סיפורי חברותא

פרטים

       

ארגון אילת השחר חברותא פותח לך הזדמנות מיוחדת להפגש עם החברותא

בארוע אחדות חוויתי, מרומם ומהנה שיתקיים ביום רביעי 12/9 באולמי רמדה רח' וולפסון 6 בירושלים.

 

בתוכנית (עייני בפרוספקט המצורף):

המרצה הנודע הרב פנגר –  אקטואליה בציר הזמן

השחקן האמן חנן לדרמן - בסיפורו האישי

חברותא – קולות מהשטח באומר ובצליל

 

התוכנית כוללת כיבוד עשיר בצוותא.

 

עלות סמלית בסך 50 ₪

 

פתיחת שערים בשעה 16:30, שעת סיום משוערת  21:30

 

הזמנה נשלחה גם לחברותא שלך

מחכות מאד לבואכן

יחד באהבה ובשמחה

צוות חברותא.

 

האירוע מחייב הרשמה מראש במשותף עם החברותא.

לאישור הגעתכן חייגי 0732322222.

 

 

פרטים
שלום
 
אני לא טובה כל כך בכתיבה, אבל יש בי צורך לשתף עוד אנשים בסיפור שלי, שכן אני מרגישה שאני זכיתי והייתי שמחה אילו עוד אנשים יזכו כמוני.
 
אני בת 20, גדלתי באזור המרכז במשפחה חילונית, אנשים אינטלקטואלים אשכנזים, שמאלנים, מה שנהוג לכנות היום ברחוב כ'יפי נפש'...  החברה בה גדלתי הייתה חברה מעורבת - יהודים ערבים נוצרים וכל מה שבא..
 
גדלתי על ערכים ועל מוסר, תרומה לקהילה, מעורבות חברתית, פלורליזם, הומניזם וכו'. אצלנו במשפחה השכלה היה דבר הכרחי ובסיסי שרק דבר אחד היה יותר חשוב ממנו וזה היה לא לפגוע באף אדם במזיד.
 "מבנה האישיות שלי" ( כך אז היו קוראים לזה במשפחתי, לי היום יש שם אחר לזה) היה שונה משל השאר. היה בי צימאון לידע מסוג אחר, הרגשתי שלמרות כל הידע והחוכמה שאני רוכשת בחיי יש עולם שלם מלא שהוא לא מדובר, ולא מוזכר. עולם שלם שהוא מעבר לידע "טכני" מעל השפה והשכל. היה בי צימאון והשתוקקות למשהו 'אין סופי'. לא ידעתי מה זה הדבר ה'אין סופי' הזה אך חשתי אותו עמוק בקרבי .  הרגשתי שה"עולם" ענק מבחינתי, אך בו בעת גם חשתי וקטנות מצד עצמי.  בסתר התחלתי לחפש בגוגל  מושגים כמו "רוחניות" "משמעות החיים" וכו' . הרגשתי שהמציאות שלי היא לא סתמית ולא יכול להיום שהכול הוא מקרי. אחר כך לימדו אותי שיש לזה שם שנקרא השגחה פרטית.
 
כשהתחושה שלי שהחיים שלי הם לא רצף של מקרים חסרי משמעות התחזקה, אמרתי לעצמי אולי זה גם לא חסר משמעות שאני יהודיה? אם החיים הם לא סתם אז אולי זה לא סתם שנולדתי בארץ ישראל, למשפחה יהודית. בשלב הזה  כבר שיניתי את מילות החיפוש בגוגל..
 
כך הגעתי אליכם, איילת השחר- וארגון חברותא. בתוך ממש זמן קצר כבר נכנסתי לקשר טלפוני עם החברותא המדהימה שלי. בהתחלה היו לי המון קשים והייתי צועקת עליה ובוכה ונסערת היא הייתה מכילה את הכל ועונה לי ברוגע (לא שהיו לה תשובות להכל.. לרוב לא היו לה בכלל).
 
שלא יובן לא נכון עד היום אני שואלת המון רק שעכשיו זה בלי כל הדרמות והאמוציות מסביב אלא עם יותר רוגע... הקושי הכי גדול היה לי שהרגשתי שה"דת" כופה עלי להשתיק את השכל, ואת הרציונל שגדלתי עליו לטובת מושגים מופשטים לא הגיוניים ולפעמים אף הזויים. זאת הייתה תחושה קשה מאד, שכן לא היה מובן לי כיצד ייתכן שהתורה היא אמתית אך היא גם לא מתיישבת לי עם השכל? ואם אכן זה לא מתיישב במח מדוע איפוא הוא נברא?
 
לאט לאט אני והחברותא שלי עברנו לשעתיים בשבוע וכעבור זמן אף נפגשנו והיום היא אחת מהחברות הכי טובות שלי! השיחות האלו תרמו לי המון. הן הרגיעו אותי והראו לי שהדת לא שייכת רק לאנשים הזויים, ושהיא מכילה את כולם. גם אני על אף שבאתי מבית פתוח ומשום כך לא הייתי פתוחה להקשיב בגלל סטריאוטיפים כמו מראה חיצוני מרתיע וסטיגמות חברתיות, מצאתי את מקומי.
 
ובחזרה לספור האישי שלי. הרגשתי שבא לי לשמוע עוד ועוד, וחברותא בטלפון עם כל הרצון הטוב אינה מספיקה. החלטתי לפנות ללימודים במדרשה.
 
חשוב לי להדגיש, הסיפור שלי לא בא להעביר מסר ש'איילת השחר' וארגון 'חברותא' הם חץ ישיר לחזרה בתשובה. זה ממש לא (לא בהכרח על כל פנים), זה רק פתח לשיחה נקיה. לאנשים תמימים שרוצים להיחשף לעולם של אחים שלהם. שגרים לא רחוק מהם. לשמוע, להקשיב, ללמוד. אם משהו מתוך זה גם נכנס ללב, אדרבא, אבל העיקר הוא לתת הזדמנות למפגש אמיתי ופשוט בין שני אנשים. בלי מחויבות לכלום. בלי לנסות לשנות את הצד השני ולהוכיח לו מי צודק. בעיניי זה ה-מקום לאנשים שלא מעוניינים לאפיין אנשים שונים מהם לפי התקשורת או החברה הקרובה אל פתוחים לשמוע ממקור ראשון אנשים שחיים בצורה שונה ומעניינת לא פחות.
 
אין לי אלא להודות לכם על הכוונות הטובות ולברך אתכם בדרך צלחה והמשך פעילות פוריה. יישר כוח!

פרטים

 לארגון חברותא שלום!

אני משתתפת בארגונכם ושמי חיה
 
ברצוני לשתף אתכם בחוויה מתוך הלימוד המשותף שלי עם רינה, החברותא אתה אני לומדת מידי שבוע. 
 
אני אשה בת 39 ויש לי ולבעלי 3 בנות. במפתיע, גם לחברותתי, רינה, יש 3 בנות והיא בת 40. זה קצת מוזר אבל סטטיסטית זה כמובן ייתכן. המצב המשפחתי הדומה הביא לכך שגם בתי וגם בתה של רינה הגיעו לגיל הבת מצווה בערך באותו זמן, וליתר דיוק בתי נולדה ביולי, ובתה של רינה באוגוסט. 
 
באחד הימים בהם עסקנו בלימוד משותף עלה במוחי רעיון מטורף. מדוע לא נערוך בת מצווה משותפת לבנותינו עם כל החברים? מאחר שאנו נוהגים לערוך סעודת בת מצווה מצומצמת בחיק המשפחה חשבתי כי מלבד הארוע הזה יכול להיות נחמד אם נקיים מסיבה עם חברינו המשותפים הן מארגון איילת השחר והן מן המשפחה הקרובה.
 
הצעתי את הדבר לבעלי והוא חשב שזה רעיון מטורף, אבל נפלא. רינה ובעלה מצידם גם התלהבו מאד. הם עורכים אמנם בת מצווה באולם שמחות אך מלבד זאת יהיה זה מקורי ומפתיע לערוך בת מצווה משותפת. 
 
למי שעדיין לא הבין אני אשה חרדית, ואילו רינה איננה דתית כלל. הלימוד בינינו פורה ומשותף, ויש לנו הרבה על מה לדבר גם מעבר ללימוד.
הבת מצווה התקיימה לפני שבועיים. 
 
היה פשוט נפלא. אין לי מילים לתאר זאת. האורחים משני הצדדים הגיעו באווירה נינוחה ונעימה. הבנות נשאו דברים כל אחת ממקומה ומהשקפת עולמה והאווירה היתה נפלאה. היתה תחושה שכולנו בעצם אחים ולמרות ההבדלים בינינו אנחנו עדיין עם אחד. 
 
אני חושבת בכנות כי הארוע הזה תרם רבות לשתי הקהילות. החרדיים למדו להכיר מקרוב את אחיהם הבלתי דתיים, ואלו גילו את החרדים והתרשמו שהם אינם בדיוק כמו שמציגים אותם בתקשורת. 
 
המרוויחות הגדולות אלו בנותינו החמודות, שעם כניסתן למצוות קיבלו גם חוויה של אחדות ישראל, ואהבת האחר!
 
תודה לכם, תודה לרינה, ותודה לחברים מאילת השחר
ומזל טוב לבנות החמודות 
 

פרטים

שלום שמי שולמית.

בתי חזרה בתשובה. הדבר ארע לפני כשלש שנים כאשר היא היתה בת 17. מעולם לא היינו בית ששונאים בו חרדים או הורים שחינכו את ילדיהם לשמור על ריחוק מן המסורת. היינו פשוט אינדפרנטים [אדישים] כלפי הדת. היא לא עניינה אותנו כלל. לא צמנו ביום כיפור, לא אכלנו מצות בפסח, וגם לא בנינו סוכה בסוכות. שוב, לא מתוך מטרה להתריס אלא מתוך מקום של חוסר ענין. מכל מקום, כשבתי הודיעה לי שהיא הולכת ללמוד במדרשיה, הייתי בהלם מוחלט. ידעתי שהיא לא כמו שאר בנות גילה העסוקים בענינים המעסיקים את גיל ה'טינייג'ר', וכי היא אוהבת לקרא הרבה ולהתענין בדברים רבים, אך חשבתי כי מכאן ועד למוד במדרשיה חרדית הדרך ארוכה.

ניסינו אני ובעלי להסביר לה שהיא עושה את טעות חייה. אפשר להישאר חילוני, וגם לקרא קצת באינציקלופדיות ושאר מאגרי מידע על הדת, וחבל שהיא הולכת למקום בו אין לה עתיד וכו' וכו'. בכינו, התחננו, אפילו איימנו, אבל זה לא עזר. היא התעקשה שהיא חשה ששם המקום שלה.

מאז היא שוהה שם - מזה כשלש שנים, ונראה כאילו היא היתה שם תמיד. חייה השתנו, היא מאושרת, ושלמה מאד עם עצמה. מעולם לא ראיתי אותה כך. מאחר שמה שחשוב לי בסופו של דבר הוא - אושרה של בתי, שמחתי שהיא מצאה את דרכה, אך עדיין חשתי שמשהו פה מאד מוזר: כיצד היא, שנחשבת לכל כך חכמה, עשויה להתלהב ממשהו כל כך ישן ועתיק כמו היהדות? איך היא, שגדלה בבית של הורים מכובדים, עובדים, ומעניקים כל טוב, מוצאת חום ענין ורוגע באיזושהיא דת שבעיני נחשבת לכל כך פרימיטיבית? 
 
החלטתי שאני חייבת לדעת על מה מדובר. הסקרנות אכלה אותי. חייב להיות בזה משהו אם בתי החכמה מצאה בזה ענין. אולי זה גם יגרום לי להבין ולהכיר אותה טוב יותר. אך לא עשיתי עם זה דבר. אני לא אלך לסמינרים ליהדות, או אשתתף בהרצאות של רבנים. זה לא בשבילי. אני לא מעוניינת לחזור בתשובה וגם לא להוליך שולל את הרבנים המרצים שעשויים לחשוב שבאתי למטרה הזו. אני כאמור, רוצה רק להכיר את היהדות ואת ה'סיפור' שלה. באחד משיטוטי ברשת האינטרנט ראיתי פרסומת לאתר חברותא. הרעיון של 'חברותא' דרך הטלפון, בלי להיפגש 'הדליק' אותי, וכך נרשמתי.
 
לאחר זמן לא רב חזרה אלי מתנדבת שציוותה לי חברותא מן העיר רמת גן – אשה חרדית צעירה בשם רחל. התחלנו לשוחח, והאשה הצעירה פתחה בפני עולמות מדהימים שלא ידעתי על קיומם כלל. השיחות שמיועדות היו לארוך כרבע שעה, הפכו במהירות לשיחות דו שבועיות של שלשת רבעי השעה ויותר, ואנחנו משוחחים על עשרות נושאים לאור היהדות. לא הכל רחל יודעת ולפעמים אנחנו מחפשים ביחד, דרך הטלפון בספרים ומגלים 'אוצרות' חבויים. 
 
לא חזרתי בתשובה, אולי זה יקרה פעם, אך לא כעת, ומכל מקום זכיתי לטעום מן העולם שבו מצויה בתי היקרה, ולחוות מעט ממה שהיא חווה. מה שכל כך מדהים פה בסיפור, ש'החברותא' שלי רחל, לא מודעת כלל לסיפור האישי שלי, וגם בתי לא מודעת כלל להיותה של אמה חברותא של אשה חרדית העוסקת בתורה לפחות פעמיים בשבוע.
 
 

פרטים

 שלום שמי סמדר ואני גננת במקצועי.

לארגון חברותא הגעתי דרך ענין מקצועי לגמרי. כבר הזכרתי שאני גננת אך לא כתבתי שמאחורי כבר שנים רבות של ניסיון ומאחר שכך אני נחשבת ל'כתובת' מוכרת לגננות רבות שמתייעצות אתי במגוון תחומים. אני יכולה לומר שמידי שבוע אני מקבלת קרוב לעשר פניות על בעיות בלתי שגרתיות המתעוררות אצל גננות צעירות יותר.

באחת הפעמים קיבלתי טלפון מגננת חרדית. הנושא היה ילד להורים גרושים המטופל אצלה בגן. מנסיוני רב השנים אני יודעת שכאשר קיימים קונפליקטים עויינים וכעסים בין ההורים הכוללים בין השאר טקטיקות של ביטויים אגריסיביים, או אלמנטים פיזיים ומילוליים קשים, הם עלולים להשפיע השפעה הרסנית על נפשו של הילד. ואמנם כך היה אצל אותה גננת. הילד גילה נטיות תוקפניות והתנהג בצורה לא תקינה.

הצעתי לאותה גננת את מה שהצעתי אך לאחר השיחה אתה חשבתי לעצמי כי אולי צריכה הייתי לבדוק קצת את התופעה בקשר לאותו מגזר עליו דיברה הגננת כלומר החברה החרדית. מעניין היה אותי לדעת כיצד מתייחסת החברה החרדית מבחינת המקורות התורניים שלה לתופעת הגירושין. בנוסף, מאחר שגם אני בעצמי אשה גרושה (מבלי להיכנס לפרטים), קיבלתי משנה מרץ לבדוק את התחום, והתחלתי לחפש חומר בכוחות עצמי.

לא אלאה אתכם בפרטים אך אציין כי החומר שקיבלתי היה בעיקר מוטה ולא נכון אובייקטיבית וכך הגעתי במהלך השיטוטים שלי אליכם. ביקשתי שיצוותו לי חברותא בעלת ידע תורני וביחד אנו לומדות כבר כמה חודשים את יחסה של היהדות לתחום הנישואין, הזוגיות, וגם פירוד וגירושין.

מדובר כמובן בלימוד אינטלקטואלי ואולי גם תרבותי. אני לא מתכוננת לחזור בתשובה למען הגילוי הנאות..., אך אני מודה לכם על האפשרות שנתתם לי להכיר את מקורותינו בסוגיות חשובות.

סמדר.

פרטים
מערכת חברותא שלום.
שמי משה. ראיתי את המכתב של האברך ר' יום טוב שהתפרסם אתרכם בשבוע שעבר ורציתי לתת גם את הזווית האישית שלי.
 
כפי שציינתי שמי משה, אני בן 33 ולומד כאברך כולל ב'משרה מלאה' באחד הכוללים שבעיר אלעד. פרט זה חשוב לציון בימים בהם עולה 'חוק טל' לסדר היום הציבורי ונשמעים תהיות האם האברכים אכן עסוקים כל היום בלימוד, או האם אכן 'תורתם אומנותם' באופן מוחלט? ובכן התשובה היא כן. אני לומד באופן רציף במשך שני סדרים מלאים כלומר בין השעות 9 בבוקר ל 7 בערב, עם הפסקה לא ארוכה למנוחת צהריים. 
 
למרות הסיפוק שלי מן הלימוד, והעובדה כי אני מרוצה מחברי ללימוד במסגרת הכולל, חשוב לי לכתוב את הסיפור הזה ולספר על החברותא שלי מארגון 'חברותא', שאינו דווקא בן ישיבה ושממנו אני חש שאני שואב לא פחות, ואולי גם יותר מן החברותא שלי שבכולל. 
 
בן הזוג אתו אני לומד בחברותא, הוא מהנדס במקצועו העובד באחד מבסיסי חיל האוויר. ציינתי שהוא איננו בן ישיבה אך היתה זו לשון המעטה. הוא אינו דתי כלל, ואף לא מתעתד לחזור בתשובה, ככל הידוע לי. הוא בסך הכל רצה להכיר את היהדות היפה, ולהתעלות מעל המידע אותו מקבלים רוב אזרחי המדינה באופן לא מודע ישר מהתקשורת 'אל תוך הוריד'.
 
בתחילת הלימוד חשבתי שמדובר בענין של מה בכך: מה למהנדס מטוסים שלא קרא ולא שנה וללימוד גמרא, מה לחילוני חסר ידע מינימלי ביהדות ולפילוסופיה המורכבת של הרמב"ם? אלא שמהר מאד, עם התפתחותם של סדרי הלימוד הראשונים, גיליתי שמדובר באדם בעל יכולת ניתוח וכיווני חשיבה אותם לא הכרת מאודי. צורת הלמידה שלו היתה כה שונה מזו שהורגלתי אליה בישיבות ובכוללים, ואילצה אותי להתחיל 'לחשוב' בצורה אחרת, מאתגרת, מגרה, אך בעקר מרתקת יותר. גיליתי שאני לומד כעת את אותם טקסטים יהודיים אליהם הורגלתי באופן לגמרי חדש. כאילו לא היתה זו אותה גמרא, משל לא היה זה אותו רמב"ם. 
 
השבועות הראשנים הביאו אותי להתפעלות כל כך עמוקה שהדיה לא מרפים ממני עד היום. חשתי שתחת שאהיה אני המלמד, ובן זוגי הלמד, נהפכים לעתים היוצרות, וידידי ה'חילוני' הפך למלמד מדהים, ולמתווה קו חשיבה וצורת למידה חדשים בהם מעולם לא פגשתי. המחוזות החדשים והבלתי מוכרים הללו הביאו אותי לצפות ליום החברותא' בו אני מלמד אך בעיקר גם לומד מהחברותא שלי.
 
בהצלחה לכולם!
משה
 

פרטים

קוראים לי אהרלה ואני גר בב"ב, אמיר היה גר בפ"ת.

 
אמיר ואני חונכנו בבתי ספר שונים לגמרי.
 
תחומי העיסוק שלנו היו שונים, ואפילו הלבוש שלנו שונה.
 
אבל הנה אני נמצא פה ומרגיש לא רק רצון וצורך לבוא ולחלוק לאמיר את הכבוד האחרון אלא מרגיש חובה לעשות זאת. כי משהו מאד מיוחד חיבר ביננו, המשהו הזה או יותר נכון המישהו הזה קוראים לו אמיר.
 
זכיתי כמו עוד רבים בבניין שלי שאמיר הוא זה שעשה לנו את החשמל בבית חדש. בקשות מיוחדות, רצונות מיוחדים ולפעמים אפילו שונים. 
ואמיר, רגוע, שליו, עם סבלנות וחיוך כן. פשוט זו היתה זכות לפגוש את האדם שלבוש חיוך שכזה.
 
כל בוקר בתפילה אנחנו אומרים את הפסוק הבא: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ודובר אמת בלבבו..."
 
וכבר אמר אחד הצדיקים שלעולם יהא אדם זה כלל חשוב שיביא אותך שתוכל להיות ירא שמים.
אבל קודם כל.. לעולם יהא אדם!
 
קודם כל תהיה בן אדם בהליכות, בהתנהגות, ביחס לאדם כאדם באשר הוא אדם.
 
כזה היה אמיר אדם מדהים נותן שרות מדהים והייתי קורא לזה אפילו תופעה מדהימה.
 
את הדבר המדהים הזה, את האמיר הזה, קיפד חתך וגדע מחבל מתאבד אשר יצורים כאלה התורה קוראת להם: "פרא אדם".
 
בדיוק האנטי תזה (ההיפך המוחלט והגמור) של אמיר. פרא אדם...!!!     הפרא אצלו זה לפני האדם. (אם אפשר לכנות אותו כך בכלל...)
 
את כל זה הפרא הזה ביצע מסיבה אחת, היותו של אמיר יהודי.
 
אמיר היקר:
כיהודי מאמין שגדל וחונך על ערכי התורה והיהדות אני יודע שלא כל אחד זוכה למה שאתה זכית, למות רק בגלל היותך יהודי...!!!
 
זכית לדבר שרבי עקיבא מגדולי התנאים זכה.
הוא לא סתם זכה אלא כשהוציאו אותו להורג שאלו אותו התלמידים שלו: רבי עקיבא מה הולך פה? הורגים אותך כי אתה יהודי?!
 
 ענה להם רבי עקיבא ואמר כל ימיי חיכיתי לדבר הזה. כל החיים שלי כשאמרתי ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך... לזה חיכיתי. דהיינו למות או יותר נכון להיהרג רק בגלל היותי יהודי !
 
אמיר היקר:
 
באותו יום ובאותם שעות ממש שנדם לבו של גדול ופוסק הדור, לבך שלך גם נדם!
לי כיהודי שמאמין שאין מקרה בעולם זה אומר הרבה.
 
אמיר היקר,
 
 אצלי בבית, הנורות השקעים הארון חשמל וכל מה שקשור למעגל הזרם הזה יזכירו לי מדי יום בהרבה קילו וואטים שהיה יהודי בן אדם מדהים שכזה שקראו לו אמיר.
 
בלי נדר לא אמחוק את מספר הטלפון שלך מהמכשיר הנייד שלי.   
 
ולא את השם שלך מהלב שלי.
 
שבת שלום אמיר
 
ויהי זכרך ברוך 
 

פרטים

לכבוד ארגון חברותא שלום.

שמי הוא יום טוב, אני בן 30 ומתגורר בבני ברק. בעקבות מכתבים מרגשים ומרתקים של הלומדים בחברותא שהתפרסמו לאחרונה באתר חברותא, החלטתי גם אני לשלוח לכם את סיפורי, אלא שלהבדיל מהמכתבים הקודמים, בהם נשמע סיפורו של ה'לומד', אני הצלע ה'מלמדת' בזוג הלומדים, כלומר אני חרדי, מבטן ומלידה, ובעקבות אחד הפרסומים של ארגון חברותא הצטרפתי לארגון ומאז אני לומד עם בחור שאינו דתי מן היישוב מבשרת ציון שבפרברי ירושלים. 

המכתב הזה חשוב בעיני מאחר שאני סבור שאנשים רבים מ"המגזר שלי" אינם מודעים לעובדה כי לא רק אחינו הלא דתיים באים ללמוד מאיתנו אלא גם אנחנו החרדים רוצים ללמוד מהם דברים רבים, ולהפיק מהלימוד בחברותא, אלמנטים חיוביים שונים שאותם לא היינו משיגים לעולם בתוככי החברה בה אנו חיים. 

ברוח הימים והשבועות האחרונים בהם ניטשת כמעט מלחמת תרבות בין חילוניים לדתיים, מאבק שמלווה בהשמצות הדדיות, היגדים חריפים, מהלומות מילוליות [וגם פיסיות] פרועות ועוד ועוד, אני חש שאילולי אותה חברותא עם ידידי היקר מהמגזר הלא דתי, הייתי מוצא גם אני את עצמי עומד מהעבר האחד של המתרס וחש כי כל החילוניים אכן שונאים אותנו, ומבקשים אך את רעתינו. שכן אני גר ביישוב חרדי, גדלתי בעיר דתית הומוגנית, ומפגש עם אוכלוסיה שונה מזו שהורגלתי אליה כמעט ולא היה בנמצא. ואמנם במשך שנים ארוכות נשאתי עמי את דעותי החד משמעיות על הציבור האחר שבמדינת ישראל ולא אביתי לשמוע כל עמדה אחרת. היום אחרי שנתיים רצופות של לימוד עם בחור חילוני, נעים הליכות, סובלני, עדין וצנוע, אני מבין כי גם הסקטור החילוני אינו מקשה אחת וכי לכל קבוצה יש גוונים רבים. אני כבר לא מכליל את כולם בסכמה 'חילונית' אחת אלא אני בודק כל דבר לגופו. את יכולת ההקשבה של בן שיחי, טיפחתי גם אני לעצמי בלי לומר לו שבזה למדתי בעצם ממנו. ועל כך אמר החכם מכל אדם "מכל מלמדי השכלתי".

אגב, את אותם דברים בדיוק אמר לי גם החברותא שלי בהקשר לציבור החרדי. 
 
נקודה נוספת וחשובה לא פחות היא קבלת פרספקטיבה. אם עד להיכרותי עם ידידי הטוב שמעבר לקו, היה כל ארוע ציבורי ואולי גם פרטי מקבל מימדים גרנדיוזיים, כעת בעקבות שיחותי עם איש שמתנהל בעולם 'אחר' אני מתבונן על העולם בפרספקטיבה שונה לגמרי. הדברים אמורים לא רק לענין יחסי 'דתיים חילוניים' אלא גם על השקפת עולם ותפיסת הזהות העצמית שלי באופן כללי. היכרות מתמשכת עם עולם שהיה עד לרגע זה זר ואפילו מוזר עשויה בעיני, לפתוח בפני כל אחד אפיקים חדשים.
 
אני ממליץ לכל ידידי החרדים להתגייס לחברותא. זה כדאי ברמה הפרקטית ביותר. גם אם אתם סבורים שלא 'יצא' לכם מזה משהו, אני יכול להבטיח לכם - ואילו רק בשביל זה היה כדאי - כי את השאלות המעניינות בהם תיתקלו, ושאתם תצטרכו להתמודד [ואין כוונתי רק לשאלות תלמודיות והלכתיות], לא תמצאו בכל מקום אחר. 
 
בטח לא באווירה הנעימה, החיובית והחברית של 'חברותא'.
 
 יום טוב
 

פרטים

 ארגון חברותא שלום

אני קוראת בשבועות האחרונים את הסיפורים ששלחו אליכם לומדות וותיקות וחדשות והחלטתי גם אני לשלוח את סיפורי. אלא שלהבדיל מכמה סיפורים מרתקים שתוארו כאן, הסיפור שלי פשוט בהרבה, ובעיקר עניני וקורקטי יותר. ההחלטה אם לפרסם אותו או לא נתונה בידיכם.

אני חברת קיבוץ בצפון. אחת מחברות הקיבוץ נחשפה לארגון שלכם ואף נרשמה אליו. לאחר שנה של לימוד משותף החליטו השנים להיפגש במסגרת יום עיון שאורגן בקיבוץ. גם אני הוזמנתי ליום זה. מאחר שאני לא רק שאינני דתייה אלא אף בעלת ריאקציה לכל מה שקשור להחזרה בתשובה, מיסיונריות, הטפה וכדומה החלטתי להופיע ליום העיון ולהביע שם היטיב את עמדתי ואת סלידתי מהרעיון.

כאשר הגעתי למקום צפיתי בשנים נפגשות לראשונה, משוחחות ומתחבקות ביניהם. הם דיברו ביניהם ואיתנו ופתאום חשתי שמה שאני רואה מול העיניים זו אהבת אדם טהורה, אהבת ישראל אמיתית. אינני יכולה להסביר זאת באופן רציונאלי אך הרגשתי בבירור כי בין השנים אין כל קשר המבוסס על הטפה, על מסיונריות או על ניסיון להחזיר בתשובה. חברת הקיבוץ אגב, שמשתתפת בחברותא, מעולם לא חזרה בתשובה, ולאור החום והביטחון שהפגינו השנים בקשר ביניהם לא היה נראה שבת זוגה הדתייה גם חפצה או מנסה להוביל לכך.

אני מוכרחה להודות שהענין מצא חן בעיני, והחלטתי גם אני להצטרף. ווידאתי כמובן שהחברותא שלי [אשה צדיקה ומדהימה מבני ברק] מודעת לעובדה שאני לא מתכוננת לחזור בתשובה ומאז אנו לומדים כבר כמה חודשים.

זה הסיפור שלי. הוא פשוט אך מגיע ממקום מאד כנה ואמיתי.

בתודה, ענת 

 

פרטים

למערכת חברותא, שלום!

בשבועות האחרונים פרסמתם באתר מספר סיפורים אישיים, וחשבתי שאתרום גם את חלקי.

זה היה בימי חול המועד סוכות. יצאנו לטיול עם כל המשפחה לספארי, שברמת גן. כשאני אומרת אנחנו הכוונה היא לי חנית, בעלי צחי, והתאומים הקטנים שלנו. הספארי היה עמוס באופן בלתי נתפס. זו היתה טעות ענקית לבקר בגן החיות בימי החג. המון אנשים היו שם. מה זה המון, עם ישראל כולו על כל גווניו, חוגיו ועדותיו.

מכל מקום במהלך הטיול מצאנו את עצמנו מול הכלוב של הדובים. היה זה מחזה מרתק להביט בשלשת הדובים המתרוצצים במרחב המצומצם שהוקצה להם, הלום ושוב, ללא סימן כלשהוא לעייפות, והתאומים לא הסכימו לעזוב את המקום. מול כלוב הדובים נמצאת חורשה, עם כרי דשא וספסלים עליהם אפשר לנוח מעט. על הספסלים הללו ישבנו והבטנו בתאומים המאושרים. לפתע ניגש אל צחי בעלי, אדם דתי וביקש ממנו להשלים מנין מאחר 'שחסר להם עשירי לתפילת מנחה'. צחי מעולם לא ביקר בבית כנסת, גם לא בטקס הבר מצווה שלו שנערך בחדר האוכל של אחד הקיבוצים שבצפון. הוא ניסה בנימוס להתחמק מהבקשה, וגם היהודי לא לחץ. אלא שאז הבחין צחי כי תשעת האנשים מתחילים לאבד את הסבלנות וכי שלשה מהם עומדים לפרוש. מארגן המנין ניסה להסביר להם כי השקיעה חלה בעוד דקות ספורות וכי הם יפסידו לגמרי את התפילה, אך ניכר שדבריו לא משכנעים אותם במיוחד, והם החלו להסתובב.
 
בחוסר רצון מופגן אך מתוך תחושה של אין ברירה ניגש צחי הטוב לקבוצה הקטנה, שם סינר של אחד התאומים על ראשו ואמר כי הוא מצטרף אליהם כעשירי. הם שמחו מאד ופתחו בתפילת מנחה.
 
לאחר התפילה ניגש צחי לבחור שארגן את המנין ושאל אותו מדוע היה חשוב לו כל כך להתפלל במנין, האם הוא לא יכל לתפוס איזושהיא פינה בצד ולהתפלל, הלא העיקר, כך צחי, הוא הכוונה וההתייחדות עם הבורא?
 
הצעיר הדתי הסביר לצחי באריכות את מהותה של תפילה במנין את סגולותיה, את השערים המיוחדים שהיא פותחת, וצחי אמר לו שזה מעניין כי הוא מעולם לא ידע שיש לתפילה במנין ערך סגולי, הוא חשב שזה עוד איזשהוא חוק טכנו – הלכתי שאותו הדתיים נוהגים לעשות.
 
הצעיר שכעת כבר קראו לו יוני, הציע לצחי ללמוד חברותא ולהעמיק את ידיעותיו ביהדות. צחי ענה במבוכה שאין לו זמן לזה, בטח לא לנסוע לבני ברק או לירושלים, והוא בסך הכל רצה להבין את ענין המנין ועד כמה דברים שנראו לו מוזרים אצל הדתיים. אלא שאז יוני הפתיע וסיפר לו אודות ארגון 'חברותא' בו הוא פעיל, ארגון המקיים אלפי 'חברותות' באמצעות הטלפון, בשיחה שבועית הנעה בין עשר דקות לחצי שעה, ומי שחפץ ביותר, השמים הם הגבול.
 
ההצעה נשמעה הוגנת ובעיקר לא מאיימת, וצחי הסכים. אני לא באה לספר את כל סיפור חיי אך אני רק יכולה לומר שברגע זה צחי וחברותתו לומדים בטלפון את לימודם השבועי שלא פסק מאז - הלכות מתוך הרמב"ם - מזה כארבעים דקות.  
 
אני גם יכולה לספר שסיפור הספארי בסוכות היה לפני כשנתיים.
 
תודה רבה. 
 
חנית
 

פרטים

 לפרוייקט חברותא שלום.

רציתי לספר את סיפורי הקצר כיצד התוודעתי לארגון הנפלא שלכם. אני צעירה, אחרי צבא, שכמו מרבית מחברותי חיפשתי עבודה קלה שתכניס לי מעט כסף לפני הטיול הגדול למזרח. לאחר חיפושים מעטים הגעתי לחנות מזון מהיר אשר לא אנקוב בשמה. העבודה היתה נחמדה, הצוות היה ידידותי וגם השכר היה סביר. 

באחד הימים נכנסתי למטבח והבחנתי בטבח  כשהוא פורק בשר מארגז בלתי מזוהה. מאחר שהוא היה חבר שלי שאלתי אותו מה זה והוא ענה לי שמדובר בבשר שהגיע מהשטחים. 

"אבל זה לא כשר" אמרתי לו

"אז מה" הוא צחק, "כבר מזמן אין לנו תעודת כשרות ואת רואה שאנשים מגיעים".

אינני דתייה, אבל מראה של בשר טרף בכל זאת הרתיע אותי, ולכן אמרתי לו: "אבל אתה מאכיל את האנשים פה בשר שאינו כשר"

הוא שוב צחק ואמר "נראה לך שאכפת להם, בכלל מה הבעייה בבשר הזה, מה את דתייה"?!

על כך לא היתה לי תשובה. למה באמת אכפת לי. הרי אני לא דתייה, לא שומרת שבת, ולא מתלבשת כפי שנשים דתיות לבושות. ובכל זאת משהו הפריע לי. אכילת דבר טרף היתה דבר שמעולם לא עשיתי. רק שלא ידעתי להסביר לעצמי מה הבעייה בזה ומדוע זה מפריע לי.

החלטתי לחפש תשובה לשאלות שהציקו לי. מאחר שלא חפצתי לחזור בתשובה בחרתי לא לפנות לארגוני קירוב והחזרה בתשובה אלא לחפש לבד את התשובה. למרות ניסיונותי לא הצלחתי למצא משהו שיספק את סקרנותי. אלא שבמהלך החיפושים שלי נתקלתי בפרסומת של ארגונכם המציעה 'לדבר יהדות מהבית בלי לקום מהכיסא'. למה לא? אמרתי לעצמי ופניתי אליכם. צוותתי לאשה חביבה ואיתה ביחד התחלנו לחפש תשובות לשאלות [גם היא לא ידעה לענות לי ב'שלוף']. החיפש המשותף היה חוויה מיוחדת עבורי ופתח בפני עולמות חדשים שלא הכרתי. רציתי להודות לכם ולומר שעל אף שלא חזרתי בתשובה ואפילו לא עזבתי את מקום העבודה שלי, הלימוד המשותף מכל מקום, תרם לי רבות.

תודה על ה-כל,

הדס.

 

פרטים

שלום שמי לימור אך שם זה הוא שם בדוי. מיד אסביר מדוע.

מזה כעשר שנים אני נשואה לאחד מאנשים הטלויזיה המוכרים בארץ. מזה שנים תקופה ארוכה אני חשה רצון וצורך למציאות רוחנית יותר, למשהו נשגב ויהודי. מצד שני לא רציתי לחזור בתשובה. גם מקום עבודתו של בעלי ועיסוקיו לא היו מאפשרים לי זאת. 

כשהתקרב חג הפסח חשתי שיש בי צורך לעשות שינוי קטן ולו במשהו. מתוקף היותי ידוענית לא רציתי ליצור קשר עם ארגוני חזרה בתשובה מוכרים. לכו תדעו לאן זה יגיע.

באורח פלא, נתקלתי כמה שבועות קודם לכן באחד משיטוטי האינטרנט האינסופיים שלי בפרסומת של ארגון חברותא. התקשרתי וקבעתי חברותא עם אישה צעירה וחביבה מהעיר טבריה. בשיחתנו השנייה שאלתי אותה האם יש משהו שאני יכולה לעשות בבית לקראת פסח. 

היא הציעה לי להכשיר את המטבח כשהיא מסבירה לי שמדובר בתהליך הלוקח פחות משעה. היא שלחה לי סרטון של הארגון המסביר כיצד עושים זאת, ולאחר כארבעים דקות, בעזרתו האדיבה של בעלי שלא התנגד לעשות קצת ניקיון ב'מטבח המטונף שלנו' היה המטבח מוכשר. שוב, לא חזרנו בתשובה, אבל רוח טהרה וניקיון שורה מאז קצת יותר על ביתנו, ואפילו בעלי מספר כי חבריו בעבודה טוענים, שהופעותיו התעדנו מעט בעת האחרונה.

 
רציתי להודות לכם על המיזם הנפלא והמיוחד הזה, המאפשר גם לנשים כמוני ליהנות קצת מעולמה המופלא של היהדות היפה. 
 
 
יש לך סיפור על הקשר עם החברותא? שלח/י אלינו ונפרסם כאן באתר

פרטים

לכבוד מנהלי ארגון חברותא

שלום

אציג את עצמי בשם בדוי- סמדר.

יש לי מקום עבודה לא שגרתי. אני תחקירנית באחד מערוצי הטלויזיה. ישנה תכנית תחקירים שאני כמובן לא אחשוף את שמה, בה המנחה מציג [או מציגה..] לפני צופיו פרשיות שגורמים שונים היו מעוניינים להסתיר. מאחורי המנחה הזה עומדים עשרות שעות של תחקירים, מעקבים, האזנות וכן הלאה. אחת מן התחקירניות - זו אני.

במסגרת העבודה החליט צוות התכנית לבצע פעולת תחקיר על איזשהו גורם מן הקהילה הדתית. אני כמובן לא אחשוף את המטרה המדויקת. נבחרתי ביחד עם עמיתה נוספת לבדוק את העניין לאשורו. במהלך התחקיר נדרשנו להיפגש עם דמות רבנית מוכרת ולשוחח אתו אודות הנושא. הצגנו את עצמנו כתחקירניות והתחלנו לשוחח. אלא שעד מהרה השיחה קלחה בשטף ועברה לנושאים אחרים שכלל לא קשורים לתחקיר המקורי. אני מוכרחה לציין שאני פשוט נדהמתי. עד לאותה עת הייתי צינית לגמרי וספקנית בכל מה שנוגע לענייני יהדות, והרב הזה פתח בפני שערים מרתקים. לקראת סיום השיחה, בה עזר לנו הרב מאד [גם בקשר לתחקיר] ביקשתי ממנו להמשיך לשוחח מידי עת על ענינים שברוח. הרב הסביר שאין עתותיו בידו, ורק לצורך התחקיר פינה לנו זמן מזמנו היקר אך המליץ לי לפנות לארגון בשם חברותא, שם אמצא מישהי כלבבי ואוכל לשוחח אתה על כל נושא שבעולם.

כך עשיתי, ואני כבר מחכה להתחיל ללמוד. שיהיה ברור אני לא חוזרת בתשובה :) אך כפי שאמרתי אני לגמרי רוצה ללמוד ולהכיר יותר. אני מניחה שזה ישמח אתכם ועל כן אני כותבת לכם את המכתב הקצר הזה.

מבטיחה לעדכן בהמשך

בכבוד רב

סמדר

 

פרטים

לכבוד מערכת חברותא שלום.

אני מבקשת לשלוח מכתב זה אליכם מאחר שאני חשה צורך עז לשתף אתכם בתחושותי בעקבות המיזם המבורך שלכם ובעקבות העובדה שאני חשה כי הדברים שאני רוצה לומר אינם ידועים לקהל הרחב.
 
אינני אשה דתייה. מעולם לא הייתי, ואני מוכרחה לומר בהגינות כי אני כנראה גם לא אהיה כזאת. באתי מבית חילוני למהדרין. בבית שלי לא שמרו שבת, לא הקפידו על אי אכילת חמץ בפסח ואפילו לא צמו ביום הכיפורים. לא שנאו אצלנו בבית חרדים אבל מאחר שהייתי כה מנותקת מהעולם ה'שחור' הזה, את כל המידע עליהם קיבלתי דרך התקשורת.  
 
כיום אני בת 37 ואני יכולה לספר לכם שהידע שלי על החרדים הסתכם בקביעות הבאות: החרדים לא הולכים לצבא, הם אנשים עקשנים ולא סימפטיים, קשה לנהל אתם שיחה מאחר שהם חוזרים כמו תקליט על הדעות שלהם, חסרה להם היגיינה אישית, והם חסרי השכלה בסיסית. זה נשמע אולי קצת נורא אבל זו ההכרה שהיתה בי שנבעה כולה מהתקשורת. 
 
את הרבנים המחזירים בתשובה פגשתי בעיקר בתכניות התחקיר שבערוצים המסחריים שם הם הזכירו לי שייחים ערביים שכל חפצם הוא להטיף את תורתם לקהל לקוחותיהם התמים, ושמאחורי אמירותיהם אין בעצם כל תוכן עמוק יותר. 
 
באחד הימים פגשתי חברה מבית הספר שאותה לא ראיתי 11 שנים. היא לא השתנתה מלבד מטפחת קטנה שכיסתה חלק מראשה. המטפחת לא היתה כיסוי הראש הקלאסי של החרדים אלא כמן סרט כזה שהונח על חלק הראש הקדמי שלה. לשאלתי היא ענתה שהיא לא, לא חזרה בתשובה אבל היא חשה צורך לעטות את המטפחת הזו  בעקבות שיחות ארוכות עם אשה 'סופר נבונה' מירושלים. ניסתי לברר מי זו הרבנית המופלאה ה זו אך אז היא סיפרה לי כי לא מדובר במרצה מוכרת אלא בחברותא אישית שאתה היא משוחחת בעניני יהדות פעם בשבוע באמצעות הטלפון בלבד. היא סיפרה שהיא נדהמה עד כמה הידיעות שלה על היהדות בכלל, ועל שומרי המצוות בפרט היו לקויים בחסר.
 
שיחת טלפון לא נשמעה לי חשודה מידי, ודיאלוג לא פרונטלי עם אשה 'אחת על אחת' לא נתפס כמאיים, וכך מצאתי את עצמי עונה בחיוב למזכירה מ'חברותא' שמציעה לי ללמוד עם 'סימה' אחת מביתר עילית באמצעות הטלפון. 
 
כפי שכבר ציינתי לא חזרתי בתשובה ואני גם לא מתעתדת לעשות את זה [סימה אומרת לי בצחוק להגיד על זה בלי נדר], אבל השיחות עם האשה הצעירה [32] והבלתי מוכרת הזו [מעולם לא פגשתי בה] הכו אותי בתדהמה. פתאם גיליתי שהיהדות זה לא רק לצעוק בהפגנות ולריב על קצבאות. גיליתי שיש עולם עמוק ומרהיב בין הספרים הישנים הללו, ושגם אחרי עשרות שיחות אני עדיין לא יכולה לומר בוודאות שהצלחתי לפצח אפילו את חלקו הקטן. גיליתי שהחרדים או החרדיות הם אנשים משכילים שמסוגלים לפתח שיחה אינטליגנטית ושהם לא פחות חכמים ממני או מכל ישראלי/ת אחר. אם פשוט מדברים בלי שנאה ועם רצון לשמוע, לשאול, ולקבל תשובות - גם העולם שמעבר לחומות מלא בצבע, בעומק, ובעיקר בחן וביופי שאותם לא הכרתי.
 
חשוב לי לכתוב את המכתב הזה, ולו כדי שנשים כמוני ידעו שמה ששומעים מכאן - התקשורת של חברותא, לא תמיד שומעים משם - התקשורת הכללית, הרדודה והשטחית. 
 
גלית
 

פרטים

 לפני מספר שנים איבדתי את בני כאשר נסע להודו ל'טיול של אחרי הצבא'. הוא נסע עם עוד שלשה חברים ובאחד ממסלולי הרפטינג הנועזים אותם אוהבים הטיילים לבצע התהפכה סירת הראפטינג, והשלשה הוטלו למים ונסחפו עם הזרם. שנים הצליחו להיחלץ והגיעו בקושי לגדות הנהר, השלישי, הבן שלי, לא שרד. לאחר יומיים מצאו את גופתו במרחק חצי קילומטר ממקום התאונה.

האבל שחוויתי היה נורא. קשה היה לקבל את העובדה כי את הבן שלי, עצם מעצמי ובשר מבשרי במשך 22 שנים, לא אוכל לראות עוד. מחשבות של 'אילו' ו'כמעט' לא עזבו אותי מאותו יום: חבל שלא אסרתי עליו לנסוע, חבל שלא ביקשתי ממנו שלא יעשה מסלולים מסוכנים, איך זה שרק חבריו הצליחו לשחות ולהגיע לגדה ורק בני שהיה שחיין מצויין לא הצליח וכן הלאה מחשבות מייסרות, רדופות, וטעונות אשמה.

חיי הפכו לגהינום. לא הפסקתי לחשוב ולדמיין מה עולה בגורלו של בני כעת, לאחר המוות, ביקרתי אצל פסיכולוגים ונטלתי אפילו תרופות פסייאטריות, אך כלום לא הועיל. חשתי שאין בידי תשובות שיניחו את דעתי. כמוצא אחרון, החלטתי לנסות לבדוק במקור העתיק מכל- ביהדות. כבר מלכתחילה ידעתי שיש ליהדות אמירה ומחשבה בנושא אך הדבר לא היה נראה לי רלוונטי. בדקתי בתחילה במקורות ה'רציונאליים' והמוכרים יותר. כעת החלטתי לבדוק גם את דברה של דתי העתיקה.

מאחר שפחדתי משיחה שתהפוך להטפה ולניסיון של החזרה בתשובה הובילו אותי חיפושי לארגון חברותא, שם ניתן – באמצעות הטלפון - לדבר עם משתתפים יודעי ספר, שאינם 'מחזירי בתשובה מקצועיים', ולנסות לברר את דבר היהדות מלב אל לב. אחרי חצי שנה של שיחות עם ה'חברותא' שלי, אשה בשם כלילה, אני רוצה לספר לכם כי השיחות אתה השפיעו עלי עמוקות. שמחתי לגלות עולם מופלא בו יש תשובות ברורות, רהוטות, וקוהרנטיות על השאלות הקשות ביותר כמו הישארות הנפש, שכר ועונש, מוות וחיים, תחיית המתים, השגחה פרטית, בחירה, פגעי טבע, ועוד.

לא חזרתי בתשובה, זו גם לא היתה מטרת המפגשים הטלפוניים כפי שאתם מבינים, אבל קיבלתי מידע ונחשפתי לשדה חוויתי חדש ולא מוכר שפתח בפני שערים אל אחדות משאלות קיומינו הבסיסיות ביותר.

תודה רבה.

חמדה ו.

פרטים

בפרויקט חברותא לומדים כידוע למעלה מעשרת אלפים 'חברותות' כאשר הם מנהלים דיאלוג סביב אחד מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי. מלבד הערך היהודי, והאינטלקטואלי העצום שיש בשיחות אלו, מתגלה גם ערכה הנפלא של חברות אמיתית, קשר נפשי, וידידות אמיצה שנוצרת פעמים רבות במהלך הלימוד המשותף. 

 
אחד מן הסיפורים המרגשים אליהם התוודענו לאחרונה מתאר את הקשר בין הרב ברוך לבין החברותא שלו - גדי. שני חלקי החברותא גרים במקומות שנים לגמרי מבחינת האופי והמנטליות, הרב ברוך מתגורר בעיר החרדית קרית ספר, ואילו גדי גר באחת מערי המרכז החילוניות ביותר. באחד הימים ערך גדי לבנו בר מצווה. במהלך הבר מצווה הופתע אבי הנער לגלות את הרב ברוך נכנס לאולם. מלבד המרחק הרב בין הערים [ולרב ברוך אין רכב] נגעה לליבו של האב המאושר הרצון והקירבה של רעהו להשתתף עמו בשמחתו חרף עולמותיהם השונים כל כך.
 
חלפו חדשים מספר, והחגים הגדולים של חודש תשרי בפתח. הרב ברוך שמקדיש את חייו לתורה במובן הפשוט ביותר, החל להתחבט בשאלה כיצד יוכל 'לעבור' את החגים הגדולים הללו כאשר אין הפרוטה מצויה בכיסו.
 
עוד הוא מתלבט והנה נשמעה דפיקה על דלת הבית. בפתח עומד גדי החברותא מהמרכז. הרב ברוך הכניס את חברותתו בשמחה לביתו והם החלו לשוחח. גדי, סיפר לידידו החרדי כי הוא החליט להעניק לו שי לחג, סכום כסף נכבד. את חלקו, הוא מבקש, יקדיש למען קניית מתנות לילדים לקראת החגים הקרבים.
 
הרב ברוך ההמום ניסה לדחות את ההצעה אך גדי לא היה מוכן לשמוע. האב המאושר לקח את ילדיו הנרגשים אל חנות הנעליים המקומית ורכש עבור כולם מנעלים חדשים לחג. 
 
הוא התקשר לידידו הנדיב וסיפר לו מה עשה בכסף. את התרגשותו של גדי אפשר היה לשמוע עד קרית ספר גם ללא עזרתו האדיבה של מכשיר הטלפון.
 
 
גם לכם יש סיפור מיוחד מהווי החברותא? שלחו לנו, ונפרסם כאן באתר
 

פרטים

שלום, הסיפור שלי הוא קצת שונה ואולי אפילו הפוך מ'סיפורי חברותא' נוספים שקראתי פה.

שמי סהר, ואני חזרתי בתשובה לפני כמה שנים. מבלי להצביע על הנקודה המסויימת שגרמה לי לשוב למקורות, אני זוכר שבמשך כמה ימים הרגשתי מן אור גדול ששוטף אותי ומושך אותי ליהדות. האור היה מסתבר חזק מאד, כי אני חזרתי בכל כוחותי ובכל מאודי. הייתי מתפלל במשך שעות, עוצם את העיניים ברחוב כדי לא לראות מראות אסורות, טובל במעיינות ובמקוואות באתרים שונים, ומחמיר בעוד חומרות שונות ומגוונות. היום אני יודע שזה לא היה נכון, והחזרה הדרסטית והקיצונית הזו רק הזיקה לי. מכל מקום באיזשהו שלב חשתי תחושת משבר עמוקה. הכל היה נראה לי לפתע ריק מתוכן, והדבקות שלי בדת פתאם נראתה חסרת ענין. בדיוק באותם ימים ראיתי את הפרסומת של חברותא 'מדברים יהדות' והחלטתי שהפניה לא מיועדת רק לחילוניים אלא גם לחילוניים לשעבר ודוסים שרופים בהווה.

 

התחלתי ללמוד עם בחור – אברך צעיר, שבמושגים שלי באותם ימים הוא היה כמעט חילוני. התברר לי שהוא לוקח את היהדות בצורה הרבה יותר קלה - שמאוחר יותר הבנתי שהיא הצורה הנורמלית והבריאה, אך באותם רגעי זה היה נראה לי פשרנות ורדידות. לאט לאט עם גבור השיחות והלימוד השבועי הוא אחז בידי והוביל אותי בתוך שבילי היהדות היפה, המתונה, הנעימה וחסרת הפחד והמורא.
 
נוכחתי שיהדות איננה דבקות רדיקלית או חומרות קיצוניות אלא היא משהו הרבה יותר פשוט, יומיומי, ומקסים. כיום אני אדם דתי, נורמלי, חסר פחד וחסר חומרות קיצוניות.
 
מי אמר אם כן חברותא רק לחילוניים?
 
 
 

פרטים

חברים יקרים, שלום וברכה.

כפי שכולנו יודעים,פרויקט חברותא מייצר חברויות וקשרים מדהימים בין אנשים רבים ומגוונים מעולמות שונים, שבוחרים להתמקד במשותף, ולא במפריד. אנו היוזמים ומרכזים את פעילות הפרויקט, חשים אל כל אחד מהחברים כבן משפחה, כאח. כולנו יחד, אלפי אנשים, משפחה אחת, משפחת חברותא.

לתחושה זו נוסף חיזוק גדול שמגיע דווקא מצד החברים היקרים שמרגישים צורך לשתף אותנו בזמני שמחה אישיים שלהם כמו גם בזמני קושי. בתוך כך אנו מקבלים במייל מידי פעם בקשות מחברים להזכיר בתפילה את שמם או שמות בני משפחתם הזקוקים לרפואה, ותמיד אנו משתדלים להתפלל ואם ישנה אפשרות להעביר את השמות לרבנים שיתפללו גם הם.

אך כעת עלה בליבי רעיון לשתף את כל משפחת חברי חברותא והגולשים הרבים כאן, שכל אחד בדרכו ובשפתו יתפלל ויבקש עבור החברים הנצרכים לכך. אנו נעלה כאן את שמות החולים ושם האם כפי שמקובל להזכיר בתפילה, וכל אחד ואחת מהגולשים ומהחברים בפרויקט ישא תפילה .

חז"ל לימדו אותנו ש'כל התפלל על חברו, והוא צריך לאותו הדבר, הוא נענה תחילה'.

מי שמבקש לצרף שמות נוספים לתפילה, ישלח אלינו ב'צור קשר' שבאתר.

בברכה שתפילותינו יתקבלו וכל אחד מאיתנו יזכה בבריאות איתנה לאורך ימים ושנים.

ישראל אדלר

 

 

צילום: shlomaster

פרטים

שלום שמי יונית. אני שחקנית בתיאטרון. סביר להניח כי אינכם מכירים אותי. אני לא משחקת ב'הבימה' או ב'בית לסין'. אני שחקנית במקומות קטנים יותר כמו בהצגות לועדי עובדים, אתרי ומלונות נופש וכן הלאה. 

באחת ההצגות בימי החנוכה הצגתי עם חברי לסט את סיפור המכבים. יהודה המכבי, מתתיהו, יהודית, היוונים, אנטיוכוס וכן הלאה. ההצגה הייתה מלאת חן. שירים ריקודים אקרובטיקה וכוריאוגרפיה מרשימה. הילדים וגם ההורים נדמה לי היו  מרותקים והכל התנהל על מי מנוחות. אלא שעם תום ההצגה לאחר שהנר הקטן דלק שמונת ימים [תפקיד אותו מילאתי אני בהצגה], שמעתי מאחורי הקלעים את אחת הילדות שואלת את הוריה: איך הנר דלק שמונה ימים, הרי הוא נכבה אחרי שעה. האב הסביר לה שזה היה נס והילדה ניסתה להבין מה זה נס. לאחר שאמה אמרה לה כי זהו דבר שיוצא מגדר הטבע אותו חולל האל לעמו שאלה הילדה מדוע הוא עשה זאת, ומה מיוחד בזה שנר דולק שמונה ימים "מה חסר נרות"? בשביל זה הוא עשה להם נס? הוויכוח הסתיים לאחר שהאב ענה לה ברטינה כי זו רק הצגה ולא צריך להגזים.
 
לי דווקא לא הייתה השאלה נראית בכלל מוגזמת. במשך שנים אני ממלאה את תפקידי בהצגות חנוכה ומתברר כי מעולם לא חשבתי קצת יותר לעומק את מה אני בעצם מציגה. התקשרתי לידידה שחזרה בתשובה ולאחר שהזהרתי אותה באלף אזהרות שלא תנסה להחזיר אותי בתשובה שאלתי אותה מספר שאלות. במקום לענות היא נתנה לי מספר טלפון של ארגון בשם חברותא ואמרה כי עדיף שאדבר עם מישהי בעלת קצת יותר ניסיון.
 
מאז [עברה חצי שנה בערך – מחנוכה] אני לומדת במשך פעם בשבוע עם החברותא שנקרא לה בשם שמחה [שם בדוי], במשך כעשרים דקות בשבוע ואותה אני שואלת את כל השאלות שמציקות לי. אין מה לומר מדובר בעשרים דקות מעניינות, אינטלקטואליות, ומעשירות מידע ובעיקר ייחודיות מאד במשך השבוע בו כולנו רצים איש איש לדרכו. 
 
בברכת חזקו ואמצו
יונית
 

פרטים

גם השנה אנו מזמינים את החברים ב'חברותא'

לסיור לילי באווירה הקסומה של סמטאות ירושלים

לטעום מהניחוח הרוחני ולחוש את רוח הסליחות.

 

יחד נטייל בשכונות הוותיקות והיפהפיות, מ'נחלאות' ועד ל'בוכרים',

נלמד להכיר את המקומות והאנשים באופן בלתי אמצעי,

ונסיים בחצות הלילה באמירת ה'סליחות'.

הסיור כולו מודרך ומלווה על ידי מדריך מנוסה ומרתק.

הסיור בקבוצות קטנות (עד 30 משתתפים)

מהרו להרשם במשרדי חברותא או במייל

להרשמה במייל פנו אל This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

והנה תשובות למספר שאלות:


ממתי?----נפגשים בשעה 22.30 בדיוק.

 

עד מתי?----בשעה 00.30 מתכנסים ל'סליחות' בשכונת הבוכרים.


איפה?-----ב'זאראר בכר'. רחוב בצלאל 10 ירושלים.

 

איך מגיעים?----כל אחד בכוחות עצמו (אין הסעות הלוך או חזור).


מה להביא?---ציוד אישי לבוש צנוע (חובה! נכנסים  לבתי כנסת)

 

אופי הסיור?---טיול בשכונות הוותיקות והיפהפיות מ'נחלאות ועד ל'בוכרים'

 

 

           נלמד להכיר את המקומות ואת האנשים באופן בלתי אמצעי

 

           ונסיים בחצות הלילה באמירת סליחות.

 

 

 

 

 

פרטים

 שלום, שמי אורית ומגיע לי מזל טוב. הסיבה: ילדתי בת בריאה ויפה לפני כשנה. השמחה היתה אמנם רבה, אך דבר אחד העיב עליה מעט, היה זה בערב פסח, וההכנות הרבות לחג כמו הבישולים, הנקיונות ושאר המטלות נשארו ללא יד אחראית שתבצע אותם.

 

בשלב זה אציין כי אני נמנית על נשות חברותא. אינני אשה דתייה, אך במשך למעלה משנה וחצי אני לומדת מידי שבוע עם חברותא מאזור המרכז באמצעות הטלפון הלכות ומשניות. הלימוד שמזמן כבר חרג אל מעבר למרחב האינפורמטיבי הפך את שתינו, אורית וענבל - זה שמה של החברותא שלי – לידידות בלב ובנפש, כך שבאופן טבעי כאשר התקשרה ענבל לאחל לי מזל טוב שחתי באזניה את דאגתי לקראת הפסח הקרב והאורחים הרבים שיבואו לבית לא מאורגן ולא מצוייד.

 

בלי היסוסים רבים הציעה ענבל כי היא ובנותיה יופיעו בביתי ויסייעו לי בהכנות. נסיונותי לסרב לא התקבלו וכבר למחרת הופיעה האשה עם שני נערות צעירות והחלו בנקיונות. לאחר כמה שאלות התברר מהר מאד כי אין לי מושג בהלכות כשרות המטבח. כפי שציינתי אני אינני אשה דתייה אך חשוב היה לי תמיד כי מערכת כשרות בסיסית תפעל אצלי במטבח. לתומי חשבתי כי די בשני כיורים נפרדים כדי להפוך את המטבח לכשר אך עד מהרה הסבירו לי הבנות באדיבות כי יש עוד פרטים ויש עוד מה להשקיע...


לאחר חצי יום של עבודה נצץ המטבח ואני קיבלתי מושגים רבים בנושא הכשרות. לפני שנפרדנו הגענו להחלטה שהלימוד מהיום יוקדש להלכות כשרות המטבח והכלים, ולא רק בפסח..