ירושה רוחנית

פרטים

איזה צדק נעשה בהיות כל יהודי חלק מהעם הנבחר באופן אוטומטי ללא מכרז אישי? התשובה היא שהצדק מחייב שתי נקודות שוויון. נקודה ראשונה – תנאים שווים תחילתיים ונקודה שניה – אפשרות להגיע להישגים שווים.

פרטים

אדם ניצב מול נוף שוויצרי שכולל הרים, אגמים, כתובים בשוויצרית, וכן שאר הפרטים כולם בהתאמה לנוף שוויצרי בלבד מצד אחד, ומצד שני הוא רואה אורחת גמלים עוברת במקום זה. כעת האדם שואל את עצמו: היכן אני.

פרטים

למעשה ניתן לסווג את השתלשלות האירועים בהיסטוריה האנושית כרצף עומק של "האני" האגואיסטי בעולם. היינו, במצב הראשוני ה"אני" האגואיסטי היה במצב מינימלי, ביחס הפוך ההכרה בה' היתה במצב המקסימלי.  לאחר מכן, כפי שהסברנו לעיל חטאו בני אנוש, והשליכו יהבם על "פקידים" כביכול שמנהלים את העולם מכח "רם על כל גויים ה'". ובכך השליכו מעל עצמם אחריות.

פרטים

בפרקים הקודמים עסקנו בכך שתכלית הבריאה לגלות את עוצמתו של השם. תכלית זו תושג בכך שהאדם יבחר בטוב - מתוך בחירה.

 

המצב של יכולת הבחירה לא תמיד ישאר כך אלא יפסק בכל מקרה. זאת כיוון שכפי שהקדמנו המטרה של הקב"ה בבריאה היא להיטיב, לכן יביא למצב שכל חלקי הבריאה יגיעו להכרה הנכונה במצב שעדיין יש משמעות לבחירה, ומכאן גם אפשרות לתקן, כפי שנסביר להלן. אולם, כאשר תיוודע בעולם האמת, שהקב"ה הוא בעל הבית היחיד בעולם, היינו, ייחוד ה', לא תתאפשר יותר בחירה שנובעת ממקום לטעות. מצב זה יהיה בימות המשיח ואילך. ולכן אמרו חז"ל על הפסוק: "אלו ימים שאין לי בהם חפץ" - אלו הם ימות המשיח. שאין בהם לא זכות ולא חובה (עיין ברמב"ן שהחפץ, היינו הרצון, תלוי בזכות וחובה.)



אולם, המטרה הזאת, המצב שבו תיוודע אחדות ה', תושג באחד משני האופנים הבאים:



א. האדם ישיג מטרה זו בכוחות עצמו כאשר יבחר בטוב. כלומר, יקיים את התורה והמצוות, וע"י כך יעדיר מעצמו את החסרונות, וגם ישרש את הרע מהבריאה כולה.
אם האפשרות הראשונה לא תתקיים במלואה, תתקיים האפשרות השניה הבאה –

ב. באחרית הימים הקב"ה יחזיר בעצמו את המצב לתיקנו ע"י שיגלה את ייחודו, ובכך יושרש הרע מהעולם.
וזאת ע"י שהקב"ה יגרום לאנשים לראות שהמריית פי  ה' אינה משתלמת, והאמת הזו תתברר על גבם. כלומר, פירות המעשים הגרועים שייעשו יובילו להכרה הזו. ואז הבריאה תתוקן או ע"י שיחזרו בתשובה או ע"י הייסורים, עד יוודע הייחוד באופן מוחלט, ואז נמצא שכולם יהיו מתוקנים.


וזוהי התשובה הכתובה בספר דברים פרק ל"ב: "ושבת עד ה' אלוקיך בכל לבבך". אף על פי שסוג תשובה זו, התשובה מתוך ייסורים, איננה סוג התשובה האופטימלית, על כל פנים היא מקובלת, אך נזקפת באופן מינימלי לעושה אותה.

 

בפרק הבא: איך נדע שמה שנראה כטעות, היא טעות בלבד ולא המציאות כפי שהיא?

 

 

 

 

פרטים

מסביר האר"י ז"ל בהתאם להסברו של הרמב"ם, שהאדם הראשון למעשה רצה לעשות עבירה לשמה (כלומר עבירה לשם שמים); הוא התפתה להבין שלפי רום מעלתו מצופה ממנו כהוראת שעה להגדיל את הניסיון על מנת שכשיעמוד בו ירבה קידוש שם שמים.

פרטים

אחרי שהזכרנו את תפקיד האדם - לגלות את עוצמתו וייחודו של הבורא, התחלנו לתאר את המציאות המוכרחת מכך. הלוא היא יכולת הכפירה. ובמלים אחרות כדי שנוכל לבחור חייבת להיות אלטרנטיבה שהיא הגיונית ולו למראית עין

פרטים

בפרקים הקודמים בארנו את הרעיון של "גילוי יחוד ה'" כמטרת בריאת העולם.  בפרק זה נרצה להתחיל להבין איך נוכל להסביר מספר שאלות.

 

בתחילת הבריאה כל החלקים השותפים לגילוי היחוד היו כלולים במסגרת אחת, שהיא למעשה הגרעין של כל האנושות. השלב הזה קרוי "האדם הראשון".  כדי לקבל פרספקטיבה נכונה לגבי שלב זה, נביא שאלה שנשאל הרמב"ם ב"מורה נבוכים". 

בקריאה פשוטה בכתובים משתמע שעד אשר טעם האדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע היה חסר תבונה, ואכילה מעץ הדעת טוב ורע היא זו שנטעה בו את התבונה. אם כן כיצד יתכן שאדם הרוויח רווח כל כך מהותי מכך שהמרה את פי ה'?

הרמב"ן מסביר על כן, שאדם הראשון לא היה חלילה חסר דעת, אלא אדרבא, היה שיא השלימות, וכפי שאמרו חז"ל, שמרוב גודלו הרוחני, בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה. וכן, שהיה צופה מסוף העולם ועד סופו, היינו, שמפאת גובהו הרוחני הקיף את כל מהות הבריאה, ולכן היה יכול לקרוא לכל ברייה בשמה על פי מהותה השורשית.

כמו כן, כותב הרמב"ן שאדם הראשון היה שלם כמו שאר מעשי בראשית, ובמצבו זה היה אמור לעשות רק את הטוב והנכון.

בדומה לכך מסביר בעל ה"נפש החיים". אנחנו חשים שה"אני האגואיסטי" שלנו, רוצה ומתאווה  -מדבר אלינו בגוף ראשון, ואילו היצר הטוב מדבר אלינו בגוף שני. כלומר אתה צריך, אתה חייב וכד'. כותב בעל "נפש החיים" שמצב זה התחדש לאחר הקלקול שנבע מחטאו של אדם הראשון. אבל במציאות שלפני החטא, ה"אני" של האדם הראשון (כלומר הנטיה הטבעית) היה רוצה טוב בלבד, ואילו הרע היה חיצוני לגמרי אליו.

אם כן, נשאלת השאלה, כיצד התאפשרה הבחירה של האדם הראשון ברע לנוכח שלימותו, למרות שודאי שהיה בעל בחירה.

מסביר הרמב"ם, שבמצבו של האדם הראשון בגן עדן, הערך של טוב ורע היה מקביל לגמרי למושג אמת ושקר. במלים אחרות, שאי עשיית רצון ה' היתה כמו שקר, כלומר, אי התאמה למציאות. לעומת זאת, לאחר החטא ירד תקפם של הטוב והרע למוסכמות בלבד. (בעוד, לדוגמא, החוקים הפיזיקלים נתפסים כאמת מציאותית.)

מהסברו של הרמב"ם אנו למדים שהאדם הראשון בחטאו, יצר מציאות שבה הטוב והרע לא מוחלטים, אולי מתוך מטרה לאפשר ניסיון רחב יותר מעבר למצבו בגן עדן.



בפרק הבא נמשיך בהרחבת הרעיון שהוביל את אדם הראשון לתפיסה זו על פי דברי האר"י.

 

 

 

פרטים

אם אדם מוקף בשוטרים מכל עבר עם כלי נשק דרוכים לעברו, העובדה שלא עשה מעשה פלילי במצב הזה אינה מוכיחה שהוא ישר, שהרי נהג כך בשל היותו מחושב, גם אם ברמה מינימלית, והבין שמעשה פלילי במצב הזה ירע לו.

 

פרטים

יכולת תפיסת המציאות באופן הנכון תלוי בשילוב ואיזון נכון בין שני הכוחות השכליים: כח אחד הוא תפיסת החכמה, שמאפשרת לנו את התמונה הכללית הנכונה, וכח שני הוא תפיסת הבינה, שמשלימה את הפרטים המוכרחים מכח התמונה הכללית. זוהי הדרך היחידה להשלים את עצמנו.

פרטים

הקדוש ברוך הוא, הוא תכלית הטוב. בהיותו כך – רצונו להיטיב. אבל למי הוא ייטיב? על מנת להיטיב דרושים מוטבים. לשם כך ברא האלוקים את הבריות - להיטיב להם. זהו. הוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו.

פרטים

בפרק הקודם התחלנו לפרק את הפרדוקס.  הסברנו איך יתכן שישנה יכולת בחירה, כלומר יש מקום לטעות. ולמרות זאת האדם המאמין - יוכל להיות שלם ובטוח באמונתו. בפרק זה נמשיךבהבהרת הרעיון.


כאמור לעיל, ישנן שתי צורות חשיבה להסקת מסקנות, שכל אחת מהן נותנת פן בהבנת המציאות, ושתיהן יחדיו נותנות את התמונה השלמה של המציאות.


הצורה האחת היא הבנת הקשר הפנימי בין מכלול המאורעות. אנחנו מזהים את הסיבתיות שמולידה את המאורעות, ובכך תתאפשר לנו הבנת התמונה הנכונה. כלומר, את ההסבר הנכון הכללי של המציאות. צורת היסק זו נקראת בחלק של פנימיות התורה [שנגזר מאותה סיבה] השפעת החכמה.


לעומת זאת, הצורה השניה היא האנליטית, המאפשרת לנו לבנות את ההיקשים הלוגיים הנובעים מחוק מסוים ועל פיהם להסיק מסקנות חדשות. תפיסה זו נקראת במונחים של פנימיות בתורה השפעת הבינה.


לתפיסה זו, האנליטית, ישנם שני שימושים.


השימוש הראשון הוא תבנית דפוס לתפיסה הראשונה. נסביר זאת בדוגמה:
כאשר מדען דגול מציע תיאוריה מדעית, הרי הוא למעשה מסביר מדוע חוק א' הוא סיבה שמולידה מספר תופעות. היכולת של המדענים לקבל את ההסבר הזה נובעת מהעובדה שהם אמורים להבין את חוקי הסיבתיות, ולכן הם יכולים לקבל ולבדוק את התיאוריה ואת האימפליקציות הנובעות ממנה, למרות שהם אינם בהכרח יכולים להעלות על הדעת את הרעיון המאחד של התופעות.


נמצא שהמדען הבכיר הוא נותן את צורת ההסתכלות הנכונה על המציאות ויכולת תפיסת הסיבות של שאר המדענים מהוה תבנית דפוס להבנת התיאוריה.


השימוש השני הוא השלמת הפרטים עד כדי תמונה שלמה. לדוגמא:
אם נבחין מרחוק בצורה מתכתית מעופפת בשמים בעלת כנפיים עם זוויות וקוים ישרים, תפיסת החכמה תתן לנו את המידע שכאן מדובר במטוס ולא, לדוגמא, בציפור או בעל חי אחר. תפיסת הבינה תשלים את הפרטים הפנימיים, מנוע, תא טיס ושאר החלקים הנובעים מהעובדה שמדובר במטוס.


במילים אחרות, ניתן לומר שתפיסת החכמה היא המשפיעה ותפיסת הבינה היא המקבלת.


עפ"י האמור לעיל, כל אחד מאתנו ניחן בשילוב מסוים של כל אחד משתי האפשרויות לתפוס את המציאות, כלומר, תפיסת החכמה ותפיסת הבינה.


ובהתאמה, ברובד הרצונות, שהוא רובד הנפש, יש התאמה שנולדת מכל אחת מהתפיסות הנ"ל. היינו, התכונה הזאת של ראית המכלול הנקראת חכמה, יכולה לתת לנו את האפשרות לקלוט את התמונה הכללית הנכונה של היחוד. כלומר, של הקב"ה שמסובב את כל המאורעות ומשפיע חסד על העולם (ושולל את הנסיון לשים את האדם במרכז). ותכונה זו מולידה את השאיפה ברובד הנפש של הנתינה - המימוש בפועל, והיא נקראת מידת החסד.


תפיסת הבינה מולידה השפעה שנקראת מידת הדין. בגלל אי יכולתה מצד עצמה לראות את התמונה הנכונה, כלומר, יחוד ה' בעולם, נולדת תפיסת האני במרכז והלקיחה. לעומת זאת כפי שהסברנו את החלק של תפיסת הבינה כהשלמה לתפיסת החכמה - כגורם אנליטי - תפיסת הבינה מולידה את תפיסת החוקיות והסדר של הנפש.


כל אחת משתי המידות בנפש או תולדה של אחת מהמידות האלו, איננה טובה או רעה לכשעצמה, אלא תלויה באופן שהאדם עצמו מנווט אותה.


אמנם יכולת השימוש במידת הדין עלולה להיות שלילית בצורתה האגואיסטית, גאוה, וכיוצא בזה, כאמור לעיל, אולם מידת הדין היא המנוף לחתירה אחר צדק (במקום הנכון). מידת הדין אף יוצרת את תבנית הדפוס הנכונה להשפעת החכמה. כפי שניתן דוגמא להלן.


כמו כן, מידת החסד שכוללת את השאיפה לתת, עלולה להיות בשימוש לא נכון - שלילית, כמו אהבה תוך גילוי עריות, בהיותה אהבה ונתינה שנוגדת את הסדר הפנימי של הנפש. ולכן התורה כותבת באיסור גילוי עריות של אחות:  "חסד הוא". ולכן בנו של אדם הראשון (קין) שת, נשא את אחותו לצורך קיום העולם. בהיותם בני הזוג היחידים, כוונו חז"ל על כך את הפסוק "עולם חסד יבנה" [מעבר למשמעות הפשוטה של הפסוק].  שכן, העולם נזקק להיווצר ממידה של חסד שחסרה במעט ממידת הדין.

בפרק הבא נראה איך משלבים יחדיו את שתי הכוחות.

 

 

פרטים

פרק ב', האם האמונה בביאת המשיח איננה סוג של אמונה נאיבית, והאם כבני אדם בוגרים האמונים על חנוך בסביבה מערבית, עלינו לתלות את ציפיותינו בעתיד במקום להתמקד ולקחת אחריות על ההווה.

פרטים

כשאדם רואה לפניו סתירה, בעצם זהו המצב שניתנה לו האפשרות לבחור. וכאן הכל תלוי ברצונו ובמידת האמת שבו. הסיבה שהדבר תלוי ברצון, היא, ש"הגמלים" במשל, או התופעה שגורמת לנו שלא לראות את הקב"ה כגורם היחיד בנמשל, היא זו שמהווה את הדלק, בהתאם לתפיסתו ללכת אחר רצונותיו המיידיים, הן ברובד הגשמי ביותר, והן בכך שהוא יצטרך לקבל את העובדה שהוא לא מבין את הכל במשל תופעת הגמלים, ובנמשל השאלות שעדיין אינן מתיישבות, ובכך לבטל את גאוותו, ולהצטנע.

פרטים

כשנתבונן, מתבקשת פה השאלה: הלוא תקופת בית המקדש, ובפרט בית שני, מתחילה כאלף שנה לאחר יציאת מצרים וחטא העגל. מדוע כעבור זמן כה רב חטא העגל עדיין מהווה קטרוג עלינו? ישאל הכהן הגדול: אבותינו רקדו מסביב לעגל ואינם, ואני מה לי איתו?