ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו (בראשית כה, כז-כח)

יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו, שואלו, אבא, היאך מעשרים את המלח ואת התבן, שסבור אביו שהוא מדקדק במצות. ציד בפיו - בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבר. (רש"י) 

אילולא שהתורה בעצמה מעידה על כך, בודאי שלא היינו מעלים על דעתנו, שיעלה ביד עשו הרשע לרמות את אביו, ולהעמיד פנים של "צדיק". הלא אין המדובר באדם רגיל, אלא באחד מהאבות הקדושים, שאין לנו שום מושג וציור מעוצם קדושתם. ואם כך מעידה התורה, חובה עלינו להבין את דרך מחשבתו של יצחק. אין זה מתקבל על הדעת, שיצחק לא הרגיש בכך, שבנו מתדרדר והולך !

ידוע, שמי שזכה לראות את פני הגאון מוילנא זצ"ל, כבר לא היה מסוגל להיות כופר. על אחת כמה וכמה, מי שזכה לראות את האבות הק', אברהם ויצחק, ולא רק לראות 

אותם, אלא לחיות במחיצתם... היש לנו מושג מה פירוש הדבר? לחיות יום יום במצב של השראת השכינה באופן גלוי, עם הנהגה שהיא למעלה מדרך הטבע, עם ניסים 

גלויים... איך תתכן בכלל כפירה אצל מי שגדל באוירה כזו? 

ובכל זאת אמרו חז"ל, שעשו היה כופר בעיקר !

ואם נתעקש לומר, שבכל זאת זה יתכן, הרי עשו עצמו הוכיח שהוא מאמין גדול! כאשר נתגלה לו, שהפסיד את הברכות, הוא הקים "צעקה גדולה ומרה". מדוע? אם אינך 

מאמין, מה איכפת לך מהברכות ?

מכל זה נראה בעליל, שכפירתו של עשו אין פירושה שלא האמין בה'. הוא האמין, ולא סתם "האמין", אלא הכיר את הבורא בהכרה חושית, כפי שאנו רואים ומכירים דברים 

מוחשיים. שכך אמרו חז"ל: "למה זה לי בכורה", במלה "זה" התכוין עשו לרבש"ע, שנאמר: "זה אלי ואנוהו". 

כלומר, כשם שראתה שפחה על הים את הקב"ה בראיה חושית, עד שיכלה כביכול להצביע עליו, כך עמד גם עשו בדרגה זו.

מהי אם כן, כונת חז"ל באמרם שעשו היה כופר?

כאן מתגלה לעינינו דבר מופלא ביותר - כח הבחירה שניתן לאדם. כח זה מעניק לאדם את האפשרות לדעת הכל, להכיר את הבורא במלא מובן המילה, ובכל זאת לא להתחשב

בהכרה זו; לדחוק אותה לקרן זוית", להקפיא" את האמת ולהתנהג כאילו שאין מנהיג לבירה.

וכל זה למה? משום שהוא משועבד לרצונותיו, לתאוותיו, ואלה דורשים ממנו להתעלם משכלו, הם מרדימים אותו ואינם מאפשרים לו להשתמש בהכרתו השכלית הברורה והחדה. זו כחה של הבחירה - גם מה שנראה לך ברור הברורה, ופשוט, חייב אתה לעמול קשה, כדי שהכרה זו תניב פירות, כדי שהיא תחדור אל לבך ותוכל לתרגם אותה לשפת המעשים .

ולכן אין פלא, אם עשו בכה מרה על הפסד הברכות. הרי הוא ידע והעריך את ערכן. באותו רגע, לא עירפלו תאוותיו את הכרתו. ועוד יותר: באותן מצוות, שלא התנגשו עם 

רצונותיו, השקיע עבודה עצומה. וכך אמר רבן שמעון בן גמליאל: "עדיין לא הגעתי לחצי כיבוד שכיבד עשו את אביו". כך מובא באדרת אליהו בשם הזוהר: "רישי' דעשו 

בהדי אבוהון דעלמא גניז", ראשו של עשו קבור במערת המכפלה; ואם ראשו קבור במערת המכפלה, סימן הוא שמבחינת הכרתו השכלית אכן הוא ראוי לכך, אלא 

שתאוותיו שללו ממנו את האפשרות לחיות עם שכלו, והמרידו אותו על בוראו .

יצחק ורבקה ידעו זאת. שניהם היו מודעים לאפשרויות העצומות הטמונות בבנם, ומאידך לסכנה המרחפת עליו. 

אלא שהם נחלקו בדרך שיש לטפל בו. יצחק שפט בדעתו, שעם כל השלילה שבו עדיין יש לו תקנה ותקוה, והוא מסוגל בסופו של דבר למצא את הדרך בעבודת ה', שתתאים 

לתכונותיו. אמנם הוא איש העולם הזה, אבל גם בתור שכזה, אם ישתעבד ליעקב, יכול הוא להגיע למדרגה גדולה. 

בכך, שיאפשר ליעקב לשקוע כל כולו בענינים רוחניים, יזכה בחלק מעבודתו של יעקב. לכן, רצה יצחק להעניק לו אפשרות לעבוד את ה' בדרך זו, באמצעות הברכות .

רבקה, מאידך, סברה אחרת. היא לא הסכימה לסכן את עתידו של יעקב על ידי תלותו בעשו, והעדיפה שיעקב ידאג לבדו לצרכיו, בלי להזדקק לטובותיו של עשו. גם במחיר 

הכבד, שיופרע על ידי כך מעבודתו הרוחנית, לא הסכימה שהברכות ימסרו לידי עשו, ומן השמים סייעוה .

ע"פ משנת ר' אהרן