פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בפרשת השבוע, אנו מוצאים לא פחות מ-18 פעמים את ההיגד כי עשו את המשכן 'כאשר צוה ה' את משה'. והדבר אומר דרשני. מה בעצם הקושי בכך, ממה ההתפעלות, וכי דרגה היא זו, לעשות 'ככל אשר ציוה ה''?

הרב ברוך אזרחי מפנה את תשומת הלב לפסוק נוסף מספר במדבר, מוקשה לא פחות.

"ויעש כן אהרן' [ח, ג] – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" [רש"י, ספרי בהעלותך].

וגם פה יש להעיר, וכי יש להתפעל מכך שאין משנין, שאהרן עשה כאשר צווה?

אך האמת היא כי החידוש אינו בכך שאהרן לא שינה ולא עשה פחות מ'כאשר צווה', אדרבא החידוש הוא בכך שלא שינה לטיבותא...

נתאר לעצמנו, אהרן בקדש הקדשים הוא בלבד לפני ולפנים. נגש להדליק את הנרות עומד מולם מתעמק בעומק משמעותם האור וכל הנכלל בו להאיר לפני הקב"ה.

למה לא יקדים איזה 'לשם יחוד', לא יתעורר בקרבו איזה רגש להדר ולפאר וליפות את המנורה? מדוע לא יחפוץ להוסיף עוד מעט זהב עוד גביע עוד פרח עוד כפתור?

כלום ככה סתם ככה ניגשים להדלקת המנורה ?אולי עוד בגד לכבוד המאורע, אולי דבקות מיוחדת התנועעות בחינת 'כל עצמותי תאמרנה'?

וכל זה איננו תמיד תואם את ההלכה. הלא ישנה הלכה של 'דרך שירות בכך', ישנה הלכה של 'יתור בגדים' [אסור ללבוש יותר מהבגדים המנויים], או 'חיסור בגדים''

ישנה הלכה של צורת המנורה, ועוד ועוד איך מתגברים על זה? איך מוותרים על כל רצונות הקדושה הבאים ממקור כל כך טהור?

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

להודיעך כי אהרן התגבר על כל רצונותיו גם על אלו המשחדים כל כך, גם על אלו הבאים להדר לפאר ולרומם.

ומה ההסבר העומד מאחורי זה?

אומר הרב: המבין יבין כי כל אלו נובעים מתוך רצון 'עצמי', מתוך הבנה 'טובה' יותר, 'עמוקה' יותר.

אל תבין יותר טוב מן התורה, אל תעמיק עמוק יותר מן התורה. בין תבין כי אין לך קיום והידור גדול יותר מ"כאשר צוה ה"'.

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

ולעניננו: שמונה עשרה פעמים נאמר ''כאשר צוה ה' את משה''.

לא קל לעמוד בפני פיתוי של תכנית אדריכלית נוספת, לתקן לשפר ליעל, מדוע לא לשתף עוד מומחה עולמי, לפאר ולרומם את בית אלקינו?

מדוע לא נעשה משכן גבוה יותר, שלחן נאה יותר, מזבח נוסף או גדול יותר, יפה יותר, על כל זה צריך להתגבר בגבורה נפשית ולהבין כי הציות הוא שיא העבודה, שיא ההבנה. ההתבטלות לדבר השם היא שיא השלימות.

"כאשר צוה ה' את משה".

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

כיצד יוכל כל עם ישראל להתאחד? אנו רואים לצערנו כל כך הרבה מפלגות ומחנות בתוכנו.כיצד נוכל יום אחד להעשות אגודה אחת? פרשת פקודי נותנת לנו שעור חשוב בחיבורים.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

אלה פקודי המשכן, משכן העדות (שמות לח, כא)

המשכן, משכן, שני פעמים - רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדות - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם . (רש"י)

לכאורה, לא מובן כאן הביטוי "משכון". מי שלוקח משכון על חוב, חייב לשמור על המשכון, כדי שיחזירנו לבעליו כשיפרע את החוב; ואילו כאן, הלא בית המקדש נחרב! ועוד תמוה, מדוע דוקא במקום זה, בפרשת פקודי, מרמזת לנו התורה על היות המשכן "משכון"?

במבט ראשון ניתן לחשוב, שהרמז "משכן - משכון" מהוה משהו שלילי, תזכורת לכך שהמשכן כאילו אינו דבר הקיים לעולם. אך האמת אינה כן; אדרבה - הפסוק רוצה לרמז : לנו כבר עכשיו, בעת הקמתו, הוצמד למשכן תואר של "משכון"; גם כשיקחו אותו, גם כשיחריבו אותו, הוא לא ילקח אלא כמשכון, והקב"ה ישמור עליו עד שיבא עת פרעון החוב, ואז הוא יחזור אלינו בשלמותו. בכך שהמשכן הוא "משכון", קיומו מובטח לנצח נצחים !

לא לחנם זכו לכך, לא לחנם הפך ה"משכן" ל"משכון". זו היתה תוצאה מהיחס שהראו בני ישראל אל המשכן בעת שהתנדבו למלאכת המשכן.

דרכו של אדם, כשיורד מנכסיו וזקוק לכסף, הוא מוכר את כל מה שהוא מסוגל לוותר עליו. הוא מוכן, , ללמש לוותר על דירת פאר, ולעבור לדירה צנועה. הוא ימכור את רכבו, כשזה אינו משמש אלא לנוחיותו. אבל דברים שהם הכרחיים, לא ימכור לעולם; הוא לא ימכור את הדירה, ויגור באוהל. הוא לא ימכור רכב, שממנו הוא מתפרנס. לכל היותר, במצב של לית ברירה, יסכים לשעבד אותו, למשכן אותו זמנית, ולא לחלוטין.

גם אצל עם ישראל, כשהגיעה העת שהקב"ה החליט לגבות את חובו, לגמול להם על מעשיהם הרעים, התעוררה השאלה: בית המקדש, מה דינו? כיצד מתייחס אליו עם ישראל? האם הוא בגדר "מותרות", דבר שניתן לקחת מהם, או שהוא בגדר הכרח, שלא ניתן לשלול אותו מהם לחלוטין ?

כדי לקבוע זאת, היה צריך מבחן - ומבחן זה התקיים עכשיו, בעת שהקימו אותו. תוצאות המבחן הראו ללא ספק, שאכן הם מתייחסים אל המשכן כאל הכרח ממדרגה ראשונה... כיצד ?

נתבונן מעט במצבו של עם ישראל בהיותם במדבר. עתידם היה לוטה בערפל. הם ידעו, שעליהם להלחם נגד מעצמות גדולות, "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים". מי שעושה מלחמה, זקוק לכסף רב מאד; צו השעה היה איפוא, לאגור הון ככל האפשר, מה גם שהיו תלויים לגמרי בחסדי שמים, ללא שום מקורות פרנסה טבעיים.

במצב זה היה הדין נותן, שלא יתנו נדבות ביד רחבה גם . העשיר, בזמן שעתידו אינו בטוח, בזמן של מצוקה כלכלית, מקמץ את ידו... "וכי עכשיו הזמן להקים בניני פאר של זהב וכסף "?

אם בכל זאת מעיד הפסוק, שלא רק שתרמו ביד רחבה, אלא שההתלהבות הגיעה לממדים כאלה, שהיה צורך להעביר קול במחנה: "אל יעשו עוד מלאכה!", הרי זה סותר את כל כללי ההגיון... אלא מכאן ראיה: בניית המשכן - ולא רק עצם בנייתו, אלא גם הפאר וההדר שבו - היו אצל עם ישראל בגדר של דבר הכרחי, בסיסי, שבלעדו לא ניתן להתקיים, ושגם במצב כלכלי קשה, אין מקום לחסוך בהוצאותיו .

אם כן, הרי כבר עכשיו היה ברור, שגם בעת שיחטאו, ויצטרכו לשלם על מעשיהם הרעים, לא יתכן שהקב"ה יקח מהם את בית המקדש. לכל היותר, יהיה אפשר לקחת אותו בתורת משכון, על מנת לשמור עליו שמירה מעולה, ועל מנת להחזיר אותו ברגע שיתאפשר הדבר.

לכן מסיים רש"י: "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". בעשיית העגל הראו את חוסר בטחונם בהנהגתו של השי"ת, את פחדם מפני עתיד ללא מנהיג. עכשיו, בנדבת המשכן, הראו שאדרבה - אינם חוששים מפני העתיד, אינם סומכים על כספם, ומפקירים אותו לגמרי כאשר יש צורך להתנדב להקמת המשכן, והרי זה מעיד כמאה עדים, שחזרו לבטוח בבטחון מלא בהקב"ה.

(ע"פ אמת ליעקב)

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

בין כסליו לניסן

ביום כה בכסליו כלתה מלאכת המשכן * שלשה חדשים נוספים היה המשכן מקופל עד שלהי חודש אדר אז ניתן האות לשבעת ימי המילואים - בסופם הוקם המשכן * עם תום ספירה מדוקדקת של חומרי המשכן מתברר כי סך כל ככרות הזהב, הכסף, והנחושת עולים לכמאתיים ככרות*

29.243 ככרות זהב, 100.59 ככרות כסף, 70.8 ככרות נחושת, סך הכל 200.63 ככרות שנתרמו לצורך בניית המשכן וכליו. מהזהב עשו את המנורה וכליה, ציפו את הקרשים והבריחים, ואת כלי המשכן. מהכסף יצקו את האדנים של קרשי המשכן, את האדנים עליהם תלויה היתה הפרוכת, ואת הווים שהיו מחוברים לראשי העמודים. מהנחושת הכינו את אדני פתח אהל מועד, אדני החצר והשער, מזבח הנחושת מכברו וכליו, ואת יתדות המשכן והחצר.

לשם מה יש צורך בפירוט כה מדוייק? כולם מכירים את מאמר חז"ל הקובע כי "אין ממנין שררה על הציבור בממון - פחות משנים" כלומר לכל ענין אדמינסטרטיבי ציבורי יש צורך, כמנהל תקין, בשני גבאים לפחות. לכלל זה יש יוצא מן הכלל כפי שצויין בהמשכו של המאמר: "אם קבלו עליהם - אפילו אחד" כלומר אם בחר הציבור לתת את אמונו באדם מסויים הרי שניתן למנותו כגבאי יחיד. והנה על אף שבני ישראל קיבלו את מנהיגותו של משה עליהם, נמצאו כמה ציניקנים המכונים על ידי חז"ל 'ליצני הדור' מרננים מאחורי גבו של משה ומפיצים שמועות מרושעות כאילו נעלמו חלק מכספי התרומה. כיוון שכך החליט משה לפרסם את מאזן הנתונים המלא, הכנסות, הוצאות, ופירוט מדוייק של השימוש בממון.

קשיים בהקמה

57 ימים אחרי שהחלה עבודת המשכן יכל משה להכריז כי כלתה המלאכה וכי נעשתה היא בדיוק כאשר צווה ה' אותו. היו אלו הימים שבין אמצע חודש תשרי לשלהי חודש כסליו, ליתר דיוק העשרים וחמישה בו. יום זה מסתבר, נועד לגדולות, וברבות הימים היו אלו החשמונאים שנכנסו לבית המקדש בתאריך זה וטיהרוהו מטומאות היוונים. לאחר סיומה של העבודה העצומה שלוותה אגב בנסים רבים כמו ברכה בזהב שלא הספיק לכל הכלים, וסיומה הפלאי של העבודה בזמן מועט כל כך, ישב העם וציפה להשראת השכינה במשכן שהיה עדיין מקופל. הציפיה המתוחה התחלפה במהירות באכזבה כשהעם מתחיל להבין כי השכינה מסרבת בינתיים לשכון על המשכן. הלכו האנשים לחכמי הלב, בוני המשכן, וביקשו את עזרתם. חכמי הלב ענו בקצרה: "מה אתם יושבים? העמידו את המשכן ותשרה שכינה בינותינו". ניסו האנשים להקים את המשכן אך ללא הצלחה, כל ניסיון הסתיים בנפילתו ופירוקו של כל המערך. הניסיון הכושל הביא את האנשים לבצלאל ואהליהב, האדריכלים הגדולים. ניסו גם בצלאל ואהליהב להקים אך נכשלו גם כן. המתח העצום התחלף במבוכה כבדה וליצני הדור, הציניקנים החלו לצקצק בלשונם ולהפיץ אמרות ארסיות בנוסח "ראו מה עשה לנו בן עמרם! הוציא את ממונינו והכניס אותנו לחינם לכל הטורח הזה". מצב עגום זה נמשך כשלשה חדשים עד לשלהי חודש אדר וליתר דיוק העשרים וחמשה בו.

מה באמת ארע? מדוע לא הצליח איש להקים את המשכן שכבר היה בעצם מוכן? הסוד טמון במשה רבינו בלי שהלה ידע על כך כלל. משה רבינו היה מצטער על שלא  השתתף פיסית במלאכת המשכן שכן את החומרים סיפקו בני ישראל בתרומתם ואת העבודה המקצועית עשו בצלאל ואהליהב. ראה הקב"ה בצערו של משה והעלים את סוד ההקמה מבני ישראל, מחכמי הלב, ומבצלאל ואהליהב. בלית ברירה הגיעו האנשים למשה וקבלו בפניו: עשינו ככל אשר ציוויתנו בדיוק פנומינלי, לא החסרנו ולא הוספנו, מדוע איפא, איננו מצליחים להקים את המשכן? ראה משה בצרתם והצטער גם כן: מדוע באמת המשכן לא מתרומם. אמר לו הקב"ה: "לפי שהיית מצטער , שלא היה לך לא עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותם חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לך הקמה אלא על ידך, שנאמר: ויקם משה את המשכן". משה שומע את המלים החמות מאלוקים אך מקשה "רבונו של עולם איני יכול להעמידו" על כך מבטיח לו ה': "עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו". ואמנם בכל שבעת ימי המילואים בין התאריכים עשרים וחמשה לאדר לראשון בניסן היה משה מקים ומפרק את המשכן פעמיים בכל יום, עד ליום הראשון לחודש ניסן אז הוקם המשכן באופן סופי ומוחלט: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן".

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה [שמות לח].

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים? אמר לו שמא בצל א-ל היית וידעת [רש"י]

מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי' - אבל הלא משה רבינו אמר כי לא כך שמע [עי' רש"י כאן] מהי איפוא התשובה בבצל א-ל?

ללמדך כי יש שמיעה ויש שמיעה.

ישנה שמיעת אזניים אך יש גם שמיעה עמוקה הימנה, מוסמכת הימנה, ברורה הימנה.

בצל א-ל.

מסוגל הוא האדם להביא עצמו לידי כך שצל א-ל יסוכך עליו, שמציאותו תהא כך שנמצא הוא כל כך קרוב לבורא עולם עד כי יראה וישמע ממקור כל המקורות כביכול, את הנהגותיו את השגחתו.

זהו שאמר בצלאל למשה רבינו. אמנם אתה שמעת אחרת, אבל אני שמעתי שמיעה עמוקה משלך. אילו אף אתה היית בענין זה כמוני בצל א-ל, אף שמיעתך היתה מקבלת את פירושה האמיתי.

בצל א-ל מהו?

בצל א-ל הוא לרדת, לא רק אל עומק הצוואה העכשוית, אלא אל שרשי ציוויו, כביכול, של בורא עולם.

בצל א-ל הוא הכושר להבין את המכוון, את המטרה של כל הבריאה, את התוכן את הכיוון וכדו'.

זהו שאמר בצלאל למשה רבינו.

כיון שנעשה משכן, אמנם משה רבינו מבין אל נכון, כי משכן הוא מעל לעולמנו שבעולם הזה. מעל לשמי שמים. המשכן, אינו מנוהל, וודאי לא נבנה, וקל וחומר שאינו תלוי בערכי בני אדם דווקא. לכן לא שאל קושיות כי אם הקב"ה רוצה כך לבנות את המשכן, אין להרהר.

בא בצלאל וגילה: כיון שהחליט הקב"ה כי המשכן יתקיים כאן, בעולם הזה, הרי פירוש הדבר הוא כי כל פרט רוחני הכלול בתוך מה שקרוי משכן חייב להיות בעולם הזה, ועומק הפשט הוא כי זקוק הוא ל"עולם הזה".

ואם חייב וזקוק הוא לעולם הזה, הרי ממילא פירוש הדבר הוא, שאין לו קיום ללא כל המערכות של העולם הזה - הגשמית הרוחנית סולם הערכים ודרכי החשיבה והמחשבה של העולם הזה.

ולכן גם אם בא משה רבינו ואומר לא כך שמעתי, בא כנגדו בצלאל ואומר אני שמעתי אחרת. ופירוש הדבר הוא, שגם אם משה רבינו טוען וידוע הדבר כי בסולם המחשבה והערכים של שמים אין כללים כאלה של משכן קודם לכלים, אבל כך מגלה בצלאל, בצל א-ל אנו רואים כי כל מה שקיים בעולם הזה חייב להיות מותאם לעולם הזה דווקא. ובעולם הזה כך הוא סולם הערכים, שיבנה קודם המשכן ואחר כך הכלים.

זהו שהתפעל משה רבינו.

כי לבצלאל היה אמנם הכושר להביא עצמו לידי כך, להיות בצל א-ל. לשאוב כביכול מן המקור את דעת א ל את תכנוניו ודרכי מצוותיו.

ציור מה מתופעה שמיימית כזאת, יש לראות בכל מה שקרוי 'דעת תורה'. דעת תורה היא מעין בצל א-ל, היא ראייה מתוך מצב של היות בצילו של הקב"ה.

וצילו של הקב"ה הכוונה היא היצמדות כמו הצל, וחסות כמו בצל.

זוכים לכך אותם אשר עמלו רבות והביאו עצמם לידי דרגא עילאית זאת.

בצלאל היה בצל א-ל.

זוהי המשמעות של הפלוגתא בין משה רבינו ובצלאל בן אורי בן חור. זוהי המשמעות של התפעלותו של משה רבינו כי בצל א-ל היא אמנם שמיעה יותר אמינה, יותר מוחשית, יותר ברורה, ויותר הלכה ולמעשה.

בצל א-ל.

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

משה רבנו עורך חשבון מסודר לכל תרומה ותרומה להיכן בדיוק הגיע הכסף וכמה הייתה עלות כל אחד מפריטי המשכן. מדוע? האם משה רבינו שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", נחשד שמעל בכספי המשכן??

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

נתאר לעצמנו שנדיב אחד יקים בנין מפואר לישיבה, וישכין בה את ראש הישיבה, ובבואו אחר כך לדבר עם אותו ראש ישיבה, יסרב הלה לקבל את פניו, ולא יתן לו ליכנס לבנין. הלא זה כדי בזיון וקצף ! 

אך כוונה עמוקה היתה טמונה בכך, שנמנע ממשה ליכנס לאהל מועד. אין ספק, שבעיניהם של בני ישראל עלול היה

משה רבנו להצטייר כ"שלוחא דרחמנא" כבן בית אצל הקב"ה שהוא זה שקיבל את התורה מידיו של ה', והוא

איפוא "בעל הבית" על התורה, ועל התקשרותו של עם ישראל עם הקב"ה בכלל. ואילו הם, בני ישראל, אינם אלא

"עושי רצונו" של משה רבנו, שהם אמנם מקבלים ללא ערעור את סמכותו העליונה כפי שהיא מתחייבת מגודל

קדושתו, אך אין להם קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה. 

אך לא זה היה רצונו של הקב"ה. אין הקב"ה משרה את שכינתו על אדם יחיד בזכות עצמו, אפילו יהיה גדול כמשה

רבנו. השראת השכינה תתכן אך ורק על עם ישראל ככלל, רק כלל ישראל כולו ראוי להיות כלי קיבול לשכינה. בודאי

שיש הכרח שמי שמקשר בפועל בין ישראל להקב"ה יהיה אדם כמשה רבנו, אך הוא יכול לפעול אך ורק כ"שלוחא דידן", כנציגו של עם ישראל כולו.

אילו היה משה היה נכנס לאהל מועד ללא כל עיכוב, היה מתקבל הרושם שהוא "בעל הבית" על המשכן. הוא זה

שבנה, והוא זה שמפתחות בידו. הוא אחראי על השראת השכינה, ואנחנו רק "עושי דברו". לכן השכין הקב"ה את

שכינת כבודו על המשכן עד שכל המשכן היה מלא כבודו, ונמנע גם ממשה רבנו ליכנס בו, הוא עמד בחוץ יחד עם

כולם, וממתין לרשות הכניסה. כשקרא לו ה' מתוך הענן ליכנס לאהל מועד, ידעו כולם שמשה נכנס כחלק של כלל

ישראל, ולא בזכותו האישית. ומעכשיו הרגישו כולם, מן הגדול שבהם עד הקטן שבכולם, שהמשכן מהוה אמצעי

המקשר את כל עם ישראל בכלל, ואת כל אחד מהם בפרט, לאביהם שבשמים .

(ע"פ רש"ר הירש)