הקומבינה | אליעזר היון

נכנס לישון עם הצעירה קם בבוקר עם הבכירה:

הקומבינה

לאחר שבע שנות שירות של יעקב תמורת רחל עורך לבן משתה חתונה גדול במהלכו הוא מחליף בחשאי את רחל הצעירה בלאה הגדולה * יעקב שמבחין רק בבוקר בתרמית: למה רימיתני? לבן: רוצה את רחל? עוד שבע שנות עבודה 

לקום בבוקר עם האשה הלא נכונה: יעקב אבינו שעבד שבע שנים עבור רחל מגלה לתדהמתו כי האשה אתה הלך לישון בלילה איננה זו שבשבילה הקדיש שבע שנים מחייו. במקום רחל, הצעירה ויפת התואר, פוגש יעקב באחותה הגדולה, לאה. יעקב, שהספיק להכיר את חמיו לעתיד, חשש מתרגיל שכזה, וסיכם עם רחל על סדרת סימנים מוסכמת שתוודא את זהותה גם בחושך הלילה של אחרי החופה. אלא שרחל, שראתה כי אביה מתעתד להכניס את אחותה הגדולה לחדרו של יעקב, וידעה כי עד מהרה ייחשף קלונה, נמלאה רחמים ובחשאי העבירה לה את תוכן הסימנים. רק בבוקר כאמור מבחין יעקב כי רומה  והוא פונה בכעס ללאה: "רמאית בת רמאי! הלא שמעת בלילה שקראתיך רחל ואת השבת לי כאילו את אכן רחל". על טענה זו היה ללאה מענה מן המוכן והיא מציינת בפניו כי מותר לשקר לדבר מצווה, כשאת הסימוכין לכך היא לוקחת ממנו עצמו. היא מזכירה ליעקב כי אך לא מכבר שלח אביו את עשיו להביא לו אוכל והוא, יעקב, מיהר והגיש את מנת המטעמים במקומו. כששאל יצחק את יעקב 'מי אתה' ענה לו יעקב: אנכי עשיו בכורך. "בוודאי  לא נמנעת לשקר כדי לקיים את מצוות אמך" מסיימת לאה, "גם אני שיקרתי כדי לקיים את מצוות אבי, וגם כדי לזכות באיש צדיק והגון כמוך כשבזאת אני ניצלת גם מידיו החמדניות של עשיו שלא הסתיר את רצונו להינשא לי".
 
יעקב פונה איפא ללבן ואומר: "מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני"? לבן לא מתרגש ומסביר ליעקב כי על פי המנהג המקומי "לא יעשה כן...לתת הצעירה לפני הבכירה" - סיים את שבעת ימי המשתה, ולאחר מכן - עם התחייבות לשבע שנות עבודה נוספת – תוכל לקבל גם את רחל. יעקב שמבין כי אצל אביה של אשתו  לא תופסים האתיקה וההיגיון מקום מרכזי נאלץ להסכים. הוא נושא את רחל ועובד תמורתה שבע שנים נוספות.
 
שבע שנים קודם לכן
לאחר פרשיית הברכות, ועל רקע רצונו של של עשיו להתנקש בחייו, יוצא יעקב מבאר שבע לכיוון פדן - ארם. על פי בקשתם המפורשת של הוריו הוא שם את פעמיו אל העיר חרן שם ימצא אשה מבנות משפחת אמו המתגוררת במקום. 
 
עם הגיעו לחבל ארץ בני קדם [בתוכו שכנה חרן] נתקל יעקב בבאר ששכנה בפאתי העיר. סביב בור המים שכוסה באבן גדולה וכבדה רבצו שלשה עדרי צאן באפס מעשה. יעקב מתרשם, מישיבתם הרפה, כי האנשים סיימו את מלאכת יומם בשעה מוקדמת זו של היום והוא תמה באזניהם: "הן עוד היום גדול. לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו"! בתשובה מצביעים הרועים על האבן הענקית שעל פי הבאר ומסבירים כי גודלה של האבן ומשקלה העצום לא מאפשרים להם לגוללה לבד. רק עם היאספם של כל רועי הסביבה ניתן, בכוחות משותפים, להסיר את ה'פקק' הכבד ולהשקות את העדרים.
 
יעקב מתעניין למקום מגוריהם והם עונים לו כי הם מחרן. לשאלתו אם הם מכירים את לבן הארמי הם משיבים בחיוב ומוסיפים כי הנה בתו רחל באה עם הצאן. ואכן עלמה כבת 21 התקרבה לבאר כשהיא מובילה אחריה עדר צאן. בשלב זה קם יעקב, ניגש לבאר, ובאצבע אחת, ללא מאמץ מיתר, גלל את גוש האבן העצום שפקק את בור המים [ראה פרשנות]. מיד לאחר מכן, אל מול עיניהם המשתאות של הרועים, שאב מים והשקה את צאן לבן דודו אחי אמו. את סיומו של האקט הפילנתרופי המרשים חתם יעקב בנשיקה טהורה לרחל כשבסופה הוא פורץ בבכי.
 
מפני מה בכה יעקב? פרשנות היסטוריוגרפית מספרת כי הגעתו לבית ארוסתו המיועדת בידיים ריקניות גרמה ליעקב צער גדול. הוא נזכר בעבדו של סבו – אליעזר שבסיטואציה דומה הגיע לבית בתואל כשכל טוב אדוניו בידו. גם יעקב נשא אתו כסף זהב ומתנות, אלא שבדרכו לחרן השיגו אליפז אחיינו, בנו של עשיו, וביקש להורגו במצוות אביו. יעקב שהכיר את אליפז כנער הגון וטוב שאת עיקר חינוכו ספג מסבו יצחק, הציע לו את רכושו בטיעון כי ברגע שייפרד מרכושו הרי שקיים אליפז את מצוות אביו, שכן 'העני חשוב כמת'. אליפז נענה ויעקב נותר חסר כל. פרשנות רליגיוזית יותר מספרת כי יעקב ראה ברוח קדשו כי נערה זו, רחל, המיועדת להיות בת זוגו, לא תיקבר אתו יחד במערת המכפלה אלא תמות על אם הדרך בבית לחם ושם תיטמן. 
 
מכל מקום, יעקב מספר לרחל כי הגיע הנה מתוך מטרה לשאת את אחת מבנות דודו - אביה לבן, לאשה. רחל שומעת ומנידה את ראשה בצער "אינך מכיר את אבי, איש ערום ומלא תחבולות הוא, לא תוכל לו". יעקב מרגיע את רחל ואומר לה "כי אחי אביה הוא" כלומר אם נוכל ורמאי הוא אביה, 'אחיו' אני בתחום זה - ואתנהג אתו כדרכו. רחל הנרגשת נרגעת, והיא רצה לספר לאביה [-אמה כבר מתה] אודות האורח המפתיע מארץ כנען.
 
לבן מביט היטיב ברחל ומסרב להתרגש, שכן הוא לא רואה כל תכשיט, נזם או צמיד על גופה של ביתו, והוא חושד כי האורח אינו אלא הלך עני, נווד וחסר כל. אך חשד זה אינו אלא לזמן קצר. שכן במחשבה שניה משכנע לבן את עצמו כי אם אליעזר, עבד הבית, הגיע עם עשרה גמלים טעונים זהב הרי שיעקב בוודאי נושא אוצרות אותם הוא מסתיר בבגדיו או בכליו. מחשבה חמדנית זו מעוררת את חושיו של לבן והוא ממהר לצאת החוצה "וירץ לקראתו, ויחבק לו וינשק לו". אלא שאז מבחין לבן כי יעקב אינו נושא עמו מאומה. גם חיבוק הדב האינטינסיבי שלו שכלל מישוש גופו של יעקב והצצה לתוך פיו של יעקב בעת הנשיקה לא העלו דבר ובקול מאוכזב הוא אומר ליעקב "אך עצמי ובשרי אתה" כלומר נאלץ אני להזמינך אל ביתי רק מחמת הקירבה המשפחתית הקיימת בינינו. יעקב נענה להזמנה אך מסרב לשבת בבית דודו בלא לשלם ובמשך חודש הוא רועה את צאנו חנם אין כסף. 
 
כעבור חודש מזמין לבן את יעקב לשיחה ואומר לו: "הכי אחי אתה ועבדתני חנם? כלומר מפני שאתה קרוב משפחתי עליך לעבוד עמי ללא שכר "הגידה לי מה משכרתך". 
 
ועינייך מה יפו
שתי בנות היו ללבן, לאה הגדולה ורחל הצעירה. יפה היתה לאה, ובייחוד יפות היו עיניה שרכות היו מרוב בכי שכן שמועה היתה רווחת כי שתי בנות ללבן ושני בנים לרבקה – הבת הגדולה לאה מיועדת לבן הגדול עשיו, והבת הקטנה רחל לבן הצעיר יעקב. השמועות המרושעות הללו לא נעלמו מאזניה של לאה והיא היתה מבלה את לילותיה בבכי מתוך תפילה שמציאות זו לא תתקיים. 
 
על אף יופיה של לאה היתה רחל, אחותה הקטנה, יפה ממנה. יעקב שראה ברחל, מלבד היופי המופלא, גם דמות נעלה בעלת אישיות מרוממת, אהב את רחל והציע ללבן כי משכורתו בעבור שבע שנות עבודה תהיה הסכמתו להעניק לו את ידה של בתו הצעירה. מאחר שהכיר את אופיו הנכלולי של חמיו לעתיד ביקש יעקב לערוך הסכם ברור ומפורט שהפך ברבות השנים למטבע לשון: "אעבדך שבע שנים, ברחל בתך הקטנה" כלומר לא תוכל להנפיק לי איזושהי רחל אלמונית שכן ציינתי כי מדובר ב'רחל בתך', כמו כן לא תוכל לתת לי את בתך לאה לאחר שתחליף את שמה לרחל מפני שציינתי כי מדובר ב'בתך הקטנה'. יעקב מסתבר, ידע מדוע הוא עושה זאת, ועם זאת כפי שהתברר בהמשך הצליח לבן לרמותו על אף התקשרות מפורשת זו. מכל מקום לבן מסכים ויעקב מתחיל את עבודתו שנמשכה אמנם שבע שנים ארוכות אך מחמת אהבתו את רחל נחוו בעיניו כימים אחדים. ומדוע אכן נתפסו בעיניו כימים אחדים? כפי שכבר צויין, אהבתו של יעקב נבעה מתוך תחושה כי בנישואיו עם רחל הוא מקבל אשה נדירה בעלת מבנה אישיות מושלם. העבודה שעבד, כך הרגיש יעקב, אינה תמורה הולמת בעבור אשה כזו, שראויה ל'תשלום' גבוה בהרבה מאשר שבע שנים שערכם בערך פרופורציונאלי לרחל שווים ל'ימים אחדים'.  
 
חתונה בחושך
עם תום שבע השנים ניגש יעקב ללבן ואומר לו גלויות: "הבה את אשתי, כי מלאו ימי ואבאה אליה". פרנשות סמנטית מסבירה כי על אף שהלשון נתפסת כבוטה משהו הרי שההיפך הוא הנכון. כאשר אדם הגיע לרמה רוחנית גבוהה, נטולת דחפים, רצונות, ופניות אנושיות אגוצנטריות נחותות – שפתו ישירה וטהורה יותר. הוא אינו מהסס לדבר על הדברים שראוי לעשותם גם אם באזני המתבונן, ששבוי בקונוונציות, ובנורמות התנהגותיות, נתפסים הדברים כבוטים. אדם הראשון אגב, קודם שחטא, גם כן לא חש כל בושה בעירומו, שכן זהו מצבו הטבעי של האדם. רק לאחר החטא, עת גורש מגן העדן לעולם החומרי בו כל התנהגות הופכת לתלויית תרבות, מקום ותקופה, הרגיש לפתע מבוכה בגופו החשוף. זו הסיבה איפא שיעקב ניגש ללבן ואומר לו בפשטות: "הבה את אשתי, כי מלאו ימי ואבאה אליה- שכן צריך אני לקיים את מצוות פריה ורביה ולהקים את שנים עשר השבטים – ואני, שאינני צעיר [84], זמני דוחק, וצריך אני למהר".
 
בתגובה אוסף לבן את אנשי עירו ועורך משתה חתונה גדול. עם התקרב שעת החופה כובו כל הנרות. לשאלת יעקב ענו לו כי מנהג המקום הוא ובמקורו עומדים עניני צניעות. לבן מעמיד תחת החופה את לאה הגדולה, כאשר להשלמת מערך הרמאות הוא מעניק לכלה את השפחה זלפה. שתי שפתות היו ללבן שהיו בעצם בנותיו שנולדו לו מפילגשו. הגדולה שמה בלהה הקטנה זלפה. כשנכנס יעקב לחופתו ראה כי העניק לבן לכלה את השפחה הצעירה זלפה. מתנה זו, חיזקה את השערתו של יעקב כי לפניו עומדת אכן רחל הצעירה ולכן הוענקה לה גם השפחה הצעירה. מלבד זאת ידע יעקב כי בינו לבין רחל סוכמה סדרת סימנים סודית הידועה רק לשניהם, והוא נכנס לחופה כשהוא סמוך ובטוח כי אכן רחל היא זו העומדת לצידו. אלא שרחל שראתה את מצוקתה של אחותה, ניגשה אליה בחשאי ומסרה לה את כל הסימנים המוסכמים בינה לבין חתנה. בלילה, לאחר שאישש את זהותה על ידי אימות הסימנים, שהה יעקב עם לאה, ורק בבוקר כאמור, גילה לתדהמתו כי רומה. 
 
שכרה של רחל, תמורת מסירת הסימנים הסודיים לאחותה והויתור הבלתי פשוט שלה זיכו אותה בקבלת תפילתה על ידי ה' בעתיד הרחוק עת יגלו עם ישראל בתקופת בית ראשון, וכפי שנאמר: "קול ברמה נשמע.. רחל מבכה על בניה.. מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.. ושבו בנים לגבולם".
 
דמותו של יעקב, פרשנות אישיותית
בפגישתם הראשונה, על יד באר המים, מגולל יעקב בקלות את האבן העצומה שעל פי הבאר - קלות המזכירה הסרת פקק מבקבוק. מהפעולה הכמעט נונשלנטית של יעקב מסיקים חז"ל, כי היה יעקב גיבור ובלשונם 'להודיעך שכוחו גדול'. 
 
אלא שאקסיומה זו עומדת בסתירה מסויימת לפעולות ומאורעות שונים בחייו של יעקב. כאשר יעקב שומע על איומיו של עשיו הוא נבהל ובורח לחרן 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' מדוע לא סגר עמו יעקב 'חשבון' כבר בבאר שבע, הרי 'כוחו גדול' היה. במהלך הבריחה הוא פוגש באליפז שמבקש להורגו במצוות אביו, יעקב לא נלחם עמו אלא מציע לו את רכושו כפי שתואר בגוף הכתבה. האם יעקב לא יכל לנצח את אחיינו הצעיר ממנו בשנים כה רבות, מדוע צריך היה להיפרד מרכוש הרב אותו נשא כנדוניה לטובת מי שביקש לחסלו? כאשר מתקרב אליו עשיו, מאוחר יותר עם 400 אנשים אנו מוצאים כי יעקב חושש, על אף ידיעתו הברורה כי במדה ויווצר עימות – ינצח, וכפי שהפסוק מציין זאת בפירוש 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' [דרשו שם חז"ל – על כרחו של עשיו, כי אלחם עמו]. מדוע? גם כאשר לבן רודף אחרי יעקב, הוא כמעט מתנצל 'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי' מדוע לא השיב לחמיו הרמאי מנה אחת אפיים, ובעצם, מדוע כבר לא לימד אותו לקח כבר שנים קודם לכן כאשר רימהו וחזר ורימהו בענין נישואיו ומשכורתו? ולבסוף, פרשיית דינה, ואינוסה על ידי שכם בן חמור האכזר. יעקב לא מטיח דברים בחמור אביו אלא ממתין לבניו עד שיבואו מן השדה, ואף נוזף בהם 'עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ' כאשר הם עושים דין לעצמם ומחסלים את אוכלוסיית שכם. למה לא נלחם בהם יעקב עצמו, ורק הותיר את המלאכה לשמעון ולוי בניו? ומפני מה הוא גוער בהם לאחר שהענישו, בצדק, את הפושעים האכזריים ושחררו את דינה בתו? 
 
מלבד העובדה שיעקב היה 'גבור גדול' כפי שמתארים חז"ל עומדת לזכותו העובדה שהוא גם לא היה 'פחדן'. כאשר הוא עובר את מעבר יבוק ומעביר את ילדיו ואת רכושו, הוא מוצא את עצמו בודד מול 'איש' שמחליט להיאבק עמו. יעקב לא נכנע ובמשך שעות ארוכות הוא נלחם עד שאויבו מבין כי הוא 'לא יכול לו' ובלית ברירה הוא פוצע את יעקב בירכו ומתחנן לפניו כי ישחררו 'כי עלה השחר'. סיפור זה, מעצים את התמיהה כמובן ומחזק את חוסר ההלימה בין כוחו הפיזי ואופיו האמיץ של יעקב, והתנהגותו הפסיבית לכאורה בפועל.
 
נדמה בעקבות הסקירה הנ"ל, כי התנהגותו של יעקב היא פונקציה ישירה של אופיו התמים והשקט. יעקב הוא איש תם יושב אהלים, כשהמשמעות הנוספת לכך היא חוסר יכולתו להפגין את רגשותיו או לקיים קומוניקציה רגשית עם הזולת. להבדיל מעשיו, אין ציד בפיו, פיזית ובעיקר מטפורית. הוא לא מנסה לכפות את דעתו ואת מנהיגותו על הבריות, והוא לא הטיפוס שוחר המריבה וההתנצחויות. להיפך, יעקב מבקש לישב במנוחה, ולהתרחק מצורת החיים הסוערת וההרפתקנית המאפיינת כל כך את עשיו [האמוציונאלי, שאוהב להתבטא במלים קיצוניות ומלאות צבע, 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה', 'ויצעק עשיו צעקה גדולה ומרה', יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי'] . זו הסיבה שהוא כל כך חושש 'לרמות' את אביו, ורק התערבותה של אמו גרמה לו להתחפש לאחיו הגדול. זו גם הסיבה שהוא מבקש להתרחק כל כך ממריבות או מפולמוסים שעשויים להביאו בסופו של דבר למריבה מיותרת לדעתו. כשאליפז מבקש להורגו, הוא מעדיף להיפרד מרכושו הרב, על אף שבאבחת חרב אחת יכול היה לחסלו. כשחמיו מרמה אותו שוב ושוב, הוא לא 'שובר את הכלים' אלא מחפש שוב ושוב אופציות שיאפשרו לו להמשיך לחיות בשלוה, ועם זאת להשיג את מבוקשו מכאן ההסכמה לעבוד 7 שנים נוזפות תמורת רחל, ומכאן הגיית הפיתרון היצירתי בדבר הכבשים הנקודים והטלואים. זו גם הסיבה שלאחר חטיפתה של בתו על ידי השכמיים, לא ממהר יעקב לצעוק ולהתפרץ על מושל העיר ובנו. הוא מבין שהמעשה כבר נעשה וכעת הוא מחפש פתרון שיסים את הפרשה בטוב. הפתרון של שמעון ולוי, על אף 'מבחן התוצאה' החיובי שלו שהביא לשחרורה של דינה, מכעיס את יעקב שלא מאמין בפתרונות בזק לוחמניים. תגובות כאלו מתאימות לעשיו הלוחמני, והכעסן. יעקב מבקש לפעול תמיד ברובד הדיפלומטי, הוורבלי, ולאו דווקא הצבאי והאימפולסיבי, ומכאן הברכה הקשה אליהם ערב פטירתו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי, ובקהלם אל תחד כבודי. ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה".
 
מפרשנות זו מתבהרת התנהגות נוספת של האב הקדמון. כאשר יעקב פוגש את רחל, הוא מסיר כאמור את האבן הגדולה באצבע אחת, ואז הוא ניגש לרחל ובאופן מפתיע מנשק אותה ופורץ בבכי. ההתנהגות הזו מעניינת במיוחד, שכן יעקב מעולם לא בוכה. הצרות הרבות שעברו עליו, החל ממרדפו של עשיו, עבור דרך סיפורו של לבן, אינוסה של בתו, המאבק עם האיש במעבר יבוק, ועד הרעב בארץ כנען לא הביאוהו לידי ייאוש או שבירה. פעם אחת נוספת בלבד נשבר יעקב ופורץ בבכי. היה כאשר הציגו לו בניו את כתונת יוסף המוכתמת בדם, ויעקב מתפרק וקורא 'טרף טורף יוסף'. מלבד אקט יחיד זה נושא יעקב את סבלו בדממה ולא מתאונן על חיו הקשים. מדוע פרץ יעקב בבכי דוקא כאשר הוא פוגש את רחל לראשונה?
 
מסתבר בעקבות האמור, כי במצבים מסויימים בחייו פורץ האדם את כוחותיו ויכולותיו הפסיכולוגיים, הנפשיים, וגם הפיסיים, ופועל כפי שלא היה פועל באופן הרגיל. באותם רגעים מכוננים, קורסים כל מנגנוני ההגנה שנוצרו במהלך של שנים רבות, ודחפים, יכולות, וכוחות בלתי מודעים, אך קיימים, מוצאים את ביטויים וצפים על פני השטח. כאשר יעקב מבחין ברחל, מתנקזים כל השנים הקשות והרעות אותם חווה אל רגע מאושר ומכונן זה. הוא מבין, אולי אפילו באופן לא מודע, או בנבואה כפי שמתארים חז"ל, כי עם אשה זו הוא הולך להקים את העם היהודי, את עם ישראל. עוצמתו של הרגע מכה בו בעוצמה וכוחותיו הגדולים, אותם טרח לאצור ולעצור במשך שנים כה רבות, התפרצו והוא ניגש לבאר ובכוחו הפיסי האמיתי מגולל את האבן לכבוד האשה שהופיעה פתאם לתוך חייו והולכת כפי הנראה לשנות אותם לחלוטין. זו הסיבה שרק כאשר הוא ראה אותה הוא גלל את האבן, ולא זמן קצר קודם לכן. זו גם הסיבה שהוא ניגש אליה, נושק לה, ופורץ בבכי. אקט שנוגד כל כך את אפיו התם והמסתגר.