פרשת מסעי

ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו [במדבר לב טז].

וזה שאמר הכתוב: חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וכו'. דבר אחר, לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחילה בנו לכם ערים לטפכם - ואחר כך וגדרות לצאנכם [מדב"ר כב ח].

 

'לב כסיל לשמאלו', מסביר הרב אזרחי, בא להגדיר מצב שכל הנתונים בו בריאים, מתפקדים, אין בהם מום, פרט לכך שהם נמצאים על 'צד שמאל' שלא במקומם, במקום הלא נכון.

 

הלב עצמו אין בו מום. כל נתוניו בריאים מתפקדים. שואב דם ופולט ומזרים... הכל פרט לכך שאינו במקום. שנמצא על 'צד שמאל'.

 

תארו לעצמכם אדם הזמין חליפה אצל חייט מומחה, אמן. מודדו פעם אחר פעם, סוף כל סוף התאימה החייט לגזרתו של לובש החליפה. הולמת החליפה ומייפה את גזרת לובשה. פורע האיש את מחירה, נוטלה אל ביתו, בודקה ממששה, והנה תוך כדי בדיקה ומישוש, נוכח בברק המבריק מן הבטנה עשויית המשי, בדוגמת הפסים שבבטנת שרווליו, בפתחי הכיסים הנאים.

מסתכל ומסתכל. בעצם כך החליט מדוע לא יתהדר דווקא בצדה הפנימי של חליפתו? הלא זהו דווקא הצד המבריק, השובה את העין, המפנה תשומת לב, מדוע לא יהפוך את השרוולים יפנה את הצווארון כלפי פנים יתחוב את שתי זרועותיו בתוך בטנת הצמר האנגלי, כך יצא לחוצות, יופיע בציבור. כך יראה את גדולת מעשה אמנות החייט והבלטת גזרתו...

 

כך חשב, החליט וביצע. בא והופיע לעין כל הדור במחלצות משי בטנתו,ופסי פנים שרווליו לקול צחוקם הרועם של רואיו המשתאים....

 

מה קרה שם בעצם?

כל החליפה קיימת בעינה כולה מותאמת לגזרתו, הולמת אותו, כולה מעשה אומנות.

 

אלא שהיא על 'צדה השמאלי'.

אינה במקומה.

 

הפך את הדרת המיועד להיות נראה לעין, לבטנה מבוזבזת, וחלק זה של בטנה מוסתרת פנימית, הפך לחיצוניות מוזרה.

הכל קיים, גם החיצוניות גם הפנים, גם החליפה גם בטנתה.

 

אלא שכולה על צד שמאל, מצחיקה, מוזרה...

כלום אין צורך לדאוג לגדרות צאן, כשם שיש גם צורך לדאוג לערים לטפינו?

 

אמת נכון. אלא שהכל על 'צד שמאל'.

 

איך מקדימים ומוציאים מן הפה את גדרות הצאן, לפני הערים לטף?

ומה בכך, הלא את שניהם צריכים גם את זה גם את זה? מה זה חשוב איפוא מה הקדים לצאת מן הפה ומה איחר?

אמת נכון. להכל זקוקים, הכל צריכים, ובכל זאת על צד שמאל שלא במקום...

 

לב כסיל לשמאלו. גם לב הכסיל כולו נצרך, כולו חשוב, ובכל זאת, כולו אינו במקומו. הוא על צד שמאל.

 לשם מה באמת צריך להזכיר לבן את כל מה שעבר עליהם בדרך? הלא עתה הוא בריא, וכל מה שהיה אינם אלא זכרונות לא-נעימים? 

והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש: (לה,כה) 
 
שהוא בא להשרות שכינה בישראל, ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה ומקצר את ימי חייהם; אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול. (רש"י)
 
אין צורך להסביר מדוע על הרוצח לגלות לעיר מקלט; עצם העובדה שרשלנותו גרמה לאבדן חיים של יהודי, די בה כדי להצדיק את העונש. ההסבר של רש"י מתייחס לשאלה אחרת: מה הטעם שהתורה קבעה את אורך הגלות "עד מות הכהן הגדול". אם כן, צריך להבין את התשובה: "אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול". מדוע עם מותו של הכהן הנוכחי מסתיים העונש? במה ישתנה המצב, כשיתמנה כהן גדול חדש ?
 
פרשת מסעי חלה בימי האבל על חורבן הבית. בית המקדש נחרב בעקבות המצב הרוחני הירוד ששרר בזמנו, ועדיין שורר בקרבנו. יש מקום להתבונן, מדוע מצב זה מחייב את החורבן? הלא אדרבה, דוקא במצב של ירידה רוחנית זקוקים אנו לבית המקדש יותר מתמיד? וכי היתה הכוונה לזרוק אבן אחר הנופל ?
 
על הפסוק: "זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו מימי קדם" נאמר במדרש: "כהאי כלה, כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה". בשעת השמחה והאושר, אין אדם יודע להעריך את מה שיש . לו הכל נראה לו כאילו מובן מאליו. רק במבט לאחור, על רקע הימים הקשים, הוא רואה וחש את ערכם של הימים הטובים . 
 
תפקידו של בית המקדש להשפיע קדושה על עם ישראל, על ידי השראת השכינה שבתוכו. כל עוד היתה קיימת השפעה זו, היתה הצדקה לקיומו של בית המקדש. אך כלל ישראל הגיע למצב ששוב לא הרגיש בקדושה שהבית הקרין. 
 
השראת השכינה הפכה לדבר שבשגרה. לא זו בלבד שלא היתה השפעה בכיוון חיובי; קיומו של בית המקדש אף השפיע בצורה שלילית .
 
הנביא ירמיה הזהיר את עם ישראל ואמר: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". במצודות דוד מסביר: "דברי השקר - שאין בו ממש, שהם אומרים ... הלא היכל ה' בתוכנו, ולא יחריב ה' את היכלו". בית המקדש הפך למקור של שאננות רוחנית; אנשים לא הרגישו צורך בהתעלות משום שדימו שהם מוגנים מפני כל צרה שלא תבוא עליהם .
 
חורבן בית המקדש הפך את הקערה על פיה. החורבן והצרות שנתלוו אליו עוררו געגועים לקדושה שהיתה ואיננה. הרגשת החסר הביאה להכרת המצב לאשורו, להתנערות מהשגרה והתחדשות רוחנית. מאז ימי החורבן, באה הכמיהה לקדושה למלאות את מקום ההשפעה של בית המקדש. השאננות פינתה את מקומה לדאגה, מעתה ידע כל אחד שהאחריות מוטלת על כל פרט ופרט. על כל אחד לעשות חשבון נפשו ולתרום את חלקו לבנין הכלל, באמצעות בתי מקדש מעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות .
 
מה שהתרחש במישור הכלל בעת החורבן, מתרחש גם במישור הפרט, אצל הרוצח בשגגה. קלות הדעת שגרמה לאיבוד נפש מישראל, מקורה בשאננות רוחנית. אדם זה הרגיש בטוח בצלו של בית המקדש; הוא סמך על הכהן הגדול, צדיק הדור, שעל ידי עבודתו הוא "יצא ידי חובה". 
 
הכהן הגדול, יחד עם שבט הכהנים, צריך להיות דוגמה ומופת, שימשוך אחריו את הלבבות ויעלה אותם לדרגה גבוהה יותר, אך אדם זה לא ידע לנצל את השפעתו של הכהן הגדול לטובת עצמו. בשבילו די היה בכך, שיש בעולם צדיקים ועובדי ה', שאפשר לסמוך עליהם ובזכותם כל העולם ניזון וניצל . 
 
אדם זה אינו כדאי שיחיה בצלו של הכהן הגדול. לא זו בלבד שאין הוא מושפע ממנו לטובה, הוא אף ניזוק על ידו.
בעיר המקלט הוא ירגיש את הנתק, הגלות תבהיר לו ששוב אין הוא יכול להסתמך על הגנתו של הכהן הגדול. מי שבא להשרות שכינה בישראל, ולהאריך ימיהם, אינו מסוגל להשפיע על אלה שבאו לסלק את השכינה ולקצר את ימי חייהם של ישראל. הגלות מהווה חורבן בזעיר אנפין, ותפקידה לעורר את הכמיהה לקדושה, שתוביל את הרוצח משוויון נפש רוחנית אל ההתעוררות ואל דרך העליה .
 
מותו של הכהן הגדול מבשרת על תקופה חדשה. עם התחלפות והתחדשות ההשפעה הרוחנית היוצאת מבית המקדש, ניתנת גם לאלה שגלו לערי המקלט הזדמנות להתחיל בדרך חדשה, והם משתחררים מן הגלות שניתקה אותם ממקור הקדושה .
 
 
 
 

קבוצת הרוצחים בשוגג המתגוררת בערי המקלט מתפללת למותו המהיר של הכהן הגדול שישחרר אותם מכלאם הממושך * במאמץ אחרון למנוע את תפילתם של הגולים שולחת אמו של הכהן הגדול בגדי יוקרה וסעודות גורמה לאסירים *

פרשת השבוע פרשת מסעי, מלמדת אותנו על הרוצח בשגגה הגולה לעיר מקלט, וכך אומרת התורה: ואם בפתע, בלא איבה הדפו.. בלא צדיה.. בלא ראות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו.

 

כלומר התורה מדגישה כי מדובר פה באדם ששגג לחלוטין. הוא לא שנא את האיש ולא הרג אותו במזיד. יתירה מזו הוא היה במצב של "בבלי דעת".

 

אלא שבכל זאת התורה קוראת לו 'רוצח'. ולא פעם אחת, אלא ארבע פעמים במהלך הפרשה. מלבד זאת אנו רואים שהאיש מוענש בעונש חמור ביותר. עליו לעזוב את משפחתו, את ביתו, את מכריו ולעבור לעיר אחרת שם יגור עד מות הכהן הגדול. דבר שעשוי להימשך שנים רבות ואולי כל חייו. מלבד זאת, אם רק יעז לצאת ולו צעד אחד מן העיר עלול הוא להיהרג בידי גואל הדם.

 

מדוע?

 

מפני מה עונש כה חמור?

 

בספר זכרון מאיר מסביר כי במשלי נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב". כלומר, כאשר אדם עושה רעה, גם אם הוא עושה אותה בלי דעת אות היא שנפשו לא טובה. וההסבר הוא ש'בלי דעת' מוכיח כי האדם הינו חסר זהירות, ויש לו חסר בהרגשה ובכאב של הזולת.

מה ההוכחה לכך? מסביר המחבר הרב רובמן כי כאשר נפלה האבן מידו נפלה היא על ראשו של אדם אחר. מדוע היא לא נפלה על ראשו שלו? הלא הוא היה ב'בלי דעת'? בשוגג? מסתבר שעל עצמו ידע הוא להיזהר.

 

מכאן גם מובן מדוע 'נענש' בדרך עקיפה גם הכהן הגדול, וכפי שאומרת הגמרא שאמהותיהן של כהנים גדולים מביאות אוכל לרוצחים שלא יתפללו על בניהן שימותו, כלומר הכהן הגדול סובל מכך שישנם אנשים שרק מייחלים למותו כדי שיוכלו לצאת מעיר מקלט.

והשאלה הנשאלת היא מדוע? מה אשם הכהן הגדול?

 

אמנם ההסבר הוא שגם הכהן הגדול אשם בעקיפין בכך שארע כזה מקרה בימיו, אילו היה מתפלל שלא תקרה צרה כזו – היא לא היתה מתרחשת. מדובר אמנם באחריות עקיפה אך המסר ברור: על האדם, להרגיש את כאבו של הזולת. 

מדוע עמד משה רבנו לפני פטירתו וחזר ופרט בפני עם ישראל את כל ההיסטוריה של המסעות בארבעים השנים האחרונות?

מסעיהם למוצאיהם או מוצאיהם למסעיהם?

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְ-ה-וָ-ה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,ב)

בפתיחת פרשת מסעי מופיעה התייסות הופכית בקשר בין המסעות לחניות. המסע למוצא או המוצא למסע. מי משרת את מי?

יש שאנו בחיינו בוחרים לסוע ממקומנו, מבקשים לתור לנו חניה טובה יותר מהנוכחית. חסר לנו סיפוק במצבנו הנוכחי, זו בחינת מסעיהם למוצאיהם.

ויש שאנו לא מרגישים צורך לסוע לשום מקום אחר, טוב לנו במקומנו. אבל אנו מוצאים עצמנו נוסעים למקום אחר שלא מרצוננו, רק לאחר חניתנו במקום החדש. אנו מצדיקים את המסע, ומודים לה׳ על כך.

יש שאנו שואלים שאלות ומחפשים להן תשובות, לעיתים זה ענין של ימים ולפעמים אף שנים, עד שאנו מתישבים בתשובה שמניחה את דעתנו. ויש שאת התשובה קיבלנו בלי שאלות, והן דוקא הגיעו אחריה. יש שאנו שואלים שאלות רק כשאנו יודעים שמוכנות לנו תשובות בשבילן.

בדומה לזה מובא במקומות שונים בחז״ל שבניגוד לבשר ודם, הקב״ה מקדים תרופה למכה.אנו מחפשים מרפא כשאנו חולים, אבל רבונו של עולם מחפש לשלוח לנו מחלות כדי שנהיה יותר בריאים.

על פי זה נאמר כך: אנו על פי רוב מקדימים את המסע לחניה. היעד הוא החניה והדרך היא האמצעי. אבל בחשבון שמים, היעד הוא המסע שלנו דוקא, לכן ה׳ מקדים תרופה למכה.

אכן אם נדייק בלשון הפסוק נראה שמוצאיהם למסעיהם- על פי ה׳. ואילו מסעיהם למוצאיהם נאמר בסתם, זה המבט הגלוי לעין האנושית.

בכיון שונה. מסעות בני ישראל הן בבחינת סור מרע, וחניותיהם בבחינת עשה טוב. אמנם הסדר הנורמלי הוא של סור מרע ואחר כך עשה טוב. אבל לעיתים אנו לא מצליחים לסור מהרע, רק לאחר שאנו מקבלים עלינו מעשה טוב, אנו מצליחים לסור מהרע.

על פי פרוש זה, הסדר הרגיל הוא מסעיהם למוצאיהם. והדרך השנייה בבחינת מוצאיהם למסעיהם.

כיוון אחר למבט על הנושא שמעתי מאבי מורי, במסעות בני ישראל במדבר, הם בעצם חוזרים לארץ אבותם,חוזרים למקורם. לכן נאמר בפסוק מסעיהם למוצאיהם. זהו מהלך של מסע חזרה אל עצמם.

גם בחיינו הפרטיים, אנו חושבים שאנו נוסעים אל הלא נודע, אבל כל נסיעותינו הן בעצם אל עצמנו. אנשים נוסעים להודו או לתאילנד , בעצם כדי לחפש את עצמם. מוצא למסע למוצא.

גם ביחס בין השבת לבין ימי המעשה. אנו יכולים לראות יחס גומלין כזה. את השבת אנו מזהים כמוצאיהם וימי החול כמסעיהם. מצד אחד ימי החול מכינים את יום השבת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מצד שני במבט יותר פנימי, השבת היא הנותנת את הכוח לימי המעשה. מבלעדה לא היינו יכולים לעשות כלום.

כך גם בין העולם הזה והעולם הבא. בגלוי העולם הזה מכין את הצידה לעולם הבא. אבל בנסתר המבט הפוך.

חלומות העתיד השלוים והמתוקים, נותנים לנו את הכוח לעבור את כל המשברים והקשיים שבדרך. הכרת הנשמה שלנו את העתיד הסמוי שעוד לא רשמנו בחיים המעשיים מכוונת אותנו בנסתר למצוא את הדרך שלנו. נמצא שהיעד דוקא קודם לדרך. לכן גם שומה עלינו לעסוק בציורי העתיד הורוד המיוחל כדי להתאזר בכוחות לדרך וכדי למצוא את הדרך שלנו.

על זה אנו מתפללים לריבונו של עולם "חדש ימינו כקדם". זכנו שסוף המעשה יהיה כמו המחשבה תחילה.