פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שורץ

קורות ישראל וקורבנות החגים

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות מהפטרה והפרשה פינחס

פינחס     תשעח

1. היא גרמה למגיפה בישראל
2. מלך, ונשיא שבט שמעון
3. לא בוחר מיידית
4. עובד ביקב

תפזורת מילים – פינחס

מצא המילים מפרשת השבוע (13 במספר )

המילים מופיעות לאורך לרוחב ובאלכסון כל מילה קשורה באות לרעותה

מצא את המילים בתשבץ מתוך מאגר המילים המופיעות למטה.

צו את בני-ישראל את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי בשמנו להקריב לי במועדו  חת                                                   ס                                              

תפזורת הגיון  קשה   

משפחה שכזו

1. בכיר הכהנים
2. חטא ומת בדמי ימיו
3. נכנס שתוי יין לבית המקדש
4. בנו היה כהן גדול
5. על שמו ישוב בשומרון

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

חידון חרוזים  ושמות פינחס תשעח

קורות ישראל וקורבנות החגים

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות מהפטרה והפרשה פינחס

פינחס     תשעח

1. היא גרמה למגיפה בישראל
2. מלך, ונשיא שבט שמעון
3. לא בוחר מיידית
4. עובד ביקב

תפזורת מילים – פינחס

מצא המילים מפרשת השבוע (13 במספר )

המילים מופיעות לאורך לרוחב ובאלכסון כל מילה קשורה באות לרעותה

מצא את המילים בתשבץ מתוך מאגר המילים המופיעות למטה.

צו את בני-ישראל את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי בשמנו להקריב לי במועדו  חת                                                   ס                                              

תפזורת הגיון  קשה  

משפחה שכזו

1. בכיר הכהנים
2. חטא ומת בדמי ימיו
3. נכנס שתוי יין לבית המקדש
4. בנו היה כהן גדול
5. על שמו ישוב בשומרון

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

שכר מיוחד לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הסיבה: הוא פעל בניגוד לטבעו

לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום[כה, יב]

ובמדרש רבה: אמר הקדוש ברוך הוא - בדין הוא שיטול שכרו.

וצריך להבין: מה כוונת המדרש שמגיע לפנחס שכר כדין? האם יש שכר שאינו 'כדין'?

רבי בן ציון סנה מסביר זאת על ידי משל. נשיא ארה"ב, ערך מסע בחירות בכל רחבי ארצות הברית. במהלך הופעותיו שהיו לפני קהל, התפרצו לעברו שני טרוריסטים וניסו להתנקש בחייו. המתנקשים החלו לכוון את קני הרובים לעבר גופו של הנשיא אך המאבטח שהיה צמוד אליו זינק לעברם, ותוך שהוא מסכן את נפשו הצליח לשחרר צרור יריות שחיסל את שני המחבלים.

הנשיא הודה בחום למאבטח ואף כתב לו מכתב תודה שהתפרסם בכל העיתונים בארצות הברית.

שבוע לאחר מכן הודיע הנשיא כי הוא מבקש לצאת לגלוש בשלג ולעשות סקי. הגיע הנשיא לאחד מההרים המושלגים ונעל את המחליקיים על רגליו.

מאבטחיו של הנשיא לא ידעו לגלוש, וניסו לשוא לנעול את המחליקיים המסורבלות. הנשיא לא המתין להם והחל לגלוש להנאתו במורד ההר, כשאליו מתלווה רק מדריך הגלישה המקומי.

הנשיא המדובר היה כנראה אישיות שעוררה התנגדות רבה כי באחד מעיקולי ההר, פגשו הנשיא ומדריך הגלישה שני טרוריסטים נוספים שביקשו להשלים את מה שלא הצליחו חבריהם לעשות שבוע קודם לכן.

שוב חזרה הסיטואציה על עצמה וקני הרובים כוונו לעבר גופו של הנשיא ושוב הצליח האיש שהיה אתו לחלצו ברגע האחרון. הוא הניף את שני המחליקיים באוויר, והעיף אותם הישר אל ראשו של אחד המחבלים.

חברו שראה איך גולגלתו של חברו מתנפצת על ידי פס שעף באוויר איבד את העשתונות, והמדריך ניצל זאת להכותו בכח עם הקסדה שעל ראשו, עד שהלה איבד את הכרתו.

הנשיא הנרגש הודה למדריך שהציל אותו ממות בטוח והעניק לו שני מיליון דולר. מקורביו של הנשיא מיהרו לשאול: מדוע הענקת לו סכום כל כך גבוה, בעוד שלמאבטח מן השבוע שעבר נתת רק מכתב תודה?

ענה להם הנשיא: המציל הראשון היה מאבטח. זה הוא תפקידו. הוא מילא את חובתו. השני לא היה אלא מדריך סקי שאינו מוכשר להתמודד עם טרוריסטים. בכל זאת הוא סיכן את נפשו והציל אותי. על כך מגיע לו תמורה נכבדה.

כך גם אצל פנחס שהיה נכדו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ובטבעו לא היה מסוגל לקנא את קנאת ה' ולהרוג את החוטאים. נמצא שהפעולה שעשה פנחס היתה מעל למידותיו ולמצופה ממנו, ועל כן מגיע לו שכר מיוחד על כך: 'בדין הוא שיטול שכרו'.

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

רבוע קסם  תשעז   פרשת פנחס

1. גיבור הפרשה
2. הדירו מהירושה
3. נבוב
4. הקריבו במקדש

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

צד שהולך למערב

1. .... מעלה
2. אנטי ממסדי
3. לא יחיד
4. לא חכמים
5. מלאכים
6. חג משלושת הרגלים

הכין: ד"ר אמיר שורץ

רבוע קסם  תשעז   פרשת פנחס פתרונות

1. גיבור הפרשה
2. הדירו מהירושה
3. נבוב
4. הקריבו במקדש

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

צד שהולך למערב

 פירמידה

1. .... מעלה
2. אנטי ממסדי
3. לא יחיד
4. לא חכמים
5. מלאכים
6. חג משלושת הרגלים

הכין: ד"ר אמיר שורץ

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע וגו' ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל" [במדבר כז].

"ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" [בבא בתרא עה].

מעיר הרב אזרחי את אחת הערותיו המפורסמות ביותר: נכון כי פני יהושע כפני לבנה ולא כפני חמה, הכי משום זה יש בושה בדבר, ולא רק בושה אלא 'אוי לאותה בושה' כלומר בושה שאין דוגמתה.

מהי הבושה? וכי רגיל הדבר או מצוי כי פניו של מישהו נראים כפני לבנה? האם נמצא עוד מישהו בכל הדורות שפניו כפני לבנה?

מדוע לא נשמח על עצם המציאות שאין דוגמתה, שאדם יגיע לידי דרגה כזאת שפניו יזרחו כפני לבנה, כמה היינו אנו שמחים אילו נתקלנו בפנים זורחות ככוכב או למטה מזה, ויהושע שפניו זרחו כפני לבנה גרם למפח נפש לבושה לכלימה ולספיקת כף אל כף לאמור: אוי לאותה בושה?!

ללמדך כי גם כאן הננו נוכחים בהתרחקותנו מן האמת ומן ההסתכלות הצרופה. שכן כשהנך נוכח בכוחו הפוטנציאלי של אדם הופך הדבר למינימום של שאיפה, והשואף האמתי לא יניח ולא ישקוט עדי יגיע למיצוי כוחותיו.

זקנים שבאותו דור שעקבו אחר שיאי גבהותו של מנהיגם של ישראל, שנוכחו אחר דמותו של רבן של ישראל, לא נחו ולא שקטו והיו בטוחים בצדק כי זוהי אמת המידה האמתית, כי כך צריך וחייב להראות מנהיג בישראל, וכל זמן שלא תתמלא השאיפה תוקפת אותם בושה וכלימה על מיעוט הדמות, על המרחק ממיצוי השאיפה.

אמנם כן, אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה.

אלו שאינם מתמלאים בושה וכלימה אין זאת מתוך עין טובה, כמו כן אלו המתמלאים שמחה על כל הישג אין זאת מחמת הסתפקות צודקת במה שיש, אלא מתוך חסרון הכרה במהותו של אדם. בכוחותיו. אין זאת אלא מחמת צרות עיין ביכולתו של אדם וחוסר שאיפה למצות את הניתן למצות.

הסתפקות במועט אמנם מדה טובה היא אצל גשמיות, אבל מדה רעה היא אצל רוחניות.

עצם העמדת המציאות הקיימת מול הפוטנציאל הטמון - גורמת בושה וכלימה.

פעמים שהננו תובעים מבן ישיבה הישגים גדולים יותר, והלה עומד תמה בפנינו ובפיו טענה: וכי אינני טוב מהרבה אחרים? וכי יש למר טענות כלפי לימודי? והלא ממלא הנני אחר כל הסדרים ומדוע באים אלי בטענות ובזעף - יותר מלהרבה אחרים שלדעת הכל יש לבוא אליהם בטענות חמורות מאלו? מדוע אינני רואה טוענים כלפי כל אלו ורק כלפי טוענים וטוענים?

ואנו בשלנו: אנו זוכרים אצלך תקופות טובות מאלו הנוכחיות, אנו ראינוך בהתמדתך בשקיעתך בים התלמוד, בחידושיך, ביצירותיך, בעמלך.

נכון כי אין לנו לכאורה טענות כלפי ההווה מצד עצמו. אבל אנו שראינו ונוכחנו ביכולתך איננו יכולים שלא לטעון כלפיך כי רחקת מן הפוטנציאל שלך.

כי אין ההווה מדביק את העבר. כי יכולתך גדולה מניצולך העכשווי. ועל כל זה אנו תובעים וחייבים לתבוע, שכן "אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה".

זקנים שבדור שראו עד היכן גדולתו וגבהותו של מנהיג בישראל אינם יכולים שלא להתמלא בושה, "ואוי לה לאותה בושה".

הרב אזרחי נוהג היה לשנן לתלמידיו את הנאמר בכותרת, שכעת מקבלת משמעות ברורה יותר: המקסימום האפשרי – הוא המינימום הנדרש מכם.

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

פרחי התרבות פורחים מידי יום ומיתמרים אל על. ארצנו הקטנטונת, עמוסה באירועי תרבות ומוספי הפנאי שבה, מלאים עד אפס מקום בידיעות, פרסומות וביקורות.

בין כל תרבות הפנאי, ברדיו ובאינטרנט, ישנן תכניות 'משונות'. מבינינו, מי שחצה את גיל השלושים, זוכר, שעד לפני חמש עשרה שנה, לא היה מצב לשדר חומרים כאלו.

דברים שהם אנטי תזה גמורה ליהדות ולבורא, אנטי תזה לעדינות הנפש הנדרשת על פי התורה, לעומת, גלישה אל ריגושי שיא מתאוות וגירויים, נחשבים היום כ'טיול לגיטימי שגרתי' בארץ ההנאות והריגושים.       

מעבר לכך ובלי קשר, יש את מצעדי הגאווה והקשת הססגוניות לצלילי הטראנס הגרמני החוצים את רחובות תל אביב ומידי פעם גם את ירושלים. סיכם זאת אחד ממשתתפי המצעד בירושלים למיקרופון של רשת ב' "יש גאווה בירושלים" .

הוגן והגיוני:  

פרשת השבוע 'פנחס' מספרת על מעשהו של נושא שם הפרשה, אשר לא פחד. הוא 'עשה חשבון לבורא עולם' בעקבות העברה החמורה שנעשתה ע"י 'זימרי' לפני גדולי ישראל ומשה רבנו. לא נתעכב פה על מעשהו, משום שאין מקיימים את ההלכה הזו כיום, כיוון שאין לנו 'סנהדרין' שופטת.

נתעכב פה על העיקרון, מתוכו פעל פנחס:

פנחס עשה חשבון: אם 'זמרי' שפעל ממניעי תאווה, לא התבייש להחציף פנים מול כל גדולי הדור ומול משה רבנו, אז למה אני, הפועל מתוך אהבה לבוראי, לא 'אתחצף' לקיים את המצווה ולהדוף אותו מביצוע זממו לפני כולם... (כמובן וכמבואר, זו הלכה שאין מקיימים אותה כיום)

זה גם החשבון שאנו צריכים לעשות כיום: אל מול מתירנות הדור, בו הריגושים מדברים אסורים ההופכים ללהיטים ולטיולים לגיטימיים בין פסגות החוויות שלנו, אם מצעדי גאווה, הינם טרנד אופנתי חדש... אזי, מתי 'שבא לנו' פתאום לשים כיפה באיזה יום, או לברך ברכת המזון לפני העובדים האחרים בעבודה, או ללכת לפעמים להרצאות תורניות בסביבתי, איננו צריכים להתבייש. אנו צריכים 'לעשות חשבון' הוגן והגיוני גם לגבי הדברים הרוחניים, ולא לחשוש להיות המשונים המובילים בהתנהגויות שהן שייכות לעמנו יותר מכל דבר אחר...

מעניין, אולי עוד תראו כמה ידידים שיעשו כמותכם, גם הם רצו, רק לא היה להם האומץ...

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

  קל בינוני

1. איש קנאי
2. שומר וזוכר
3. מבני יהודה
4. ..... פלישתים

בינוני קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

קשה

השמש מייצרת... יראה

תשבץ פירמידה פרשת פנחס

1.בתוכך

2.אולקוס

3.חלק ממכשיר אלקטרוני

4.מעדיף

5.גברים ראשווים במשפחה

6.מחגי ישראל החשובים והחקלאיים

פתרונות

חידוני פרשת פנחס

  קל בינוני

1. איש קנאי
2. שומר וזוכר
3. מבני יהודה
4. ... פלישתים

בינוני קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון

קשה

השמש מייצרת... יראה

תשבץ פירמידה פרשת פנחס

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

צל"ש אלוקי לפנחס, עוצר המגיפה

 הקב"ה לפנחס: השיב את חמתי. השכר: ברית כהונת עולם

בנו של הכהן הגדול אלעזר, ונכדו של אהרן הכהן שקינא לאלוקיו ופגע באיש ואשה שקיימו יחסי אישות אסורים לעין כל מקבל הבטחה אלוקית: "הנני נותן לו את בריתי שלום" * הותרו לפרסום שמותיהם של שני ההרוגים: הנשיא השמעוני זמרי בן סלוא, והנסיכה המדינית כזבי בת צור *

מ'בן פוטי' ל'בן אהרן', מ'נכד הכומר' ל'בריתי שלום'. "בן פוטי" כינוי הגנאי שהצמידו השבטים לפנחס בן אלעזר כשהכוונה המשפילה היתה לאזכר את עובדת היות סבו – מצד אמו- יתרו, בעברו כומר, המפטם עגלים לעבודה זרה וכעת העז נכדו לרצוח נשיא שבט מיוחס בישראל, הופך במהירות על ידי האלוקים לבעל ייחוס מכובד – 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'. מלבד זאת, מעניק הקל לפנחס שלא נמשח עדיין ככהן "ברית שלום, ברית כהונת עולם" כשהמשמעות האופרטיבית היא חסינות נצחית ממלאך המוות ומינויו לכהן עם הבטחה מפורשת כי מעמד הכהונה יונחל גם לזרעו אחריו. 

תחילת הפרשה – העצה המחפירה 

פרשיית הנשיא השמעוני והנסיכה המדינית והריגתם על ידי פנחס, החלה קצת אחרי שבלעם ובלעם הזכורים מן הפרשה הקודמת, נפרדו איש לדרכו. מעט לפני סיום כשלונם המשותף בקללת ישראל מגיש בלעם הצעה ערמומית לבלק העשויה לדבריו להתקיל את היהודים. בלעם מדגיש אמנם באזנו של ידידיו המואבי כי בסופו של יום ינצחו הישראלים את העם המואבי אולם ייתכן כי ביישום נכון של הפעולה אותה תכנן ניתן יהיה לדחות את השתלשלות הארועים עד לאחרית הימים. בלק שהרגיש את הקרקע בוערת תחת רגליו הסכים לקבל מהנביא המאכזב כל בדל של רעיון והקשיב בשקיקה לבלעם שהקדים וסיפר לו כי העם היהודי רגיל היה בבגדי פתן במצרים וזה כמעט 40 שנה לא ראו ולו זנב פשתן אחד לרפואה. לשאלת בלק איך תיאור סוציו-אקונומי זה שייך לענין ענה בלעם בערמומיות כי כלל ראשון בשיוק ופרסום הוא לכידת תשומת ליבו של הלקוח, כשמכאן ואילך הדרך קלה בהרבה. "לכידתו של עם" המשיך בלעם לפרט את תכניתו, "לא אמורה להיות שונה ממנו". 

למחרת, מבחין העם היהודי שחנה בדיוק בשטים מול מואב, בסוכות של פשתן שכאילו צצו מן האדמה לאורך 'שטח הפקר' בין מחנה מואב לבינם. בדיוק לפי של התכנית של בלעם ניגשו הישראליים הסקרנים אל סוכות הפשתן וביקשו לרכוש מן הסחורה אותה כה אהבו. אלא שהמסחר התנהל בתוך הסוכה שם ציפתה, כאילו במקרה, מואביה או מדינית יפה צעירה ומקושטת. היהודי ביקש לקנות מן הפשתן ולהסתלק אלא שהמארחת פנתה אליו חלקלקות ואמרה לו ברכות: "מפני מה אתה ממהר, אכול ושתה ובחר לך פשתן בנחת". היהודי ניסה לסרב בנימוק כי אין הוא יכול לאכול מן המזון הטרף אך הצעירה שמולו לא ניסתה כלל לשדל אותו: "אדרבה" אמרה, "שחוט אתה, בסכין שלך את העוף שלך, רק אנא עשה זאת מול פעור – האליל שלנו". היהודי שלא ראה טעם לסרב הסב לסעודה באוהל של הפרוצה, וכמעט שלא שם לב שהמארחת היפה שלו משקה אותו בכמויות אדירות של יין. 

הלגימות החריפות פעלו את פעולתן וה'ענינים' מכאן ואילך התגלגלו במהירות ובדייקנות של כרוניקה ידועה מראש. עם תום הארוחה המשותפת כשראשו הלום מיין ומתאווה החל היהודי לעגוב על מארחתו היפה שהסכימה לשתף פעולה בתנאי שיעבוד את פעור אלילה ויכפור בתורת משה. היהודי המסוחרר לא רצה וגם לא היה מסוגל לסרב ובמהירות ניגש לבצע את אקט הפולחן הדוחה והמוכר של בעל פעור – עשיית הצרכים לפניו. השלב הבא היה קל בהרבה – כפירה בדת משה, ביצוע האקט האסור, ופסטיבל הזנות המוחצן יצא לדרך.

התפרצות המגיפה

הפעולות המבישות והמכוערות כמו גם גילוי העריות הפומבי העלו את חרון אף ה' והוא שולח מגפה שמתחילה להפיל חללים בעם. רוב ככל החללים היו אנשים מבני שבט שמעון, שבקרבם בעיקר פשה החטא. במקביל מצווה אלוקים למשה: "קח את כל ראשי העם [כלומר אבות בתי הדין, שיתחלקו להרכבים רבים לשפוט את עוברי העברה] והוקע אותם [את עובדי הפעור] לה' נגד השמש ושב חרון אף ה' מישראל". המנהיג הנאמן אוסף במהירות את ראשי העם ושופטיו והם החלו להעביר את החשודים אל מתחת לעמוד ענן למבחן 'נגד השמש'. כאשר היה הענן 'מתקפל' מעל מישהו וראשו היה נחשף לשמש ידעו הדיינים כי האיש חוטא  והוא נסקל ונתלה. 

הנשיא ובת המלך

בין השופטים בלט בהעדרו נשיא של שבט אחד – זמרי בן סלוא נשיא שבט השמעוני, שכאמור, היה השבט הדומיננטי בפעילות המינית המתועבת. בני השבט הנרגזים התקהלו מסביב לנשיאם והחלו לקבול בפניו על שופטי העם המפילים בהם חללים בעוד הוא, נשיא השבט שלהם, כלל לא זומן להרכבי בתי הדין. המלים הקשות נכנסו אל לבו של הנשיא ובגירוי מסיבי של אנשי שבטו ניגש אל תוך המחנה המדיני הישר אל האשה הנחשקת מכל – כזבי, בתו היפה של צור מלך מדין.  

בלשון שאינה משתמעת לשני פנים מציעה לה זמרי את הצעתו המגונה והיא, מסרבת בנימוק מקורי ומפתיע: "כזבי בת צור אני, בת מלך, וצוה עלי אבא שלא להזדקק אלא לגדול שבכם והוא משה". זמרי לא מתבלבל והוא עונה מיידית: "אני הגדול, שכן משה נשיאו של שבט לוי שהוא השלישי במספר שבטי ישראל בעוד אני נשיא שמעון, עומד בראשו של שבט שהיה שני בסדר השבטים". מיד עם סיום דבריו אחז זמרי בבלוריתה של כזבי וגרר אותה לפני משה והעם כשהוא צועק אל משה: "בן עמרם, אשה זו מותרת או אסורה? ואם תאמר לי שהיא אסורה, בת יתרו מי התיר לך, שהיתה מדינית"? לפני שהספיק משה להגיב ולהשיב לנשיא החצוף את התשובה הפשוטה המבחינה בין נישואין קודם מתן תורה לאלו שלאחריו פנה כזבי עם המדינית אל תוך אהלו ומבצע יחד עמה את זממו. בני ישראל שהתקהלו מסביב הביטו בזעזוע ובהלם במתרחש מולם, וחיכו כי המנהיג הנערץ יפסוק את דינו של אותו רשע, אלא שמשה רבנו דומם ואינו מוציא מילה מפיו. המגפה ממשיכה להשתולל, הזעקות וחוסר האונים צומחים עד השמים והקהל כולו פורץ בבכי, 

ומדוע באמת שתק משה? פרשנים מסבירים כי 'נתעלמה ממנו הלכה מפורשת' הנוקטת כי 'הבועל ארמית - קנאים פוגעין בו'. לדעת הפרשנים,  צערו וכעסו של משה היו כה עצומים עד שמחמתם  שכח הלכה זו. 

באותה שעה קם צעיר בשם פנחס, נכדו של אהרן הכהן ובנו של אלעזר הכהן הגדול, ובקור רוח ניגש אל דודו משה והזכיר לו: "מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כן למדתנו כשירדת מסיני". משה מביט בפנחס נזכר באותו 'סעיף' ולא מצווה להרוג את זמרי. במקום זה הוא מבקש מפנחס בדרך עקיפה ליישם את ההלכה. הסיבה: הלכת 'קנאין פועין בו' אינה 'חוק יבש' המסור לבית הדין, אלא היא אופציה הלכתית המתאפשרת רק כאשר נובעת היא מנפש קנאית טהורה של איש המבחין בעברה, ומחמת כבוד ה' היקר לו אינו מסוגל לשאת זאת, והוא מבקש למנוע את ביצועה. כיוון שכך אומר משה לפנחס, אם הקנאה שלך היא אכן טהורה הנובעת ממקום נטול פניות או התלהמות הרי שמוטלת עליך המצווה, אולם אם אין הדבר כן – אסור לך לפגוע בהם.

פנחס שידע כי קנאתו לכבודו של מקום מגיעה ממקום לגמרי טהור, ניגש אל האהל ובלי לחשוש מהשומרים הרבים - בני שבט שמעון שבקלות יכלו לחסלו – הוציא רומח גדול ובאבחה אחת דקר את שני הפושעים במקום חלציהם כשהם עדיין בעיצומו של מעשה. בשניה זו בדיוק – עצרה המגפה כשבסך הכל היא גובה עד כה 24000 קרבנות, רובם ככולם מבני שבט שמעון.

השיב את חמתי

כאמור בראשית המאמר, החלו בני השבטים ללעוג לצעיר שעד לא מכבר היה רק 'נכדו של יתרו' הכומר לשעבר, שאפילו לא התמנה לכהן בסבב המינויים של בני אהרן, אלא שמהר מאד מכריז הקב"ה כי פנחס השיב את חמתו ובגופו ממש עצר את המגפה. פרשנות ידועה מספרת כי מלבד הסיכון הפיסי העצום אותו נטל פנחס כשפרץ את גבולות השומרים מסביב לאהל הנשיא היה כאן גם סיכון משפטי לא פשוט: אם היה פנחס הורג את זמרי רגע לאחר ביצוע העברה היה מקבל סטטוס של 'רודף' והיה דינו שלו – מוות, פנחס בקנאתו הרבה לא שת לבו לניואנס גורלי זה והוא הכה את השנים מבלי להתחשב בתוצאות.

ההקרבה הזו איפא מזכה את פנחס בשבח האלוקי הנדיר: 'הנני נותן לו...  ברית כהונת עולם'. ואמנם, פנחס זוכה לכהונה המצמיחה שושלת מופלאה של כהנים שזוכים לאריכות ימים, כשביניהם אפשר לזהות בין יתר אישי הכהונה הנכבדים, לא פחות משמונה עשר כהנים גדולים שהיו צאצאים ישירים שלו.

פנחס עצמו מקבל מה' מלבד הכהונה – ברית כהונת עולם, גם 'ברית שלום' כשהמשמעות לכך היא ברית שלום ממלאך המוות ובמלים אחרות חסינות נצחית מפני המוות, הבטחה שכמובן התממשה וכולנו, עד היום, מכירים את פנחס בשמו ובתארו הנפוצים יותר – אליהו הנביא.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי [במדבר כה].

'בקנאו את קנאתי' – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר [רש"י].

התורה מדגישה שאצל פנחם היה סוג מיוחד של קנאה – "קנאה לקנאתי".

כלומר לא 'קנאה' רגילה, אלא קנאה לקנאתי. רש"י גם טורח להדגיש זאת ומסביר מה זו הקנאה הזו – " בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף".

מעיר הרב אזרחי: מה היא ההדגשה המיוחדת? מה באה  התורה כאן למעט או לרבות, מה היא 'קנאה לקנאתי' ששונה מקנאה רגילה?

בתחילת הפרשה, על הפסוק 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' מביא רשי את דברי הגמרא בסנהדרין [דף פב] שמספרת על היחס של השבטים לפנחס: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן".

כלומר השבטים הזכירו לפנחס שסבו – אבי אמו, היה יתרו כהן מדין שפיטם עגלים לעבודה זרה, והנה כעת הוא הרג נשיא שבט מישראל.

ולכאורה יש לתמוה, מדוע קראו לו 'פוטי', ולא בשם אחר המצביע על עצם העבודה זרה? הלא הפיטום אינו אלא הכנה לקראת העבודה הזרה, נכון היה לקרא לו בשם של ההקטרה או כל שם של עבודה זרה אחרת?

דבר נוסף לא ברור הוא הקשר בין העובדה שהוא נכד של 'מפטם לעבודה זרה' ל'הריגת נשיא שבט מישראל'. האם היתה לשבטים כוונה נוספת ועמוקה יותר בהשוואה זו, מלבד הרצון להקניטו לכאורה?

ההסבר הוא: השבטים רצו לא רק להצביע על העבודה זרה שבדבר, אלא על 'הפיטום'. משום שבפיטום באה לידי ביטוי הדבקות והקנאות לעבודה זרה. מי שמפטם ומכין את העבודה זרה, אות הוא כי הוא דבק וקנאי לה ביותר. הוא לא רק מקטיר ועובד, אלא מפטם, מתכונן ומשקיע תוך ציפיה ודבקות. זו הסיבה שקראו לו 'פוטי'.

השבטים אם כן רצו לומר: קנאותו של פנחס עברה לו בירושה, כי כך טבעו וכך ירש אותה מאבי אמו, לקנא, ורק במקרה האובייקט שנמצא היה נשיא שבט מישראל. הסבא קינא לעבודה זרה והוא קינא לה', הקנאה היא בסך הכל משהו גנטי שמתחלפת כל פעם במשהו אחר, אך אין זו קנאה אמיתית פנימית וטהורה.

לכן באה התורה ומדגישה:

"בקנאו את קנאתי". כלומר הקנאות של פנחס היתה טהורה לכבוד ה', ולכן רש"י מדגיש שהוא נקם את נקמת ה' וקצף את קצפו של ה'..

אל מול טענת השבטים כי הקנאה טבועה בטבעו, ורק מוצאת היא פורקן באובייקט כל שהוא, מעידה התורה כי לא כך הוא. הקנאי האמיתי לא מונע בעקבות הקנאה עצמה או גנטיקה שלה, אלא מאידיאולוגיה ודביקות בריבונו של עולם.

כל מטרתו היא לקצוף במקומו של הקב"ה, ולקנא את קנאתו של הקב"ה.

פרטים

נכתב על ידי שיחות מוסר

 בזכות מה זכה יהושע להנהיג את העם? היו גדולים מיהושע וחשובים ממנו. אז למה דוקא הוא? הקב"ה מכנה את יהושע איש אשר רוח בו.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

שני עמים נלחמו בישראל מואב ומדיין. מפתיע שמול מדיין יש ציווי לצרור (לשנוא) אותם ולנקום בהם, ואילו מול המואבים שגם נלחמו אין עניין של נקמה. ההבדל הוא בכך שהמואבים נלחמו מתוך פחד מישראל ואילו המדיינים נלחמו למרות שלא היו מאויימים.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי [במדבר כה יא].

בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר וכו' [רש"י].

קיימת כאן הדגשה על סוג מיוחד של קנאה - קנאה לקנאתי, מסביר הרב אזרחי.

ורש"י אינו חוסך מילים לפרש זאת וחוור ומפרש נקמה לנקמתי הקצף שהיה לי לקצוף.

מהי ההדגשה המיוחדת? מה באו כאן למעט או לרבות?

הנה לעיל בריש הפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" הביא רש"י את דברי חז"ל בסנהדרין: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן".

הדבר תמוה על שום מה קראו לו בן פוטי ולא שם אחר המצביע על עצם העבודה זרה הלא הפיטום אינו אלא הכנה, מדוע לא הדגישו את ההקטרה, או שאר מיני עבודה זרה?

הכוונה היא כנראה, להצביע, לא רק על העבודה זרה שבדבר, אלא על ה'פיטום', משום שבפיטום זה, באה לידי ביטוי דבקותו וקנאותו לעבודה זרה.

לא רק מקטיר, עובד וכדומה, אלא מפטם... מתכונן ומשקיע תוך ציפיה ודבקות. על שום הפיטום הוא שקראו לו בן פוטי.

הכוונה היתה איפוא לומר, כי קנאותו של פנחס עברה לו בירושה, כי כך טבעו וכך ירש אותה מאבי אמו – לקנא, ואך האובייקט הוא שהתחלף.

הסבא קנא לעבודה זרה והוא הנכד מקנא להשם.

באה איפוא התורה, ומעידה כי קנאתו של פנחס היתה ל"קנאתי".

ופירש"י שהכוונה היא, שפנחס נקם את נקמתו של הקב"ה, או קצף את קצפו של הקב"ה.

היינו שלעומת הטענה של בני השבטים, כי הקנאה טבועה בטבעו, וכשמוצאת היא פורקן, היא מוצאת אל הפועל. לעומת זאת מעידה תורה כי אדרבא, הקנאי האמיתי איננו מכוון על ידי הקנאה עצמה, אלא על ידי האידיאולוגיה והדביקות בריבונו של עולם.

כי כל מטרתו היא לקצוף 'במקומו' של הקב"ה, ולקנא את קנאתו של הקב"ה.

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

 מבינים אנו שהקדוש ברוך הוא מצפה ודורש מכל אחד ואחד לעשות את המעשה הקטן בעצמו ולא לומר לעצמו מי אני ומה אני אשר אתערב ואעשה מעשה.

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

האמרה "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" מובאת לראשונה במסכת סוטה, דף כ"ב, בנוסח הבא: אמר לה ינאי המלך לאשתו: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים; אלא מן הצבועים שדומים לפרושים - שמעשיהם כמעשה זמרי (החוטא), ומבקשים שכר כפנחס (הצדיק).