הוא להטיל אימתו על הבריות, להיות שפל רוח, והיא אוברת עליו להתגאות בלבו - הדיוט על אחת כמה וכמה, שעליו להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק, וכמו שכתב רבינו יונה (ג-לד): "הגאוה [היא] מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש".

המלך נצטווה לכתוב לעצמו שני ספרי תורה - האחד מונח בבית גנזיו, והשני הולך עמו בכל מקום. צווי זה שייך אמנם במלך בלבד, אך אם נתעמק בתוכן הדברים, ונחקור לשם מה נצטוה המלך על כך, נוכל להבין שגם הדיוט שייך לצווי זה, לא פחות מן המלך.

בפשטות אנחנו מבינים שספר התורה חייב ללוות את המלך על כל צעד ושעל, כדי שיוכל לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. אך בתורה נאמר "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו". המטרה היא השגת היראה. בלימוד התורה היה אפשר לצאת ידי חובה על ידי קביעות עתים לתורה, אך כדי לקנות יראת ה' יש צורך שבכל רגע ורגע תהיה התורה עמו. כך מבאר המסילת ישרים (פרק כה):

"כמו שרוב ההתבונן הוא הדרך לקניית היראה התמידית, כך היסח הדעת וביטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה … הוא מה שציוה הקב"ה אל המלך 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למעל ילמד ליראה את ה' אלקיו', הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת".

מה הסבר הדבר? מדוע יש צורך בלימוד בלתי פוסק כדי לזכות ביראה ה'? ומלבד זאת, הלא באמת המלך טרוד מאד, הוא עסוק בהנהגת המדינה, ומה יועיל לו ספר התורה הצמוד אליו, אם אין לו אפשרות לפתוח אותו ולהגות בו בכל רגע?

נוכל להבין זאת מהמשך דברי המסילת ישרים שם:

"ותדקדק שאמר (הפסוק) 'למען ילמד ליראה' ולא אמר 'למען יירא', אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבה רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד, ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו בלכתו בשכבו ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר".

יש לימוד ויש לימוד. יש לימוד שבו קונים את חכמת התורה, ידיעת התורה, דרכי הפלפול ודרכי ההוראה. לימוד זה יכול להתקיים גם כשהוא נעשה לעתים קבועות, ואין ההפסקה חייבת לגרוע מאיכות הלימוד. אך יש לימוד שמעלה את האדם ומקרב אותו לקב"ה, כשהוא שובר את מחיצות הגשמיות החוצצות בין האדם לקונו. זהו "לימוד ליראה".

לימוד זה אינו סובל הפסקה. ברגע שאדם מסיח את דעתו מן התורה, שבות כל אותן מחיצות אל מקומן כבתחילה, ועליו להתחיל שוב מבראשית. רק התעסקות רצופה ובלתי פוסקת בתורה מסוגלת להעלות את האדם למדרגות רוחניות. גם אם ידע את כל התורה כולה על בוריה, עדיין לא היגע לדרגה של תלמיד חכם אמיתי.

ניתן היה להסיק מכך, שאין לאנשים פשוטים כמונו כל סיכוי לזכות אפילו במדרגה קטנה של יראת שמים, הלא טרודים אנו עד למעלה מראשנו בהוויות העולם הזה, ומי מאתנו מסוגל ללמוד לימוד כזה, ללא היסח הדעת?

אך כאמור, דוקא במלך נאמר הציווי הזה. כיצד יכול המלך לעמוד בכך, ומה יעזור לו ספר התורה המהלך עמו, כשאינו הוגה בו?

מדברי המסילת ישרים שהזכרנו ניתן ללמוד, שאין צורך בלימוד בפועל בכל רגע ורגע. העיקר הוא שלא יהיה היסח הדעת, שהאדם לא יסיח דעתו מן התורה. משל למה הדבר דומה? לאדם שחלה במחלה קשה ושוכב בבית החולים למשך חדשים ארוכים. אי אפשר שבני המשפחה יעזבו את עיסוקיהם ויתעסקו בחולה בלבד. בעל כרחם יעסקו בפרנסתם, בעסק או בהוראה, בלימודים ובניהול הבית. אך ברור שתמיד ובכל רגע תהיה המחשבה נתונה לבן המשפחה החולה, הדאגה והתוחלת ילוו אותם באשר הם, ובכל רגע פנוי תחזור המחשבה מאליה אל החולה, בלי שיהיה צורך בתזכורת מבחוץ.

כך גם לימוד התורה - אם הלימוד הוא קבוע בנפש, אם יש השתוקקות תמידית, הרי גם בשעות העיסוק בענייני העולם אין האדם בטל מן התורה. אמנם בפועל אין הוא עוסק בלימוד התורה, אך המחשבה קיימת, היא ממתינה בסבלנות עד שיתפנה, וברגע הפנאי היא צפה ועולה כאילו מאליה. יתכן שהלימוד יצטמצם לשעה אחת ביום, בכורח הנסיבות - ובכל זאת, כל עוד שאין כאן היסח הדעת, ניתן לומר עליו "וקרא בו כל ימי חייו".

לשם כך ספר התורה מלווה את המלך בכל רגע ורגע: כדי שיזכור אותה, כדי שלא יסיח דעתו ממנה. ולא המלך בלבד, אלא כל אדם שזוכה לכך, ורק הוא, זכה ליראת שמים אמיתית.

(ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ)

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

פרשת שופטים תשעז  ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון   דיבר לשון הרע וגמרא בר"ת (2, 3)   

פירמידת ההפרשה

1.

2. כנוי
3. בד חלק
4. צפים
5. לא חכמים
6. פרשתינו ( כ"מ)

הוא והיא

הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרשת שופטים תשעז  ( ריבוע קסם, קפד ראשו, חידת היגיון, פירמידה)

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

חידת הגיון   דיבר לשון הרע וגמרא בר"ת (2, 3)  

פירמידת ההפרשה

7.  ה – 40
8. כנוי
9. בד חלק
10. צפים
11. לא חכמים
12. פרשתינו ( כ"מ)

הוא והיא

הכין: ד"ר אמיר שורץ לתגובות This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך

הפחד מפני האוייב, למראה כלי מלחמה אדירים, הוא דבר טבעי ביותר. ובכל זאת באה התורה ומצווה לנו בתוקף, שלא נירא מהם. על מה מתבססת דרישה זו? איך מסוגל אדם לעצום את עיניו ולהתעלם מסכנה מוחשית כל כך כאילו. אינה קיימת?

לכאורה היה אפשר לומר, שמאחר שהתורה מחייבת אותנו לבטוח בה שהוא יגן עלינו מכל צרינו, שוב אין כאן מקום לפחד שהרי מובטח לנו שלא יונה לנו כל רע. אך הפסוק עצמו מכחיש זאת. לפני שיוצאים למלחמה, עומדים ומכריזים: "מי האיש אשר בנה בית חדש ... ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה". התורה עצמה מעידה, שקיימת אפשרות שחיילים ייהרגו במלחמה. מדוע אם כן הפחד מפני האוייב אינו מוצדק?

את התשובה נוכל למצוא בפסוק עצמו, אם נדייק בו. היטב. "וראית סוס ורכב עם רב ממך". מה גורם לפחד? עצם הסכנה אינה מפחידה כל כך. הנתון היבש, שבכל מלחמה נהרגים אנשים, אין בכוחו להרתיע. הפחד בא כשמתבוננים באויב, בנשק העומד לרשותו, ובמה שנשק זה עלול לעולל למי שנפגע על ידו. ככל שכלי הנשק שברשות האויב משוכללים יותר, מדויקים יותר ונוראים יותר, עולה גם מידת הפחד של הצד שכנגד.

כאן טמונה הנקודה. טבעו של אדם הוא, שהוא מתפעל מאיימת של כלי נשק, כאילו הם המאיימים עליו. אך זהו שקר ואחיזת עיניים. כלי הנשק אינם אלא כלים בידו של הקב״ה. חייבים אנו לשנן לעצמנו, שאין כל משקל.ליכולתם של פצות וטילים, אלא "ה׳ הוא איש מלחמה", אך ורק הקב״ה מפעיל את הכדור ואת הפצצה. בודאי שקיימת אפשרות שחייל ייהרג, אך אין זה קשור לשום ״מאזן אסטרטגי״. כשם שהחייל עלול ליהרג באמצעות הנשק המשוכלל, כך הוא עלול להיפגע על ידי הכדור הפשוט. שניהם אינם אלא חיציו של הקב״ה.

התורה לא אסרה את הפחד עצמו. פחד אינו אלא תוצאה טבעית של מצב מלחמה. אין אנו חייבים לטמון את ראשנו בחול ולהתעלם מן הסכנה שיתכן שניפגע בצורה  זו או אחרת. אבל התורה אסרה את הפחד הנובע מן האימה, שמטילים עלינו עליונותו הצבאית ואמצעי הלחימה של האויב. עבורנו הם כאילו לא קיימים, אם רק נראה והרגיש את האמת, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא וגו', והורידו זקני העיר ההיא וגו', וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וגו' וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה, ועינינו לא ראו [דברים כא].

ויתכן שה' צוה לעשות כן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם [אבן עזרא וכן הביא הרמב"ן משמו].

כלום אין דברי הרמב"ן והאבן עזרא, מקשה הרב אזרחי, נסתרים מן המשנה בסוטה שהובאה ברש"י כאן: וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

וכי היכן היא העבירה 'כדומה לה'?

מוכרח ומבואר מזה, שפטרנוהו בלא מזון, או הנחנוהו בלא לויה - היא היא העבירה כ'דומה לה'.  

אמנם אילולי שעברו זקני העיר, עבירה כדומה לעבירת רצח, לא היה מקרה של עבירת 'כי ימצא חלל' קורה בסביבתם. אך 'פטרנוהו בלא מזון', או 'בלא לויה' היא היא עבירת 'כדומה לה'.

לכן מתוודים הם הזקנים ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, שכן אילו היתה הכוונה לעבירת 'כדומה לה' אחרת, איך יאמרו 'לא שפכו' הלא דברי הרמב"ן והאבן עזרא 'מכחישום'?

מוכרח, כי אמנם כאמור המכוון, בדברי הזקנים היא היא העבירה 'כדומה לה'. לפיכך מתוודים המה ואומרים: אנו לא נהגנו חס ושלום 'כדומה לה'.

אנשי עיר זאת פוטרים הם את כל הבא אל תחומם במזון ובלויה.

וראה זה נפלאות פירושו של האבן עזרא, על הפסוק האחרון בפרשה – "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה"'.

וכתב רבינו אברהם: "והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי, כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה', כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה".

היכן הוא ה"אשר הזכרתי" אם לא דבריו אודות העבירה 'כדומה לה', אשר היא היא סיבת ה'כי ימצא חלל בקרבתך'

ומה ענין ההתיחסות המיוחדת אל ה'עבירה'. הלא לכאורה אל האירוע מופנים הדברים, לא אל העבירה?

ללמדנו, כי אמנם, לא רק אל חרדת האירוע מופנים הדברים, אלא אל חרדה כבירה הימנה. הלא היא 'עבירת' הרצח.

וללמדנו, כי חלאת הרצח, מתוך תרבות ה'כדומה לה' פרצה ובאה.

מי שעיני תורה לו יבחין, כי באופק ה'פטרנוהו בלא מזון ובלא לוויה', משחיר ועולה ה'כי ימצא חלל באדמה'.

אם חפץ הנך לבער את זוהמת ה'כי ימצא חלל מקרבך', אך אחת היא הדרך. זהו הבלם הבלעדי רב העצמה:

"תעשה הישר בעיני ה"'.

הלא היא ישרות – "פטרנוהו במזון ובלוויה".

יש לדעת, להבין ולהכיר, כי כשם שמזון ולוויה חיוניים המה לבודד בשממת הדרכים, כך דרושים וחיוניים המה לא פחות אף יותר לבודד, בדרכי החיים.

כך בדיוק גם כל תלמיד העומד על מפתנה של הישיבה [או בכל מוסד לימודים אחר], צועד את צעדיו הראשונים נבוך ומהסס. כל אחד מאיתנו יהיו עיניו בראשו כדי שלא יעמוד חלילה בפני 'כי ימצא'...

על כתפי כל אחד מאיתנו הוטלה אדרת האחריות לעשות מינימום – "הישר בעיני ה"'.

אל נשאיר אי מישהו בודד!

אל נשאירהו רעב!

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

שלש מערכות קבועות מנהלות את העם: הרשות המשפטית, הרשות המדינית, והרשות המחנכת * רשות נוספת שאינה קבועה אך בכירה יותר היא הסמכות הנבואית
 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"

המילה 'לך' שבפסוק, לכאורה מיותרת, האם לא היה די לכתוב, שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך?

התורה כידוע, לא נוהגת לכתוב ולו מילה או אות מיותרים, מדוע אם כן, נוספה המילה 'לך'? הערה זו מעיר הרב פיינשטיין זצ"ל שדבריו הובאו ב'לקח טוב'.

נראה שהתורה באה להורות בזה גם כן שכל אדם צריך להיות שפוט על עצמו.

בתוקף תפקידו זה עליו לראות ולבדוק תדיר אם מעשיו מתוקנים. כמו כן עליו להיות גם שוטר לעצמו כדי לעקוב אחרי פעולותיו ולדאוג שפסקי הדין שפסק על עצמו כשפוט – אכן יתבצעו.

כאשר השוטר שבו ימצא שפקודת השופט לא קויימו עליו לקנוס את הנאשם שהוא כמובן האדם עצמו. לעתים על השופט גם לקחת על  עצמו התחייבויות כדי לזרז עצמו בקיום המצוות, כמו שמצינו במסכת נדרים 'נשבעים לקיים את המצוות'.

המשך הפסוקים עולה יפה גם כן לפי דרך זו: לא תטה משפט ולא תכיר פנים. גם כאן הציווי הוא בלשון יחיד, כדי להזהיר את האדם לבל יטה את משפט ולבל יכיר פנים לעצמו. כגון, אם הוא תלמיד חכם ובעל מעשים טובים הוא  עלול לדון את עצמו לכף זכות גם כאשר אין  זה מוצדק.

על כן אומרת התורה – אל תכיר פנים לעצמך ואל תאמר הואיל ואני תלמיד חכם בוודאי אני עושה טוב, אלא עיין ופשפש במעשיך כאילו היית אדם פשוט.

ואזהרה נוספת: לא תיקח שוחד, שלא ישחד את עצמו על ידי הנאות שונות. כלומר יש להיזהר שלא להיגרר אחרי התאווה וההנאה ולהצדיק בגינן מעשים רעים. אלא – צדק צדק תרדוף', יבקש האדם לעצמו בית דין צדק. דהיינו יעשה לעצמו רב שיורה לו את דרכו כעצת חז"ל.

בהקשר לכך מן הראוי לצטט את שכתב בימים אלה הרב אבינר בתשובה לשאלה: כיצד יש להחזיר את הזולת בתשובה? ועל כך השיב הרב:

כלל גדול בענייני תשובה: אל תחזיר בתשובה את הזולת, החזר בתשובה את עצמך – וזה ממילא יפעיל השפעה ברוכה על אחרים.  עיין רמב"ם הלכות דעות ו א.  עצם השאלה כיצד לחזיר בתשובה את הזולת, היא חטא שעליו יש לחזור בתשובה, חטא של התנשאות כאילו אצלנו הכל בתכלית השלימות, כאילו אצלנו כל האמת, וכל הצדק וכל היושר, והאחרים הינם חסרים, דלים וצולעים המחכים למוצא פינו כדי לחלצם מן המיצר. לא כן.  אין להיות קשה עורף.  הפירוש של ביטוי זה הוא שכאשר מוכיחים אדם, הוא מסתובב לאחור לראות אל מי התוכחה מופנית ומראה עורפו למוכיח.

פרטים

נכתב על ידי משה לוין

1. מי האיש אשר ארס אישה ולא לקחה? ישוב לביתו!

2. מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו? ישוב לביתו!

3. מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו? ישוב לביתו!
 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

לא מכבר עבר עלינו צום תשעה באב לזכר חורבן הבית וגלות ישראל, כאשר על עם ישראל בתקופה זו נאמר במגילת איכה את המלים הקשות הבאות: "מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים.. שרייך סוררים וחברי גנבים".

מה כוונת המילים 'מלאתי משפט'?

מסביר זאת הבן איש חי באמצעות משל.

ראש ישיבה נכנס לישיבתו וראה את הבחורים מתווכחים ביניהם בדברי תורה. אלא שהרב הבחין כי הם אינם עושים זאת לשם שמים אלא לשם התנגחות והרגשת ניצחון.

ראש הישיבה ניגש אליהם ואמר: "אני רואה שבית המדרש מלא בדברי תורה".

שמחו התלמידים אך ראש הישיבה מיהר לצנן את התלהבותם. כוונתי היתה שכאשר לומדים תורה לשמה, עולים דברי התורה למעלה, לשמים, אולם כאשר לומדים רק כדי לנגח האחד את חבירו כפי שאתם עשיתם נשארים דברי התורה על הארץ. אין בשמים חפץ בהם. זו כוונתי שבית המדרש מלא בדברי תורה.

כאשר נעשים הדינים והמשפטים בצדק עולים הם לשמים. הקב"ה שותף לדיין בדין. כאשר עושים זאת במרמה הוא נשאר בארץ.

זו כוונת הפסוק: 'מלאתי משפט'. כל המשפט נשאר בארץ.

בדברים הללו יש מסר עמוק.

כאשר ניגשים למשפט צריך לזכור כי השופט בסופו של דבר אינו אלא בשר ודם. הוא נתון להשפעות חיצוניות, ללחצי התקשורת, אפילו להשפעות פוליטיות. זה הוא משפט של בני אדם. אם לשופט יש את הזכות לשפוט כפי שהוא חושב וכפי שהוא רואה לנכון, הרי שפסק הדין שלו עלול להיות מוטה בקלות יתירה לסביבה החברתית, לנורמות השולטות, לאופיים של בעלי הדין.

לעומת זאת משפט אלוקי שואב את כוחו ממקור הנצח, ממקור שאינו אנושי כלל. הדיין הפוסק על פי הכללים הללו מחוייב רק לדברי האלוקים ומתחת ידיו יוצא משפט נקי הערוך על פי כללים של אותו אחד שברא את העולם.

זו היא [בין השאר] עדיפותו של המשפט היהודי על פני המשפט האזרחי. 

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר