פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"ויהי כאשר ראה יעקב את וחל בת לבן אחי אמו וגו, וישק יעקב לרחל וישא את קולי ויבך [בראשית כט].

"ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה" [רש"י].

לכאורה על שום מה באה עליו רוח הקדש זאת, מה חשיבות יש בידיעה זאת עד כדי הפעלת השראה של רוח הקדש? כלום ניתן לתאר שינוי במהלכיו של יעקב בעקבות גילוי זה?

מסביר בעל 'הברכת מרדכי', שהעונש לא על חינם הוא בא. יש אפוא לתור אחר סיבותיו על שום מה נענשו.

חשיבות הידיעה היא אפוא בשל העמידה על המשמר ומניעת הסיבה הגורמת לפירוד הזה. וכמו כן למען נדע עד כמה מחושבים ושלמים היו מעשיהם של יעקב ורחל אמנו.

הלא ברור ופשוט שלעד עיניהם הייתה תמיד ניצבת אותה רוח הקדש על העונש האיום הזה. כמה דק היה החטא יעקב ורחל עצמם כנראה לא הבחינו בו. ובכל זאת עונש כזה עונש לרחל ועונש ליעקב... ממש נורא.

נזכרים אנו במה שעוד יסופר להלן כשלבן הארמי בא לחפש את תרפיו, ורחל אמנו במסירות נפש נצמדה למושבה על הגמל כדי להחביאם מתחתיה... יעקב התבטא כי מי אשר בידו הדבר לא יחיה והשגגה שיצאה מפי השליט התקיימה... כנראה.

איזה חטא דק מן הדק עד אין נבדק בכל זאת גרם... והלא כאמור רוח הקודש כבר הייתה ידועה להם היטב ניצבת מול עיניהם, ובכל זאת.

עוד יתכן הלא רוח הקודש לא אמרה אלא זאת שלא יבואו יחדיו לקבורה. לא התפרש כאן לא המועד של פטירת רחל לא המקום ולא הסיבה רק זאת שמקום קבורתם יהיה נפרד.

ובכל זאת ויבך! תוך כדי ה'וישק', תוך כדי מילוי ציפיות והתגשמות שאיפה של כל עתיד כלל ישראל. הלא רחל אמנו היא, ממנה הבניין של כל כלל ישראל כמו שאר אמותינו שרה ולאה, ובכל זאת גם פירוד זה אינו נסבל. גם פירוד זה של לאחר ימי חלדם עלי אדמות גם זה מעורר לבכי...

זה מוכיח יותר מכל דבר גם ליעקב גם לרחל, מהו טיב הקשר שביניהם. קשר הקשור בחבלי נצח של כל העולמות - הזה והבא.

אם באה רוח הקודש כנראה שיעקב אבינו דרש אותה. חיוני לו לדעת מה יהיה לאחר מלאת ימי חייהם בעולם הזה, כשם שחיוני לו לדעת כי עצם הקשר ביניהם יתהווה... ולכן הודיעו לו ליעקב את זאת על ידי רוח הקודש...

השאלה היא אך מדוע בא הגילוי ברגע זה דווקא? מדוע בשעת הפגישה? מדוע צריכה גם רחל לדעת זאת ולראות את בכייתו של יעקב אבינו?

הוא אשר אמרנו. אם בשל הכוונת הדרך, אם בשל הלימוד, מה גורם החטא מה גדול העונש, ואם בשל עצם הידיעה וההרגשה באיזה עבותות של נצח קשורים המה יעקב אבינו ואמנו רחל.

נזכר גם בפסוק [רות א] שאמרה רות לנעמי לאחר שהפצירה בה לעזבה וללכת לדרכה, אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגר, באשר תמותי אמות ושם אקבר

מהו ושם אקבר?

זהו ביטוי לעבותות של נצח שנקשרה רות לנעמי.

בנצח זה של יעקב ורחל פגעה מדת הדין. "ויבך".

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

רחל ולאה בנות לבן ונשות יעקב

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

שמות  ומקומות בפרשת תולדות  

חידון פרשת ויצא  תשעח

1. ההיפך מהדרום
2. סכסכן
3. דרום הארץ
4. הניד בראשו

פתרונות:

המאבק על הבכורה

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

שמות  ומקומות בפרשת תולדות 

חידון פרשת תולדות   תשעח

1. תכונת אופי בעייתית
2. מרק שעלה לעשו הרבה
3. מלך חבר של יצחק
4. בארות המים היו ה..... של יצחק ועבדיו

הכין: ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

לאחר שבע שנות שירות של יעקב תמורת רחל עורך לבן משתה חתונה גדול במהלכו הוא מחליף בחשאי את רחל הצעירה בלאה הגדולה * יעקב שמבחין רק בבוקר בתרמית: למה רימיתני? לבן: רוצה את רחל? עוד שבע שנות עבודה

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ויחלם, והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עֹלים ויֹרדים בו: (כח, יב)

לא נתפרש בתורה מה משמעותו של סולם זה, ומדוע היה צורך לגלות ליעקב את המחזה הזה בחלום. עיקר החלום היה כדי להעניק ליעקב הבטחה מפי הקב"ה שישמור עליו בלכתו בגלות מכל צרה ויחזירנו בשלום, והלא לשם כך לא היה צורך במחזה של סולם. מה, אם כן, הקשר בין שני הדברים?

דברי המדרש כאן יכולים לשמש לנו כמפתח להבנת הענין, וכך נאמר שם:

ס ו ל ם - זה הכבש. מוצב ארצה - זה המזבח, כמד"א מזבח אבנים תעשה לי. וראשו מגיע השמימה - אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים. והנה מלאכי אלקים - אלו כהנים גדולים.

מחזה הסולם לא בא רק כדי להראות מלאכים העולים ויורדים בו, אלא כדי להדגים ליעקב אבינו את בית המקדש שעתיד להבנות ואת עבודת הקרבנות שבניו עתידים לעבוד בו. ועדיין יש צורך להבין מה קשור כל זה ליציאתו לארם נהרים ולהבטחה שניתנה לו כאן; ובכלל, מדוע נמשל בית המקדש לסולם?

דורנו נקרא בפי העולם "עידן התקשורת". לא זו בלבד שכיום אפשר להתקשר ולהגיע לכל מקום בעולם בקלות מפליאה; חשיבותה של התקשורת גדולה ועמוקה הרבה יותר. כל הקידמה של ימינו, המהפכה התעשייתית שהפכה את העולם שלנו לעולם אחר, באה אך ורק בזכות התקשורת. לפני שהומצאה הרכבת לא היתה כל אפשרות להעביר חומרי גלם ממקום למקום, להסיע פועלים ממקומות עבודה רחוקים, וכן הלאה. לפני המצאת הטלפון לא היה ניתן להזמין סחורה בצורה מהירה ובטוחה, ולא היה ניתן למכור אותה אלא בצורה מצומצמת ביותר. כל השיגי המדע בתחום הרפואה והטכניקה באו אך ורק בזכות התקשורת. על ידי פיתוח הקשר בין מקום למקום - הן במישור התחבורתי, והן במישור האלקטרוני - הגיע העולם להישגים שפעם לא היה ניתן לחלום עליהם.

לעומת זאת נראים לנו הדורות שעברו באור "פרימיטיבי" ביותר. "כבישים" של פעם, "דואר" של פעם, "רכב" של פעם

- כל אלה נראים לנו מגוחכים מאד, ואנו מביטים במדה של רחמנות על הקשיים שבהם היו נתונים אבותינו ואבות אבותינו שלא זכו למטוסי סילון ופלאפונים. אך לאמיתו של דבר אין כל סיבה לרחם עליהם; לא זו בלבד שדורנו זכה

לצרות אין ספור בגין אותה קידמה, שהדורות הקודמים לא ידעו מהם אל, א שנהפוך הוא, הקידמה שלהם עולה אלף

מונים על שלנו.

קיימת "רשת תקשורת" אחרת, שחשיבותה עולה אלף מונים על ההמצאות שלנו, שהיא יעילה מזו של ימינו ללא השוואה, ושאין לה כל תופעות לוואי שליליות; רשת זו היתה בידם של אבות אבותינו, ואילו לנו לא נשאר ממנה כמעט כל זכר! רשת זו התבססה אמנם על עולם רוחני, אך בפועל היו לה השלכות מעשיות ביותר בכל תחומי החיים.

הכוונה היא, כמובן, על הקשר שבין שמים וארץ, בין הקב"ה לבין הבריאה. כיום אין ביכלתנו לראות כל סימן לקיומה של תקשורת זו. היא אמנם קיימת, אך בצורה מצומצמת וסמויה מאד; רק יחידי סגולה זוכים לראות בחוש כיצד התפלה והעבודה שלנו משפיעה בשמים, כיצד השפע יורד אלינו באמצעותם, רק הם יודעים את סודות ההפעלה של תקשורת זו. לא כן היה בזמן שבית המקדש היה קיים. אז, הקשר היה גלוי, כולם ידעו וראו בעליל שבזכות הקרבנות, ורק באמצעותם, מתקיים העולם.

לאבותינו לא היה צורך בכבישים מהירים, ולא בתקשורת אלקטרונית. כל מה שאדם זקוק לו היה בהישג ידם, בזכות

הקשר הישיר בין "בית מקדש של מטה" לבין "בית מקדש של מעלה". אוכל, בריאות, פרנסה, את הכל קבלו בשפע ישר מידיו של הקב"ה, ללא ריצה מטורפת אחרי הכסף, ללא תאונות וללא תוספת של מתח וחרדה המלווים את הישגי

דורנו. בזכות בית המקדש זכינו לקידמה שאין אנו יכולים לקבל עליה אפילו מושג קלוש.

זהו פתרון החלום, זה מה שטמון במחזה הסולם שמלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הסולם בא להדגים ליעקב אבינו מה טיבו של אותו מקום שזה עתה עבר עליו ללא תשומת לב ראויה. "זה שער השמים", מכאן יורד השפע האלקי מן השמים לארץ. הסולם מקשר אותם, ודרכו מתנהלת אותה תקשורת שהמלאכים מופקדים עליה. כשאין כאן סולם, כשבית המקדש נחרב, נפסק השפע, ואז יש צורך בתחליפים, אלא שהתחליפים אינם יכולים למלאות את מקום הסולם

אלא במדה מצומצמת וארעית.

על סף יציאתו של יעקב מארץ ישראל נתגלה לו מחזה זה. מן השמים הראו לו לאן פניו מועדות, שעתה הוא הולך למקום שאין שם "סולם". השפעת השפע הגשמי והרוחני בגולה אינה ישירה, אינם דומים מלאכי ארץ ישראל למלאכי חו"ל. יחד עם זאת קיבל את ההבטחה המיוחדת, שגם שם הוא יהיה תחת השגחתו המיוחדת של הקב"ה.

עתה, משהבין יעקב את חשיבותו של "בית אלקים , " נדר את נדרו: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית בית

אלקים".

ע"פ אהל יעקב

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

פרשת השבוע, ויצא, מתחילה במסעו של יעקב לחרן. כזכור, לאחר שקיבל יעקב את הברכות, עשיו מבקש להורגו. שולחת אותו רבקה בעצה אחת עם יצחק, לקחת אישה מבנות לבן.

שבת שלום

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה (כט לה)

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: הפעם אודה את ה'.  (ברכות ז:)

התמיהה מתבקשת כמעט מאליה: וכי האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, לא ידעו להודות לה' על כל הניסים שעשה עמם? הלא בנו מזבחות, הקריבו קרבנות, ובמה שונה ההודאה של לאה, מה היא חידשה כאן ?

נקדים ונבאר את דברי חז"ל "כל האומר הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף". ובאמת, מה רע כל כך בזה? הבה ונסביר זאת בעזרת משל.

אדם אחד הלך לתומו על שפת הים, כאשר שמע צעקות לעזרה. משפחה שלמה, אב ואם עם בנם הקטן, נסחפו על ידי גל ענק אל תוך הים. במסירות נפש קפץ לתוך הים, והצליח להציל את הבן, בעוד שהוריו טבעו בגלי הים.

מצילו של הילד החליט לאסוף אותו אל ביתו, ולגדלו כאחד מילדיו. כשגדל הילד, הוא זכר לאביו המאמץ את חסדו הגדול, ומדי שנה ביום שאירע האסון, היה מביא לו תשורה.

פעם אחת אירע, שהגיע אותו הבן ביום אחר ומתנה בידו. לשאלת האב, מה זה ועל מה זה, ענה הבן: "הלא אני חייב לך תודה אין סוף על מה שהצלת את חיי, ואמנם פעם בשנה אני מראה את הכרת הטוב שיש לי, אך ברצוני להביע את תודתי גם באמצע השנה, כדי שתדע שאני זוכר לך את חסדך במשך כל השנה כולה, ללא הרף".

 הבן היה בטוח, שהאב יקבל את תשורתו בלב חפץ, אך למרבה ההפתעה, ניכרו עליו דוקא סימני עצב. לשאלת הבן, מדוע לא מצאה המתנה חן בעיניו, ענה האב: "בודאי היתה כוונתך לטובה, אבל דע לך, שעוול גדול עשית כאן!"  "מה העוול?" תמה הבן.

"אסביר לך", ענה האב. "אמנם נכון, שחסד גדול עשיתי עמך, כשהצלתי אותך ממוות בטוח תוך חרוף נפש. אבל האם רק זאת עשיתי? וכי לא אספתי אותך אל ביתי, הלא האכלתי והלבשתי אותך, דאגתי לכל צרכיך במשך שנים רבות! האם על זה לא מגיע לי תודה?"

"עד עכשיו הייתי בטוח, שגם על זה אתה רוחש לי רגשי תודה והערכה. אלא מאי, הייתי אומר לעצמי, מדוע מעולם לא נתת ביטוי לרגשות אלו? פשוט מאד, משום שאלה הם דברים יום-יומיים, והרי אינך יכול להביא לי מתנה מדי יום ביומו, מה שאין כן ההצלה שהצלתיך, יש לה תאריך... תמיד קבלתי את התשורה בבחינת הפרט, המלמד על הכלל"... 

"אבל עכשיו, שכיבדת אותי במתנה באמצע השנה, שלא בזמנו, יש לי קושיא גדולה עליך. האם באמת לא מצאת סיבה אחרת להודות לי, מאשר דבר זה? האם באמת סבור אתה, שבכך יצאת ידי חובה?? זו הסיבה, שהתעצבתי עד מאד, כשהבאת לי את מתנתך הנאה". 

וזו, היתה כונת חז"ל. מי שאומר הלל בזמנו הקבוע, מודה לה' על הניסים הגלויים, לא מפני שרק עליהם יש להודות. הלא באמת, אומרים אנחנו בתפלת מודים: "על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". אלא מאי? אין בכוחו של בשר ודם, להודות על ניסים אלה. "אין בעל הנס מכיר בנסו", איננו מסוגלים להתרגש מהניסים הנסתרים בטבע, וממילא אין טעם לומר עליהם הלל .

אולם, בשעה שאנו אומרים את ההלל, חובה עלינו לדעת, שהנס אינו דבר חד-פעמי. חובה עלינו לזכור את דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא: "ומן הניסים הגדולים והמפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם"... 

וממילא מובן, מדוע כינו חז"ל את מי שאומר הלל בכל יום "מחרף ומגדף". אם הוא בא ביום רגיל ומודה לה' על הניסים הגדולים והגלויים של יציאת מצרים, מה הוא מראה בכך? שרק על זה הוא יודע להודות, שנעלמה ממנו ההכרה, "שכל מקרינו כולם ניסים!" 

ועתה מובן, מה חידשה לאה אמנו, כשאמרה "הפעם אודה את ה'". לידה היא נס, אבל הרי זה נס נסתר, "טבע". אדם רגיל אינו מסוגל להתרגש מנס זה כפי שהוא מתרגש מניסים גלויים. אבל לאה היתה שונה. ההודאה שלה ביטאה את ההכרה הפנימית, שאין הבדל בין מי שקורעים לו את הים, לבין מי שקם בבוקר ומרים את ידו ומזיז את רגלו. היא היתה הראשונה שהגיעה לדרגה זו. "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לה' - עד שבאה לאה והודתו!"

ע"פ כתב סופר

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר